יומולדת חמש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם, אז מה עם לילבס?

ב-21 בנובמבר 2014 השתנו חיי. זו הייתה הפרמיירה של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק תל-אביב. הסחף והאהבה העצומים שנחתו על הסרט במפלים הולכים ומתגברים, התגובות הלא ייאמנו שקיבלתי, הצמרגפן המתוק בו נעטפתי שטעמו היה שמיימי והקסם שהסרט מייצר סביבו, שנמשך ונמשך.
לרגל יום השנה המרגש תיערך ביום שישי, 6.12.19, בשעה 12:00, בסינמטק תל אביב הקרנה חגיגית וחד פעמית יחד איתי ובה אספר על כ ל מה שעבר עלי ועל הסרט בחמש השנים האחרונות.

הפיצו בקרב כל מי ששאלו מתי ואיפה אפשר לצפות בסרט המרשרש הזה, בואו שוב והביאו את האחרים וגלגלו את הבשורה הלאה.
כרטיסים בקישור.

מי שעוקב אחר העמוד שלי בפייסבוק יכול היה לקרוא על כל הרפתקאותיי עם הסרט בחמש השנים האחרונות.
אני אעשה מאמצים ליצור מכך ספר מסע בהמשך כי אשכרה חבל שהכל יתמסמס בתהום פיתולי הרשת.

עוד דבר מסעיר שקרה החודש הוא המסע, מסעון קצרצר בעצם, שלי להולנד, להקרין שם את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
היו אלו כמה מהשעות הכי מרגשות בהקרנת הטרילוגיה. לילבס הזמינה את החברים שלה מכל חייה, אבל הגיעו גם ישראלים מהקהילה היהודית הגדולה בעיר וכן אישה שמצאה אותי אחרי שקנתה בחנות ספרים יד שנייה בדנמרק דווקא את "דירק הילד מהולנד" ואז החלה לחפור ומצאה את סיפורי והתכתבה איתי והבטיחה לבוא ואכן באה. היא עשתה את כל הדרך מצפון הולנד, שלושעות ברכבת, כדי להגיע להקרנה!
ומי שעוד הגיע, מהדרום דווקא, שעתיים נסיעה, היה דירק עצמו, שהפתיע אותי! דירק הוא מגיבורי הסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. שלחתי לו מייל על האירוע לפני שלושה חודשים אבל הוא לא הגיב והנה הפציע באירוע בנונשלנט!

זו הייתה הקרנה מצוינת, עם קהל מדהים שצחק בכל המקומות הנכונים, אפילו יותר מהישראלים בישראל.
בקיצור, היה אמייזינג. מקווה להראות את הסרט, כלומר את הסרטים, עוד מיליון פעם בישראל ובעולם כולו ואמרו אמן!

עם לילבס בהולנד, נובמבר 2019, שנתיים אחרי הפרמיירה בישראל | צילום: מיכאל בלק


עם דירק הילד מהולנד, שש שנים אחרי שצילמתי אותו ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". דירק הגיע להקרנה של הסרט שחתם את הטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". מדהים? לגמרי | צילום: מיכאל בלק



קצפת, דובדבנים ואני

לפני 12 שנים נפרדתי מתפקידי האחרון בתקשורת: מבקרת הקולנוע של "רייטינג" תנצב"ה. זה אומר שתריסר שנים לא הייתי בהקרנות עיתונאים. זה אומר צניחה דרמטית בביקוריי בקולנוע עד לאפס המוחלט (אולי סרט בשנה ואולי לא). ומאז שהתחלתי ליצור סרטים אני לא צופה כמעט בסרטי קולנוע. בעיקר אני לא צופה בסרטים ישראליים. צפייה ברולר ואו בפתיח בכל הגופים שתמכו ביצירות המועלות בבתי הקולנוע מסובבת את הסכין בלבי הלוך ושוב, מעגלים מעגלים, והכאבים קשים מנשוא. אז לא, לא צופה. לא חובבת BDSM.

אבל קיבלתי הזמנה להקרנת עיתונאים לקצפת ודובדבנים של גור בנטביץ' ובשנייה הפרתי את הכללים. וזה למה? או. באחרונה דמות קרובה לי הורדמה והונשמה שבועיים תמימים. חוסכת את הפרטים, הכל בסדר טפו טפו, אבל מה שמעניין זה מה סיפרה היפהפייה הנרדמת אחרי שהוערה: בעת תנומתה הארוכה, חלמה/ חזתה/ חוותה, לא יודעת מה המילה, שהיא עולה למטוס והטייס אומר לה שאין לה מקום. היא מתרעמת, אומרת "מה, קניתי כרטיס, זכותי". אחרי דין ודברים עם הטייס הוא מתייאש ואומר לה יאללה בסדר, והיא מוצאת את עצמה יושבת על כנף המטוס (!) עם מזוודתה וטסה. אותו חזון אירע לה באוניה: היא מגיעה לאוניה, רב החובל אומר לה שאין לה מקום היא מתעקשת ומבלה בהפלגה על הסיפון. כשסיפרתי זאת לחבר אמר לי, וואוו, זה מה שקרה לגור בנטביץ' כשקיבל התקף לב שהוביל למוות הקליני הכי ארוך בתולדות איכילוב, זה מה שקורה בקצפת ודובדבנים (בצילום). הבנתי שאני חייבת לצפות בסרט.

הגעתי לסינמטק ת"א, שנה וחודש אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם עם ביקורה המופלא של לילבס בישראל והקרנת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. התחושות היו קצת פוסט טראומטיות, כי ביליתי בסינמטק בהקרנות סרטיי ברציפות שלוש שנים וההיעדר הותיר חללים בנשמתי.

צפיתי בסרט ופאק, ראיתי את עצמי. הסרט הוא שיגעון של לילה בחייו של קולנוען שלא רק סובל מחרדות אלא גם מהתקף לב קשה וממשי כאמור לעיל, כשמתברר לו שהסרט החדש שלו לא ממש דוהר. ובמאי חי בשביל הקהל שיבוא לצפות בסרטים שלו, כמו שאומר גור/צורי בסרט. הוא יושב על מדרגות האולם, כמוני, כמוני, הוא עוקב אחר תגובות הצופים, כמוני, כמוני, הוא מלין על הזובור של חיפוש כסף, הוא מנהל קרבות עם מדביקי הפוסטרים לסרט שלו ברחובות, אה, לא בדיוק כמוני, אני הדבקתי את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בעצמי, פעם אחר פעם, פוסטרים יפהפיים, עבים ומטופחים, שתוך זמן קצר עלה עליהם הכורת. הוא מדביק מדבקות של הסרט, כמוני, כמוני, פרסום מפה לאוזן, כמוני, כמוני. הוא מתלונן על תקציב ההפצה, אה, לא כמוני, לי אין תקציב הפצה כלל. צחקתי פעם אחר פעם, צחוק עצוב, על הקשיים ועל הנסים.

קו"ד הוא סרט תיעודי/עלילתי בכיכובו של בנטביץ' עצמו בתפקיד חייו. כל יצירה היא על היוצר עצמו, לא משנה במה היא עוסקת וזה לא בגלל נרקיסיזם, זה משהו אחר. בנטביץ' בהחלט לקח את האמירה הזו לאקסטרים. כמוני, כמוני.

וגם לבי פרפר לא מעט, כמוהו, כמוהו ובכל זאת צפיתי ברולר עד הסוף. ועכשיו חוזרת לעריכת "צוללת", סרט הגרילה הנוכחי שלי, שוב עם הראש בקיר, שוב מנסה לטפס על החומה הגבוהה בלי למעוד. כמוני, כמוני.

אולי בעצם אני כן בקטע של S&M.

פרדוקס הלקטורה בקולנוע תיעודי בישראל

איך יוצרים סרט תיעודי בישראל? אחרי שהתחלת לגבש לעצמך על מה יהיה הסרט וצילמת קצת ותחקרת קצת וכתבת קצת, את מגישה את ההצעה לקרנות הקולנוע ולגופי השידור. לכל אחת מהישויות האלו יש כשני מועדים בשנה להגשות, מעין מכרזים. לכל הגשה פונים 100-200 איש.

את כותבת סינופסיס ארוך, קצר, בינוני, הצהרת כוונות, אמצעים אמנותיים, הצעת יישוג ועוד פכי-פכים, לפי דרישת הגוף הפונה. תמיד זו הצעה זמנית, נכונה לשעתה, כי הרי דוקו מתהפך עשר פעמים לפחות בזמן יצירתו, הפקתו, צילומו ובעיקר עריכתו. ואת שולחת קצת חומרי גלם ערוכים באופן ראשוני כשברור לכל בר דעת, גם אם לא יצר סרט מימיו, שזה הבסיס ושבמהלך העבודה, אצל רוב רובם של היוצרים, הסרט מתעצב ומשתנה ומשתבח.

ההצעות לסרטים תיעודיים בישראל נבחרות על פי מפתח סודי כלשהו. לא על פי טיב ההצעות. יש לי חשד שבעיקר לפי שש המילים המתארות אותו: "זה סרט על… (סבתא בישלה דייסה)". שלוש המילים המתארות את "על" נראות למממנים "נכונות", "עדכניות"? שיחקתן אותה. כל השאר לא רלוונטי.

אגב, שמעתי על במאי המתגאה ומתרברב בכך שאת ההגשות שלו הוא כותב בארבע מילים על מפית בבית קפה ותמיד מקבל תמיכה.
אגב2, יש במאים ומפיקים שמקבלים כסף על כל הגשה שלהם. או על 99% מהן.
כן, מההגשה האחרונה ההגשות הן אנונימיות, אבל בחייאת. ולא ארחיב.

הנורא הוא שמחצית מהלקטורים לא יודעים לקרוא או לצפות בהצעות. למה הכוונה? אין להם שום יכולת, אבל שום יכולת, להבין מה זה סרט בעבודה. אבל זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני, הרי חלק גדול מהם יוצרי קולנוע תיעודי בעצמם, תגידו, ובצדק. אז איך ייתכן? ולכך אין לי רבע תשובה. לא מבינה.

ההערות תמיד, אבל תמיד, מתייחסות לכל מיני נקודות בהגשה שברור שישתנו ויעובדו ויתרחשו בהמשך. חצי שנה מתחילת העבודה את לא במקום בו את והסרט תהיו כעבור שנה. זה חוק טבע שכזה, לא נבואה. את לא יכולה לחזות את כל הדברים שיקרו מראש, כי זה תהליך. אבולוציה. עוד תחקיר, עוד צילומים. ובעיקר: עריכה, עריכה, עריכה. תחקיר הסרט לא נגמר עד סוף האוף ליין. אי אפשר לעבור מזחילה על הגחון לעמידה זקופה בשנייה. לא ייתכן שהם לא מבינים זאת, הרי הם יוצרי סרטים בעצמם, לא? הם עוברים זאת בעצמם פעם אחר פעם, לא? עובדה.

הם מתייחסים להגשה כאילו זה הסרט הגמור. מתלוננים על היעדר חומרי ארכיון או על עודף חומרי ארכיון, מחליטים מה תהיה הסצינה האחרונה של הסרט לפי החומרים הערוכים המסוימים שראו, ממציאים דברים שלא נכתבו, מבלבלים את מה שכן קראו וטועים באופן מביך ומגיעים למסקנות מופרכות.

אני למשל תמיד החלטתי על הסצינה האחרונה בסרטיי בעקבות התפתחויות שאירעו במהלך הפוסט פרודקשן. אף פעם לא כתבתי ולא אכתוב בהגשה מה תהיה הסצינה האחרונה. איך אני יכולה לדעת? זה חלק מתהליך הגילוי והעבודה והחשיפה והגילוף של הסרט. וגם ההחלטה על הסצינה האחרונה, כמו על רבות, משתנה כמה פעמים בתהליך העבודה. אם לסכם, אי אפשר להתייחס לסרט בעבודה, או בתחילת הדרך, כאל סרט מוגמר. מדוע אתם כושלים בכך?

ויש גם את עניין האקסס, כלומר גישה לחומר המסוקר/מצולם/ לאובייקט שעליו הסרט שנראה ללקטורים חיוני בתחילת העבודה. את האקסס אני *יוצרת במהלך* העבודה על הסרט. נקודת המוצא היא *לא*, חוזרת, *לא* אקסס. לא, לא היה לי שום אקסס לנוריקו-סאן הילדה מיפן. אז מה? הפכתי עולמות וחפרתי והתאבדתי על אקסס.

החצי השני של הלקטורים כן יודע לקרוא ולצפות, אבל דבריו לא נספרים בהחלטות הקרן/ הגוף המשדר ולכן את יכולה לקרוא מיליון סופרלטיבים על הסרט שלך ולקבל אפס שקלים, תוך הכסתו"ח המופתי "הסרט לא מתאים לתמהיל הערוץ".
חייבת לצַלֵ"ש את מי שחיבר את משפט החרטבונה הזה.

וזהו פרודקס הלקטורה.

פעם שאלתי אחד מאנשי המימון, תגיד, עם כזו חוו"ד, למה לא תמכתם בסרט?
שתק.
פעם אחרת שאלתי איש מימון אחר, תגיד, למה לא תמכתם בסרט? ענה לי: "נפל בין הכיסאות".
נו, אז לא להשתגע?

באחת ההגשות, אחרי שקראתי את חוו"ד הלקטורים, שהיו רגישות מאוד והשכילו להבין את הסרט, כתבתי, בדמעות, מייל נוגע ללב ללקטורים. לא מכתב מתלונן אלא להפך, מכתב *אוהב ומודה ומעריך*, על שאני שמחה שהבינו את פוטנציאל הסרט למרות שדבריהם נפלו על אוזניים ערלות והסרט נדחה. שלחתי אותו למשרדי הגוף המממן. אין לי מושג אם העבירו אותו ללקטורים כפי שביקשתי. איש לא הגיב. יש לי תחושה שנזרק לפח.

וכן, הייתי גם בצד השני. הייתי לקטורית. אחת ההצעות שקראתי הייתה מצולמת הכי רע שאפשר, כתובה ברמה של כיתה ב' חינוך מיוחד. הגשה מביכה. אבל מה, ידעתי *שיש פה סיפור* שיעניין אנשים מסוימים. לא זו אף זו, הוא גם היה דומה לאחד מסרטיי ולאחת ההגשות שלי שנדחתה כמובן.
בהכירי את הנפשות בתעשייה ואת העדפותיהן האישיות ידעתי גם ממי הסרט הזה יקבל כסף. וכך היה. המלצתי לתמוך בו ואכן הוא קיבל קרן, גוף שידור ופסטיבל וכמובן סעד קולנועי וטיפוח מהמממנים. רתחתי מזעם. מצד אחד עשיתי מה שהאמנתי בו ולא נתתי לכעס ולתסכול לחבל ביושרה שלי ומצד שני, ההגשה שלי לנושא דומה הייתה פי עשר יותר טובה.

אגב, קיבלתי מכתב המסביר שהלקטורים המועדפים כעת הם אנשי פריפריה ומיעוטים שונים ומגזרים אחרים שאינם אנשי דוש גן ממוצא מזרח אירופי מתועב שלא באשמתם וחילונים לא עלינו. שוב, איקס גדול עלי, אישה פריווילגית שכמותי.

לסיום אזכיר, כאותה ד"ר אורלי לובין שחתמה כל טקסט עיתונאי שלה ב"הכיבוש משחית", שהכל החל כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוכרז כמצורע בקרב הגופים התומכים ונמנע ממנו מלבוא בקהל הסרטים – שידור/ קרן/ פסטיבל – לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש ולא ארבע.
זה היה החטא הקדמון.
כך החל הערפל להתפזר והאמת העירומה תקעה ותוקעת מדקרות בעיני.

ובכל זאת נוע אנוע. עם לקטורים וקרנות וגופי שידור או בלעדיהם.
וזה בדיוק מה שאני מציעה לכם, יוצרים בפוטנציה, לעשות. אל תיפול רוחכם.
אם תרצו, זה יקרה, למרות שיהיה מאוד (מאוד) מאוד קשה.

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

"הרצח בצוללת", מימון המון

כמה חודשים סוערים עברו עלי בכל תחומי החיים. לא אלאה אתכם, אספר רק על הפרויקט הבא שלי, סרט תיעודי על פרשת הרצח בצוללת הדנית בקיץ 2017, כשעיתונאית שבדית  שעלתה לראיין את בונה הצוללת, פיטר מדסן, נרצחה על ידו.

נשאבתי למקרה הנורא מהרגע הראשון, עקבתי אחר כל צעד ושעל בו, אחרי החקירה, אחרי המשפט. בשלב די מוקדם הבנתי שאני לא יכולה אחרת, שאני חייבת ליצור סרט על נקודת המבט שלי לסיפור.

בטח תשאלו אותי: אבל מה לך ולזה? כלומר, זה לא קרה פה, מה לך ולמקרה הנורא הזה בסקנדינביה? או. יש תשובות בסרט, כלומר יהיו.
וזה, למרות שאני לא חושבת שיש ליצור סרטים רק על מה שקורה כאן ועכשיו, או שמתקשר באופן ישיר לחיים שלנו פה.

הייתי לא מעט בקופנהגן בשנה האחרונה, דגמתי את כל עונות השנה, לא למדתי מילה אחת אפילו בדנית, אבל הבנתי שיודעים עלינו לא מעט שם ושכל דני שני ביקר בישראל. בחיי.

הנה סרטון המימון וגם הקישור לפרויקט בהדסטארט.

mimunzolelet from dvorit shargal on Vimeo.

נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 הקראה לילדים, 20:30, הסרט והשיחה, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

אלה קרי ונוריקו-סאן, לילבס ומוקיהנה בפברואר 2018

והנה הדו"ח החודשי. מה כתבתי בינואר 2018 בפייסבוק ואיפה יוצגו הסרטים בפברואר 2018.

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

8 בפברואר, 20:30, המועדון לחבר בעין ורד (אירוע חנוכת הספרייה החדשה של לב השרון).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

קולנוע חן, רחובות

חמישי, 1.2, 8.2, 14.2 17:00
ראשון, 4.2, 11.2, 19:00 (בנוכחותי)
רביעי, 7.2, 14.2 17:00 (הקרנה אחרונה)

12 בפברואר, 10:00, הדו לשוני בב"ש

13 בפברואר, 08:00, בי"ס אביבים ראשל"צ

15 בפברואר, 19:30, מרכז קהילתי דב הוז, ת"א (דב הוז 16), אירועי יום המשפחה. למרכז יש סיפור יפה: עד המחאה החברתית ב-2011 היה זה בניין נטוש (אך יפה תואר), שהיה פעם "בית צעירות מזרחי" והשתלטו עליו הומלסים, נרקומנים וכו'. במחאה התבצרו בו המוחים והודיעו לעירייה שהם לא מפנים את המקום עד שיובטח להם שהמקום הזה יועבר לרשות ולתועלת הציבור. וכך הוקם בו המרכז המקומי, מרכז דב הוז. אז תושבי השכונה (שלא לומר תושבי המדינה) ואף מארגני המחאה והיזמים מוזמנים בסבבה. כרטיסים.

אפשר ורצוי, שלא לומר כדאי להזמין אותי לכל מקום ולכל סוג של אירוע: 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

סדנת קולנוע עצמאי

המחזור השני של סדנת הקולנוע התיעודי העצמאי בדרך: איך ליצור סרט דוקומנטרי כשכולם אומרים לך "לא". הסדנה תעסוק בכל מה שאפשר לעשות לבד לבד כדי להגיע בסוף למוצר המוגמר. הסדנה מבוססת על עבודה פרטנית עם המשתתפים: אנשים שמגיעים עם רעיון לדוקו משלהם, אותו נפצח ונקדם במהלך הסדנה, עם הנחיות עבודה מפורטות. לאחריה יוכלו המעוניינים להמשיך ביצירת הסרט העצמאי שלהם.

והיילייטס מהגיגי פייסבוק של ינואר 2018

לכל יוצר יש נקודה בה הוא מתעורר. אולי יש מי שנולדים יוצרים, אבל אני חושבת שהתעוררתי בסוף 2005, כשהבנתי שאם לא אקח את חיי המקצועיים בידיי ואחליט מה אני רוצה, אמשיך לדשדש באותו מקום בעשרים שנות העבודה הבאות בחיי.
נקודת המפנה הייתה תקרת הזכוכית או האסבסט, לא משנה איך תקראו לה. לא קיבלתי את התפקיד שרציתי ושברתי את הכלים: יצרתי את בלוג ביקורת התקשורת, ולווט אנדרגראונד (והכל נכתב בתולדות הימים, לא אחזור). אחרי כמה שנים של עבודת פרך הבנתי שאני רוצה עוד, רוצה להתקדם בעולם שיצרתי לעצמי, שכתיבה מסוג זה גם כבר לא מספקת אותי ושמגרש המשחקים שאני רוצה להגיע אליו הוא קולנוע.
למרות שתי שנות לימוד, עשרות שנות צפייה בסרטים, עשרים שנות עריכה בעיתונות וכשמונה שנות ביקורת קולנוע הגעתי לתחום הזה לוח חלק. לא ידעתי כלום. שום דבר על מנגנוני "התעשייה". לא הייתה לי שום דרך ללמוד את הדברים חוץ מאשר להתנסות לבד. וזה לא היה קל. הו לא.
וכך, בספטמבר 2010, אחרי כמה ניסיונות התנעת-סרק בהם גיששתי דרכי באפלה הבנתי שזהו, אני יודעת מה יהיה הסרט הראשון שלי, ולא רק זה, אלא שהסרט הזה ייעשה ויהי מה. הבנתי שאני חייבת להתקדם, להתחיל להשקיע את כל מרצי ומשאביי, לנתב את חלוקת האנרגיות בין הבלוג, שהיה אז כל עיסוקי, לבין הקולנוע. למדתי לבד לבד, בדרך הקשה.
ארבע שנים אחרי, בנובמבר 2014, הייתה הקרנת הבכורה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם על תולדותיו לא אחזור כאן.
אבל מה שמעניין זה מה שקרה בשלוש השנים הבאות. התברר לי שלא גמרתי את העבודה שלי על הנושא, על גיבורי ספרי הילדים, על אנה ריבקין-בריק, על הפענוח שלי עצמי בתוך כל זה. בעצם, תהליך העבודה נמשך, מסרט לסרט, גב אל גב, הייתי בתוך התחקיר, בתוך ההפקה, בתוך העניין.
וזו הסיבה שיצרתי טרילוגיה. צמא אדיר שלי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, לפצח את דמותה, ובעיקר את דרך עבודתה על ספרי הילדים המצולמים שלה. החיבורים והקשרים בינה לביני התרבו והלכו.
ביולי 2016 נולד אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ובאוקטובר 2017 איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
בהקרנת "לילבס" השבוע, בקיבוץ גלעד, עזרה לי אישה ואם לנסח את תשובתי לשאלה "איזה סרט מהשלושה אני הכי אוהבת". עניתי שזה כמו לשאול הורים איזה מילדיהם הכי אהוב עליהם, ושזו שאלה מאוד קשה, אז אותה אישה אמרה לי "כל אחד מהם מיוחד במינו וכל אחד אוהבים אחרת". ומיד אימצתי: כל אחד מהסרטים שלי מיוחד במינו, כמו הילדים שלכם וכל אחד מהם אני אוהבת אחרת.
אבל בגלל ש"לילבס" הכי קטן, הוא זקוק לי עכשיו הכי הרבה. ולכן אני מזמינה את כל העולם לצפות בו.  מה יש בו? כל מה שיש בשני הסרטים הקודמים, פלוס פלוס פלוס. בן זקונים, הרי.

בשבת, אחרי איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אמרה לי אחת הצופות "אני זוכרת ששמעתי אותך בתוכנית של רינו צרור", אמרתי לה: "או, זה היה ממש מזמן, כמעט שנתיים", ענתה לי: "יש דברים שנחרטים בזיכרון". חייכתי בשמחה.
אין לכם מושג כמה המילים האלו ממלאות אותי באושר. מבחינתי אושר זה כל תהליך העבודה על הסרט, כל נקודה ונקודה שמתקדמים בה. ואח"כ לצפות בו בפעם הראשונה כמכלול. ולתקן. ולשנות, ולכוונן. ולהראות לעוד מישהו מ"צוות צפיות מבחן" שיצרתי, ולעוד מישהו, ולחשוב. ואז זהו, להחליט שגמרנו, הסרט יכול להמשיך לשלב הבא, לתפור לו חליפה על פי מידתו, לקשט אותו בכל מיני נצנצים במובן הכי חיובי של המילה, שמעמיקים את הסיפור ומחדדים אותו ומבהירים.
מכירים את הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים"? אז זה. לסרטים שלי יש צוות קטן מאוד, שלא לומר קטנטן, הרולר נגמר תוך שנייה וחצי. בדידותו של הרץ משמשת כמטאפורה כבר עשרות שנים. דמיינו כמה זה טעון כשמדובר בקולנוע, הכי עבודת צוות שרק אפשר לחשוב עליה, כשהיוצרת הכי מזדהה עם בדידותו של הרץ.
אז בשבת, הפעם האחרונה של לילבס בסינ' ת"א. 5,000 חברים יש לי פה? מחכה לאחוז מהם. וגם למי שפספסו את הפרמיירה ואת שלושת החודשים האחרונים. מחכה גם לכם.
בצילומים מהסרט: 1. הרץ יוצא לדרך לבד, בעוד כל השאר עומדים בשורות במגרש המסדרים. 2. הרץ בסוף מסלול, שוכב על העלים ביער ועל פניו אושר עילאי: I did it.

אסף ברטוב: ובכן, לאחר שעקבתי במשך שנים מן הגולה הלא-כל-כך דווייה אחר יצירת סרטיה התיעודיים של Dvorit Shargal, והצטערתי על שאינני יכול לצפות בהם, הואילו המזלות להסתדר בשלשות והתאפשר לי (הודות לטיפ חם מ-Hila Bartov Levy) הערב לצפות בסרט השלישי בטרילוגיה, "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?", כאן בק"ק רעננה המעטירה. לא נותר לי אלא להצטרף באיחור אופנתי (?) למקהלה ולומר בפשטות: רוצו לראות.

הסרט שראיתי (השלישי בטרילוגיה, כאמור) היה מעניין, מרגש, שנון, אותנטי, אישי ומהודק. הן בסרט והן בדברי המבוא ובאחרית הדבר והתשובות לשאלות הקהל, ניכרה אותה תכונה של שרגל שאני כה מעריך: כבוד למלים ולדיבור בעל משמעות. בשום שלב, בסרט או בעל-פה, לא היה פטפוט, או התחנחנות וגם לא ארכנות, טרחנות, או הליכה סחור-סחור.

פשוט תענוג. היה שווה להתאמץ ולהגיע ישר מנמל התעופה (הערב נחתתי מסן פרנסיסקו).

ראיתי את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
ממליצה עד מאד ללכת ולבלות שעה עם Dvorit Shargal ברחבי העולם והזמן.
מה שהכי מקסים ומרגש בעיניי בסרט (וגם בקודמיו) זה שהבמאית יוצאת למסע בעקבות תהיות וסקרנות אישיות אבל מפגישה בעזרתן (ועם הרבה נחישות) בעצם את הילדות-ים מהספרים עם עצמן, עם משפחתן, עם העבר וההווה שלהן. ככה, צצה פתאום בחייהן ומציעה להם משהו שאף אחד אחר לא הציע להן לאורך כל השנים שחלפו מאז הצטלמו לספר ילדים.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

בית יד לבנים רמת השרון הוא אחד המקומות היותר מלטפים את הטרילוגיה שלי ואותי. הייתי בו לפני כשלושנים עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, הייתי בו לפני כשנה וקצת עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והערב הראיתי בו את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?.
זו תחושה די מקסימה, שלא לומר מקסימה לגמרי, כשמי שמנהלת את המקום מאמינה בך ואוהבת את מה שאת עושה ומציעה לקהל שלה את שלוש המנות שלי, ראשונה, עיקרית ואחרונה, כארוחה מזינה.
-לפגוש את אותם אנשים שבאים שוב ושוב, כי הם רוצים לראות מה קרה אחר כך ומה עוד, להכיר אנשים חדשים שלא צפו בסרטים הקודמים ובאו לסרט הנוכחי, לשמוע את מי שצפו בשניים הקודמים אומרים שלילבס הוא הסרט הבשל מבין כולם, זו תחושה שממלאת את כל חדרי הלב והמוח בצמר גפן מתוק אורגני, כלומר מתוק ומזין ולא עששתי.
-אחת מהצופות אמרה לי שהסרטים שלי הם בעצם כמו השיר של אהוד מנור "מה קרה לילד" ("ימי בנימינה": "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"), וזה כשעניתי לשאלה אחרת: אם אני נוסטלגית לשנים בהן גדלתי ומתרפקת על העולם ההוא. עניתי שלא, אני מתרפקת על עצמי, על הילדה שהייתי (כאמור ב"לילבס"). כלומר, גם ההשוואה לשיר, וגם השאלה הקודמת יצרו דיאלוג שהפך לשיחה מורכבת ביני לבין הצופים, וזה כל מה שאני צריכה בחיים. דיאלוג ועוד דיאלוג ועוד אחד.
-צופה אחרת שאלה אותי איך זה לחזור לשגרה אחרי כל המסעות האלו, ועניתי שזו השגרה, זו ולא אחרת, חיי מלאים בעבודה על הסרטים, בטיפוחם ובשיווקם ובהבאת הבשורה לכל מקום בארץ, זו פרנסתי, זו אהבתי, זו עבודתי וזו השליחות שלי, כמו גם המחשבה על הדבר הבא. אבל שלא תחשבו שאני לא מתמודדת עם שגרות שגרוניות כמו נזילה אימתנית בבית או עם המצבר של הקטנוע, אבל זה בשוליים;)
-אחרי האירוע המהמם (תודה רבה לאסנת!) חיכה לי חבר באחוות הטרילוגיה. מהי אחוות הטרילוגיה? כמה וכמה חברים שהפכו לחברים שלי בזכות הסרטים, שיוצרים עכשיו סרט משלהם, כי מעלליי שימשו להם תמריץ. מתברר שהוא ומשפחתו מתגוררים יריקה מיד לבנים, וכך כובדתי בתה ובעוגה (!) לפני המסע חזרה לסביוני יפו. 

ללאה גולדברג, שב-15.1 חל יום השנה הלועזי למותה, חלק גדול בפופולריות של סדרת ספרי ילדי העולם. היא תרגמה ועיבדה אותם לעברית. גולדברג הייתה מיודדת עם אנה ריבקין-בריק וערכה באותן שנים בספריית פועלים. בזכותה זכינו להתנאות בספרים המצולמים והשאר היסטוריה. ישראל, כזכור וכמו שאני אומרת בכל הזדמנות, היא המדינה היחידה בעולם שהספרים עדיין מודפסים בה ואהובים עד מאוד.
אז מה הבאתי? 1. מתוך מאמר שכתבה גולדברג ל"דבר הפועלת" ב-1954, כש"אלה קרי הילדה מלפלנד" היה פה להיט היסטרי (הספר יצא בעברית ב-1953 ובשבדית ב-1951). לא שהיום הוא לא.

מעדכנת שידידתנו, הפצועה היחידה בקרב על שחרור איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? השתחררה זה מכבר לביתה אחרי חודשיים במחלקה האורתופדית כתוצאה מנפילה במדרגות הסינמטק בפרמיירה (כל הפרטים).

ותזכורת מלפני שלושנים:

Baruch Coral:
שלום דבורית, היום ראיתי את סרטך על אלה קרי ונוריקו סאן ויצאתי מהסרט עם חיוך רחב, נפעם ונרגש, סרט מקסים וחמוד שעושה טוב על הלב וגורם לשכוח את כל האקטואליה. חבל שאת מבזבזת את זמנך על התקשורת ועל האקטואליה. תעשי טוב לעולם ולאנושות אם תעשי סרטים כאלו וכך תרבי אושר לבני האדם, ובכלל כדאי שתתמקדי בקולנוע, הרי היית מבקרת קולנוע, זה יותר מעניין מכל נכלולי הפוליטיקה. הסרט שלך נפלא וראוי לקבלת פרסים בישראל ובעולם. כל הכבוד דבורית

מההודעות שגורמות לי לקום עם עוד יותר עזוז מאשר ביום רגיל, מה שאומר שהיום אני מרימה את כדור הארץ ביד אחת ומגיעה לפסגת האוורסט:
"דבורית שלום! ראיתי את נוריקו ואותך בבית הכרם לפני כשבועיים ומאוד התרגשתי מהסרט. אני זאת ששאלה מה נתן לך כוחות מול כולם, כל מי שאמרו שזה לא ילך, ואמרת שבדיוק זה" (ש').

אם מאחרים את הרכבת של 23:26 מבית יהושע נשארים לישון בתחנה הפתוחה. אבל מזל, הגעתי בזמן ואני כבר בדרחזרה אחרי הבילוי בכפר הס שם הראיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
המצאתי שיטה חדשה לשיחה. אני מספרת את הסיפור הידוע (לחלקכם) על הסרט ואז גם שואלת את עצמי את השאלות ששואלים אותי לרוב ועונה עליהן, ואז, והנה הטוויסט, אנשים חושבים עוד קצת ומעלים שאלות חדשות ואחרות וזה הכיף הגדול. כל הזכויות על הפטנט רשומות.
למשל מישהי אמרה שהפאן הפיטר פני שלי בסרט מאוד בולט ושאלה איך זה שגם הילדים מהספרים נשארו ילדיים בסרט? ומישהי שאלה אם הילדים קיבלו כסף על הצילומים ומישהי אחרת התעניינה איך מוצאים מוזיקה לסרט, באיזה שלב, ומישהו שאל אם אני לא רוצה להיות אנה ריבקין-בריק ולחקור ולצלם תרבויות אחרות. אמרתי, מה, אני כבר אנה ריבקין-בריק! ובסוף אימא של המארגנת נישקה אותי.

כל אחד משלושת סרטי טרילוגיית ילדי העולם עומד בפני עצמו וכל סרט הוא אחר. בסרט הראשון, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התרוצצתי בחיפוש אחר הגביע הקדוש, היא נוריקו-סאן, השקעתי בכך את כל מה שרק יכול אדם להשקיע במשהו: לב ומוח, כסף וזמן. ה-כל. בשני, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, התמקדתי בשאלה מה קורה אחרי שמוצאים. איזה סיפור חיים מתגלה באפריקה ועד כמה הוא דומה למציאות המוכרת לכאורה מהיבשת השחורה. בשלישי, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? חברו להם יחדיו חיפושים אינטנסיביים ומציאוֹת שלא חלמתי עליהן. הרבה-הרבה זכרונות, שמחות ועצבונות ופרידה אחת גדולה מכל החברים החמודים אותם מצאתי בדרך ובעיקר, היכרות מחודשת ובילוי ופרידה עם ומהילדה שהייתי.

ב-9 במאי 2015 הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בקיבוץ גלעד. על הרפתקאותיי שם אפשר לקרוא פה, בשיתוף. ואילו היום אחר הצהריים אני חוזרת לקיבוץ גַּלְעֵד (בראשית ל"א, מ"ז) עם איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. אין לתאר כמה משמח אותי להגיע למקומות שכבר הייתי בהם עם הסרטים הקודמים, זה הכיף הכי גדול שלי. תחושת ההמשכיות מפכה בי ברון. אבל מה שהכי הסעיר אותי במבט עכשיווי בוויטרינה היפה שהכינו שם ב-2015: בחלון הימני אפשר לראות צילום ענק של מוקיהנה, ממהדורה מאוד ישנה, באנגלית, של הספר "מוקיהנה מהוואי", ובצד שמאל למטה, לילבס, רמז מטרים, שכלל לא ידעתי שיהפוך למציאות תוך שנתיים וקצת. מסעיר, לא פחות. אז חברים מיישובי מגידו/ רמות מנשה קצה כביש 672, היום, 3 בינואר שנה חדשה, בחמש וחצי, אחרי השקיעה, אני שם. עושה את כל הדרך ממעיינות ג'אפה.

….בחזרה מקיבוץ גלעד אליו שמחתי מאוד לשוב היום, שנתיים וחצי (!) אחרי שביקרתי בו עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אני מרגישה שהתבגרתי ודווקא באופן החיובי ביותר שאפשר ואני מגלה עוד ועוד תובנות, כמו בכל צפייה נוספת בכל סרט שלי, והיום באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. חד משמעית לספרים של אנה ריבקין-בריק יש דרך לתקן זיכרון שנעלם, שמתקלקל, שמשתבש עם השנים והאירועים השונים. יש להם, ולפיכך גם לסרטים, כוח מרפא. גם לדמויות בסרט וגם עבורי.
הזיכרון זה הנכס הכי חשוב שיש לנו, אמרתי, יותר מדירה, יותר ממכונית. אבל אתם חברים בקיבוץ שיתופי (מהבודדים שנותרו!), זה בטח לא אומר לכם כלום>>
החברים התקוממו:). אומר גם אומר.
שיתופי-שיתופי ועדיין אין כל רע בדירה ומכונית:)!
ופגשתי גם תלמידת כיתה א' בשם הדי, שיודעת מה פירוש שמה וגם מי זו הדי למאר וגם מארי קירי ויש לה בבית מלא ספרים על מדענים. כן כן. זו הדרך. אז אני מתחב"צת לי בסבבה למרות הבילוי הארוך מדי בצומת. רצ"ב אלבום תמונות מגלעד, שאני מקווה לחזור אליו בשלישית.

הנה הרשימה העונתית של ספרי ילדי העולם ע"פ נתוני המכירה בחנויות הספרים ובחנותי שעל גלגלים:). מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. אין הפתעות:
1. נוריקו-סאן הילדה מיפן
2. אלה קרי הילדה מלפלנד
3. סיאה הילדה מאפריקה
4. לילבס ילדת הקרקס
5. דירק הילד מהולנד
6. נואי הילדה מתאילנד
7. גנט הילדה מאתיופיה
8. הרפתקה במדבר (אף שיש מחלוקת אם ספר זה שייך לסדרה, להגדרתי הוא שייך גם שייך גם שייך ואין על מה להתווכח).
בניגוד למחשבה הלכאורה רווחת, שמה פתאום ילדים יקראו את הספרים היום, כשהם טסים לחו"ל כל חנוכה ופסח וגם ראש השנה והחופשה הגדולה, ולא צריכים ללמוד על העולם מספרי ילדים בני שישים, מספרים לי מנהלי הספריות שספרי הסדרה כל הזמן, כל הזמן מושאלים. כמו כן סיפרה מנהלת ספריית הילדים בבית אריאלה בת"א ש"נוריקו" הוא הספר הכי נגנב. לא מגניב? 

בלי דעת, או מתוך ראייה נבואית, באמצעות כמוסות הזיכרון שלה בסדרת ספרי ילדי העולם, אנה ריבקין-בריק יצרה אסופה ביבליותרפית מושלמת. ב-2015 התארחתי ביום עיון במגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שעסק במקורות השראה ובגיבורי ילדות.
שום קפיצה במכונת זמן באותו אירוע לא יכלה להכין אותי לדברים שיתבררו לי בעת צילומי הסרט השלישי בטרילוגיה (שלא היה אז אפילו בגדר רעיון), איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. עוצמת הנגיעה בעבר באמצעות הזיכרונות מהספרים, שהפכו למטה קסם מרפא עבור הדמויות, כמו גם עבורי, מטלטלת ממש.
הסרט הראשון עסק בחיפוש. הסרט השני במציאה. והשלישי בזיכרון ובפרידה. הסצינות פשוט צנחו מהשמיים, קובייה אחר קובייה והסתדרו בשורה. מזמינה אתכם לשמוע ולראות הכל-הכל…….

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.