"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

לואי

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

לואי2

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

מתי ואיפה יוקרן "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הרגע הגדול הגיע בשישי האחרון, 21.11.14. כמעט 400 איש הגיעו לבכורה הצנועה שנערכה בסינמטק תל אביב בשתיים בצהריים, בכורת הסרט הדוקומנטרי שלי, משוש חיי ואהוב נפשי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". אין לתאר את מד המתח, החרדה וההתרגשות בהם הייתי נתונה כל החודש האחרון.

הסרט מוכן מספטמבר, וכבר הוצג בפורומים קטנים וגם בהודו ובאינדונזיה, אבל זה לא אותו דבר כמו להראות אותו ל-400 איש בבת אחת. נכון שזה היה קהל אוהד שבא לצפות בסרט שהוא תמך בו, ושהנושא קרוב ללבו, מצד אחד, אבל מצד שני, דווקא בגלל זה פחדתי שאאכזב מישהו, למרות כל התמיכה שקיבלתי ממי שכבר צפו בו באחרונה, עם סיום העבודה על הגרסה הסופית שלו.

eldadvorit
amirkdvoritamnondvorit2

ornadvorit
עם אלדד יניב, עם אמנון רבי, עם אמיר קמינר, עם אורנה ננר.
צילומים: אמיר מאירי

אז קצת עופפתי, למרות שהשתדלתי להיות מאוד ממוקדת ומרוכזת ולהגיד יפה שלום, ואפילו לתת נשיקה לכל מי שבא לברך אותי. ואז הגיע המועד, ואחרי 45 דקות בהן נהנו הבאים מתקרובת עשירה שכללה יין, מים, ספרייט, קולה ובוטנים, נכנסנו לאולם. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק הציג אותי בפני הבאים, ונשאתי את נאומי הקטון, שאת אורכו מדדתי בבית: 1:55 ד'. הנה הוא, אם אתם חפצים לקרוא אותו.

premiere1

premiere2
צילומים: עומר לוי

הכל היה קצרצר, ומיד לאחר מכן החלה ההקרנה. דממה הייתה באולם המלא. פה ושם צחקוק קל. אני צפיתי בסרט שוב (בפעם העשרתלפים), ולא ידעתי שובעה. אני חושבת שזה דומה להורים המתפעלים מהתינוק המהמם שלהם, ויושבים ומסתכלים עליו יומם וליל. ומה שיפה זה שכולו שלי, הכל נעשה בזיעת אפיי, והכל ממימון פרטי (ראו בנאום ההכתרה).

בתום הסרט היו מחיאות כפיים, והודיתי לבאים, שהגיעו לאחר מכן לספר כמה נהנו. רק אז הבנתי שבמהלך הצפייה אנשים בכו וצחקו חליפות. וזו הייתה המטרה שלי בעצם. אלו היו צחוקים קלים כאלו, זה לא שהאולם התגלגל מצחוק. ואז הבנתי שהמטרה הושגה, ושאנשים הבינו הכל, אבל ממש הכל, כל ניואנס וכל דאחקה קטנה שלי ביני לבין עצמי. ולא יכול היה להיות אושר גדול מזה. בהקרנות הבאות אני שוקלת לחלק טישו בכניסה.

אחר כך התראיינתי לסוכנות ידיעות יפנית, ואז חזרתי הביתה, והתחלתי לקבל את תגובות האנשים במייל. מאות תגובות. אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אזכה לכמות אהבה כזו, כמו שקיבלתי בימים האחרונים. להגיד לכם שזה לא משכר? לגמרי.
ובאותו ערב, בסוף אולפן שישי, שודרה כתבת היומן של אילן לוקאץ' על הסרט ועלי. והתגובות המשיכו לזרום כמים, בפייסבוק, במייל. כמעט 48 שעות הדבר היחיד שעשיתי זה להתבשם מהן ולענות לכולם. לא חוויתי דבר כזה מימי.

המלצות ברשת: תומר ברנד, תמי דינס, מיא עשת.

ומה עכשיו? עכשיו אני יוצאת איתו לסיבוב הופעות. נתחיל בכל הסינמטקים בארץ, ונמשיך בכל מקום שרק ירצו אותו: ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, היכלי תרבות, מועצות אזוריות, מקומיות, מושבים, מה שתרצו.
והמייל שלי לצורך זה או אחר, אם במקרה אין לכם אותו. dvoritsh@gmail.com

אלו התאריכים בהם יוצג הסרט בסינמטקים במהלך דצמבר.
מקוםומועד

קישור ישיר לרכישת כרטיסים בירושלים.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בתל אביב.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בחיפה.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בהרצליה.

לקינוח אני רוצה להודות לכל יושבי הקרנות בישראל ולכל גופי השידור.
מתה עליכם ומעריצה ביג טיים.

מממנים את "איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

חיש קל, כאילו לא עברו ארבע שנים ארוכות, הגעתי לישורת הכמעט אחרונה ביצירת איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
לכל המחכים בסבלנות כבר יותר משנה, מאז סיפרתי על כך לראשונה, אני רוצה לשתף את מעריצי הספרים המצולמים ואת כל מי שמחכים לסרט הדוקומנטרי שלי במימונו.

אז הנה פרויקט הגיוס ב-Headstart. וזה הסרטון המלווה אותו.
בעברית וגם באנגלית.

כך הצילה ג'רמן את אוסף אקסלרוד

אוסף יומני נתן אקסלרוד עלה לרשת אחרי עידנים וציפייה אינסופית, לפחות שלי. זה ערוץ האוסף ב-You Tube.  אקסלרוד היה בין הראשונים שתיעדו את החיים בארץ לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה, בין השנים 1928-1958.

אני לא יודעת מתי אפשר יהיה למצוא את כל האוסף שם, אבל מדובר בסיפור ארוך-ארוך, שנמשך כבר עשרות שנים. כשלעצמי, הפעם הראשונה בה התוודעתי לסיפור הייתה ב-2009 בסינמטק ירושלים, באירוע שבו סיפר אילן דה-פריס, אז מנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, שהאוסף, שצולם בחומרים דליקים ומתכלים (ניטראט) היה מתפוגג אם לא היה עובר שימור "בזכות גברת צרפתייה, ג'רמן דה מריה פורד, שהייתה נשואה למהרג'ה הודי, וקיבלה ממנו מזוודה מלאת יהלומים". המשפט הבודד הזה הצית את דמיוני והתחלתי לחקור את תולדות דה מריה.

germaine
ג'רמן דה מריה פורד

ג'רמן נולדה בקאן בתחילת המאה העשרים (1912) למשפחה ענייה במיוחד שהגיעה לצרפת מאיטליה, ובהשתלשלות אירועים נוסח סינדרלה מצאה עצמה בגיל 17 מחוזרת ונערצת על ידי מהראג'ה הודי הקשיש ממנה בעשורים רבים. ג'רמן עברה להתגורר עמו בארמון שלו בקפורתלה אשר בהודו. אחרי מספר שנים מאסה בחיים הדקדנטיים שם, חזרה לפריז ונישאה לפורד, יהודי בריטי שחי בצרפת והקים רשת בתי קולנוע, Cineac, בה הוקרנו תחילה רק יומני חדשות. זה היה שיאו של רומן שנמשך לסירוגין מאז שהייתה נערה. ג'רמן התאלמנה ממנו תוך שנים ספורות, ולא התאוששה לעולם: פורד היה אהבתה היחידה. היא ירשה את עסקיו, קידמה ופיתחה אותם.

קצת לפני מלחמת העולם השנייה, וזמן מה לאחר שהתאלמנה פגשה ג'רמן בת ה-27 את פייר דה מריה, צייר, בן למשפחה עשירה, שבין חבריו נמנו סלוודור דאלי וז'אק פרוור. היא רצתה להפוך לאם והתחתנה כדי ללדת במהירות, למודת טראומת מותו הפתאומי של אהובה. במלחמה עברה עם דה מריה מפריז לז'נבה. שם גם נולדו שני בניה.

בהמשך, כשהפכה לאשת עסקים מעולה, הייתה גם לאחת והנדבניות הגדולות בצרפת, וקיבלה את אות לגיון הכבוד על תרומתה. ואיך הגיעה לאוסף אקסלרוד? היא צפתה בתוכנית דת בטלוויזיה הצרפתית, ונתקלה בפרופ' אנדריי שוראקי הירושלמי, שתרגם את הקוראן, הברית החדשה והתנ"ך לצרפתית, יצרה איתו קשר וביקשה שיעזור לה למצוא פרויקט מיוחד לתרום לו בישראל. שוראקי סיפר על הנדבנית הצרפתייה לבנו עמנואל, שניהל אותה עת את ארכיון הסינמטק וזה סיפר לו על אוסף אקסלרוד הנמצא בסכנת הכחדה.

אחרית דבר (לבקשת הקוראים): ג'רמן כאמור תרמה מכספה להצלת האוסף וגם ביקרה בירושלים (בצילום: ג'רמן דמ"פ עם טדי קולק).
היא הלכה לעולמה ב-1999 בעקבות מחלת לב ממושכת. לבה נשבר, אם כך, כמה פעמים. אפרה פוזר באחוזת המשפחה בצרפת.

ger28.3

במהלך התחקיר שצריך היה להפוך לסרט, ביקרתי בארכיון המשפחתי של דה מריה, פגשתי את משפחתה, הייתי בקאן וראיינתי את מזכירתה, יצרתי קשר עם נכדו של המהרג'ה שלה, וכמובן עם לאה אקסלרוד, ואספתי את כל החומרים לסיפור חייה של ג'רמן, הלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. לסרט לא מצאתי מממנים, כך שנותרתי עם טון חומרי ארכיון, עם תסריט ועם מפח נפש.

אוסף אקסלרוד היה צריך לעלות לאתר סינמטק ירושלים כבר לפני שנים. שמחה שזה קורה סוףסוף, בדרך זו או אחרת, ותודה לג'רמן דה מריה פורד שעוד לא זוכה לכבוד המגיע לה.

גמרתי עם פלאפון

זהו סיפור מעט אנכרוניסטי, מאחר שהיום אנשים עוזבים את החברה הסלולרית שלהם שלוש פעמים בחודש בעבור עסקה טובה יותר, אבל אני, כרגיל, לומדת הכל בדרך הקשה מאוד.
מכירים את זה שחוזרים אל האקס?
חזרתי אל אקסים אלו ואחרים כמה פעמים בחיים, וכרגיל יש לזה את היתרונות והחסרונות.
האקסית שחזרתי אליה בשבוע שעבר היא סלקום.
אחרי שלושנים וחצי עם פלאפון הבנתי שאי אפשר יותר.
באוקטובר האחרון נסעתי למרכז השירות כדי לצמצם את חבילת הגלישה ולשלם כמה שפחות.
אמר לי המוכר המאוד נחמד, יש לי הצעה בשבילך משומשו, 115 ש' בחודש יחד עם טאבלט. הכי זול שיש. אמרתי: אבל אנלאצכה טאבלט, ממש לא. אמר לי: מה אכפת לך, קחי. שאלתי: ואם אני עוזבת את פלאפון? אמר לי, כלום, אז עוזבת.

אז לקחתי וחתמתי על חוזה. נכון, לא קראתי אותו כשחתמתי כי המוכר היה כה נחמד, והוא בעדי, רוצה שאשלם כמה שפחות. עברו חודשיים, והנה אני רואה שהמחיר כבר לא 115 ש' אלא עלה בכמה שקלים. התקשרתי לשאול מה קרה, אמרו לי: אה, את שולחת יותר סמסים משמכילה חבילת הגלישה. שו? למי? למה? "חפשי באתר", אמרו לי. טוב, אי אפשר למצוא, אבל לא משנה. כלומר, החבילה שלי מה-זה מוגבלת: בסמסים, בגלישה, בשיחות.

בינתיים התברר שסלקום מציעה חבילה ב-75 ש' בחודש (לשנה), סמס, שיחות, גלישה – חופשי. אז עברתי מיד. ואז, רק אז התברר לי שהטאבלט שאין לי שום שימוש בו נשאר איתי לנצח, ושיש לי שלוש שנים פחות חודשיים לשלם עליו 44 ש' בחודש! נחנקתי. מה אעשה איתו? התקשרתי למוקד. בלה בלה בלה. סעי למרכז השירות, דברי עם המוכר.

נסעתי. ת' לא היה, אז הפנו אותי למנהלת הסניף, ק'. חיכיתי לה שעה ועשר דקות. אמרה לי: אבל חתמת, וגם קיבלת שתי חשבוניות, למה לא אמרת כלום? עניתי: כי לא בדקתי את החשבונית שורה שורה. אמרה לי: לא מבטלים עסקאות. אמרתי לה, טוב, כמה עולה הטאבלט הזה. אמרה רגע, בודקת. 1,600 ש'. אמרתי לה: נראה לך שבאתי לצמצם עלויות ואז אקנה טאבלט שאנלאצכה במחיר מטורף? "חתמת", חזרה כתוכי (חוקית, משפטית, פלילית, היא מכוסה. חתמתי בטיפשותי, כי האמנתי למוכר ששיטה בי). אמרתי: מה שהיה צריך ת' לומר לי זה: הטאבלט עולה 1,600 ש' ותשלמי עליו עכשיו שלוש שנים, 36 תשלומים. לא אמר מילה וחצי מילה על כך.

נפרדתי מהמנהלת בהבטחה שתבדוק (אם הוקלטה השיחה שלי במוקד השירות), מה נאמר ביני לבין ת'. הבטיחה שתחזור אלי תוך 48 שעות. ברור שלא חזרה אלי מעולם.
אגב, הטאבלט המיותר עולה בזאפ 999 ש'. פלאפון עצמה מוכרת אותו עכשיו ב-1,197 ש'.

שעה לאחר מכן צלצל הטלפון: מישהו ממוקד השירות של פלאפון, שלא ידע את שמי (רק כתוב לו ברשימות שהלקוחה ערקה), אמר שיש לו להציע לי עסקה ב-59 ש' בחודש, שיחות וסמס חינם, גלישה 3 ג'.
אמרתי לו: סבבה, בתנאי שתעיפו ממני את הטאבלט הארור.
אמר לי: זה לא.
נפרדנו.
למחרת, עוד שיחה מפלאפון: 59 ש' בחודש. אמרתי: סבבה, רק קחו ממני את הטאבלט. אמרה לי: זה לא. נפרדנו.

עבר כמעט שבוע. התקשרתי למוקד השירות של פלאפון וסיפרתי את הסיפור. אמרתי, בואו נגיע לפשרה, תנו לי לשלם לכם על הטאבלט המיותר בתשלום אחד, היום, במחיר שאתם מציעים אותו באתר כעת: אמרו לי לא. יש מסמכי עסקה.

מסקנות (לאנשים אטיים, כל השאר יודעים):
1. לא לקנות שום מכשיר, לא טלפון ולא אחר אצל החברות הסלולריות. גם לא כשאומרים לכם "קחו". איש לא יספר לכם את האמת. כולם שקרנים.
2. כשמציעים לכם משהו, אפילו בחינם, סרבו מיד. אין מתנות חינם. בטח שלא בסלולריאדה.
3. אל תחתמו על כלום בלי שקראתם מילה מילה.
4. למכירה טאבלט במחיר מציאה (אספוג את ההפסדים). רק שחררו אותי ממנו (עדכון: נמכר בכמעט חצי מחיר).
עדכונים, 4.2.16
– בסוף הגיעו איתי לפשרה והורידו לי 400 ש' ממחיר הטאבלט.
– שנתיים אחרי הפרשה גמרתי לשלם על טאבלט מזורגג שנכפה עלי.
דרשתי מפלאפון גמר חשבון. אין לדעת, הרי חשבונות כאלו הם כמו עוף החול, ואני רואה את עצמי בודקת עוד שנים, שנים, שלא יורדים לי 44 ש' בחודש מפלאפון.

עדכון: 22.2.16
מתברר שפלאפון לא למדה לקח וממשיכה עם תעלול הטאבלטים שלה.

עדכון: 23.8.18
הפשעים נמשכים.

טאבלטמזורגג 001טאבלטמזורגג2 001

מי ירה בבנימין למפל?

יום הזיכרון היום, וזה הזמן לפרק נוסף בעלילות הסרט על אודות הדוד המנוח שלי, בנימין למפל, שנהרג מפליטת כדור עוזי בבסיס חיל הים באילת ב-29 במרץ 1957, שבוע אחרי יום הולדתו ה-18.

בשנתיים האחרונות ניהלתי מרדף ארוך אחר צה"ל כדי לקבל את כל החומרים הקשורים לחייו ולמותו של בנימין. 56 שנים נראות לי זמן מספיק כדי לקבל את כל הפרטים על אירוע שלא הייתה בו שום פעילות מבצעית, שום דבר שעלול לפגוע בבטחון המדינה, אלא אם מסוכנותו של תמ"ק עוזי זהו מידע שיש להסתיר מהציבור.

להמשיך לקרוא

על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.
להמשיך לקרוא

לא, אני לא יודעת מי זאת החברה לשעבר של דנה ספקטור, אבל

מאז שישי האחרון, כל עלמה שאני פוגשת שואלת אותי את השאלה שבכותרת. למי שלא יודעים במה מדובר (כלומר לא קראו את טורה האחרון ב-7 ימים): חברה של דספקטור, אותה הכירה ברשת, אישה חכמה וקרירה, כך להגדרתה, הגיעה לבקרה בביתה ושיחקה לה במחשב. משחזרה הספקטור למחשב לאחר כמה שעות, התברר שהחברה הטפשונית שכחה לסגור את הג'ימייל שלה. דספקטור תרה באובסס אחרי כל אזכורי שמה ומצאה שם הררים של הכפשות מכל סוג.

השאלה הכי פחות חשובה בסיפור, כך לדעתי שהיא כנראה דעת מיעוט, היא מי האישה הזו, הסובלת מתסמונת בי פולארית בבלוטת המוסר. מה זה משנה? ונניח שאני מכירה אותה, או קוראת חלילה את מכתמיה המדהימים ברשת. so? זה לא שאני במסע רכש אחר חברות חדשות, אז ממה יש לי לחשוש?

אבל מה שכן, דווקא יש לי פתרון למצוקות מסוג זה. זה יישמע אולי אידיוטי במקצת, נאיבי ולא רלוונטי, אבל העצה פשוטה ביותר: אל תכתבו מילה רעה על איש, לאף אדם, במייל שלכם, בשום נסיבות. לתפיסתי (שהתגבשה אחרי כמה שנות מיילים וכמה מעידות חמורות, שלי או של אחרים), ההתייחסות למייל האישי צריכה להיות כאל לוח גלוי לכל. נשמע בעייתי? נכון, אבל מה לעשות. היה ושיגרתם מייל למאן דהוא, רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף להפיצו לכל. נכון, זה לא יפה, זה לא אנושי, אבל חוקי. ועוד לא התחלתי לדבר על טעויות במשלוח או על שרשור שהשתבש.

לא תאמינו כמה החיים יכולים להיות נפלאים ברגע שהמיילים שלכם חפים מלשונות אש מתפתלות ומלחששות. באמת. יש בכך סוג של רוגע לא מצוי. לא ריאלי, פתרון הפלא שלי? אוהו. תתפלאו.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לנזירת זן או לבודהיסטית. על הכביש למשל אני מקללת חופשי כל בעל גלגלים ורגליים. אבל מה, הכל נשמר בתוך הקסדה שלי.

אותו דבר, אגב, באשר לתמונות שלכם או לסטטוסים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר. יש להתייחס אליהם כאילו כל העולם רואה זאת בכל רגע נתון. גם אם אתם במוד רק לחברים, או רק ל-20 חברים. צריך להבין: כל מה שבוקע מפיכם או ממקלדתכם סופו לפרוח לאנשהו. תגידו, אז מה, אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל כלום אף פעם? והתשובה היא לא. למה? כי אנחנו בני אדם מלאי מגרעות וכשלים מובנים, יצורים ירודים לגמרי, למרבה הצער.

לכן עדיף, כמו שאמרתי, פשוט לסתום. להיות הכי קורקטיים במיילים שלכם, ולא להחליף מסכת היטנפויות על איש. רוב הסיכויים שאיכשהו ומתישהו זה יגיע אליו. ואין לי ספק שכל אחד נתקל כבר בסיטואציה כזו, בה היה פוגע או נפגע במהלך הקריירה האינטרנטית שלו.

אמצו את הגישה הזו, והודו עליה לבורא עולם כל יום.

ובאשר לחברה של ספקטור, אני מאמינה שהיא דווקא רצתה שספקטור תדע מה היא חושבת עליה, שהרי כמה אוויל יכול אדם להיות ולשכוח לצאת מתיבת המייל שלו במחשב זר?

איימתי בהתאבדות על גברת מס הכנסה/ או: המדריך למי שחלמו לפתוח עמותה

העסקים עם התקדמות העמותה שלנו, רשומון, צולעים.
כמות הקשיים שהמדינה מערימה על אנשים תמימים, Aka טיפשים, שמנסים כבר שנה וחצי לפתוח עמותה, היא לא תיאמן.

בפרק הקודם חיכיתי לערכת מס הכנסה מרשם העמותות (למה צריך ערכה? כדי להתחיל לקבל כסף. אי אפשר בלי).
בשעה טובה, ואחרי עוד כמה טלפונים אחרי ששיגרתי בפקס לאנשי הרשם את אותם המסמכים שנשלחו לסריקה במיקור חוץ, הגיעה הערכה, לא לפני ששילמתי 32 ש'. 8 ש' לעמוד.
ומה בערכה? כל הצילומים שכבר יש לנו של תעודת העמותה, שינוי תקנון, תצהיר ורשימת המייסדים. ארבעה עמודים שכדי לצלם אותם ולהחתים אותם ב"נאמן למקור" גובה המדינה 8 ש' לעמוד. כן כן.

בכל מקרה, היום, שמונה חודשים אחרי שהחל המסע לקבלת הערכה, אספתי מהבית את כל המסמכים כדי שלא יוכלו להתקיל אותי והגעתי לפקיד שומה 5 (קומה 20) בקריית הממשלה, אלכסונית לעזריאלי.

שמחתי: אין תור בכלל!
שמחת טיפשים, כמתברר.
הפקידה בהחלט התרשמה מכל המסמכים שהבאתי לה, אבל אמרה:

פ: לא בטוח שיאשרו לכם את העמותה.
ד: מה???? אבל רשם העמותות אישר לפני שנה וחצי!
פ: לא קשור. פה זה מס הכנסה. לא בטוח שתעברו את הפקודה.
ד: איזה פקודה?
פ: פקודת מס הכנסה. אני לא רואה פה שום דבר שזה לטובת הציבור.
ד: מה לא? קולנוע, תרבות!
פ: אני לא רואה תרבות.
ד: קולנוע זה לא תרבות??
פ: נראה.
ד: שבעה אנשים שזה מפעל החיים שלהם עלולים להתאבד אם לא תאשרו.
פ: למה את מדברת ככה? להתאבד? בגלל זה?
ד: כן כן, את לא מבינה, אנחנו משקיעים בזה את חיינו.
פ: (פוערת זוג עיניים לא מבינות) טוב, אני אתקשר אליך מחר.
ד: אני מאוד מקווה שהתשובה תהיה חיובית.
פ: אני גם, אבל זה תלוי בפקודה. רק שלא תתאבדו.

המתינו למחר. התאבדות המונית של כת מקימי עמותת רשומון צפויה להרעיד את המשק.

ממשלה במיקור חוץ

נכון נדמה לכם שאתם יודעים הכל על מדינת ישראל ועל הבירוקרטיה שלה? נכון נדמה לכם שיש מדינות שבהן הכל גרוע יותר?

אחרי היום, קשה לי להאמין שיש אופציה כזו.
כידוע לוותיקי היישוב, לפני כשנה וחצי הקמנו את עמותת רשומון. אני כבר לא זוכרת את כל הטפסים שמילאתי, מדובר במיליונים, ואת כל הפעמים שהייתי צריכה להחתים עו"ד, ואת הישיבות המטופשות לענייני תקנון וחתימות, ואת העובדה שכדי לפתוח תיק במע"מ צריך חשבון בנק, ושכדי לקבל כסף צריך קודם תיק במס הכנסה. אבל כדי לקבל את ערכת מס ההכנסה, צריך לעבור עוד שבעה מדורי גיהנום, שנמשכים כבר לפחות שמונה חודשים.

אחרי עוד כמה סבבי טלפון, ועוד כמה מסמכים, ועוד ביקור של אחד מאיתנו במשרדי רשם העמותות בירושלים כדי לתת את המסמכים שהם איבדו, ולוודא שהחתימה הפעם היא ידנית ולא אלקטרונית, כדי שנקבל כבר את הערכה הארורה, כדי שנוכל לקבל את הכספים שהובטחו לנו, שאותם אנחנו לא יכולים לקבל עד שלא יהיה לנו תיק במסה"כ, קיבלתי היום מעטפה מרשם העמותות.

חיכיתי למצוא במעטפונת את ערכת מס הכנסה, ותהיתי למה היא כה קטנה, אבל לא, בתוך המעטפה חיכתה פיסת נייר אחת, המאשרת שאושר שינוי התקנון שלנו (אחד המסמכים שהיו נחוצים לקבל את ערכת מס הכנסה).

התקשרתי לרשם, ואחרי חצי שעת המתנה ענו לי, ואחרי עוד רבע שעה של שיחה עם אחת הפקידות היא הסכימה שאכן נעשתה טעות, והיא תכף תחזור אלי.
לא היא חזרה אחרי שעתיים, אלא פקידה אחרת, שהסבירה שלא טעות ולא כלום.
מתברר ש……..

המסמך ששלחו לי הוא עותק יחיד במינו. הוא לא נמצא יותר במשרדי העמותה. העותק המקורי נשלח לסריקה (!) במיקור חוץ (!), ועד שלא יחזור מסריקה, כלומר עד שלא ייסרק למחשבי רשם העמותות הוא נחשב כלא קיים, ולכן לא נקבל את ערכת מס הכנסה עד אז.

אאאאאאאאאאאאההההההההה, צרחתי. את עובדת עלי, נכון?
לא, ממש לא, ענתה.
אז מה צריך לקרות כדי שתוציאו את הערכה בדואר אלי היום? צווחתי.
אה, ענתה הפקידה, פשוט שלחי לי את מה ששלחתי לך, בפקס.
אבל למה א ת לא שמרת לעצמך עותק? בכיתי.
ככה. לא עושים את זה, שולחים לסריקה.
טוב, אני אפקסס לך, אבל תודיעי לי שזה הגיע, כי את יודעת, פקסים אליכם הולכים לאיבוד.
כן כן, בטח, פקססי ואני מתקשרת, הבטיחה.
פקססתי.
היא לא התקשרה.
נחכה שהסריקה של העמוד המסכן תחזור ממיקור חוץ.

ואם שאלתם את עצמכם לאן הולך הכסף שלכם? התשובה היא (גם) למיקור חוץ של רשם העמותות.