על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.
להמשיך לקרוא

לא, אני לא יודעת מי זאת החברה לשעבר של דנה ספקטור, אבל

מאז שישי האחרון, כל עלמה שאני פוגשת שואלת אותי את השאלה שבכותרת. למי שלא יודעים במה מדובר (כלומר לא קראו את טורה האחרון ב-7 ימים): חברה של דספקטור, אותה הכירה ברשת, אישה חכמה וקרירה, כך להגדרתה, הגיעה לבקרה בביתה ושיחקה לה במחשב. משחזרה הספקטור למחשב לאחר כמה שעות, התברר שהחברה הטפשונית שכחה לסגור את הג'ימייל שלה. דספקטור תרה באובסס אחרי כל אזכורי שמה ומצאה שם הררים של הכפשות מכל סוג.

השאלה הכי פחות חשובה בסיפור, כך לדעתי שהיא כנראה דעת מיעוט, היא מי האישה הזו, הסובלת מתסמונת בי פולארית בבלוטת המוסר. מה זה משנה? ונניח שאני מכירה אותה, או קוראת חלילה את מכתמיה המדהימים ברשת. so? זה לא שאני במסע רכש אחר חברות חדשות, אז ממה יש לי לחשוש?

אבל מה שכן, דווקא יש לי פתרון למצוקות מסוג זה. זה יישמע אולי אידיוטי במקצת, נאיבי ולא רלוונטי, אבל העצה פשוטה ביותר: אל תכתבו מילה רעה על איש, לאף אדם, במייל שלכם, בשום נסיבות. לתפיסתי (שהתגבשה אחרי כמה שנות מיילים וכמה מעידות חמורות, שלי או של אחרים), ההתייחסות למייל האישי צריכה להיות כאל לוח גלוי לכל. נשמע בעייתי? נכון, אבל מה לעשות. היה ושיגרתם מייל למאן דהוא, רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף להפיצו לכל. נכון, זה לא יפה, זה לא אנושי, אבל חוקי. ועוד לא התחלתי לדבר על טעויות במשלוח או על שרשור שהשתבש.

לא תאמינו כמה החיים יכולים להיות נפלאים ברגע שהמיילים שלכם חפים מלשונות אש מתפתלות ומלחששות. באמת. יש בכך סוג של רוגע לא מצוי. לא ריאלי, פתרון הפלא שלי? אוהו. תתפלאו.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לנזירת זן או לבודהיסטית. על הכביש למשל אני מקללת חופשי כל בעל גלגלים ורגליים. אבל מה, הכל נשמר בתוך הקסדה שלי.

אותו דבר, אגב, באשר לתמונות שלכם או לסטטוסים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר. יש להתייחס אליהם כאילו כל העולם רואה זאת בכל רגע נתון. גם אם אתם במוד רק לחברים, או רק ל-20 חברים. צריך להבין: כל מה שבוקע מפיכם או ממקלדתכם סופו לפרוח לאנשהו. תגידו, אז מה, אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל כלום אף פעם? והתשובה היא לא. למה? כי אנחנו בני אדם מלאי מגרעות וכשלים מובנים, יצורים ירודים לגמרי, למרבה הצער.

לכן עדיף, כמו שאמרתי, פשוט לסתום. להיות הכי קורקטיים במיילים שלכם, ולא להחליף מסכת היטנפויות על איש. רוב הסיכויים שאיכשהו ומתישהו זה יגיע אליו. ואין לי ספק שכל אחד נתקל כבר בסיטואציה כזו, בה היה פוגע או נפגע במהלך הקריירה האינטרנטית שלו.

אמצו את הגישה הזו, והודו עליה לבורא עולם כל יום.

ובאשר לחברה של ספקטור, אני מאמינה שהיא דווקא רצתה שספקטור תדע מה היא חושבת עליה, שהרי כמה אוויל יכול אדם להיות ולשכוח לצאת מתיבת המייל שלו במחשב זר?

איימתי בהתאבדות על גברת מס הכנסה/ או: המדריך למי שחלמו לפתוח עמותה

העסקים עם התקדמות העמותה שלנו, רשומון, צולעים.
כמות הקשיים שהמדינה מערימה על אנשים תמימים, Aka טיפשים, שמנסים כבר שנה וחצי לפתוח עמותה, היא לא תיאמן.

בפרק הקודם חיכיתי לערכת מס הכנסה מרשם העמותות (למה צריך ערכה? כדי להתחיל לקבל כסף. אי אפשר בלי).
בשעה טובה, ואחרי עוד כמה טלפונים אחרי ששיגרתי בפקס לאנשי הרשם את אותם המסמכים שנשלחו לסריקה במיקור חוץ, הגיעה הערכה, לא לפני ששילמתי 32 ש'. 8 ש' לעמוד.
ומה בערכה? כל הצילומים שכבר יש לנו של תעודת העמותה, שינוי תקנון, תצהיר ורשימת המייסדים. ארבעה עמודים שכדי לצלם אותם ולהחתים אותם ב"נאמן למקור" גובה המדינה 8 ש' לעמוד. כן כן.

בכל מקרה, היום, שמונה חודשים אחרי שהחל המסע לקבלת הערכה, אספתי מהבית את כל המסמכים כדי שלא יוכלו להתקיל אותי והגעתי לפקיד שומה 5 (קומה 20) בקריית הממשלה, אלכסונית לעזריאלי.

שמחתי: אין תור בכלל!
שמחת טיפשים, כמתברר.
הפקידה בהחלט התרשמה מכל המסמכים שהבאתי לה, אבל אמרה:

פ: לא בטוח שיאשרו לכם את העמותה.
ד: מה???? אבל רשם העמותות אישר לפני שנה וחצי!
פ: לא קשור. פה זה מס הכנסה. לא בטוח שתעברו את הפקודה.
ד: איזה פקודה?
פ: פקודת מס הכנסה. אני לא רואה פה שום דבר שזה לטובת הציבור.
ד: מה לא? קולנוע, תרבות!
פ: אני לא רואה תרבות.
ד: קולנוע זה לא תרבות??
פ: נראה.
ד: שבעה אנשים שזה מפעל החיים שלהם עלולים להתאבד אם לא תאשרו.
פ: למה את מדברת ככה? להתאבד? בגלל זה?
ד: כן כן, את לא מבינה, אנחנו משקיעים בזה את חיינו.
פ: (פוערת זוג עיניים לא מבינות) טוב, אני אתקשר אליך מחר.
ד: אני מאוד מקווה שהתשובה תהיה חיובית.
פ: אני גם, אבל זה תלוי בפקודה. רק שלא תתאבדו.

המתינו למחר. התאבדות המונית של כת מקימי עמותת רשומון צפויה להרעיד את המשק.

ממשלה במיקור חוץ

נכון נדמה לכם שאתם יודעים הכל על מדינת ישראל ועל הבירוקרטיה שלה? נכון נדמה לכם שיש מדינות שבהן הכל גרוע יותר?

אחרי היום, קשה לי להאמין שיש אופציה כזו.
כידוע לוותיקי היישוב, לפני כשנה וחצי הקמנו את עמותת רשומון. אני כבר לא זוכרת את כל הטפסים שמילאתי, מדובר במיליונים, ואת כל הפעמים שהייתי צריכה להחתים עו"ד, ואת הישיבות המטופשות לענייני תקנון וחתימות, ואת העובדה שכדי לפתוח תיק במע"מ צריך חשבון בנק, ושכדי לקבל כסף צריך קודם תיק במס הכנסה. אבל כדי לקבל את ערכת מס ההכנסה, צריך לעבור עוד שבעה מדורי גיהנום, שנמשכים כבר לפחות שמונה חודשים.

אחרי עוד כמה סבבי טלפון, ועוד כמה מסמכים, ועוד ביקור של אחד מאיתנו במשרדי רשם העמותות בירושלים כדי לתת את המסמכים שהם איבדו, ולוודא שהחתימה הפעם היא ידנית ולא אלקטרונית, כדי שנקבל כבר את הערכה הארורה, כדי שנוכל לקבל את הכספים שהובטחו לנו, שאותם אנחנו לא יכולים לקבל עד שלא יהיה לנו תיק במסה"כ, קיבלתי היום מעטפה מרשם העמותות.

חיכיתי למצוא במעטפונת את ערכת מס הכנסה, ותהיתי למה היא כה קטנה, אבל לא, בתוך המעטפה חיכתה פיסת נייר אחת, המאשרת שאושר שינוי התקנון שלנו (אחד המסמכים שהיו נחוצים לקבל את ערכת מס הכנסה).

התקשרתי לרשם, ואחרי חצי שעת המתנה ענו לי, ואחרי עוד רבע שעה של שיחה עם אחת הפקידות היא הסכימה שאכן נעשתה טעות, והיא תכף תחזור אלי.
לא היא חזרה אחרי שעתיים, אלא פקידה אחרת, שהסבירה שלא טעות ולא כלום.
מתברר ש……..

המסמך ששלחו לי הוא עותק יחיד במינו. הוא לא נמצא יותר במשרדי העמותה. העותק המקורי נשלח לסריקה (!) במיקור חוץ (!), ועד שלא יחזור מסריקה, כלומר עד שלא ייסרק למחשבי רשם העמותות הוא נחשב כלא קיים, ולכן לא נקבל את ערכת מס הכנסה עד אז.

אאאאאאאאאאאאההההההההה, צרחתי. את עובדת עלי, נכון?
לא, ממש לא, ענתה.
אז מה צריך לקרות כדי שתוציאו את הערכה בדואר אלי היום? צווחתי.
אה, ענתה הפקידה, פשוט שלחי לי את מה ששלחתי לך, בפקס.
אבל למה א ת לא שמרת לעצמך עותק? בכיתי.
ככה. לא עושים את זה, שולחים לסריקה.
טוב, אני אפקסס לך, אבל תודיעי לי שזה הגיע, כי את יודעת, פקסים אליכם הולכים לאיבוד.
כן כן, בטח, פקססי ואני מתקשרת, הבטיחה.
פקססתי.
היא לא התקשרה.
נחכה שהסריקה של העמוד המסכן תחזור ממיקור חוץ.

ואם שאלתם את עצמכם לאן הולך הכסף שלכם? התשובה היא (גם) למיקור חוץ של רשם העמותות.

מה עושות נשים בסרטים?

שלושה קריטריונים ברורים ומובהקים קובעים מהי נוכחות נשית חיונית בקולנוע.
הם נקבעו במבחן בקדל, שנוצר על ידי אליסון בקדל בקומיקס שלה, Dykes to Watch Out For, ב-1985, אבל הוא תקף היום יותר מתמיד.
סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים (כדי להיות מוגדר כסרט בעל נוכחות נשית ממשית):

1. צריכות להיות בו לפחות שתי נשים
2. המדברות אחת עם השנייה
3. על משהו אחר מלבד גבר/ים

לא ייאמן כמה סרטים לא עוברים את המבחן הפשוט הזה, וכמה הדברים לא השתנו מאז שנוצר, לפני 25 שנים.
ומה הוליווד עושה למען שינוי כלשהו? כלום.
סרטים גבריים במרכאות הם סרטים רווחיים, אז מה צריך יותר מזה?

(דרך הפוסט בראומה על הקמפיין הבאמת אידיוטי שנועד לעורר מודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד).

המהפכה הפמיניסטית נכשלה

הפוסט הזה לא עלי. ממש לא. אני חיה את חיי הפמיניסטיים באופן מושלם. אין לי טענות לאיש. כל מה שלא הצלחתי לעשות עד היום, למשל להתעשר, זה רק בגללי, בגלל כישוריי או העדרם. לא הקמתי סטארט אפ? נו, כי לא ניסיתי. כל פעם שיש לי רעיון אני כותבת עליו פוסט ומרגישה שיצאתי ידי חובתי לאלוהי הסטארט אפ.

אז מה אני רוצה? ממש ממש עכשיו קראתי את הפוסטורח הזה ב-TechCrunch, של פנלופי טראנק, שמסתכם בעצם בשורה אחת, שהיא גם הכותרת:
למה נשים לא מריצות סטארט אפ? בגלל הילדים.

לטראנק, בעלת חברה (נשואה לחוואי ואוחזת בצאצאים) וסטארטאפיסטית בשלישית (החברה שלה עוברת לוושינגטון, היא נשארת בוויסקונסין) יש כמה קביעות:

1. לנהל חברה זה גיהנום.
2. יזמות היא מחלה.
3. נשים לא רוצות להקריב את חייהן האישיים תמורת הסיכוי להקים את גוגל הבא.
4. לכן מספר הנשים שמכינות מצגות כה קטן, ולכן כה מעט נשים מקבלות מימון לסטארט אפ שלהן.
5. נשים נמצאות תחת לחץ אמיתי ללדת, ויש להן שעון ביולוגי.
6. נשים בגיל היזמות הרווח, 25, צריכות למצוא מישהו להזדווג איתו.
7. אם אתן רוצות ללדת לפני גיל 35, שאז השעון הביולוגי מתחיל לחרוק, צריך להתחיל בפרוצדורה בגיל 30.
8. את צריכה למצוא בחורצ'יק ולאזוק אותו בגיל 27 (באלוהים, כל זה היא כתבה, לא אני).
9. ילדים עם סטארט אפ – לא יעלה על הדעת. נשים שעשו את זה איבדו את החברה שלהן, את הנישואין שלהן, או את שניהם גם יחד.
10. ומי שכן עושה את זה, לא ממליצה על כך לאיש.
11. גברים מתיישבים כשהם בעניין של לעשות ילדים. הם לא עסוקים בחיפושים אחת "האחת".
12. גברים לא מטרידים את עצמם בשאלה אם הם הורים מספיק טובים.
13. טראנק אומרת שלפני שאתם מתנפלים עליה, דעו שהיא מגנט לנשים עוצמתיות שהגברים שלהן יושבים בבית ומגדלים את הילדים ומנהלים את משק הבית, אבל בסודי סודות הנשים הללו יסבירו כמה אינן מרוצות. לא באוזני הגברים כמובן. הגברים, לטענתן, לא עושים היטב את העבודה.
14. טראנק עצמה אומרת, למרות שאני רציתי להגיד את זה: הסיבה שנשים לא מקימות סטארט אפים היא הילדים. כן זו תשובה בנוסח שנות החמישים של המאה הקודמת, אבל אין מה לעשות.
15. נשים פותחות הרבה יותר עסקים, אבל מקבלות רק 3% מהמימון שגברים מקבלים.
16. הסיבה היא שנשים רוצות עסקי לייף סטייל, רוצות לשלוט בזמן שלהן, רוצות להגמיש אותו כדי שיוכלו לתמרן עם הילדים ורוצות לשלוט בעבודה שלהן.
17. בסטארט אפ שלה עובדים היא וחבורת גברים בני עשרים ומשהו. אלו האנשים שהיא רוצה לעבוד איתם: הם יעשו הכל למען הדבר: הם. אף פעם לא יפסיקו לעבוד, הם מאותגרים מהעבודה, הם יעברו לכל מקום, והם חיים מכלום.

הטקסט הזה של טראנק מזעזע:

ראשית, הקביעה הלא מהוססת שכל אישה רוצה לעשות ילדים או להתחתן  או שניהם. שנית, היא שוכחת את הכמות העצומה של נשים שיולדות בגיל 35 ומעלה, כמות שרק הולכת וגואה. שלישית, האפליה שהיא נוקטת בחברה שלה עצמה, כשהיא מעסיקה חבורת זאבים צעירים ושריריים, בלתי נסלחת ממש.

אבל הכי נורא זה אם היא צודקת, ואם סדרי העדיפויות של נשים הם אחרים.
שימו לב, לא מדובר על לצאת לעבודה, או על משרת ניהול, מדובר על סטארט אפיזם ועל המחיר שהוא גובה מכולם. נשים, כך היא אומרת, פשוט לא רוצות להשתתף במשחק.
מבאס מאוד לשמוע.
מה, כלום לא השתנה? כלום לא ישתנה?

כל הכבוד למשטרה

לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

אוף, גם בגיל 60 צריך להתענות בדייטים

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

שששששקר!

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

זהות במבחן

אולי זה מקובל ולכל אחד  זה קורה ביומיום, אבל יש רגעים בהם אני לא ממש יודעת מי אני.
זאת אומרת, אני יודעת, הסביבה לא ממש.

במקרה שני האירועים קרו בסמיכות, אתמול והיום.

מקרה א'

אני הולכת בדיזנגוף סנטר.
עוצרים אותי שני נערים שנראים מנוער "תגלית", כולל המבטא וכל זה.
פונים אלי:

"סליחה ווווראית את יגאל?"
אני: מה?
התגליתן: "יגאל, ווראית את יגאל"?
אני (חושבת על מצלמה נסתרת, על הסבר פניך לתייר, עולה חדש בפוטנציה, ובעיקר, איך אני מתחפפת מהשיחה הכי מהר, ועונה): לא.
אחר כך אני חושבת: למה הייתה הכוונה? הסתלבטו עלי? באמת חשבו שאני מישהי אחרת?
לא יודעת.

מקרה ב'

אני נכנסת לבית קפה על מנת לקנות עוגה.
ליד הדלפק אני רואה מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ממקום בו עבדנו ביחד.
היא עם תינוק, אני מעבירה את המבט בין שניהם.
היא סלב היום.
אני, בשיא הטבעיות והספונטניות, אולי אפילו שמחה קלה, ובלי לחשוב על הבדלי המעמדות: הייי –*&^%!
הסלב מחייכת אלי חיוך השמור לה כנראה למטרידנים או כאלו שיבקשו ממנה חתימה עוד שנייה, ולא עונה.
אני מתפדחת. מנסה בשארית כוחותיי לנהל דיאלוג עם המוכרת על העוגה, ויוצאת מבולבלת.

מי אני?