למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב לעת עתה. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

נה-נה-נה, נה-נה-נה, נה-נה-נה-נה נה-נה-נה! והקולוסיאום של פייסבוק

לא יודעת אם נכתבו כבר עבודות על קהילות בפייסבוק. אני משערת שכן. בכ"ז, כבר 11 שנים כמעט שהפלטפורמה פתוחה לכל המעוניין והיא כר מעולה למחקר סוציולוגי ורשתי.

אפשר להגיד שאני פעילה בפייסבוק כעשור ושלמדתי דבר או שניים בדרך. לפחות כך חשבתי. אני משווקת את הסרטים שלי ובעבר את הבלוג שלי דרך פייסבוק, מספרת על חיי מה שמתאים לי ובקיצור, מתנהלת בו באופן סביר. בהגדרה ובאופן מודע לחלוטין, כל מה שאני כותבת גלוי לכולם. ככה מתאים לי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאלימות של העמוד הפופולרי "כשאבא ואמא בני דודים" (ובקיצור, כוב"ד, כמה אירוני). עמוד וקהילה חסרי מודעות עצמית באופן כל כך גורף, שהיתקלות חזיתית איתם הביאה אותי לכתוב את השתלשלות האירועים. 

העמוד מכנה את עצמו "עמוד סאטירי", הגדרה משונה, מאחר שאין בו שום סאטירה. הוא מתבסס על ליקוט סטטוסים מביכים או מביכים לכאורה בפייסבוק, שמעידים על כך שכותביהם נפגעו גנטית בגלל נישואי קרובים (סתם נו, צוחקים איתכם! לא באמת!). מנהלי העמוד מוחקים את שם הכותב ואם מדובר בצילום מורחים פרצוף מחייך על פני המשתתפים ומוסיפים לצילומסך הערה המכוונת לטמטומו של הכותב/מצטלם בגלל אותו מפגע גנטי לכאורה. איונו של אדם מקל לטווחו בחצים. סתם נו, לא באמת. רק צוחקים!

פסיב-אגרסיב במיטבו. האנשים הנבוכים, כנראה, במידה שהם יודעים שהפכו לכוכבי העמוד, לא מגיבים ברוב המקרים. שהרי קלונם הוצג ברבים ואיך יסתערו על אלפי לייקים ומאות תגובות? וכך, במשך כמה ימים נאספים עוד ועוד לייקים ועוד ועוד תגובות השואפות לשנינה, המלגלגות על הכותבים או על המצולמים. כן, בלי לדעת את שמם.

כל משתתפי העמוד חושבים שזה מאוד משעשע, שהם מאוד חכמים ביחס למי שצוחקים עליו, ושצריך לקחת את הכל ברוח טובה.

והנה, זכיתי בזכות טמטומי הגנטי לכאורה והמובהק למעשה, להגיע לקולוסיאום לקרב גלדיאטורים שלי נגד ההמון. ההמון (6,000 איש עשו לייק, 1,000 איש הגיבו) יצא מגדרו בגלל הסטטוס שכתבתי בקהילת יפו שבו חיפשתי שיר מסוים והסתייעתי בכמה נתונים, כמו גם בכתיבת המקצב. אלא שאני, להבדיל מאלפי האנשים שכיכבו בעמוד הקלון, כוב"ד, לא סתמתי והתביישתי בפינה, מהטעם הפשוט שמיליוני אנשים כותבים על זיהוי שירים כך, כמוני, והכי חשוב, תוך פחות מ-24 שעות זוהה השיר שחיפשתי (להלן), לצהלת חברי קהילת יפו וכל מי שהשתתפו בניסיונות הזיהוי, כך שכל הלעג המשונה (מה, את לא מבינה בדיחות?) היה מופרך לחלוטין.


ומה שקרה זה שסדר הכוחות השתנה. מישהו, אני, שלא שייך למארג הקהילתי הצפוף הזה, עונה על הזובור שהוא חוטף (בצחוק, מה!). זה מערער את המבנה החברתי של הקולוסיאום שנוצר בכוב"ד. כי הסטטוסים האלו, שהעלו לעמוד הזה, אמורים להישאר דוממים ולספוג כל מה שאלפי אנשים חושבים עליהם, בלי להגיב. לא ייתכן שהחילזון הזה, חסר השריון, שכל הילדים דוקרים במקלות עד מוות, בצחוק, בצחוק, יהפוך פתאום מחפץ דומם לבן אנוש עם דעות וקולות שלא מסכים להתעללות שהוא עובר. הוא מתמרד! זהו. חוק הקולוסיאום, שמשתתפיו מקבלים את כוחם מהידיעה ש-400,000 איש ויותר מנויים על העמוד, הופר. הם זה העולם, הם הרבים והם הצודקים והם המנצחים לפיכך. לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים יטעו, נכון? אז זהו, שכן. אפשרי גם אפשרי. כוב"ד הוא בעצם ההפך הגמור של חוכמת ההמונים. תחושת האומניפוטנציה נסדקת.

כתבת משהו טיפשי לדעת האורקל=כוב"ד? סתום תפה. ברגע שהחפץ הדומם הזה, הסטטוס שהועלה לזירה, פוצה פה, ההמון מסרב להשלים עם כך. החפץ הזה עוד עלול לחלוק על הבחירה בו כשק החבטות הרגעי, ואז אנה אנו באים?

מה פתאום היא עונה בכלל? מה היא חושפת את עצמה? שתשב בשקט ותתבייש! מה היא פותחת את הפה אחרי שהראינו לה כמה היא טיפשה ומגוחכת!

הריטואל הוא כזה: מישהו כתב משהו שנראה לנו אידיוטי לגמרי, נעמיד אותו במעגל (בטח שלא בשמו, אנחנו הגונים!), כולנו נצחק עליו ונראה כמה אנחנו שנונים ומבינים יותר טוב ממנו מה זה "אינטרנט" "מוזיקה", "שזאם", "מה פתאום טייפ, מה, היא ב-86'?" או כל דבר אחר. כמה הוא טיפש, זקן, לא בעניינים להבדיל מאיתנו, הסופר-מעודכנים מלשלשי הממים. נתחרה אחד בשני מי יכתוב משהו יותר מצחיק ושנון על הטיפשות שבתיאור מקצב וכו'.

העובדות לא מזיזות לאיש. השיר נמצא לפי התיאור? לא רלוונטי!

והנה אפקט הבומרנג במלוא הדרו: ההעלאה האווילית של הסטטוס התמים שזכה לאהבה רבה בקהילה הקטנה והדו לאומית של יפו הופכת את כל המשתתפים במשחק (כותבי כוב"ד, נותני הלייקים והמגיבים) לשוטי הכפר. אבל הרעיון שקהילה שלמה מוכיחה שכולה צאצאי קרבת משפחה צפופה מדי הוא בלתי נתפס מבחינתה. עוצמת הקהילה נבנית מהמספר הרב של הפרטים שמרכיבים אותה ומתחושת העליונות האדירה שהתפתחה אצלם בזכות יכולתם לצחוק על הטיפשים מהם לכאורה כשהכל מהדהד במאסות הקוראים.

כל הסאגה הזו צריכה מעתה להיות ההגדרה למילה אירוניה.

אז כאמור הגבתי שם בשמי, חשפתי את קלוני ובכך "עברתי את גבול הטעם הטוב" (שם, שם). רגע, קודם תייגתי אותם בסטטוסים שכתבתי בפייסבוק. אח"כ כתבתי בעמוד הקלון תגובה קצרה עם קישור לסטטוס המקורי שלי בו נחשף גם השיר שנמצא. ואז הגבתי ישירות ובתקיפות, כן, בישירות ובתקיפות, לתגובות המיזוגניות והגילניות והרומסות שזכיתי להן.

למשל, מישהו כתב "זו הסיבה שאני לא פותח לאמא שלי פייסבוק" וזכה לעשרות לייקים. אז הסברתי לו נחרצות למה המילים האלו בלתי נסלחות. וכנהלאה. והנה כמה מהכינויים שזכיתי בהם: כולה היה לה בלוג עלוב/ כולה עשתה סרט דוקומנטרי שלא שינה את העולם/ שום דבר שעשתה בעולם החומרי לא רלוונטי כאן/ היא בנאדם בלתי נסבל ולא נחמד בעליל/ בהמה/ כיבדתי את הגיל שלכן/ היא לא יודעת מה זה "הגדרת פרטיות"/ אתן (למי שתמכה בי) שולפות את קלף הפאשיזם (מה?)/ תמכרי את המחשב/ תעזבי את האינטרנט/ לכי למקומות אחרים.

אבל אם לנפות את הכל, האסון הגדול של חיי אליבא דכוב"ד הוא שאני מ-בו-ג-רת. זהו החטא הבלתי נסלח שאין עליו כפרה. מכאן הכל מתדרדר. מכאן חוסר ההבנה שלי באינטרנט, בבדיחות, בממים, בשפה, מכאן הטמטום שלי, לבקש עזרה במציאת שיר בעזרת תיאור מסוים. לא משנה מה אני עושה באינטרנט כל יום כל היום.

אני מציעה לכם, חברים יקרים, לא להתבגר. זה יהפוך אתכם ללא רלוונטיים בקרב מי שהיו יכולים להיות הילדים שלכם, או חלילה, אם ממש התבגרתם, הנכדים. זהו החטא הקדמון. ושום דבר שתעשו בחיים לא יציל אתכם מזה כשבני 22-28 מסבירים לכם מה זה שזאם, מם, או אינטרנט, גם אם המצאתם אותו בעצמכם. ואם אתם זה אתן, כלומר נשים, החטא כבד עוד יותר. אתן הופכות לתינוקות חסרות ישע. אבל אולי הבן הטוב יקנה לכן מחשב ויפתח לכן חשבון בפייסבוק ורק יפקח עליכן שלא תעשו לו בושות כדי שלא יתברר שגם ההורים שלו, טפו, לא עלינו, בני דודים.

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו
%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95
שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.
cadurdvd

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

מתי ואיפה יוקרן "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הרגע הגדול הגיע בשישי האחרון, 21.11.14. כמעט 400 איש הגיעו לבכורה הצנועה שנערכה בסינמטק תל אביב בשתיים בצהריים, בכורת הסרט הדוקומנטרי שלי, משוש חיי ואהוב נפשי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". אין לתאר את מד המתח, החרדה וההתרגשות בהם הייתי נתונה כל החודש האחרון.

הסרט מוכן מספטמבר, וכבר הוצג בפורומים קטנים וגם בהודו ובאינדונזיה, אבל זה לא אותו דבר כמו להראות אותו ל-400 איש בבת אחת. נכון שזה היה קהל אוהד שבא לצפות בסרט שהוא תמך בו, ושהנושא קרוב ללבו, מצד אחד, אבל מצד שני, דווקא בגלל זה פחדתי שאאכזב מישהו, למרות כל התמיכה שקיבלתי ממי שכבר צפו בו באחרונה, עם סיום העבודה על הגרסה הסופית שלו.

eldadvorit
amirkdvoritamnondvorit2

ornadvorit
עם אלדד יניב, עם אמנון רבי, עם אמיר קמינר, עם אורנה ננר.
צילומים: אמיר מאירי

אז קצת עופפתי, למרות שהשתדלתי להיות מאוד ממוקדת ומרוכזת ולהגיד יפה שלום, ואפילו לתת נשיקה לכל מי שבא לברך אותי. ואז הגיע המועד, ואחרי 45 דקות בהן נהנו הבאים מתקרובת עשירה שכללה יין, מים, ספרייט, קולה ובוטנים, נכנסנו לאולם. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק הציג אותי בפני הבאים, ונשאתי את נאומי הקטון, שאת אורכו מדדתי בבית: 1:55 ד'. הנה הוא, אם אתם חפצים לקרוא אותו.

premiere1

premiere2
צילומים: עומר לוי

הכל היה קצרצר, ומיד לאחר מכן החלה ההקרנה. דממה הייתה באולם המלא. פה ושם צחקוק קל. אני צפיתי בסרט שוב (בפעם העשרתלפים), ולא ידעתי שובעה. אני חושבת שזה דומה להורים המתפעלים מהתינוק המהמם שלהם, ויושבים ומסתכלים עליו יומם וליל. ומה שיפה זה שכולו שלי, הכל נעשה בזיעת אפיי, והכל ממימון פרטי (ראו בנאום ההכתרה).

בתום הסרט היו מחיאות כפיים, והודיתי לבאים, שהגיעו לאחר מכן לספר כמה נהנו. רק אז הבנתי שבמהלך הצפייה אנשים בכו וצחקו חליפות. וזו הייתה המטרה שלי בעצם. אלו היו צחוקים קלים כאלו, זה לא שהאולם התגלגל מצחוק. ואז הבנתי שהמטרה הושגה, ושאנשים הבינו הכל, אבל ממש הכל, כל ניואנס וכל דאחקה קטנה שלי ביני לבין עצמי. ולא יכול היה להיות אושר גדול מזה. בהקרנות הבאות אני שוקלת לחלק טישו בכניסה.

אחר כך התראיינתי לסוכנות ידיעות יפנית, ואז חזרתי הביתה, והתחלתי לקבל את תגובות האנשים במייל. מאות תגובות. אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אזכה לכמות אהבה כזו, כמו שקיבלתי בימים האחרונים. להגיד לכם שזה לא משכר? לגמרי.
ובאותו ערב, בסוף אולפן שישי, שודרה כתבת היומן של אילן לוקאץ' על הסרט ועלי. והתגובות המשיכו לזרום כמים, בפייסבוק, במייל. כמעט 48 שעות הדבר היחיד שעשיתי זה להתבשם מהן ולענות לכולם. לא חוויתי דבר כזה מימי.

המלצות ברשת: תומר ברנד, תמי דינס, מיא עשת.

ומה עכשיו? עכשיו אני יוצאת איתו לסיבוב הופעות. נתחיל בכל הסינמטקים בארץ, ונמשיך בכל מקום שרק ירצו אותו: ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, היכלי תרבות, מועצות אזוריות, מקומיות, מושבים, מה שתרצו.
והמייל שלי לצורך זה או אחר, אם במקרה אין לכם אותו. dvoritsh@gmail.com

אלו התאריכים בהם יוצג הסרט בסינמטקים במהלך דצמבר.
מקוםומועד

קישור ישיר לרכישת כרטיסים בירושלים.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בתל אביב.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בחיפה.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בהרצליה.

לקינוח אני רוצה להודות לכל יושבי הקרנות בישראל ולכל גופי השידור.
מתה עליכם ומעריצה ביג טיים.

למה התאבד מליק בנג'לול (2)?

אחרי הפוסט הקודם בנושא אני ממשיכה לעקוב אחר מידע נוסף בעניין התאבדותו של זוכה האוסקר לסרט הדוקומנטרי של 2013, מליק בנג'לול, במאי מחפשים את שוגרמן, בדיוק היום לפני חודש.

ועכשיו נחשפים פרטים נוספים על מותו. יש כל מיני דרכים להתאבד. בנג'לול בחר באחת הנוראיות שבהן: הוא קפץ על פסי התחתית בעת נסיעתה, בקו הכחול בתחנה המרכזית סולנה, בשטוקהולם, ב-rush hour, שנה וקצת אחרי השיא של חייו.

ההוליווד ריפורטר הקדיש את כתבת השער של גליון יוני לבנג'לול.
HRbenjalulMalik+Bendjelloul+Brittany+Huckabee+85th+Annual+7k6JI5ihT4kl

החברים שלו מספרים ששמו לב לשינויים בהתנהגותו בחודשים האחרונים. הוא החל להתבודד יותר ויותר, מנפה מסביבתו את רוב הקרובים אליו. אחיו, עיתונאי הרדיו יוהר בנג'לול, אומר שהיה איתו רוב הזמן בימים שקדמו להתאבדות.

אחרי שנת האוסקר המסחררת, תוך שהוא מתחבט בעניין הפרויקט הבא (רגע) הגיע הדיכאון והוא לא יכול היה להתמודד איתו. ועדיין החברים המומים: אחת אמרה שהוא היה האדם השמח ביותר שפגשה, האחרון עליו הייתה חושבת שיקפח את חייו.
אחר מספר שהוא השקיע את כל משאביו, כל קמצוץ אנרגיה בשוגרמן, ומאז החל לחשוש שהוא מאבד את היצירתיות שלו. אחרי הרעש הגדול שליווה את העשייה של הסרט והזכייה שבעקבותיו, הגיע שקט. תהום, חשיכה ששאבה אותו אליה (ע"ע חשיכה נראית). משהגיע האביב החליט לחזור לשבדיה, לפגוש כמה חברים, וגם לחגוג את יום ההולדת ה-70 של אמו, הציירת והמתרגמת ורוניקה שילד בנג'לול, ב-20 במאי. בסופו של דבר התאבד שבוע לפני היומולדת. מתנה שאמא לא ציפתה לה.

בחודשים האחרונים גר בניו יורק עם החברה שלו, הדוקומנטריסטית בריטני האקאבי (בצילום השמאלי) וניסה לכתוב תסריט לפיצ'ר שלו על לורנס אנתוני, פעיל שימור הסביבה המנוח שב-2003 ניסה להציל את בעלי החיים של גן החיות בבגדד (פירוט בפוסט הקודם). אבל הכתיבה תסכלה אותו מאוד ועוררה את חרדותיו. הוא סבל מנדודי שינה, ניתק קשר עם כמה מחבריו בשבדיה, והתוודה בפני אחד מחבריו שהוא חש בודד. פסיכולוגית ממישגן אומרת בכתבה לריפורטר שלהצלחה פתאומית כמו זו שחווה בנג'לול עם סרטו, יש אפקט של תאונת דרכים.

חברים אחרים מספרים שככל יוצר היה קצת אובססיבי, "אנאלי", כנהוג לומר בז'רגון העממי הרווח בקבוצת ההתייחסות של בנג'לול (או שלי). היו לו כמה ריטואלים, אממ, קצת מוזרים. למשל, הוא לא התחיל יום עבודה בעריכת שוגרמן (אותו ערך בדירתו בשטוקהולם) לפני שהשלים הליכה סביב הדירה שלו. אממ. כך גם היה מסיים את היום.

הוא הקציב לעצמו 1,000 ימים לערוך את שוגרמן, והיה קרוב לכך. הוא קבע לעצמו שחלק מיום העבודה, 8:00-12:00, יעשה ברצף. אבל אם התחיל מאוחר יותר פשוט הזיז אחורה את השעון ל-8:00. או למשל, כפה על עצמו לאכול אותה ארוחת בוקר במשך שישה חודשים. הוא אהב רוטב עגבניות של מותג מסוים, ומשאותו רוטב עמד לפוג מפס הייצור התקשר לכל חנות בשטוקהולם כדי לרכוש את הסטוק שלהם. כן, ככה הוא רצה לאכול את הפסטה שלו, ערב-ערב, עם רוטב העגבניות הזה. יום אחד אמר לחבר שהוא רוצה להיפרד מחברתו כי הם יחד כבר ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים. וזו לא בדיחה.

לזכותו ייאמר שהוא עצמו הסתלבט על הטקסים שלו, כשסיפר לאחרים עליהם. אולי הקפיצה לפסי הרכבת הייתה טקס שהשתבש.

עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל

בני למפל, הדוד שלא היכרתי, נהרג מפליטת כדור של חייל אחר ב-29 במרץ 1957.
מ-2011 אני מדווחת כל שנה איך מתקדם התחקיר שלי בעניין נסיבות מותו.
השנה אני כבר יודעת הכל בערך. יודעת שהיורה לא בין החיים. הוא הלך לעולמו ב-1975. יודעת שהיה גרוש. שיש לו ילדים. משערת שהמשפחה שהותיר לא יודעת מה קרה כשהיה בן 18. שגרם למותו של אדם.

השנה גם כתבו ודיברו על בנימין בתקשורת. באתר חב"ד און ליין התפרסמה כתבה על המכתב שכתב לרבי מלובביטש, המכתב שלא הגיע ליעדו. בערב יום הזיכרון נודע לי דבר מחריד נוסף: יצחק טסלר, שלמד בישיבה בה למד בנימין, ישיבת תומכי תמימים בלוד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "למדתי שלוש שנים בישיבת חב"ד בלוד, ומעולם לא הזכירו או הנציחו שם את בני למפל ז"ל, בוגר הישיבה ששירת בחיל הים ונפל בעת שירותו הצבאי". זה כל כך מוזר לי, כי בני היה בקשר עם חב"דניקים במהלך שירותו, ביקש את התניא, ביקש מצה שמורה, וכנהלאה.

בגל"צ שודר אמש סיפורו של הדוד שלי במסגרת התוכנית "נהרג מאש חבריו".

זאת התמונה האחרונה שבני צירף למכתב האחרון שלו, שנחתם כך:

אני מצרף לכם תמונה שהצטלמתי על האונייה על רקע ק. 28 ועל רקע של שארם א-שייח' לפני שעזבנו פעם אחרונה.
מזכרת טובה, נכון?
שלום

scan0003 (1)

וזו התמונה שלו עם נערתו עדנה (לבית) יופיטר מפתח תקווה, שנות החמישים.
התמונה צולמה שבועות לפני מותו בחתונה של הוריי. אני מחפשת את עדנה.

bennyedna

בבית הקברות היה היום חם מהרגיל לעונה.
ברבע ל-11 כבר לא נותר בקבוקון מים אחד לנוכחים.
בוגי יעלון אמר "השנים עוברות אך הנופלים נותרים צעירים".
אחרי מטח הירי נפרדתי ממנו.

כך הצילה ג'רמן את אוסף אקסלרוד

אוסף יומני נתן אקסלרוד עלה לרשת אחרי עידנים וציפייה אינסופית, לפחות שלי. זה ערוץ האוסף ב-You Tube.  אקסלרוד היה בין הראשונים שתיעדו את החיים בארץ לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה, בין השנים 1928-1958.

אני לא יודעת מתי אפשר יהיה למצוא את כל האוסף שם, אבל מדובר בסיפור ארוך-ארוך, שנמשך כבר עשרות שנים. כשלעצמי, הפעם הראשונה בה התוודעתי לסיפור הייתה ב-2009 בסינמטק ירושלים, באירוע שבו סיפר אילן דה-פריס, אז מנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, שהאוסף, שצולם בחומרים דליקים ומתכלים (ניטראט) היה מתפוגג אם לא היה עובר שימור "בזכות גברת צרפתייה, ג'רמן דה מריה פורד, שהייתה נשואה למהרג'ה הודי, וקיבלה ממנו מזוודה מלאת יהלומים". המשפט הבודד הזה הצית את דמיוני והתחלתי לחקור את תולדות דה מריה.

germaine
ג'רמן דה מריה פורד

ג'רמן נולדה בקאן בתחילת המאה העשרים (1912) למשפחה ענייה במיוחד שהגיעה לצרפת מאיטליה, ובהשתלשלות אירועים נוסח סינדרלה מצאה עצמה בגיל 17 מחוזרת ונערצת על ידי מהראג'ה הודי הקשיש ממנה בעשורים רבים. ג'רמן עברה להתגורר עמו בארמון שלו בקפורתלה אשר בהודו. אחרי מספר שנים מאסה בחיים הדקדנטיים שם, חזרה לפריז ונישאה לפורד, יהודי בריטי שחי בצרפת והקים רשת בתי קולנוע, Cineac, בה הוקרנו תחילה רק יומני חדשות. זה היה שיאו של רומן שנמשך לסירוגין מאז שהייתה נערה. ג'רמן התאלמנה ממנו תוך שנים ספורות, ולא התאוששה לעולם: פורד היה אהבתה היחידה. היא ירשה את עסקיו, קידמה ופיתחה אותם.

קצת לפני מלחמת העולם השנייה, וזמן מה לאחר שהתאלמנה פגשה ג'רמן בת ה-27 את פייר דה מריה, צייר, בן למשפחה עשירה, שבין חבריו נמנו סלוודור דאלי וז'אק פרוור. היא רצתה להפוך לאם והתחתנה כדי ללדת במהירות, למודת טראומת מותו הפתאומי של אהובה. במלחמה עברה עם דה מריה מפריז לז'נבה. שם גם נולדו שני בניה.

בהמשך, כשהפכה לאשת עסקים מעולה, הייתה גם לאחת והנדבניות הגדולות בצרפת, וקיבלה את אות לגיון הכבוד על תרומתה. ואיך הגיעה לאוסף אקסלרוד? היא צפתה בתוכנית דת בטלוויזיה הצרפתית, ונתקלה בפרופ' אנדריי שוראקי הירושלמי, שתרגם את הקוראן, הברית החדשה והתנ"ך לצרפתית, יצרה איתו קשר וביקשה שיעזור לה למצוא פרויקט מיוחד לתרום לו בישראל. שוראקי סיפר על הנדבנית הצרפתייה לבנו עמנואל, שניהל אותה עת את ארכיון הסינמטק וזה סיפר לו על אוסף אקסלרוד הנמצא בסכנת הכחדה.

אחרית דבר (לבקשת הקוראים): ג'רמן כאמור תרמה מכספה להצלת האוסף וגם ביקרה בירושלים (בצילום: ג'רמן דמ"פ עם טדי קולק).
היא הלכה לעולמה ב-1999 בעקבות מחלת לב ממושכת. לבה נשבר, אם כך, כמה פעמים. אפרה פוזר באחוזת המשפחה בצרפת.

ger28.3

במהלך התחקיר שצריך היה להפוך לסרט, ביקרתי בארכיון המשפחתי של דה מריה, פגשתי את משפחתה, הייתי בקאן וראיינתי את מזכירתה, יצרתי קשר עם נכדו של המהרג'ה שלה, וכמובן עם לאה אקסלרוד, ואספתי את כל החומרים לסיפור חייה של ג'רמן, הלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. לסרט לא מצאתי מממנים, כך שנותרתי עם טון חומרי ארכיון, עם תסריט ועם מפח נפש.

אוסף אקסלרוד היה צריך לעלות לאתר סינמטק ירושלים כבר לפני שנים. שמחה שזה קורה סוףסוף, בדרך זו או אחרת, ותודה לג'רמן דה מריה פורד שעוד לא זוכה לכבוד המגיע לה.

גמרתי עם פלאפון

זהו סיפור מעט אנכרוניסטי, מאחר שהיום אנשים עוזבים את החברה הסלולרית שלהם שלוש פעמים בחודש בעבור עסקה טובה יותר, אבל אני, כרגיל, לומדת הכל בדרך הקשה מאוד.
מכירים את זה שחוזרים אל האקס?
חזרתי אל אקסים אלו ואחרים כמה פעמים בחיים, וכרגיל יש לזה את היתרונות והחסרונות.
האקסית שחזרתי אליה בשבוע שעבר היא סלקום.
אחרי שלושנים וחצי עם פלאפון הבנתי שאי אפשר יותר.
באוקטובר האחרון נסעתי למרכז השירות כדי לצמצם את חבילת הגלישה ולשלם כמה שפחות.
אמר לי המוכר המאוד נחמד, יש לי הצעה בשבילך משומשו, 115 ש' בחודש יחד עם טאבלט. הכי זול שיש. אמרתי: אבל אנלאצכה טאבלט, ממש לא. אמר לי: מה אכפת לך, קחי. שאלתי: ואם אני עוזבת את פלאפון? אמר לי, כלום, אז עוזבת.

אז לקחתי וחתמתי על חוזה. נכון, לא קראתי אותו כשחתמתי כי המוכר היה כה נחמד, והוא בעדי, רוצה שאשלם כמה שפחות. עברו חודשיים, והנה אני רואה שהמחיר כבר לא 115 ש' אלא עלה בכמה שקלים. התקשרתי לשאול מה קרה, אמרו לי: אה, את שולחת יותר סמסים משמכילה חבילת הגלישה. שו? למי? למה? "חפשי באתר", אמרו לי. טוב, אי אפשר למצוא, אבל לא משנה. כלומר, החבילה שלי מה-זה מוגבלת: בסמסים, בגלישה, בשיחות.

בינתיים התברר שסלקום מציעה חבילה ב-75 ש' בחודש (לשנה), סמס, שיחות, גלישה – חופשי. אז עברתי מיד. ואז, רק אז התברר לי שהטאבלט שאין לי שום שימוש בו נשאר איתי לנצח, ושיש לי שלוש שנים פחות חודשיים לשלם עליו 44 ש' בחודש! נחנקתי. מה אעשה איתו? התקשרתי למוקד. בלה בלה בלה. סעי למרכז השירות, דברי עם המוכר.

נסעתי. ת' לא היה, אז הפנו אותי למנהלת הסניף, ק'. חיכיתי לה שעה ועשר דקות. אמרה לי: אבל חתמת, וגם קיבלת שתי חשבוניות, למה לא אמרת כלום? עניתי: כי לא בדקתי את החשבונית שורה שורה. אמרה לי: לא מבטלים עסקאות. אמרתי לה, טוב, כמה עולה הטאבלט הזה. אמרה רגע, בודקת. 1,600 ש'. אמרתי לה: נראה לך שבאתי לצמצם עלויות ואז אקנה טאבלט שאנלאצכה במחיר מטורף? "חתמת", חזרה כתוכי (חוקית, משפטית, פלילית, היא מכוסה. חתמתי בטיפשותי, כי האמנתי למוכר ששיטה בי). אמרתי: מה שהיה צריך ת' לומר לי זה: הטאבלט עולה 1,600 ש' ותשלמי עליו עכשיו שלוש שנים, 36 תשלומים. לא אמר מילה וחצי מילה על כך.

נפרדתי מהמנהלת בהבטחה שתבדוק (אם הוקלטה השיחה שלי במוקד השירות), מה נאמר ביני לבין ת'. הבטיחה שתחזור אלי תוך 48 שעות. ברור שלא חזרה אלי מעולם.
אגב, הטאבלט המיותר עולה בזאפ 999 ש'. פלאפון עצמה מוכרת אותו עכשיו ב-1,197 ש'.

שעה לאחר מכן צלצל הטלפון: מישהו ממוקד השירות של פלאפון, שלא ידע את שמי (רק כתוב לו ברשימות שהלקוחה ערקה), אמר שיש לו להציע לי עסקה ב-59 ש' בחודש, שיחות וסמס חינם, גלישה 3 ג'.
אמרתי לו: סבבה, בתנאי שתעיפו ממני את הטאבלט הארור.
אמר לי: זה לא.
נפרדנו.
למחרת, עוד שיחה מפלאפון: 59 ש' בחודש. אמרתי: סבבה, רק קחו ממני את הטאבלט. אמרה לי: זה לא. נפרדנו.

עבר כמעט שבוע. התקשרתי למוקד השירות של פלאפון וסיפרתי את הסיפור. אמרתי, בואו נגיע לפשרה, תנו לי לשלם לכם על הטאבלט המיותר בתשלום אחד, היום, במחיר שאתם מציעים אותו באתר כעת: אמרו לי לא. יש מסמכי עסקה.

מסקנות (לאנשים אטיים, כל השאר יודעים):
1. לא לקנות שום מכשיר, לא טלפון ולא אחר אצל החברות הסלולריות. גם לא כשאומרים לכם "קחו". איש לא יספר לכם את האמת. כולם שקרנים.
2. כשמציעים לכם משהו, אפילו בחינם, סרבו מיד. אין מתנות חינם. בטח שלא בסלולריאדה.
3. אל תחתמו על כלום בלי שקראתם מילה מילה.
4. למכירה טאבלט במחיר מציאה (אספוג את ההפסדים). רק שחררו אותי ממנו (עדכון: נמכר בכמעט חצי מחיר).
עדכונים, 4.2.16
– בסוף הגיעו איתי לפשרה והורידו לי 400 ש' ממחיר הטאבלט.
– שנתיים אחרי הפרשה גמרתי לשלם על טאבלט מזורגג שנכפה עלי.
דרשתי מפלאפון גמר חשבון. אין לדעת, הרי חשבונות כאלו הם כמו עוף החול, ואני רואה את עצמי בודקת עוד שנים, שנים, שלא יורדים לי 44 ש' בחודש מפלאפון.

עדכון: 22.2.16
מתברר שפלאפון לא למדה לקח וממשיכה עם תעלול הטאבלטים שלה.

טאבלטמזורגג 001טאבלטמזורגג2 001

מי ירה בבנימין למפל?

יום הזיכרון היום, וזה הזמן לפרק נוסף בעלילות הסרט על אודות הדוד המנוח שלי, בנימין למפל, שנהרג מפליטת כדור עוזי בבסיס חיל הים באילת ב-29 במרץ 1957, שבוע אחרי יום הולדתו ה-18.

בשנתיים האחרונות ניהלתי מרדף ארוך אחר צה"ל כדי לקבל את כל החומרים הקשורים לחייו ולמותו של בנימין. 56 שנים נראות לי זמן מספיק כדי לקבל את כל הפרטים על אירוע שלא הייתה בו שום פעילות מבצעית, שום דבר שעלול לפגוע בבטחון המדינה, אלא אם מסוכנותו של תמ"ק עוזי זהו מידע שיש להסתיר מהציבור.

להמשיך לקרוא