עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל

בני למפל, הדוד שלא היכרתי, נהרג מפליטת כדור של חייל אחר ב-29 במרץ 1957.
מ-2011 אני מדווחת כל שנה איך מתקדם התחקיר שלי בעניין נסיבות מותו.
השנה אני כבר יודעת הכל בערך. יודעת שהיורה לא בין החיים. הוא הלך לעולמו ב-1975. יודעת שהיה גרוש. שיש לו ילדים. משערת שהמשפחה שהותיר לא יודעת מה קרה כשהיה בן 18. שגרם למותו של אדם.

השנה גם כתבו ודיברו על בנימין בתקשורת. באתר חב"ד און ליין התפרסמה כתבה על המכתב שכתב לרבי מלובביטש, המכתב שלא הגיע ליעדו. בערב יום הזיכרון נודע לי דבר מחריד נוסף: יצחק טסלר, שלמד בישיבה בה למד בנימין, ישיבת תומכי תמימים בלוד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "למדתי שלוש שנים בישיבת חב"ד בלוד, ומעולם לא הזכירו או הנציחו שם את בני למפל ז"ל, בוגר הישיבה ששירת בחיל הים ונפל בעת שירותו הצבאי". זה כל כך מוזר לי, כי בני היה בקשר עם חב"דניקים במהלך שירותו, ביקש את התניא, ביקש מצה שמורה, וכנהלאה.

בגל"צ שודר אמש סיפורו של הדוד שלי במסגרת התוכנית "נהרג מאש חבריו".

זאת התמונה האחרונה שבני צירף למכתב האחרון שלו, שנחתם כך:

אני מצרף לכם תמונה שהצטלמתי על האונייה על רקע ק. 28 ועל רקע של שארם א-שייח' לפני שעזבנו פעם אחרונה.
מזכרת טובה, נכון?
שלום

scan0003 (1)

וזו התמונה שלו עם נערתו עדנה (לבית) יופיטר מפתח תקווה, שנות החמישים.
התמונה צולמה שבועות לפני מותו בחתונה של הוריי. אני מחפשת את עדנה.

bennyedna

בבית הקברות היה היום חם מהרגיל לעונה.
ברבע ל-11 כבר לא נותר בקבוקון מים אחד לנוכחים.
בוגי יעלון אמר "השנים עוברות אך הנופלים נותרים צעירים".
אחרי מטח הירי נפרדתי ממנו.

כך הצילה ג'רמן את אוסף אקסלרוד

אוסף יומני נתן אקסלרוד עלה לרשת אחרי עידנים וציפייה אינסופית, לפחות שלי. זה ערוץ האוסף ב-You Tube.  אקסלרוד היה בין הראשונים שתיעדו את החיים בארץ לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה, בין השנים 1928-1958.

אני לא יודעת מתי אפשר יהיה למצוא את כל האוסף שם, אבל מדובר בסיפור ארוך-ארוך, שנמשך כבר עשרות שנים. כשלעצמי, הפעם הראשונה בה התוודעתי לסיפור הייתה ב-2009 בסינמטק ירושלים, באירוע שבו סיפר אילן דה-פריס, אז מנכ"ל הארכיון הישראלי לסרטים – סינמטק ירושלים, שהאוסף, שצולם בחומרים דליקים ומתכלים (ניטראט) היה מתפוגג אם לא היה עובר שימור "בזכות גברת צרפתייה, ג'רמן דה מריה פורד, שהייתה נשואה למהרג'ה הודי, וקיבלה ממנו מזוודה מלאת יהלומים". המשפט הבודד הזה הצית את דמיוני והתחלתי לחקור את תולדות דה מריה.

germaine
ג'רמן דה מריה פורד

ג'רמן נולדה בקאן בתחילת המאה העשרים (1912) למשפחה ענייה במיוחד שהגיעה לצרפת מאיטליה, ובהשתלשלות אירועים נוסח סינדרלה מצאה עצמה בגיל 17 מחוזרת ונערצת על ידי מהראג'ה הודי הקשיש ממנה בעשורים רבים. ג'רמן עברה להתגורר עמו בארמון שלו בקפורתלה אשר בהודו. אחרי מספר שנים מאסה בחיים הדקדנטיים שם, חזרה לפריז ונישאה לפורד, יהודי בריטי שחי בצרפת והקים רשת בתי קולנוע, Cineac, בה הוקרנו תחילה רק יומני חדשות. זה היה שיאו של רומן שנמשך לסירוגין מאז שהייתה נערה. ג'רמן התאלמנה ממנו תוך שנים ספורות, ולא התאוששה לעולם: פורד היה אהבתה היחידה. היא ירשה את עסקיו, קידמה ופיתחה אותם.

קצת לפני מלחמת העולם השנייה, וזמן מה לאחר שהתאלמנה פגשה ג'רמן בת ה-27 את פייר דה מריה, צייר, בן למשפחה עשירה, שבין חבריו נמנו סלוודור דאלי וז'אק פרוור. היא רצתה להפוך לאם והתחתנה כדי ללדת במהירות, למודת טראומת מותו הפתאומי של אהובה. במלחמה עברה עם דה מריה מפריז לז'נבה. שם גם נולדו שני בניה.

בהמשך, כשהפכה לאשת עסקים מעולה, הייתה גם לאחת והנדבניות הגדולות בצרפת, וקיבלה את אות לגיון הכבוד על תרומתה. ואיך הגיעה לאוסף אקסלרוד? היא צפתה בתוכנית דת בטלוויזיה הצרפתית, ונתקלה בפרופ' אנדריי שוראקי הירושלמי, שתרגם את הקוראן, הברית החדשה והתנ"ך לצרפתית, יצרה איתו קשר וביקשה שיעזור לה למצוא פרויקט מיוחד לתרום לו בישראל. שוראקי סיפר על הנדבנית הצרפתייה לבנו עמנואל, שניהל אותה עת את ארכיון הסינמטק וזה סיפר לו על אוסף אקסלרוד הנמצא בסכנת הכחדה.

אחרית דבר (לבקשת הקוראים): ג'רמן כאמור תרמה מכספה להצלת האוסף וגם ביקרה בירושלים (בצילום: ג'רמן דמ"פ עם טדי קולק).
היא הלכה לעולמה ב-1999 בעקבות מחלת לב ממושכת. לבה נשבר, אם כך, כמה פעמים. אפרה פוזר באחוזת המשפחה בצרפת.

ger28.3

במהלך התחקיר שצריך היה להפוך לסרט, ביקרתי בארכיון המשפחתי של דה מריה, פגשתי את משפחתה, הייתי בקאן וראיינתי את מזכירתה, יצרתי קשר עם נכדו של המהרג'ה שלה, וכמובן עם לאה אקסלרוד, ואספתי את כל החומרים לסיפור חייה של ג'רמן, הלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה. לסרט לא מצאתי מממנים, כך שנותרתי עם טון חומרי ארכיון, עם תסריט ועם מפח נפש.

אוסף אקסלרוד היה צריך לעלות לאתר סינמטק ירושלים כבר לפני שנים. שמחה שזה קורה סוףסוף, בדרך זו או אחרת, ותודה לג'רמן דה מריה פורד שעוד לא זוכה לכבוד המגיע לה.

גמרתי עם פלאפון

זהו סיפור מעט אנכרוניסטי, מאחר שהיום אנשים עוזבים את החברה הסלולרית שלהם שלוש פעמים בחודש בעבור עסקה טובה יותר, אבל אני, כרגיל, לומדת הכל בדרך הקשה מאוד.
מכירים את זה שחוזרים אל האקס?
חזרתי אל אקסים אלו ואחרים כמה פעמים בחיים, וכרגיל יש לזה את היתרונות והחסרונות.
האקסית שחזרתי אליה בשבוע שעבר היא סלקום.
אחרי שלושנים וחצי עם פלאפון הבנתי שאי אפשר יותר.
באוקטובר האחרון נסעתי למרכז השירות כדי לצמצם את חבילת הגלישה ולשלם כמה שפחות.
אמר לי המוכר המאוד נחמד, יש לי הצעה בשבילך משומשו, 115 ש' בחודש יחד עם טאבלט. הכי זול שיש. אמרתי: אבל אנלאצכה טאבלט, ממש לא. אמר לי: מה אכפת לך, קחי. שאלתי: ואם אני עוזבת את פלאפון? אמר לי, כלום, אז עוזבת.

אז לקחתי וחתמתי על חוזה. נכון, לא קראתי אותו כשחתמתי כי המוכר היה כה נחמד, והוא בעדי, רוצה שאשלם כמה שפחות. עברו חודשיים, והנה אני רואה שהמחיר כבר לא 115 ש' אלא עלה בכמה שקלים. התקשרתי לשאול מה קרה, אמרו לי: אה, את שולחת יותר סמסים משמכילה חבילת הגלישה. שו? למי? למה? "חפשי באתר", אמרו לי. טוב, אי אפשר למצוא, אבל לא משנה. כלומר, החבילה שלי מה-זה מוגבלת: בסמסים, בגלישה, בשיחות.

בינתיים התברר שסלקום מציעה חבילה ב-75 ש' בחודש (לשנה), סמס, שיחות, גלישה – חופשי. אז עברתי מיד. ואז, רק אז התברר לי שהטאבלט שאין לי שום שימוש בו נשאר איתי לנצח, ושיש לי שלוש שנים פחות חודשיים לשלם עליו 44 ש' בחודש! נחנקתי. מה אעשה איתו? התקשרתי למוקד. בלה בלה בלה. סעי למרכז השירות, דברי עם המוכר.

נסעתי. ת' לא היה, אז הפנו אותי למנהלת הסניף, ק'. חיכיתי לה שעה ועשר דקות. אמרה לי: אבל חתמת, וגם קיבלת שתי חשבוניות, למה לא אמרת כלום? עניתי: כי לא בדקתי את החשבונית שורה שורה. אמרה לי: לא מבטלים עסקאות. אמרתי לה, טוב, כמה עולה הטאבלט הזה. אמרה רגע, בודקת. 1,600 ש'. אמרתי לה: נראה לך שבאתי לצמצם עלויות ואז אקנה טאבלט שאנלאצכה במחיר מטורף? "חתמת", חזרה כתוכי (חוקית, משפטית, פלילית, היא מכוסה. חתמתי בטיפשותי, כי האמנתי למוכר ששיטה בי). אמרתי: מה שהיה צריך ת' לומר לי זה: הטאבלט עולה 1,600 ש' ותשלמי עליו עכשיו שלוש שנים, 36 תשלומים. לא אמר מילה וחצי מילה על כך.

נפרדתי מהמנהלת בהבטחה שתבדוק (אם הוקלטה השיחה שלי במוקד השירות), מה נאמר ביני לבין ת'. הבטיחה שתחזור אלי תוך 48 שעות. ברור שלא חזרה אלי מעולם.
אגב, הטאבלט המיותר עולה בזאפ 999 ש'. פלאפון עצמה מוכרת אותו עכשיו ב-1,197 ש'.

שעה לאחר מכן צלצל הטלפון: מישהו ממוקד השירות של פלאפון, שלא ידע את שמי (רק כתוב לו ברשימות שהלקוחה ערקה), אמר שיש לו להציע לי עסקה ב-59 ש' בחודש, שיחות וסמס חינם, גלישה 3 ג'.
אמרתי לו: סבבה, בתנאי שתעיפו ממני את הטאבלט הארור.
אמר לי: זה לא.
נפרדנו.
למחרת, עוד שיחה מפלאפון: 59 ש' בחודש. אמרתי: סבבה, רק קחו ממני את הטאבלט. אמרה לי: זה לא. נפרדנו.

עבר כמעט שבוע. התקשרתי למוקד השירות של פלאפון וסיפרתי את הסיפור. אמרתי, בואו נגיע לפשרה, תנו לי לשלם לכם על הטאבלט המיותר בתשלום אחד, היום, במחיר שאתם מציעים אותו באתר כעת: אמרו לי לא. יש מסמכי עסקה.

מסקנות (לאנשים אטיים, כל השאר יודעים):
1. לא לקנות שום מכשיר, לא טלפון ולא אחר אצל החברות הסלולריות. גם לא כשאומרים לכם "קחו". איש לא יספר לכם את האמת. כולם שקרנים.
2. כשמציעים לכם משהו, אפילו בחינם, סרבו מיד. אין מתנות חינם. בטח שלא בסלולריאדה.
3. אל תחתמו על כלום בלי שקראתם מילה מילה.
4. למכירה טאבלט במחיר מציאה (אספוג את ההפסדים). רק שחררו אותי ממנו (עדכון: נמכר בכמעט חצי מחיר).
עדכונים, 4.2.16
– בסוף הגיעו איתי לפשרה והורידו לי 400 ש' ממחיר הטאבלט.
– שנתיים אחרי הפרשה גמרתי לשלם על טאבלט מזורגג שנכפה עלי.
דרשתי מפלאפון גמר חשבון. אין לדעת, הרי חשבונות כאלו הם כמו עוף החול, ואני רואה את עצמי בודקת עוד שנים, שנים, שלא יורדים לי 44 ש' בחודש מפלאפון.

עדכון: 22.2.16
מתברר שפלאפון לא למדה לקח וממשיכה עם תעלול הטאבלטים שלה.

עדכון: 23.8.18
הפשעים נמשכים.

טאבלטמזורגג 001טאבלטמזורגג2 001

מי ירה בבנימין למפל?

יום הזיכרון היום, וזה הזמן לפרק נוסף בעלילות הסרט על אודות הדוד המנוח שלי, בנימין למפל, שנהרג מפליטת כדור עוזי בבסיס חיל הים באילת ב-29 במרץ 1957, שבוע אחרי יום הולדתו ה-18.

בשנתיים האחרונות ניהלתי מרדף ארוך אחר צה"ל כדי לקבל את כל החומרים הקשורים לחייו ולמותו של בנימין. 56 שנים נראות לי זמן מספיק כדי לקבל את כל הפרטים על אירוע שלא הייתה בו שום פעילות מבצעית, שום דבר שעלול לפגוע בבטחון המדינה, אלא אם מסוכנותו של תמ"ק עוזי זהו מידע שיש להסתיר מהציבור.

להמשיך לקרוא

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

טיסתך בוטלה

Frankfurt airport, Germany’s largest, told the dpa news agency Monday that 180 flights had been canceled because of icy conditions caused by freezing rain overnight.

בהתחלה עוד צהלנו בגלל השלג. שלג זה באמת משהו רך ונעים, לפחות אם מבוססים בו במגפיים או מסתכלים על הפתותים הנופלים ואם מתעלמים מהקור שבמקרה הוא נושא בכנפיו.

IMG_0002
להמשיך לקרוא

בשביל מה צריך בלוג כשיש פייסבוק?

אחרי תלאות מרובות עם גו דדי ושות' החלטתי להעביר את הבלוג לאתר שיתופי, להלן וורדפרס.קום, בו לא יהיו לי דאגות שרת נופל וקם.

ההחלטה הגורלית נפלה אחרי שהבנתי שאני כותבת לעצמי בלבד, ושאי אפשר להיכנס לבלוג למעשה. זאת אומרת אפשר אם מחכים איזה דקה שתיים, עד שהוא עושה את כל הדרך מהשרת האמריקאי שלו עד למים הטריטוריאליים של ישראל, כאילו אין קונקורד (באמת אין יותר), או לפחות פס רחב בעולם.
להמשיך לקרוא

כסף ועלבון

אנשים אוהבים להיעלב. תחושת העלבון מלווה תמיד בזעם קדוש, בתחושת קיפוח עצומה, בהרגשת עליונות וטוהר שאין לה שיעור. הנעלבים מחבקים את העלבון שלהם, מלטפים אותו, מטפחים אותו. מספרים עליו, דנים בו, לשים אותו, מדווחים עליו לכל מי שרק אפשר. מתחפרים בו, נאחזים בו בחוזקה, לבל יברח.

תחושת העלבון, או מצב העלבון, גורמת לאנשים לשכוח הכל, להניח את חייהם בצד, ולנתח את העלבון לפני ולפנים. מי אמר, כמה אמר, מתי אמר, למה אמר. ומה עשה, ואיך עשה. וכמה זה נורא. והייתכן, ולא יעלה על הדעת, ולמה ומדוע?
להמשיך לקרוא

חמישי אחרי המלחמה

kaminerdvorit

קמינר, אני וצופית

את התמונה הזו, שצולמה בשנות התשעים, קיבלתי ממש רגע לפני שהחל מבצע עמוד ענן.
ככל שאני זוכרת לא ראיתי אותה מעולם. ייתכן אפילו שלא ידעתי שצולמה.
להמשיך לקרוא

על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.
להמשיך לקרוא