עשרה דברים שאהבתי בילדות

לרוב אני נוהגת להתלונן על ילדותי, אבל לכבוד השנה החדשה החלטתי על גישה חיובית ומצאתי זכרונות נעימים:

1. הטעם של החלה המתוקה, שהייתה מגיעה למכולת פעם בשבוע, רק בחמישי אחר הצהריים.

2. סוכריות גולה חמוצות עגולות אותן הייתי בולעת בכמויות בשבת בבוקר, כשכולם ישנו. בזכותן פרנסתי בכבוד עשרות רופאי שיניים.
להמשיך לקרוא

אלקטרה, סיפור מהגיהנום/ פוסט אורח

בדרך כלל המקום הזה משמש לי לקיטורים על כל הרעות החולות שבעולם.
היום אני מארחת בו חבר שגם הוא אוהב לקטר. קבלו את בעל המקרר הזוהר.

בוקר מופז אחד הפריזר הפסיק לעבוד וכל המוצרים הופשרו. מדובר במקרר Liebherr גרמני יקר ערך (שלא מפסיק לעשות בעיות מהיום שנרכש). בישלתי מה שאפשר היה וזרקתי את כל היתר.
בין לבין ניסיתי להשיג שירות. השעה 09:00.
המתנה ארוכה. ג'ינגל: "באלקטרה חוויית קנייה מושלמת".
להמשיך לקרוא

"הביתה" ו"היינו העתיד" מחזירים אותי לקיבוץ בו לא גדלתי

כמו הרבה ילדים עירוניים שחלמו לחיות בחברת הילדים, העיקר לא לגדול בבית שמרני בפרברים משמימים, גם לי היה את הקטע הזה. נורא רציתי לחיות בקיבוץ. לא הרשו לי. כבר כתבתי על כך אחרי הצפייה בילדי השמש. שנה קודם ראיינתי בבלוג את דרור שאול, יוצר אדמה משוגעת, עוד סרט קיבוצניקי שאהבתי מאוד. אני דבקה ביצירות על קיבוצים, ולא מפספסת אפילו אחת כדי לדעת אם באמת הפסדתי משהו כשלא חייתי שם, או לתהות אם הייתי שורדת בין כל כך הרבה ילדים, אם הייתי מצליחה לפלס לי שם מקום.

את היינו העתיד קראתי לפני כמה חודשים. את הביתה גמרתי ממש עכשיו. יש דמיון בין שני הספרים. יעל נאמן כותבת על חברת הילדים בקיבוץ יחיעם מתחילת שנות השישים, שאז נולדה, ועד שבגרה, כעשרים לשנה לאחר מכן, ואילו אסף ענברי כותב על קיבוץ אפיקים מטרום הולדתו של הקיבוץ, כלומר תחילת המאה ה-20.

הסגנון התיעודי דומה מאוד, אני מקווה שאיש משניהם לא ייעלב, וההבדל הוא ברוחב היריעה, בעומק החפירה ובקרבה לסיפור. אם כי בסוף ספרו של ענברי, בחלקים המתייחסים לילדות, הדמיון בין שני המחברים גדול במיוחד. מה שאני רואה בשבתי כנערת פרברים זה את השורשים העמוקים שיש לשניים אלו להיאחז בהם. תאמרו, מה את מתלוננת, גדלת באם המושבות, חתיכת ייחעס. זהו שלא. אין שום קשר רגשי או אחר ביני לבין המקום ההוא, שנראה מנקודת המבט שלי כמדבר ציה. יכול להיות שאני מתארת בכלל את עולמי הרגשי, ושילדים אחרים שגדלו באותה עיר (או אחרת) מתרפקים על פרדסיה ומרחביה ושדותיה ושדרותיה. יכולהיות.

ענברי ונאמן מייצגים וחיים קולקטיב, מאות ואלפי קיבוצניקים או לשעברים שיכולים להעיד על אותן חוויות, מהקמה להפרטה, מבית הילדים למוסד, מלינה משותפת ללילה עם המשפחה, מחוויות הקיץ ליחס לעיר הגדולה. תשתית ערכית ורעיונית, שרשרת ארוכה להיאחז בה. מעניין אם היום הם מרגישים את השורשים שלהם יותר ממני. אם חוויית הכתיבה שלהם הייתה כדי להתקרב או להתרחק.

כך נהרג הדוד שלי, בנימין למפל, והוא בן 18 ושבוע

על דוד שלי החלל, בנימין למפל, כתבתי כבר פעמיים. אלא שכשכתבתי לא ידעתי מה אני כותבת. לא ידעתי את הסיפור האמיתי. רק היום, קצת יותר משנה, אני במעמקי החיפוש אחר סוד מותו. אני מקווה שהסיפור על שלל האמיתות שלו יהפוך יום אחד, ולא רחוק מדי, לסרט.

נסיבות מותו של בנימין היו עלומות למדי עד לפני כשנה, כשחבורת נערים מבית ספר אמי"ת בכפר בתיה התחקתה אחר נופלי דור תש"ח. על ביקורם בקריית שאול, ביום הזיכרון הקודם, כתבתי פה. אין לי ממש הסבר למה לא פשפשתי בסיפור המשונה הרבה קודם. אם הייתי מתחילה בחקירות עשור או שניים קודם הכל היה אחרת.

הדבר היחידי שידעתי הוא שבנימין נהרג ב-29 במרץ 1957, בעת מילוי תפקידו, שבוע אחרי יומולדתו ה-18. אבל נו, מה זה מילוי תפקידו. בנימין היה ימאי צעיר, טירון, כמה חודשים בצבא, בוגר קורס גדנ"ע-ים. לצבא הוא התגייס בגיל 17 וחצי. הוא עזב את ישיבת תומכי תמימים של כפר חב"ד בלוד, שם למד מקטנותו. לא דבר קל ערך היה זה, שתלמיד ישיבה מצטרף לצבא. תחקרתי בינתיים את רוב הילדים שלמדו איתו שם. מדהים היה לשמוע איך כל אחד אומר עליו משהו אחר. הזיכרון האנושי הוא אולי אחד הדברים שהכי פחות כדאי לסמוך עליהם.

בנימין, בתוקף היותו אטרקציה, הספיק להתראיין לא מעט בחודשים הספורים עד למותו.
הנה אחד הראיונות מתוך מחניים, עיתון הרבנות הצבאית.

בנימין, בני, היה אפסנאי באח"י מזנק (ק' 32). הימים ימי טרום פסח, וחופשת החג כבר הייתה בפתח. אחרי החג צריך היה לקבל תפקיד חדש: סמל דת.

אילת, יום שישי אחר הצהריים, השעה ארבע ועשרים לערך. בנימין ירד מהאונייה העוגנת לבסיס ים סוף, שהיה ממול המעגן, על מנת להביא דואר. הוא ביקש מחבר שלו, יצחק, שיבוא איתו לבסיס. יצחק אמר לו, אני לא יכול, יש שרקייה (רוח מזרחית) וייתכן שנצטרך להזיז את האונייה למים (כדי שדפנותיה לא ייחבטו).

בנימין חצה את הכביש ונכנס לבסיס. בש.ג עמד חייל איתו היה מיודד, והם פטפטו על החופשה הבאה. החייל אחז בידו בגיליון של רימון (שבועון סנסציוני שמִמנו משהב"ט ומפא"י, שמטרתו הייתה להוות קונטרה לעולם הזה שחבט בממסד). על כתפו היה זרוק עוזי. בנימין המשיך לתוך הבסיס, צעד כמה מטרים, והתמוטט כשהוא צועק "מה עשית לי? אני מתעלף". מתברר שהש.ג פלט כדור. היו אלו ימי ראשית העוזי, כלי נשק בעייתי בעליל מיומו הראשון. בצה"ל לא ממש ידעו לתפעל אותו.

בית החולים יוספטל נבנה רק 11 שנים מאוחר יותר. בנימין טולטל למרפאת קופ"ח באילת ושם מת תוך עשר דקות. הכדור שחדר לגבו יצא מקדמת גופו ופגע בידו הימנית. "אני לא הולך למות, נכון? אני לא רוצה למות", אלו היו המילים האחרונות שלו.

יום שישי אחר הצהריים. מפקד האונייה, אברהם תבור, היה בחופשת שבת בצפון. סגנו, נחום רודיס, לקח את גופת בנימין על גבו, הוריד אותו לבטן האוניה, הוציא את כל מוצרי המזון מהמקרר והכניס אותה לשם. ביום ראשון העלו אותו לצפון, אז גם הודיעו למשפחה. הוא נקבר בקריית שאול.

בעיתונים לא נכתב דבר על התאונה. רק בשנות השמונים השתנתה מדיניות צה"ל באשר לסיקור תאונות. העיתון היחיד בו מצאתי דיווח על מותו היה העולם הזה, בידיעה קצרה שלא הייתה בה מילה על נסיבות המוות. חתרני עלק.

את תיק החקירה המצונזר שצעירי המעורבים בו הם בני 73 (המקרה אירע לפני 55 שנים) קיבלתי לידי, לבקשתי, בקיץ האחרון. התיק טלטל עד מאוד את קומץ המשפחה שנותרה. אמא שלי, אחותו, שלא הפסיקה לבכות על מותו כל השנים האלו, התמוטטה. איש לא סיפר לה עד כה מה בדיוק אירע ביום שישי, 29 במרץ 1957.

השבוע פגשתי את המפקד תבור (בתמונה, במוזיאון חיל הים), שזכויות רבות שמורות לו.
בסוף הצילומים שאלתי אותו:
תגיד, כמה חיילים איבדת לאורך השנים?
תבור השיב:
"אחד".

—-

– מוזמנים לפנות אלי חיילים שהיו עם בנימין על האונייה או בקורס גדנ"ע-ים או בישיבה או בכל מקום, ויכולים להוסיף לי שברירי מידע.
– רעיונות לגופים/גורמים לא קונבנציונליים (כלומר לא קרנות וזכייניות וערוצים) שיוכלו להשקיע זעיר פה זעיר שם בסרט כדי להביאו לידי גמר יתקבלו בברכה.

לא, אני לא יודעת מי זאת החברה לשעבר של דנה ספקטור, אבל

מאז שישי האחרון, כל עלמה שאני פוגשת שואלת אותי את השאלה שבכותרת. למי שלא יודעים במה מדובר (כלומר לא קראו את טורה האחרון ב-7 ימים): חברה של דספקטור, אותה הכירה ברשת, אישה חכמה וקרירה, כך להגדרתה, הגיעה לבקרה בביתה ושיחקה לה במחשב. משחזרה הספקטור למחשב לאחר כמה שעות, התברר שהחברה הטפשונית שכחה לסגור את הג'ימייל שלה. דספקטור תרה באובסס אחרי כל אזכורי שמה ומצאה שם הררים של הכפשות מכל סוג.

השאלה הכי פחות חשובה בסיפור, כך לדעתי שהיא כנראה דעת מיעוט, היא מי האישה הזו, הסובלת מתסמונת בי פולארית בבלוטת המוסר. מה זה משנה? ונניח שאני מכירה אותה, או קוראת חלילה את מכתמיה המדהימים ברשת. so? זה לא שאני במסע רכש אחר חברות חדשות, אז ממה יש לי לחשוש?

אבל מה שכן, דווקא יש לי פתרון למצוקות מסוג זה. זה יישמע אולי אידיוטי במקצת, נאיבי ולא רלוונטי, אבל העצה פשוטה ביותר: אל תכתבו מילה רעה על איש, לאף אדם, במייל שלכם, בשום נסיבות. לתפיסתי (שהתגבשה אחרי כמה שנות מיילים וכמה מעידות חמורות, שלי או של אחרים), ההתייחסות למייל האישי צריכה להיות כאל לוח גלוי לכל. נשמע בעייתי? נכון, אבל מה לעשות. היה ושיגרתם מייל למאן דהוא, רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף להפיצו לכל. נכון, זה לא יפה, זה לא אנושי, אבל חוקי. ועוד לא התחלתי לדבר על טעויות במשלוח או על שרשור שהשתבש.

לא תאמינו כמה החיים יכולים להיות נפלאים ברגע שהמיילים שלכם חפים מלשונות אש מתפתלות ומלחששות. באמת. יש בכך סוג של רוגע לא מצוי. לא ריאלי, פתרון הפלא שלי? אוהו. תתפלאו.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לנזירת זן או לבודהיסטית. על הכביש למשל אני מקללת חופשי כל בעל גלגלים ורגליים. אבל מה, הכל נשמר בתוך הקסדה שלי.

אותו דבר, אגב, באשר לתמונות שלכם או לסטטוסים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר. יש להתייחס אליהם כאילו כל העולם רואה זאת בכל רגע נתון. גם אם אתם במוד רק לחברים, או רק ל-20 חברים. צריך להבין: כל מה שבוקע מפיכם או ממקלדתכם סופו לפרוח לאנשהו. תגידו, אז מה, אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל כלום אף פעם? והתשובה היא לא. למה? כי אנחנו בני אדם מלאי מגרעות וכשלים מובנים, יצורים ירודים לגמרי, למרבה הצער.

לכן עדיף, כמו שאמרתי, פשוט לסתום. להיות הכי קורקטיים במיילים שלכם, ולא להחליף מסכת היטנפויות על איש. רוב הסיכויים שאיכשהו ומתישהו זה יגיע אליו. ואין לי ספק שכל אחד נתקל כבר בסיטואציה כזו, בה היה פוגע או נפגע במהלך הקריירה האינטרנטית שלו.

אמצו את הגישה הזו, והודו עליה לבורא עולם כל יום.

ובאשר לחברה של ספקטור, אני מאמינה שהיא דווקא רצתה שספקטור תדע מה היא חושבת עליה, שהרי כמה אוויל יכול אדם להיות ולשכוח לצאת מתיבת המייל שלו במחשב זר?

איפה הילדות?

כולם ודאי זוכרים את הרפתקאותיי עם אחיינית הקסם, בקרוב בוגרת מצטיינת של כיתה א'.
בחודשים האחרונים לא הצלחתי לפגוש אותה הרבה, ובגלל החורף הברזתי גם משני מפגשים משפחתיים.

הקסם התקשרה אלי, וכשהסברתי לה שאני לא יכולה להגיע עם הקטנוע בגלל הגשם והקור, הציעה לי לרכוש מכונית. אמרתי לה בסדר, ביום ראשון אקנה, ושכחתי מזה. שבוע לאחר מכן היא התקשרה ושאלה למה לא הגעתי. אמרתי לה שקר וזה, והיא הזכירה לי שהבטחתי לרכוש מכונית. עניתי שהתברר לי שאין לי מספיק כסף לכך. למחרת שמתי נפשי בכפי ונסעתי לבקרה למרות הקור. וכשהזכרתי, בתשובה לשאלתה, שעדיין אין לי מספיק כסף למכונית, הביאה את קופת החיסכון שלה והציעה לי את כל תכולתה. נו, לא קסם?

כרגיל, הציעה הקסם (בצילום, מחופשת לבת הים הקטנה כמובן) את אחד ממשחקיה החדשים. בעיקרון אני ממש לא אוהבת משחקים, קופסה או אחרים, אבל זה רק בגלל שאני מאוד כושלת בהם. אך אם אני נקראת לדגל, מיד אני מוותרת על כל תסביכיי.

המשחק הוא נחש מי בהוצאת קודקוד. תחילה התפעלתי מאוד: הרעיון הוא שבעזרת שאלות צריך למצוא מיהי הדמות המופיעה על הכרטיס שלך, ועושים זאת על דרך האלימינציה, בשאלות של כן ולא. נניח: האם לדמות שלך יש שיער שחור? אם התשובה היא לא, מסירים את כל הכרטיסים של הדמויות שחורות השיער, וכנהלאה.

אחרי כמה דקות פתאום שמתי לב: יש בערך עשרים דמויות של גברים (וילדים) וחמש דמויות של נשים (וילדות).
שאלתי המאוד פשוטה לקודקוד היא למה? למה נשים צריכות להיות במיעוט במשחק שכזה? מה ילדות צריכות להבין מכך? מה הרעיון בדיוק? מעצבן, וחבל שזה מה שמקלקל את המשחק המוצלח הזה.
חכו-חכו, עכשיו, משמגיע האביב וקטנועי  יחזור לתפקיד סוסי האביר אבדוק אחד-אחד את כל משחקי הדור הבא.
קודקודים, היזהרו.

לקריאה מתוגברת: על סטריאוטיפים בקלטות ילדים (כרמית ספיר-ויץ, מעריב).

איך עברה חצי שנה?

יום שלישי, 13 בדצמבר, 19:00. בדיוק בשנייה הזו לפני חצי שנה נפטר אבא שלי, רפי שרגל.

כל צירוף מילים מעכשיו יהיה קלישאה. אבל המוות על כל הכרוך בו הוא חתיכת קלישאה.
בדיוק כמו שאמרו לי ביוני הוותיקים, לא עבר יום מאז שלא חשבתי עליו, שלא נזכרתי בו. בעיקר בדמותו בימים האחרונים. בשעות האחרונות. מורדם, ישן, מתעורר לשניות, פוקח עיניים ענקיות, אישונים עצומים שהשחירו כמעט את כל הירקרק שמסביב, לא כל כך מבין מה קורה סביבו ונרדם שוב, נשימתו הולכת וכבדה. לפעמים מנסה לגרש עם היד איזה זבוב טורדני ובלתי נראה מפניו. אבל כבר לא יכול לשלוט על היד הזאת, הכבדה.

בשבועות האחרונים חגנו סביב המיטה שלו בביה"ח. אחי, אמי ואני. הרופאים כבר דיברו איתנו, הסבירו הכל. רגע, מה עם האוכל? הוא לא אוכל, מישהו מאיתנו שאל בשיחה האחרונה. או בזו שלפניה. הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אמר הרופא. זה ממש לא משנה.

את המשמרות חלקו אמא שלי והמטפל שלו. 24/7. לשנייה הוא לא היה לבד. בימים האחרונים ישבנו שלושתנו ליד המיטה, מסתובבים כה וכה. עונים לטלפונים של מקורבים הממאנים להבין: לא, אין תקווה. לא, זה הסוף. לא, אין למה לחכות. יורדים לבית הקפה, אוכלים, חוזרים. משחקים בסלולריים שלנו. מקשיבים לנשימות ההולכות ונעשות כבדות יותר ויותר.

אז ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון, ישבנו שם. בוהים. מחכים. לפנות ערב אחי ואני עזבנו. אני רכבתי את ז'בוטינסקי הפקוק והמעושן ליפו. הגעתי אחרי שש בערב והלכתי לישון. כלומר לנוח לכמה דקות. אין מצב, ברגיל, שאני לא שומעת צלצול טל' סלולרי גם אם אני ישנה. או דנדון של אימייל או של סמס. אבל נרדמתי. התעוררתי המומה אחרי שעה בערך, לא זוכרת איזה יום ומה השעה. לקחתי ליד את הסלולרי. שלוש שיחות שלא נענו מאחי. והודעת סמס. אבא נפטר.

התקשרתי אליהם. כולם כבר היו שוב בביה"ח. אל תעלי על הקטנוע, הזהירו אותי. לבשתי חולצת פסים ורוד לבן, לקחתי מונית ונסעתי. אין לי מושג על מה חשבתי בדרך. כנראה על כלום. ירדתי מהמונית ונכנסתי למתחם ביה"ח ועברתי מתחת לעץ דקל. באותה שנייה צנח ממנו ענף ענק ונפל על הקרקע בקול רעש עצום. כל הנוכחים הסתובבו לראות מה קרה. הענף שפשף את הזרת שלי, פספס אותי במילימטרים, או בחלקיק שנייה. לא הבנתי מה זה מסמל.

במחלקה אבא שלי כבר הוכנס לשק כחול, פתוח. חיכה לי. אמרתי לו שלום.
למחרת, בבית ההלוויות, האיש של חברה קדישא קרא לי לרדת איתו למטה לזהות את הגופה. במעלית הוא ניסה להבין כמה ילדים אנחנו, מי נשוי ומי לא וכמה ילדים יש לכל אחד. במרתף עמד אחי. הוא לא הצליח לזהות את אבא. הוא השתנה מאתמול בערב ועד היום, אמר. אולי זה לא הוא? עזרתי לו לזהות. נו, האף הזה שלנו לא הגיע משום מקום.

עבר הרבה זמן עד שכיסו את הבור העמוק. ימי השבעה עברו במהירות, מסע במנהרת הזמן בחזרה לעבר. בסך עברו השכנים שהשתנו, הקרובים שלא ראינו כבר עשרים שלושים שנה ויותר.
ואז עברה חצי שנה. אין לי מושג איך. או איזה דברים מדהימים עשיתי בה עכשיו, כשאני יודעת כמה מהר הכל נגמר, ובאיזה אופן.

חצי שנה. פאקינג חצי שנה. איך?

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

עשיתי לו גלעד קבוע. סתכלו מימין, שלוש קוביות, שלוש מצבות:
ההספדים,
המדריך ליתום המתחיל
ועשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד
וגם המכונית של אבא

כל הרעיות ממורמרות בדרכן?

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.

 

ההורים שלכם

פרויקט ההורים שלי של יס דוקו עלה אמש לשידור. ידעתי במה אני עומדת לצפות, אבל יסלח לי ניר הורוויץ, לא יכולתי לעמוד ביותר מ-20 דקות מהסרט נורא-ההוד שלו (הוא שמור ביס מקס, כך שלא מן הנמנע שאמשיך בצפייה מתישהו). או במילים אחרות: הסרט, אולי אפילו הסדרה, לא מומלצת ליתומים טריים. אני לא יודעת באשר לוותיקים יותר.

אבא של ניר חולה בפרקינסון כבר שני עשורים. אמא שלו, תמי, מטפלת בו. מטפלת ומקטרת ומרוצה מאוד ממעשיה. היא גם מחכה שהכל ייגמר, היא בפירוש אומרת את זה. כי כמה היא יכולה להמשיך בתפקיד המטפלת.
הנה הסרט כולו.
וטריילר

תמי יודעת. יעקב לא היה מטפל בה כך אם הייתה חולה. אם התפקידים היו מתהפכים. הוא גם אומר זאת בעצמו: "לא בטוח". הוא לא מדבר הרבה, קשה לו, אבל הוא ממש לא טמבל כמו שתמי קוראת לו, וכל משפט שלו ראוי להיחקק.

ניר צילם את ההורים שלו במשך שלוש שנים. נכון, הוא שומר על כבודם, כלומר בגבולות הנראים: לא מצלם איברים אינטימיים. מכוון את הפריים עד הגבול התחתון, אבל מה עם כל השאר? מה עם מערכת היחסים הכל כך טעונה בין מטופל למטפל, בין מי שהיו פעם זוג, נאהבים, שהיחסים ביניהם היו שוויוניים, ואז הפך האחד מביניהם תלוי בשנייה? קשה מאוד לצפות בזה. קשה היה לי לצפות בזה בבית הוריי, וקשה, ממש באותה מידה, בסרט תמי ויעקב.

יש כמה רגעים בהם הורוויץ מתערב במהלך הדברים ושואל שאלות, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה כשהוא אומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, כלומר להבדיל, כך אני הבנתי את זה, ממי שאולי לא אוהבים אותו יותר.

תמי ויעקב הוא סרט אכזרי מאוד, בעיקר מאחר שהוא מתאר גורל הצפוי כמעט לכל אחד מאיתנו, בתפקיד זה או אחר, מתישהו, לאורך הויה דולורוזה הפרטית שלנו.

הוא נוגע גם בשאלה הכי משמעותית עבורי במסע הקולנועי הפרטי שלי: עד לאן להתקרב עם המצלמה.

 

קדחת המטבח

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.