קדחת המטבח

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.

כיפה אדומה? משעמם

אחיינית הקסם ים-ים משתעממת קשות בשבועיים שבין סוף הקייטנה שכללו שבוע בכרתים ושיעורי שחייה בהם הצטיינה לגמרי, ולכן הצעתי לה שתבחר סרט כדי להעביר שעתיים וחצי מהחופשה שנכפתה עליה, וגם לכבוד כיתה א'. רק בקיץ הנוכחי התיידדה ים-ים עם המסך הגדול, וכבר הספיקה לצפות בדרדסים ובפו-הדב. הבחירה שלה הייתה כיפה אדומה סוגרת חשבון, ובתלת מימד.
נסיוננו הקודם והמר היה למעלה, לפני כשנתיים, והוא הסתיים אחרי חמש דקות, אבל הילדה, כאמור, הפכה לשוחרת קולנוע.

לא בדקתי את טיב הסרט, כדי לתת לה את זכות הבחירה וההחלטה. וגם, לא ידעתי עד כמה דומה או שונה יהיה טעמנו, ובכלל, זו החופשה שלה, לא שלי.
לפני שהחל הסרט, בשלב ההמתנה המייגע של הפרסומות והפריוויואים, כולל שלוש פעמים לפחות – היא ספרה – פרסומת ליופלה-משהו, שאלה פעם אחר פעם מתי הסרט כבר יתחיל, והבטחתי שעוד מעט. אחר כך תהתה אם ראיתי אי פעם סרט לילדים. אמרתי לה שבטח, הרבה, והיא שאלה בתימהון, למה? אמרתי לה שזאת הייתה העבודה שלי. לא נראה לי שהיא האמינה.

מלכתחילה התחלתי לחשוד בכיפה אדומה, או בשמה הקולנועי, כיפ, כפי שהבנתי מהדיבוב, שמישהו מתכוון להתחנף למבוגרים הצופים בסרט עם הילדים, עם מושגים ורפרורים שאין שום סיכוי שילדים בני שש או תשע יבינו. ארגון ביון, משרד הרישוי, כל מיני התחכמויות מילוליות מיותרות ואזכור לשתיקת הכבשים, כמו לעוד כמה סרטים, כולל יצור שדומה לשרק, שמכרסו הענקית התפעלה הילדה השוקלת כבלון הליום. הדבר הטוב היחיד בסרט הוא שכיפה אדומה היא סופר-גירל, מנצחת את כולם ועפה באוויר עם הגלימה שלה, וגם ביחסים לא רעים עם הזאב.

התבאסתי ותהיתי מה הילדה מבינה, ואיך זה עובר עליה. בהתחלה היא צחקה מכל מיני צירופים כמו שניצל בפרצוף, או משהו כזה, וגם מסנאי אחד שהיה שם לקישוט, בהמשך בדקה היטב את עניין התלת מימד, עד כמה קרוב זה קרוב (לא ממש), ואז הסירה את המשקפיים כדי לראות מטושטש, והמשיכה להעסיק את עצמה. כחצי שעה לפני הסוף שאלה אותי מתי זה ייגמר. אמרתי לה שכשכיפה אדומה תפגוש את סבתא, אבל לא ממש היה אכפת לה כנראה מהסבתא הכלואה עם הנזל וגרטל שדובבו במבטא גרמני (בחיי).

עשרים דקות לפני הסוף ביקשה לצאת. כך שאין לי מושג איך היה האיחוד בין כיפ לסבתוש. משם רצנו לג'ימבורי (בקניון איילון היה האירוע), והתחלתי לקרטע בין המתקנים. אני לא משאירה אותה לשנייה לבד, ובטח שלא מחכה למטה. ואלוהים, כמה אני שונאת להתהלך יחפה תוך שאני סופרת את כל החיידקים והפטריות המקפצים מהפלסטיקים לכפותיי הסטריליות. לקינוח הפגינה את כישורי השחייה שלה (עיינו לעיל) בבריכת כדורי הפלסטיק והתמוגגה עד מאוד.

ואז ביקשה פופקורן – זו ילדה מקורית – פופקורן לא אוכלים בזמן הסרט, אלא בגמר הבילוי, ואכלה לפחות חצי קופסה. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הילדה אוכלת. כשאבא שלה בא להחזירה הביתה ניסיתי לשדל אותה לספר לו למה יצאנו באמצע. רק בסוף התרצתה: "זה היה משעמם", אמרה הילדה בצחוק ביישני. לא היה לה נעים מהדודה.

לא רק ים-ים סבלה:
VillageVoice

תוס':
– ומצד שני, טל ניב וילד בן שבע די נהנו
– גם תמי ארד מספרת על ילדים שנהנו

איך להיפרד בסטייל


שלום אהבה איך להיפרד באלגנטיות, הוא מדריך הפרידות המפתיע של ליאת תימור ונילי לנדסמן, ויש לו את אחת העטיפות היפות שראיתי:


צילום ינאי יחיאל, עיצוב העטיפה אמרי זרטל

נילי היא מורתי המעולה ליוגה, ובזכות זה, גם חברה. עבדנו באותו מקום כשהיינו פעוטות אבל רק כשהגעתי לסטודיו שלה, לפני שנתיים, חל המהפך. את ליאת אני מכירה מחדשות וממעריב. פעם החלפתי אותה בעריכת סגנון למשך כמה חודשים, כשהייתה בחופשת לידה.
שתיהן פאם פטאליות, עתירות ילדים, נישואים, אהובים לשעבר ולשהווה ושובלי מעריצים, ולכן הביאו איתן לספר עשרות שנות זוגיות.

ואני מה? מודה לאלוהים על שנטע או נטעה בי חוכמה אחת בלבד: לא להתחתן ולא ללדת.
בנאדם צריך לדעת לא להיכנס למקומות שיכולים להביא לפרידתו מהעולם בטרם עת.
אין להסיק מכך שלא ידעתי פרידות טראומטיות ומערכות יחסים קלוקלות. פעם הייתה זאת תת-התמחות שלי: מערכות יחסים עמוסות יגון ובאסה ופרידות מרסקות. אבל כל זה שייך לעבר.
למדתי לבד, בלי עזרה משום פסיכולוג (ולא שלא היו לי עשרות), איך לשמור על עצמי, איך להתנהל בין הטיפות ולגזור לעצמי את המנות הקטנות הדרושות לי מהזולת מבלי להשליך את חיי מנגד.

הספר של ניליאת נותן עצות מעשיות לגמרי איך לעשות את זה. איך להתמודד. העצות שלהן הרבה יותר קומוניקטיביות משלי, ונותנות מענה שמתאים לכולן: נשואות וגרושות ומאהבות, ובעלות ילדים ולמעשה כל הווריאציות. העצות שלי מתאימות לי בלבד, ואולי לעוד שתי מוטציות חברתיות כמוני.

אבל גם לי השולטת בחייה יש כמה דברים לקחת מהן.
למשל:

"יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום… להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

(…)
תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה… להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות – אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגאן – ואז לסדר אותו יפה…"

לאור סטטיסטיקות הגירושין, בערך 1:4, ובגלל חברותי ההדוקה עם עו"דים למעמד אישי (סליחה, דיני משפחה), אני יודעת ששלום אהבה יהיה להיט בטוח. אני מציעה לכנרת להציב דוכן ברבנות וגם להציע אותו לעו"דים הרלוונטיים, שיספקו אותו ללקוחותיהם יחד עם הטישו המחולק בלשכותיהם, כחלק מתהליך של חינוך מחדש.
אבל רגע, גם סתם פרידה מהשורה, שלא כרוכה בגירושין ובניתוח חוק חזקת הגיל הרך מוצאת מענה פה.
הטיפים מהשטח שווים יותר מאלו של אודטה, כי מהו סוודר שנדבק עליו מסטיק לעומת אקס שבגללו חייך יעברו ל-hold למשך שנה.

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.


זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +

הבוקר היה טקס גילוי המצבה, וסיום השלושים. הגיעו עשרות אנשים.

הנה הדברים שאמרתי.

אוכל – לא היה עניין גדול עבורו. מלחם עם שן שום מרוחה על הקרום, דרך אבטיח קר, אייס קפה שהכין בעצמו עם כדור גלידה מוקה וניל ועד שיפודי כבש באירועים חגיגיים. זהו. הוא אימץ את התורה האומרת שככל שאוכלים פחות, חיים יותר. זה נכון, אבל לא במקרה שלו.

בית – חוץ מלעבוד, הוא אהב את הבית שלו. היה גאה בו רצח. עשר שנים אחרי שעברנו דירה הוא עוד היה מראה לאורחים את הבית החדש.

ג'ינה לולובריג'ידה – שחקנית איטלקייה, חגגה החודש 84 שנים. הוגדרה כאישה היפה בעולם. אבא שלי היה משוכנע שאני צריכה ללמוד לומר את שמה בגיל שנתיים. אז הוא לימד אותי. גלגלו על הלשון, ג'ינה לולובריג'ידה. הצלחתי.
בסוף המאה שעברה ניסתה להתמודד לפרלמנט האיטלקי דרך מפלגת שמאל. לא הצליחה.

ימי – נכדת הזקונים המיוחדת שלו. ימי היא ילדה יוצאת דופן, ועיניו של אבא שלי היו נדלקות באור גדול כשהיה רואה אותה ואת החיוך הנצחי שלה. היא הספיקה לבקר אותו בשבוע שלפני בבית החולים ולחייך אליו חיוך אחרון. שלושה שבועות לפני לכתו ישב על כיסא בבית וניסה להרים אותה על ברכיו. הוא לא הצליח. זה הרס אותו. לדעתי זו הייתה נקודת מפנה במחלה. הוא חזר ומלמל: לא הצלחתי להרים את ימי.

מפעל הפיס – האהבה הגדולה שלו. הוא האמין שהוא חייב לזכות, שסוף הצדק לנצח. לא יכול להיות, היה חוזר ואומר וחושב, שבאנדם מאמין ומשקיע כמוהו לא יזכה אף פעם. מספרים זקני מד"א על הפעם בה עבדו עליו ב-1 באפריל ונתנו לו לבדוק טופס מפוברק. הוא כמעט התעלף כשהתברר לו שכל המספרים מתאימים. וכמה התאכזב כשהתברר לו שעבדו עליו. רק פעם בחיים, לפני כ-20 שנה זכה בטוטו, בשיתוף עם חברים, בכמה אלפי שקלים, וזהו.
במפעל הפיס יכולים להקים לפחות מחלקה אחת בבית חולים או כיתת לימוד על שמו. הוא תרם, ועוד איך תרם. קיוויתי שיזכה מתישהו במשהו, שירגיש שניצח את השיטה. אבל זה לא קרה. מתברר שהצדק לא תמיד מנצח, והסטטיסטיקה פעלה לרעתו. חודש לפני מותו דיבר מפורשות על כך שהוא חייב לזכות לפני ש-. זה לא קרה.

נהיגה – כמעט 60 שנות נהיגה בלי אף דו"ח תנועה אחד. או תאונה. שוטר שעצר אותו בכביש לפני שלוש שנים חשב שמדובר בטעות.

סיגריות – פעם עישן מקטרת, פייפ, עם טבק ארי(נ)מור, טבק אירי בקופסאות פח צהובות אדומות. זה היה הרבה יותר אצילי וריחני מסיגריות, אבל מאז אחת המלחמות, כשלא נשאר לו טבק לפטם את המקטרת, עבר לסיגריות. תחילה רויאל, אחר כך טיים.
למרות שזה מה שסביר לחשוב, לא הסיגריות הרגו אותו.

עבודה – הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא חש הזדהות טוטאלית עם מקום העבודה שלו ועם התפקיד. אין הרבה אנשים שאוהבים ללכת לעבודה עשרות שנים בלי לקטר, בלי להתלונן. זה מה שהוא אהב לעשות, והוא תמיד יצא למשמרת בשמחה, לא משנה כמה משמרות בשבוע. על הדבקות שלו במשימה, במשימות, שמענו בהלוויה. והוא באמת הציל הרבה יותר מנפש אחת בישראל.

 

פינג פונג – כמעט עד השבועות האחרונים שלו הוא המשיך לשחק. גם כשכבר היה לו קשה ללכת. אני זוכרת אותו משחק במקלטים בשכונה מאז שהייתי קטנה. גם במד"א היה שולחן פינג פונג עבורו. ובשנים האחרונות בקאנטרי. החברים שלו למשחק ידעו שהוא חולה, אבל לא דיברו איתו על המחלה, פשוט שיחקו איתו את המשחק, עד רגע האחרון כמעט.

תשבצים – בשנים האחרונות הייתי מביאה לו כל יום שישי שתי חוברות תשבצים. שמחתי שהוא מתאמץ, משתדל לשמור על מחשבה צלולה למרות זה לא היה קל. המחלה הארורה.

והפלוס +

"חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך"– בטח תהיתם מה פשר השורה שעל המצבה (ולקוראים: מרוב התרגשות שכחתי לצלם אותה, למרות שהבאתי מצלמה). מקורה בספר עמוס שמנבא נבואות זעם נגד בית המלוכה והעשירים בשומרון. נבואותיו מרגיזות את אמציה כהן בית אל, והוא לועג לעמוס שבא מממלכת יהודה באומרו: "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז, י"ב).

ביאליק השתמש בסיפור המקראי ככותרת לאחד משיריו החשובים "חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח", ב-1910. השיר נכתב בתקופה של מצוקה, כשחש שלא העריכו את פועלו.
בתחילת שנות ה-70 כתב יעקב רוטבליט את "חוזה לך ברח", הלחין שלום חנוך וביצע אושיק לוי. אבא שלי שמע את השיר במלחמת יום כיפור  והתאהב בו מיד. הוא סיפר איך היה נוסע בלילות, לבד, לאורך תעלת סואץ, בחושך מצרים, עם סיגריה בפה, בניגוד להוראות ביטחון שדה כמובן, שומע את השיר ברדיו ומרגיש שהוא מדבר עליו. ואליו.
השמענו את השיר בבית הקברות הבוקר, אחרי דבריי אלו.

(תזכורת: המדריך ליתום המתחיל).

המדריך ליתום המתחיל

אבא שלי, רפי שרגל, נפטר ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון. התכוננו לכך. אמרו לנו מפורשות. ישבנו והמתנו. ידענו מהתחלה שהשנים האחרונות הן זמן שאול, שאין למה לקוות. שהספירה לאחור מתקדמת. התיאור שלהלן הוא של ההלוויה והשבעה מהצד החילוני של המפה. זאת אומרת קבורה על פי כל כללי הטקס, אבל לאחר מכן, התייחסות חופשית לשבעת הימים. אין בתיאור בכדי לפסול או לבקר התנהגויות/ מסורות אחרות או לפגוע במישהו. לא נערכו תפילות בבית הורי. לא מילאנו את כל מנהגי האבלות. אמרנו שלום, אמרו לנו שלום, הגשנו לאורחים ועוד ועוד. עיכול המצב נעשה בשלבים. כך שלא בטוח שהכתיבה הזו היא מתוך הבנה מלאה של המציאות, בהנחה שיש בכלל דבר כזה.

א.
אשרי יתום אני. פרק ב' מתוך מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם. ש"ע כותב בבדיחות על ההטבות המרובות להן זוכה מוטל לאחר שאביו מת ביום הראשון של חג השבועות. הספר הזה מלווה אותי מכיתה ג' אני חושבת, ותמיד הייתי מוקסמת ממנו. בכל חופש גדול ובכל חופשת מחלה, ותודה לאל, רבות היו האנגינות במשכננו, הייתי קוראת בו ומהפכת בו שוב ושוב.

כך נאה. הכל תובעים עלבוני. הכל עומדים לימיני להגן עלי.
אשרי, יתום אני.

כך מסתיים הפרק שכה הרעישני עשרות בשנים בשל הפרדוקס הטמון בו. איך אפשר להיות מאושר מכך שאתה יתום, תהיתי? מוטל זוכה לפטור מכל חובותיו, וכאמור, להגנת הסביבה. את כל הגורמים האחרים הכרוכים ביתמות הוא מדחיק. כמו כולנו.

ב.
בית הקברות. בטח הייתם כבר בבית הקברות פעם-פעמיים בחייכם. ודאי חשבתם בסתר, מבלי שאיש שמע, איך זה להיות חתני השמחה, מה מרגישים.
אז גם אני. ההגעה לשם היא אוטומטית לגמרי. כאילו זה הדבר שאת עושה מדי יום, כבשגרה. כשמתכנסים האבלים ולוחצים את ידך את מודה להם בחצי חיוך עקום כזה. משתדלת להיזכר מי זאת האישה שאומרת לך "זוכרת אותי?", זאת שהייתה ילדה לפני שלושים שנה.

(ה)בלוג. יום אחרי ההלוויה חזרתי לכתוב. הייתי קמה בבוקר מוקדם, כרגיל, ועד הנסיעה לבית הוריי לתחילת יום השבעה החדש הייתי מדפדפת בעיתונים וכותבת בקצרה. סוג של תרפיה. במקום לשקוע במחשבות ולבכות. זה היה מפחיד מדי.

ג.
גופה. כן, פתאום אבא שלך הופך לגופה. לפני כמה דקות עוד נשם בכבדות את נשימות המורפיום האחרונות, בפה פעור לרווחה. ברגע האחרון פתח זוג עיניים ענקיות לשמיים, הם התקרה בחדרו, חדר 13 בביה"ח, וזהו. גופה. הנה שק הפלסטיק הכחול. תכף יבוא הסניטר ויוריד אותו למקרר עד מחר.

ד.
דאגה. הדאגה העיקרית היא מה יקרה עם האלמן/ה. כידוע לצעירים שבין קוראינו, בעבר, במאה הקודמת, היו אנשים נשארים נשואים במשך עשרות שנים. לאותו אדם. הורי למשל, היו נשואים למעלה מחצי מאה. עד המוות. איך אפשר להיפרד אחרי כל כך הרבה זמן? מה עושים? מה יהה עליו/ה?

ה.
הערת שוליים.
בשנה האחרונה לא ראיתי כמעט סרטים. פיקשן כלל לא. רק כמה דוקומנטריים. אבל בימיו האחרונים של אבא שלי, בזמן שגסס, חשתי דחף עצום לראות את הערת שוליים של יוסף סידר. טוב, בכל זאת, כתבתי עליו. אז כן, הסרט הוא על יחסי אב בן. ככל שאני זוכרת עכשיו – דומה שעבר נצח ולא שבוע וחצי מאז – מספר הפעמים בהן שניהם מופיעים בפריים אחד קטנטן עד לא קיים. יריבות גדולה שוררת שם. את האהבה קשה לראות. לא מרחוק, לא מקרוב. מה שמניע את הבן זו יראה, הכרת תודה, הבנה את תחושת ההחמצה הגדולה של האב. מה שמניע את האב זו תחושת חמיצות גדולה ביחס לבן הפופוליסט, שאינו מעמיק כמוהו. אהבתי את הערת שוליים כי הוא מציג דילמות מסוג אחר לגמרי, מערכות יחסים שבדרך כלל מטאטאים מתחת לשטיח. מבט אחר על חיי משפחה. לפחות חלקם.

הלוויה. החלק הקשה בשלב הראשון. אבל בגלל שאת בכלל לא מבינה מה קורה, או מה המשמעות, זה עובר בערפול חושים. ע"ע בית הקברות.

הספד. חבריו ממד"א כתבו עליו את הדברים הללו ונשאו אותם בטרם נקבר.

ו.
ומפיר. וירוס.

ז.
זרים. רוב מבקרי השבעה היו זרים לי. מקורבים לאחי או לאמי, שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי. לחלק לחצתי את היד. חלק התעלמו ממני. זה היה כמו להיות רואה ואינה נראית.

ח.
חברה קדישא
. למעשה, אין אתם צריכים לשלם פרוטה על כלום. או כמו שאמרו לאחי: אם מישהו מבקש ממך שקל – לך למשטרה. כן, הכל כולל הכל.

חברים. אני נגד חברויות של בית קברות. מה זה אומר? שאנשים שאני לא מדברת איתם לא צריכים (הכוונה שהם חשים חובה) להפציע פתאום בבית הקברות או בבית האבלים. אני בעד חברות שכוללת הכל. אין שום סיבה שאנשים מסוימים יופיעו ביום אסוני וייעלמו לאחר מכן לתהום הנשייה. בניגוד למה שאפשר לחשוב עלי, אני לא פנקסנית בדברים האלו. אני נגד צביעות, נגד העמדת פנים, נגד החרדה שאוחזת אנשים מול המוות הגורמת להם לעשות דברים שהם לא רוצים בהם.
ולמען הסר ספק: שמחתי מאוד מאוד בכל מי שהגיעו לבקרני, בלי יוצא מן הכלל חלילה וחס.

חרדות. אני חושבת שמי שמגיע לסיטואציה חרדתי מיום היוולדו, יעבור אותה כשכל הגוף והנפש מגויסים ונמצאים בהתקף חרדה מתמשך לאורך כל הימים הראשונים ליתמות. היזהרו מהסימפטומים. מיחושים באיברים ובמקומות שלא חשתם מעולם יפקדו אתכם. והראש. הצטיידו באקמול.

חרדים. חלק זעיר ממשפחתי הזעירה התחרד, והצאצאים הגיעו לבקר. הייתי מוקסמת מהם. אחד אחד גאונים, סקרנים ומדהימים. מידת הבקיאות של גאון הגאונים שביניהם בכל דבר, כולל בתולדותיי בשנים האחרונות הייתה חסרת תקדים. נהנתי עד מאוד לדבר איתם ולשתף אותם בעניינים שונים. אנשים צעירים ונפלאים.

ט.
טיול אחרון ופרידה
. לפני חודשיים נסעו הורי לטבריה, טיול גימלאים. אבא שלי היה אז במצב טוב יחסית, בתמונות הוא מחייך באושר. אם יש מצב, נסו להביא את הוריכם לידי כך.


הוריי בטיול האחרון לטבריה (עם גימלאי מד"א), אפריל 2011

י.
ילדים. מה אומרים להם? לא משנה בני כמה הילדים. אמרו להם את האמת. לא עלה לשמיים ולא רוקד עם כוכבים. ילדים מבינים את המושג נפטר. כלומר, ככל שהם יכולים, ומקבלים את העניין בטבעיות. נסו ותיווכחו: סבא היה חולה מאוד >>> סבא נפטר.

כ.
כלי פלסטיק. כיסאות. למרות חרדת הקלקר ושאר הפלסטיקים המסרטנים, אין ברירה. הכמויות ביום עצומות. שווה לשבת בקיץ, כי איש כמעט לא רוצה משקאות חמים. אז הרבה מים, ודיאט קולה. וכיסאות. רצוי מלא כיסאות פלסטיק קלילים שאפשר לערום אחד על השני ולהעיף בשניות.

ל.
לינה. ככל שהבנתי, בתפוצות אחרות נהוג לישון (המשפחה הגרעינית) בבית האבלים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי על מוצאי. הייתי חוזרת בכל לילה לישון בביתי. כמוני גם אחי כמובן.

מ.
מזון. מאחר שמוצא משפחתי ממזרח אירופה, תרבות האוכל בשבעה לא ממש מפותחת. אז נכון, לרגע לא חסר מאומה בבית, וכל המבקרים, בעיקר הקרובים הביאו עמם מיני מזונות, אבל אני חוששת שבני תפוצות אחרות היו ודאי מזועזעים מתכולת המקרר הלא מספקת וממיני המאכלים הפשוטים והקלילים שאותם דגמנו (סלט, יוגורט, אבטיח, עוגה, שניצל לאוכלי הבשר).

מצבה. אנשי המצבות מתחילים להתקשר מיום ההלוויה. בלי בושה. נפנפנו את כולם. אני, שסקר שווקים זה לא תחום ההתמחות שלי שכנעתי את אחי ואמי שניכנס למצבאים הראשונים ליד בית הקברות. לא בא לנו לעשות שופינג, ואו לזמן אותם חבורות חבורת לבית הורי, מה שיצריך תיאומים אינסופיים של שלושה אנשים, שניים מהם לפחות בעלי לו"ז מטורלל ועצבני. אז ככה: לא שיש שחור, זה לוהט בקיץ ויקר. אבן חברון. אפשר טבעית בגימורים. אותיות עופרת יצוקות.

נ.
נחמה
. מנחמים. כן, זה עוזר. תומך. מעודד. לא תיארתי לעצמי, והנה. אולי אני פחות מיזנתרופית ממה שחשבתי.

ס.
(ה)סובלים. שבו בבית החולים ליד יקירכם הגוסס. שבו שבעה בבית שלכם, ומיד יבואו המבקרים הסובלים. הסובלים ישאלו שאלה מנומסת אחת על המצב, ומיד יפתחו בתיאור צרותיהם. המחלות שלהם. גסיסתו הנוראית של יקירם. השבעה שלהם. האופן בו מצאה אישה את בעלה המת. הכסף שיש לה. הכסף שאין לה. השושלת. האמת, כן, זה משכיח את צרותיך, אבל שואלת את את עצמך, ריבונו של עולם, אין אף אדם בעולם שצרותיי מעניינות אותו? והתשובה – לא. סבל הזולת מעניין רק את הזולת. לא אף אחד אחר.

סופני. מתקשרים אנשים בימים, בשבוע שלפני הסוף, ושואלים מה קורה. עונים להם: זהו, זה הסוף. מפרטים. אנשים מסרבים לקבל את הדברים כפשוטם ומתעקשים שנאמין. המציאות היא הדבר שהכי מרתיע את בני האדם.

ספה. בחיים לא האמנתי שאוכל לשבת על ספה, אותה ספה, 12 שעות בכל יום. לפעמים הייתי קמה ממני ופורצת בריצה לאורך הבית כדי לחלץ עצמות, מעשה שהיה מחריד את כל הנוכחים.
מצד שני, כשאני נזכרת בכל השעות שאני מבלה על הכיסא מול המחשב בבית. נו.

ע.
(ה)עבר. את העבר אפשר לפגוש בכמה צורות. ראשית, כמו שאמרתי, בעזרת אנשים שלא ראית כמה עשורים ואפשר גם לפגוש אותו דרך חברי עבר, שהגיעו להביע תמיכה וניחומים. מפחיד. כמה זמן עבר. כמה נותר. מה עבר עלינו. איך אנחנו נראים.

עובד זר. לאבי היה מטפל מופלא. הרשויות מפסיקות לשלם עליו ברגע המוות של המטופל שלו. כן. שימו לב.
יש לו שלושה חודשים למצוא מקום חלופי לפני שתתפוגג ויזתו.

פ.
פופולריות. כמה לא מפתיע, אבל התברר שאמי ואחי הרבה יותר פופולריים וחברותיים ממני, וזכו לעשרות מבקרים ביום.
ממממ.
מאחר ששמעתי על כך גם מאנשים אחרים, אני מתרה בכם, ימי השבעה יכולים להיות מדד לערככם הסגולי.

צ.
צוואה. עשו לעצמכם טובה, ודאגו לכך מבעוד מועד. הוריי למשל, עשו זאת ביחד לפני כמה שנים, ואני דאגתי לחתימה אצל עו"ד. חשוב וכדאי.

ק.
קריעה. מה, תתני שיקרעו לך את החולצה? כן. מה אכפת לי? את מלחמותי בדת אני מנהלת במקומות אחרים. הגעתי עם חולצה הולמת, ויאללה בסדר. מה שכן, בניגוד לתקנות, זרקתי אותה מיד לאחר מכן.

ר.
רגע ההודעה. נסעתי הביתה בשני אחה"צ הרוסה מעייפות. הלכתי לישון בשש בערב. בחיים אני לא עושה את זה. בשבע התעוררתי בבהלה. שתי שיחות שלא נענו מאחי, והודעת סמס: אבא נפטר.

ש.
(ה)שכנים. יש בניינים בהם השכנים לא מתחלפים, רק מתים. למשל הבניין בו גדלתי. יש אנשים שלא מכירים את השכנים, כי לא ראו אותם המון שנים. למשל אני. עכשיו צריך להתחיל לזהות מי זה מי, ומי שייך למי מבין עשרות הצאצאים שנולדו בבניין הזה. קשה, קשה. ובעיקר, מה להגיד להם?

ת.
תיקון
. אז היה תיקון? שואלים אותי על השנים האחרונות. תיקון קורה בסרטים דוקומנטריים מזן מסוים. לאו דווקא במציאות, שהיא הרבה פחות עגולה ומתגמלת מאשר היצירות המתארות אותה.

תעודת זהות. של המנוח נקרעת במשרדי חברה קדישא. נותנים לך את התמונה, אם תרצה.

וכן, המקום ינחם.

יוחזרו ספסלי הסינמטק

הסינמטק שופץ ויחד איתו הרחבה שלו.
מה זה שופצה? העיפו ממנה את הספסלים, הניחו עליה מרצפות חדשות, ותקעו בצדדים עמודים לאופני העיר העתידיים כדי לתחום אותה.
עכשיו אין שום מקום לשבת בכיכר, למעט ברחבונת שלפני הסינמטק, אופנועים חונים עליה, המרצפות המלוכסנות המעצבנות את העין ג'ויפו מנשורת העצים תוך שנייה ובקיצור, קלקול אחד גדול.
יוחזרו הספסלים לכיכר ויועפו האופנועים (למרות שעולה לי בבריאות להגיד את זה).


ואם ספסלי עץ לא נאים יותר בעיני האדריכלים ולא הולמים אל הטקסטורה הסינמטקית החדשנית,
הנה דוגמאות שתיים מכיכר הבימה/היכל התרבות המתהווה, איך אפשר להכין מקומות מרבץ להמון הרוצה לפוש, להשתזף או לאכול סנדוויץ'.

כן, זאת אני מצלמת.
ולמטה אני לא מפריעה למנוחת המשתזפת.



עדכון, 10 ביולי 2011: אף ספסל לא הוצב עדיין ברחבה.

כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק א')

השם שלי תמיד היה עניין מרכזי בחיי. סוג של גאווה על השם הייחודי וגינונים אקסצנטריים שפיתחתי בהתמדה כלוויית חן לשם. אם כבר ייחודיות, אז עד הסוף.
אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים עלי הוא הסרט של אלן ברלינר, הצליל הכי מתוק, שתר אחר אלן ברלינרים נוספים.

אם עד עידן פייסבוק חייתי בעולם שכולו דבורית אחת ואליו הגיחה אי פה אי שם שמועה על דבורית נוספת או מפגש אקראי ומבעית עם מישהי הנושאת אותו שם, הנה הגיע פייסבוק וטפח בפרצופי: כמאה 80 ומשהו דבורית מסתובבות בעולם (כלומר בפייסבוק), והעולם מצדו בהלם.
איזה ייחוד ואיזה ערדליים.
אז חיברתי שאלון והתחלתי לשלוח אותו לדבוריות הפייסבוק (עד שצצה לי הודעה מפחידה מהאח הגדול שאם לא אפסיק לשלוח הודעות בקצב יסגרו לי את החשבון!).
הדבוריות מצדן התחילו לענות בשמחה.
אני מתחילה לפרסם את תשובותיהן.
זה יהיה פרויקט מתמשך שישתרע על פני כמה פוסטים. בסוף יהיו סיכומים ו… אבל למה להקדים את המאוחר?
להמשיך לקרוא