קשר עז ואישי

הניסוח הזה של גאולה אבן מאתמול בערב, על אודות יחסיה עם גדעון סער מטריד אותי. נראה לי שלא רק אותי. עד עכשיו יותר מ-7,000 איש (עדכון ל-13.3, בוקר, 12 שעות מאוחר יותר מזמן הכתיבה: 37,000!) צפו בפחות מדקה הזו, כדי לשמוע משפט אחד שאבן אומרת, ולנסות לפענח אותו. לפרק אותו למרכיביו. לשמוע את הסיפור שמאחורי הסיפור, זה שבני הזוג לא מספרים לנו, המביטים בהם כשאנחנו מריירים מקנאה (טוב טוב, רק אני, בסדר).

להמשיך לקרוא

תל אביב פוגשת את מישל וולבק

בעשרה לשתיים הבופאים בקומת המסד של הסינמטק התל אביבי היו מרוקנים. רק כמה גזירי גזר כמושים רבצו דומם סדורים בעיגול בצלחות הגדולות. המון כוסות יין ריקות, המון בקבוקים ריקים. לא נותרה לי טיפה לרוות את צמאוני. אפילו מכלי התפוזים והאשכוליות עמדו שקופים וחיוורים ממני. ויתרתי. איך כולם ידעו שצריך לבוא הרבה יותר מוקדם כדי ליהנות?

בשתיים ועשרה (שישי, 1 באפריל) אולם 1 של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום.
בשתיים ועשרים אלון גרבוז, מנהל הסינמטק עלה ודיווח שה-אורח, ה-סופר ה-צרפתי מישל וולבק, צריך להירגע מקבלת הפנים של המסה התל אביבית. הוא חטף פיקון ברכיים קל.

כמה דקות אחר כך עולה שגריר פריז בתל אביב (סתם נו, שגריר צרפת בישראל), כריסטוף ביגו והמתורגמנית שלנו לצהריים זה, לנה אטינגר. ביגו אומר "לא אציג את מישל וולבק, כי הוא נמצא מחוץ לכל הגדרה והוא גם עלול להיות פרובוקטור ולהגיד ההפך, אבל הוא אחד הסופרים החשובים בצרפת.
אני אוהב לזכור שהוא גם מהנדס-אגרונום וזמר (והנה השיר החדש שלו, נובמבר), משורר ומתעניין בקולנוע. זה אירוע גדול לארח פה אינטלקטואל שמדבר על המציאות, אוטופיה, מיניות, קשר בין גברים לנשים, כל מה שחשוב, וגם על צער, בדידות ועצב".

שרון רוטברד, מבעלי הוצאת בבל, המוציאה את ספריו בישראל, עולה לבמה עם הפמליה הכוללת את וולבק על מעילו ותיק הגב שלו (בירידה מהמדרגות לבמה אני משוכנעת שוולבק מביט בנעליים המשונות שלי ובי, לשנייה), רונית אלקבץ בשמלה שחורה ארוכה ונעלי התעמלות, סמלה המסחרי העכשווי, ותרזה קרימיזי, המו"לית הצרפתייה של וולבק. רוטברד מספר שוולבק ביקש כמה פעמים להיפגש עם הקוראים שלו בישראל ושזה מה שהוא עושה כאן רוב הזמן, כולל צעדה תמה בשד' רוטשילד, כשבני עמנו מבקשים ממנו חתימות. "אני אחד הקוראים הראשונים של וולבק באולם", אומר רוטברד. "ביום שהספר הראשון שלו יצא לחנויות במקרה קניתי את הספר וקראתי אותו מיד. ומה שקרה לי, אני מניח, קרה לכולכם: אגרוף בבטן, פיצוץ במוח. ומאותו רגע נפשי נקשרה בנפשו איכשהו. הספרים שלו נקראים במהירות הבזק אבל הדמויות ממשיכות לחיות. אני מרגיש שכל רומן שלו הוא חתיכת חיים".

קרימיזי, "אחת הנשים הכי חשובות בספרות הצרפתית" מתארת את המו"ל (כלומר היא) כילד זנוח שהוריו הם אבא עצבני, "החלק המסחרי", ואם ענוגה, "האמנות".

ולקטע האמנותי. אלקבץ ולאחריה (וקצת איתה) וולבק מקריאים קטעים מהספר החדש שלכבודו התכנסנו, המפה והטריטוריה: הפגישה והפרידה. הם נשמעים טוב ביחד.

רוטברד שואל: בכתיבה שלך, בהתחלה, ציירת מערכת יחסים פשוטה המבוססת על סקס וכסף. בפלטפורמה זה מורכב יותר, ונוספת שאלת הניידות. באפשרות של אי הבריאות, הנעורים, וכאן (בהמפה) יש המון תמות חדשות: חברות, אהבת המולדת, יחסי אב בן והמון שאלות אתיות, למשל על סוגיית המתת החסד. האם צדקנו כששאלנו בחלק האחורי של הספר האם יש סיבה לחיות, דברים ששווה לחיות בשבילם?
וולבק עונה שאופטימיות לא נראית לו המילה הנכונה. נכון, יש איזשהו רוך הנובע מזה שלכל הדמויות יש רצון טוב, אבל זה עוד לא מספיק כדי שהדברים יצליחו.
זה משהו היסטורי במערכת, התנאים לא טובים. למשל, אם שואלים שאלה פשוטה, אם חיי האהבה וחיים מקצועיים יכולים לחיות ביחד התשובה היא לא. אבל אנשים בוחרים בקריירה ואפילו לא מתלוננים…
…לאנשים יש נטייה לייצר מיקרו-התקבצויות הנקראות משפחות שנכשלות לרוב בגלל 'טבע הזמן' (אני מניחה שהכוונה היא לפרעות שמחולל הזמן בכל דבר: בגוף, בנפש, ביחסים)".

רוטברד אומר, אבל העבודה היא ערך חשוב בספר. כשג'ד (גיבור הספר) אומר לאבא שלו תעזוב את העבודה, כי הוא מאוד סובל בה, הוא עונה לו, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר, מה אעשה בחיים אם לא אעבוד?

פה יש כל מיני ספוילרים לספר, הן מצד הקהל והן מצד וולבק אשר על הבמה. אני, שעוד לא קראתי את הספר וכמוני עוד שניים-שלושה-שלושים איש באולם התמרמרנו ברחש תרבותי, ולכן אדלג על כמה שאלות פרטניות.

מתברר לי שוולבק הציב עצמו כאחת הדמויות בספר, והיא, לא עלינו, מאושרת באחרית ימיה, אותה דמות. בתשובה לשאלה מה לנו האושר הלזה עונה וולבק "כי הוא נכנע לחיים של איש מבוגר שחי בכפר עם הכלב שלו וקורא ספרים. כנראה שדמיינתי את עצמי ככה, זה לא נראה לי מאוד אמין, אבל מספיק כדי לתאר את זה. אני לא חושב שזה היה מחזיק מעמד הרבה זמן בחיים… (זזזז. ספוילר)".

"אני כותב רומנים קצת במקרה", הוא מסביר בהמשך, בתשובה לשאלה אחרת, "בעיקר בגלל שהבחנתי בחוסר. כשכתבתי את הרחבת תחום המאבק היה חוסר. לא ראו כ"כ עד כמה המקצועות שאמורים להיות מלהיבים הם לא כאלה, ועד כמה הכניסה לחיים האקטיביים, לקריירה, סוגרת כל אופציה של חיים אישיים. השדה העיקרי של החיים החברתיים לא הופיע כלל ברומן. ככה נכנסתי לזה והפכתי לסופר, ולאט לאט חיבבתי את זה יותר ויותר כי פשוט הבנתי שאני אוהב לייצר דמיויות. טיסראן, שתראו אותו בסרט אחר כך, היה מאוד משמעותי עבורי. אני מופתע שאמצעי אמנותי כל כך פשוט, כי זה רק תסכול מיני, לא שום דבר אחר, כל כך מצליח, או שאני פשוט נורא מוכשר".

– על השאלה מה ההבדל בין פורנוגרפיה לאמנות הוא מתקשה לענות. לדבריו, בספרות אין כל כך בעיות כאלו, ובאמנות ויזואלית זה הרבה יותר קשה. "בואי נחליף שאלה", הוא אומר לשואלת, "כי מה שיש לי להגיד יותר מדי כללי והמחשבה שלי בנושא לא ממש מעובדת עדיין".

– האם רק מערכת יחסים לא מינית יכולה להעניק חמלה ונחמה, שואלת מישהי, למשל, מערכת היחסים עם הכלב באפשרות של אי. וולבק עונה – "לא, אישה לא יכולה להחליף כלב". אלקבץ מתבדחת פה, אבל לא שמעתי בדיוק מה אמרה. משהו על החלפה אפשרית בכל זאת.

– האם אהבה כאידאה נעלמת ברגע שמנסים לממש אותה, שואל מישהו.
"אי אפשר לצפות שאענה על כך ככה בזריזות, הרי כל הספרים שלי מדברים על זה באריכות", אומר הסופר ואז נותן דוגמה אחת מכל הדמויות שלו, המוכיחה שזה דווקא אפשרי. ואלרי בפלטפורמה.

– האם אפשר לחיות חיים של כנות בלי לצאת מהתקופה שואלת מישהי. לא ממש הבנתי אותה, אבל התשובה שלו מסבירה:
"זה יכול להיות מאוד קשה לחיות מחוץ לעולם האמיתי בלי להיות משוגע לגמרי, אבל זה אפשרי. למשל, מייקל ג'קסון ניסה לצאת מהמציאות. אני אומר את זה בשיא הרצינות".

– יש מצב למהפכה?
"כתבתי על מהפכה על ידי חוסר תנועה. להפסיק להשתתף בכל. פשוט לעצור. אני לא יודע אם בקריאה שנייה הרעיון הזה ייראה לי עדיין הגיוני".

רוטברד מגיע לשאלה אותה שואלים פה כל אורח נטה לדון. היחס שלו לישראל:
"לפני שהגעת, וגם אחרי, איחלת למדינת ישראל חיים ארוכים. האם אתה מודאג בשבילנו?"
וולבק אומר: "אני זוכר היטב תקופה שהקונפליקט הזה ממש לא הזיז לי, ובסופו של דבר הזדעזעתי מהאמצעים שבהם משתמשים הפלסטינאים, ולקחתי בחשבון את המיתון היחסי של האמצעים שבהם משתמשים הישראלים. הם לא יוצאים לפיגועי טרור (מחיאות כפיים פה, בסינמטק תל אביב). אני חייב לומר שאחד המשפטים היותר נוראים שאי פעם אמרתי זה המטרה מקדשת את האמצעים. אני חושב שהאמצעים שבהם אנחנו משתמשים מאפשרים לדעת מיהם הטובים ומיהם הרעים, אז לאט לאט הפכתי תומך של מדינת ישראל מבלי להתעמק בדיוק בפרטים. אני מביט מדי פעם, אבל לא כל שבוע. וכן, אני מודאג בשבילכם. בכל זאת, הדמוגרפיה היא נשק חזק. וכשיש דמוגרפיה גבוהה (הכוונה ילודה, ד') ערך חיי האדם נמוך".

תל אביב יצאה מאוהבת מהמפגש. בחוץ היכה בה אור חזק. היום הראשון לשעון הקיץ.


הנה שלוש דקות וקצת מקצה השיחה שהעלה אילן נחשון לטיובית.

הערות:
– אם יש למישהו מהנוכחים באולם תיקונים – אשמח לתקן
– לא הבאתי את כל השאלות והתשובות, כמובן
בלקברי לא יכול לשמש כמצלמה עם זום. כלומר יכול, אבל זו התוצאה
מי עוד כתב על וולבק בישראל:
נעם רשף לא מתלהב

איימתי בהתאבדות על גברת מס הכנסה/ או: המדריך למי שחלמו לפתוח עמותה

העסקים עם התקדמות העמותה שלנו, רשומון, צולעים.
כמות הקשיים שהמדינה מערימה על אנשים תמימים, Aka טיפשים, שמנסים כבר שנה וחצי לפתוח עמותה, היא לא תיאמן.

בפרק הקודם חיכיתי לערכת מס הכנסה מרשם העמותות (למה צריך ערכה? כדי להתחיל לקבל כסף. אי אפשר בלי).
בשעה טובה, ואחרי עוד כמה טלפונים אחרי ששיגרתי בפקס לאנשי הרשם את אותם המסמכים שנשלחו לסריקה במיקור חוץ, הגיעה הערכה, לא לפני ששילמתי 32 ש'. 8 ש' לעמוד.
ומה בערכה? כל הצילומים שכבר יש לנו של תעודת העמותה, שינוי תקנון, תצהיר ורשימת המייסדים. ארבעה עמודים שכדי לצלם אותם ולהחתים אותם ב"נאמן למקור" גובה המדינה 8 ש' לעמוד. כן כן.

בכל מקרה, היום, שמונה חודשים אחרי שהחל המסע לקבלת הערכה, אספתי מהבית את כל המסמכים כדי שלא יוכלו להתקיל אותי והגעתי לפקיד שומה 5 (קומה 20) בקריית הממשלה, אלכסונית לעזריאלי.

שמחתי: אין תור בכלל!
שמחת טיפשים, כמתברר.
הפקידה בהחלט התרשמה מכל המסמכים שהבאתי לה, אבל אמרה:

פ: לא בטוח שיאשרו לכם את העמותה.
ד: מה???? אבל רשם העמותות אישר לפני שנה וחצי!
פ: לא קשור. פה זה מס הכנסה. לא בטוח שתעברו את הפקודה.
ד: איזה פקודה?
פ: פקודת מס הכנסה. אני לא רואה פה שום דבר שזה לטובת הציבור.
ד: מה לא? קולנוע, תרבות!
פ: אני לא רואה תרבות.
ד: קולנוע זה לא תרבות??
פ: נראה.
ד: שבעה אנשים שזה מפעל החיים שלהם עלולים להתאבד אם לא תאשרו.
פ: למה את מדברת ככה? להתאבד? בגלל זה?
ד: כן כן, את לא מבינה, אנחנו משקיעים בזה את חיינו.
פ: (פוערת זוג עיניים לא מבינות) טוב, אני אתקשר אליך מחר.
ד: אני מאוד מקווה שהתשובה תהיה חיובית.
פ: אני גם, אבל זה תלוי בפקודה. רק שלא תתאבדו.

המתינו למחר. התאבדות המונית של כת מקימי עמותת רשומון צפויה להרעיד את המשק.

לבן על לבן

האחים (הרחמנים) הטובים ביותר הם "הערבים". אלו עושים את עבודתם מכל הלב, במיומנות ובמקצוענות.
האחיות הגרועות ביותר הן "הרוסיות". אלו מחלטרות כיוצאות ידי חובה, בהבעת מרירות נצחית ותוצאה קלוקלת.

נתקלתי באמירות האלו לאחרונה ומיד קפצתי: איך אתם מדברים, הזדעזעתי מהקובעים נחרצות, אבל כל מי ששמע אותי חוזרת עליהן אמר שמן המפורסמות היא. ככה זה וזהו. רק אלו יודעים לעשות את העבודה, רק אלו מצ'קמקות אותה עד מוות. ליטראלי. כששאלתי את הדוברת אם עכשיו, לאור הגילוי על האחים הערבים היא תצביע מרצ, ענתה לי אל תגזימי.

הרעיון הזה, של חלוקה מקצועית על פי מוצא די מחריד ואני מתקשה להבין את המקור שלו.

אבל זה עוד כלום: מעבר הדירה מפגיש אותי עם בעלי מקצוע רבים, שלא באשמתם. אחד מהם, עולה ישן מבריה"מ סיפר לי שהמשפט הנפוץ ביותר שהוא שומע זה "מי בכלל הביא אתכם לפה" או "למה באתם לפה". כן, היום, אתמול, עכשיו במלאת 20 שנה לעלייה הגדולה.

ואז אני צופה בסדרה כמו מגדלים באוויר ששודרה בערוץ 10, ולמרבה התדהמה אין בה אף דמות שמקורה אינו מזרח אירופי. אפילו השיפוצניקים הם מיטב בחורינו צחורי הצוואר וזהובי הזקנקן בדרכם למסע ליפן או לתאילנד או לא משנה לאן. שלא לומר הרופאים בבית החולים, והמתמחים. והמתמחות. והשכנים, והבויפרנדז, והמאהבת לשעבר. כולם כולם ישראל אחת הומוגנית, שום טיפה כהה מעט יותר בחלב הצח הזה. כלום. אפס מוחלט.

תוספת, 4.2: קלטת המופת של יהודית רביץ לפעוטות, גם אני רוצה חיבוק, באמת מוצלחת, והתינוקת הצופה בה אוהבת אותה עד כלות. רק בעיה אחת קטנה: גם שם כל הילדים לבנבנים וצהבהבי פדחת. אולי היא צולמה בשוודיה? כן, בטח. חבל.

ואיפה כן תמצאו מזרחים, כלומר קריקטורה שלהם? בארץ נהדרת.

ולעומת כל אלו סרוגים, שהעונה השנייה שלה מצוינת כמו הראשונה, וזה לא פשוט בכלל, ובה, אף שהיא עוסקת במגזר מאוד מובהק יש לפחות יוצא טוניסיה אחד לרפואה, אמיר (עמוס תמם) המתחתן עם יפעת (יעל שרוני), ואף אחד לא עושה מזה רבע עניין, וכשמציינים משרד עורכי דין הוא נקרא גרוסמן-צוברי. אז כן, מישהו חשב על הפרטים הקטנים האלו, וזה משמעותי, בחברה כל כך מפולגת ומפוצחת ומחולקת על פי צבעים.

Zipi is on my tail

OMG

Hi, Dvorit (Dvorit).
Tzipi Livni (tzipi_livni) is now following your updates on Twitter.

לא אני אמורה לעקוב אחריה? מה יש לה לעקוב אחרי, for God's sake, ואיך יש לה זמן לשמוע מתי שברתי יד, מה אני חושבת על קצב, וכנהלאה. אה, אולי בגלל זה היא מסרבת להצטרף לקואליציה.
ככה, בספסלים האחוריים יהיה לה זמן לעקוב אחרי.