חודש ביפו

הכל התחיל ב-15 בנובמבר. בעלי הבית הודיעו לי שהם מוכרים את דירת החלומות בה גרתי.

ב-2 בינואר, דקה אחרי שהיא נמכרה, התחלתי לתור אחר חווילה חדשה.
הייתי ממוקדת מטרה מאוד. ידעתי שהיא תהיה קטנה. ידעתי שאין לי שום סיכוי למצוא דירה בתקציבי בלב תל אביב. זכרתי שברשותי שני גלגלים מהירים שיכולים לשנע אותי לכל קצוות העיר בשניות ולכן הרחבתי את גבולות המעטפת.

ב-6 בינואר מצאתי דירה. מה זה מצאתי דירה, מצאתי את ה-דירה. הזו הזו. ביפו. כן, נראה לי מתאים להווייתי לגור פה.

ואז התחיל תהליך הניפוי והאריזה. ידעתי שאצטרך להיפטר מחלקים נכבדים מרכושי.

זרקתי את רייטינג, הנצחתי את הריאות הירוקות שמעבר לחלון דירת החלומות, תיארתי יום בחיי המקפלת, האורזת והזורקת, צילמתי את אלף התיקים שלי, הצעתי את רכושי למכירה.

גמרתי לארוז. עברתי!

התחברתי, הקמתי את הספרייה שבית אריאלה מחווירה לידה.

ביליתי בארבעה בתי מאכל בסביבה:
יאפא קפה (לחבריי השמאלנים), קפה פוריה (אורז וירקות מבושלים, רטרו שברטרו), רוז'ט לצורכי מיץ גזר, וליימך בשוק הפשפשים (בלילה).

יצאתי לטיול בוקר על הטיילת החדשה ואירחתי מלא מעצבי פנים.

מה חסר לי?
וילונות מצלילים לגמרי. הבדים השחורים על החלונות זעזעו את המעצבים. האמת, גם ספריית איקאה (ע"ע "הספרייה").

היום חגגתי חודש בעיר החפורה לה יחדיו בחברת אופניי המתקפלים ברכיבה של לפני השקיעה בטיילת בה השתבצו כבר כמה דייגים.

hafo17.2

שמפניה וחנוכת בית – בהמשך. אולי.

מרוצה? השתלבת? מאוד מאוד מאוד.

תשע בכיכר

יום ראשון הוא היום שאני הכי אוהבת. זה יום החופשה שלי, וההנאה גדולה כפליים כי אני יודעת שבזמן שאני קמה בעצלתיים ליום של ספא ופדיקור (Not) מדינה שלמה חוזרת לעבודה זעופה ונרגנת אחרי סופשבוע ארוך, נשאבת לשבוע מערבל חדש. נחמה קטנה מאוד למי שמבלה את כל שבתותיה בעבודה, אבל כזו אני, מתמוגגת מהדברים הקטנים.

את הפגישה הראשונה ליום החופשה קבעתי בתשע בכיכר השעון, ומשחלפו דקותיים מהשעה היעודה ועדיין עמדתי בכיכר יחד עם תייר מזדמן שקבע גם הוא שם פגישה ותהה אם אני היא חברתו הישראלית שבוששה להגיע, הנצחתי את השעון במזג אוויר שרק נראה בריטי, אבל למעשה היה אביך עד מביך. בכל זאת, אמצע פברואר.

shaonyafo

משנמצאה האבידה והתבררה סיבת העיכוב הנוראי (שתי דקות) אפשר היה לצאת לדרך, ופגישת בית קפה סטנדרטית הומרה בצעידה על הטיילת מהנמל לכיוון דרום, עד הכמעט חיבור שלה לבת ים, עבור בהר הזבל של עג'מי, שהוא עכשיו הר דשא ענק. כאמור, כולם היו בעבודה כך שהטיילת הייתה ריקה מאדם, למעט ג'ימי טורק שרץ עליה, מבסוט גם הוא מהשממה האנושית. מומלץ למי שרוצים ליהנות ממרחבים ומאוויר ים לפני שיתחיל הקיץ ולפני שהמונים יגדשו את הדשא הסינתטי ואת רצועת החוף הלא מבויתת ואת הטיילת שעוד נראית חדשה ונוצצת, בעיקר אחרי שמפעיל המפוח המקומי והראוי להשמדה הפריח כמה קילו קליפות גרעינים שחורים שפוצחו כנראה אתמול.

החלק השני של היום כלל מצעד מעצבי הפנים, כלומר כל אלו מחבריי שלא ראו עדיין את בית הבובות התכלכל בו אני מתגוררת. לכל אחד מהם היה רעיון עיצובי חדשני שיפתח את החלל ויגדיל את יכולתי לפרוס ידיים לצדדים בלי לנפץ את החלון תוך כדי, או להיכוות מהכיריים, ליתר דיוק כיר אחד, הניצבים על פיסת השיש הסמלית המכונה מטבח (לא, אני לא מתלוננת). לאור העובדה שלמעצבים לרגע היו רעיונות סותרים האחד את השני, כולל להיפטר מספריית איקאה, החלטתי בשלב זה על הקפאת השיפוצים, לפחות עד שאצליח להבין איך נועצים מסמר בקיר אבן בן מאה שנים, להבדיל משיטת הביקוע של קיר גבס פריך.

המירוץ לדירה מתחיל

הדירה נמכרה, ותוך שבועיים אני יכולה לעבור מפה, בלי לחכות עד סוף החוזה.

הדירה הנוכחית הייתה (ועדיין) ענקית: הרבה יותר מדי גדולה בשבילי. באותם ימים, לפני כמעט חמשנים הייתי משוכנעת שאהפוך אשת רעים להתרועע, שאערוך בביתי התכנסויות לרוב. זה לא קרה. מתברר שמטראז' לא משנה את אופיו של אדם.

לא רק זה: ככל שחיי הרשת שלי הלכו והתרחבו, הצטמצמו המפגשים החברתיים שלי. אני לא אומרת את זה בעצב או בצער, בביקורת עצמית או כשבח. רק כציון עובדה.

השורה התחתונה היא שאני רוצה דירה ממש קטנה. קטנטנה אפילו. המטרה שלי היא להיפטר מכמה שיותר חפצים ורהיטים, ולעבור להתנהלות נזירית יותר (יש יגידו: נזירית יותר מהיום? איך אפשר? שכרי לך קופסת קרטון וזהו). ובכן כן, אני יודעת בוודאות שאני רוצה לצמצם שטחים, ולא חייבת לגור יותר במרכז העיר, כמו שכבר כתבתי. מצד שני, גם חיק טבע זה לא משהו מעורר השתוקקות מבחינתי, ומצד שלישי, החיים בשולי העיר יגרמו לי בוודאות להתעורר בימי שישי עם ריחות מטבחים שאני לא יכולה לסבול, ויזכירו לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.
הדירה הבאה שלי שצריכה להיות איזשהו יצור כלאיים שאינו זה, אף לא זה. משהו שלא יתאים לאיש, כנראה, מלבדי.

הייתי צריכה לסכם פה את השנה, את העשור, משהו, אלא שאני לא כל כך רוצה, או יכולה. יותר מדי דברים להתעמת איתם, יותר מדי חשבונות שיש לי לעשות עם עצמי.

את השעות האחרונות של השנה עברתי בהליכה מהירה במסלול הקבוע. כרגיל, היו בו כלות וחתנים. לא רציתי לצלם אותם, כי מה, נו באמת. אבל מיא התעקשה שפה נמצאת הדרמה האמיתית. יכול להיות, אבל אני מעדיפה דרמות שאני יכולה להתחבר אליהן.
בכל מקרה, הזוג הזה הצליח להעביר את הלך הרוח שלי יותר מהמשוער.

31.12.1

על שפת הנחל

ידעתי שהתקיפה על גדות הירקון הייתה במסלול ההליכה שלנו, אבל מכל השחזורים שראיתי בטלוויזיה לא הצלחתי להבין איפה זה בדיוק קרה.

עד שחזרנו למסלול היום. חמש היא שעה מצוינת להליכה. כבר חושך, אבל כולם עסוקים בלחזור מהעבודה, בקניות, או בלטפל בילדים, כך שהמסלולים ריקים לגמרי. פתאום, בעיקול, לפני שנגמר שטח הנמל ומגיע גשרון העץ עמדה ניידת של זק"א. למה זק"א? לא הייתה צריכה להיות פה ניידת מז"פ?

ליד הניידת עמד צוות מזוקן בשחור לבן, ועל שפת הירקון, במקום שהשיחים פתחו רווחים עמד אחד מהם, אפודו הצהוב זוהר, והשתין למים. כלומר הטיל את מימיו. מכנסיו לא היו משולשלים. רציתי לצלם אותו מאחור אבל ויתרתי, לא נעים.

מטרים משם, על אחד הספסלים, בחושך, ישבו בדממה כמה צלמי עיתונות. מחכים.

לפני הגשרון הבנו שאנחנו בשטח הסטרילי, או לפחות היה סטרילי, רק שמישהו שכח לגזור את הסרט.
חצינו את הגשר והתקרבנו לרחוב.

einmaavar

מ' לא מתרשמת מהסרט

gesher צו איסור פרסום מוטל על חלקים נרחבים מהפרשה. מחר או מחרתיים יחזרו דגימות הד.נ.א מהמעבדה

כל יום בעלי רוצה להתחתן איתי

חושך. החול היה רטוב והים גם. צג השעון הדיגיטלי שעל סוכת המציל הורה 28 מעלות, 22:01.

הם הגיעו מכיוון יפו. הוא היה גבוה ודק ולבש ג'ינס, חולצטריקו במכנסיים וחגורה.

היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים, לבשה שמלה ארוכה עד החול, ראשה מצונף כולו במטפחת המקובלת. רק הפנים העגולים הגיחו.

המרחק ביניהם היה כארבעים ס"מ. פתאום הוא דחף אותה בכתף, בחיבה. זאת שהלכה מולם הבינה שהוא רק רצה לגעת בה. ההיא לא הגיבה.

זאת שמולם המשיכה ללכת. זאת שהלכה לידה בדיוק סיפרה על השיפוצים בדירה שלה. הדירה השנייה שלה. לא זאת שבה היא גרה. עושה החלונות מטירה שולח אליה כל הזמן לקוחות פוטנציאליים. הפך את הדירה השנייה שלה לאולם תצוגה. זאת שלידה דמיינה את עושה החלונות שולח לקוחות.

בדרך חזרה – כשהולכים על שפת הים צריך לחזור, אי אפשר לעשות הקפות כמו בעיר – התנגשה בזוג שבא מכיוון יפו שוב.

עכשיו הם עמדו. הוא הוריד את החולצה ונשאר עם גוף גרום ושרירי, וריח כבד של אפטרשייב, או דיאודורנט שהיכה גלים על החוף, למרות המרחק ביניהם. הוא הסתכל על האישה עם השמלה עד החול והמטפחת על הראש שעמדה בקצה המים, מטר וחצי ממנו, והרטיבה את השוליים.

ההיא שהגיעה ממול שאלה את זאת עם הדירות אם לדעתה הם נשואים.

חלם בתל אביב

לא חוכמה. בכל עיר גדולה, למעשה בכל גוף ציבורי אפשר למצוא חלמאויות לרוב, כך שאני לא מגלה פה את אמריקה ולא חושפת אווילויות בסדר גודל פנומנלי, אבל הנה שתיים קטנות, מהשבוע האחרון.

חושך על הים

אחד המבצעים הראויים של ראש העיר הוא סלילת הטיילת עד יפו. אכן, מקסים, יפה, מדהים ומצוין. אבל מה, איש באגף התאורה של העיריה לא מעלה בדעתו להאיר את הטיילת. כך שעם רדת החשכה היא בעצם סגורה ומסוגרת להליכות ספורטיביות. אי אפשר לעשות הליכה מהירה בחשיכה מוחלטת מחשש מעידות, ובכלל, לא נעים, אני יוצאת להליכה, לא לניווט לילי, כן?

אה, אני יודעת מה תגידו, חוסכים, את לא מבינה? לא, אני לא מבינה. אני חושבת שלהאיר את הטיילת עד חצות זה די סביר. מילא אני ושכמותי, אבל רוצים אתם שגם תיירים יגיעו לעיר, לא? אז למה שלא יוכלו להלך על הטיילת היפה לעת לילה?

d7aad79ed795d7a0d794015

בלגאן בארנונה

לא מזמן שדרגה העיריה את טפסי הארנונה שלה, אלו עם האלף מספרים שצריך להקליד או לתקתק או להקריא והפכה אותם נאים יותר. אבל חוץ מנאות אין בהם כלום. רוצה בת אדם לשלם את חובה לחברה באמצעות אתר האינטרנט, אבל זה מתכחש לספרות שהזינה במרץ. אין חשבון כזה, טוענת המערכת המשופצרת. מתקשרת המתוסכלת למוקדנים, ואלו אומרים לה, נכון, המספר לא קיים במערכת, את צריכה להגיע אלינו.

לוקחת את עצמי ואת הטופס החדש שלי ומגיעה לגן העיר. שם, בקומה התחתונה, יש אגף ארנונה ענק ויפה, המאוכלס בכחמישים פקידים, ונשבעת שאני עושה חסד ומצמצמת את מספרם. יושבים החמישים עם מדי תכלת מדוגמים ומשתעממים פחד. אין שם עבודה לחמישים פקידים. גם לא לחמישה. אז למה כל כך הרבה אנשים מקבלים משכורת ועל מה?

לכדתי ארנונית אחת והסברתי לה שהמערכת (גם היא), מתכחשת לי. משועממת בהתה היא בי, ולא הבינה מה אני רוצה ממנה. בסוף הקלידה את המספר שלי, והנה פלא, המערכת הסכימה לקבל ממנה, כלומר ממני, כסף.

אמרתי למוכשרת, אולי תבדקו מה לא בסדר במערכת? לא כל כך בא לי לבוא לפה בעוד חודשיים, כן? ארנונית נעצה בי במבט אטום. הארנונן שישב לידה ייצב את הצמיד העבה שעל מפרק ידו, והרים אלי עיניים עגולות. לא נרשמו סימני אינטליגנציה אנושית במח' הארנונה, אבל הם לפחות הצליחו לשלם עבורי את החשבון.
אנא, החזירו את המערכת הישנה ואת הטפסים המכוערים, הם לפחות זיהו אותי.

arnona

עב"ם על הטיילת

בילדותי העשוקה למחצה קראתי את השביעייה הסודית והרביעייה והבלשים והכלב וכל שאר ספרי האיכות האלו (לא מתחייבת על דיוק בשמות). כמו שאורי קציר כתב בלינק שצירפתי, כולם קראו אותם בזמנו. אבל אני – וגם זה לא ייחודי – ציפיתי למיני הרפתקאות שיקרו לי בשכונה הכה משעממת שבה גדלתי.

מאחורי הבית המשותף והבנאלי שבו חייתי הייתה חלקת פרא ובה צריף מהסרטים עשוי עץ מרקיב, חלונות עכורים ומה לא, מוקף קרפיף. בצריף הזה, כך הייתי משוכנעת, גר מרגל. למה מרגל? מאחר שאדם מסוים, זר בשכונה, היה מגיע אליו מדי פעם, נניח פעם בשבוע שבועיים, לפעמים פעם בחודש, שוהה בו זמן קצר, ונעלם שוב.

חבורת היד הנעלמת שבפיקודי השתדלה לתצפת על הצריף, אבל זה היה מסובך. כמה זמן, בשעות שאחרי בית ספר ולפני הקריאה לארוחת ערב בשבע (נו, היו ימים) כבר נותר לתצפיות? גם חלוקת המשמרות לא הועילה, ולא הצלחתי לפענח את תעלומת הצריף ומבקרו המסתורי.

היום אין תעלומות יותר, אין צריפים ואין אנשים מסתוריים, מקסימום פושעים מסתתרים, מחבלים, או מה. אז למה נשאר לי לצפות? לעב"ם. אני מקווה שיום אחד אפגוש את היישות מהכוכב האחר, שאחזה בנחיתת חללית, או משהו כזה. לא, ממש אין לי בעיה להאמין שיש חיים בחלל, אני רק רוצה לראות אותם.

זוכרים את המטאור הזה מהקיץ האחרון? חבר שלי, שהיה על שפת הים בבת ים באותו ערב ראה אותו מקרוב (לא לשאול למה הוא לא צילם, אהבל, נו). הוא הילך על החוף בחושך, וכשהגיע לקרבתו של מוסלמי שהתפלל על החול, פניו למכה, חלף המטאור. שניהם, המתפלל והחבר הסתכלו אחד על השני באלם כדי לאשש את מה ששניהם ראו, כשהאחד, נחשו מי, קורא בקול, אללה אכבר. החבר נשבע שהאוושה שהחפץ ששייט בגובה נמוך השמיע, הייתה מכאנית לגמרי.

הערב נראה לי שהתקרבתי קצת לעב"ם: צעדתי במהירות על הטיילת התל אביבית, בין הדולפינריום ליפו, ופתאום ראיתי משהו מרחף בשמיים. למורת רוחה של שותפתי להליכה שעסקה בהגברת הדופק האטתי עד השבתת מנועים וצילמתי אותו, מחכה שיצנח כבר.

abam
העב"ם שלי כנקודה קטנה בין מים לשמיים. אפשר להבדיל ביניהם למרות האובך, אם מתאמצים

abam1
העב"ם במלוא הדרו

אחרי דקה-שתיים צנח למים והתחיל לנוע בהם. חיכיתי (בינתיים עוד אנשים התגודדו והסתכלו) שייצא החייזר מהמים כדי שאוכל לצלם אותו וללחוץ את ידו או את טפרו, אבל הוא לא יצא (לא קיבל התרעת זיהום?). גם בדרך חזרה מיפו לתל אביב הוא היה עדיין בתוך המים, לא התקרב לחוף, ואז השתכנעתי: חייזר. או מחבל מתאבד שהגיע כדי לשחזר את הנחיתה מול מלון סבוי.