איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 22.2-28.2

אם עוד לא ראיתם, ואם יש בסביבה שלכם הקרנה, ממליצה מאוד על הסרט המתוק איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? גם לא/נשים שגדלו על הספרים המצולמים המקסימים האלה, וגם לצעירות וצעירים יותר, ואפילו לילדים צעירים. זה סרט מקסים, שמספר את סיפורה של תשוקה סקרנית ללכת בעקבות הלב והזכרון וקטעי תמונות מהילדות ומספר בטוב טעם סיפור חיים של תרבויות שונות ויבשות שונות.
שווה.
ענת סרגוסטי
[מקבץ חוו"ד קודם]

איפה אפשר לצפות בסרט השבוע?

ראשון, 22.2
19:30, בית חשמונאי, מועצה אזורית גזר

שני, 23.2
קיבוץ ברעם, אירוע מתמשך ויוצא דופן.
ב-16:30 אערוך שעת סיפור לילדים ולהוריהם: אקריא שניים מהספרים ואכין את הילדים לצפייה בסרט.
ב-17:30 יושק הספר "לאה גולדברג המשוררת שאהבה לצייר"
ב-18:00 יוקרן הסרט ואח"כ אשוחח על אודותיו עם הנוכחים.

שלישי, 24.2
11:30, סינמטק תל אביב, בנוכחותי (הקרנת בוקר אחרונה!).
גם את פרפרי הבוקר החופשיים צריך לצ'פר, לא?

19:00, שעון אילינוי: פסטיבל Big Muddy.

חמישי, 26.2
21:00, בית מנפרד, גבעת עדה

שישי, 27.2
20:30, סינמטק ת"א (הקרנת שישי אחרונה).

שבת, 28.2
10:30, מוזיאון חיפה (הקרנה אחרונה בחיפה בינתיים, לאור סגירת המוזיאון לשיפוצים).
תוספת, 27.2: באקט ספונטני החלטתי להגיע בשבת בבוקר לחיפה, לטקס הנעילה:).
17:30, סינמטק ת"א

חדש! קבוצת ווטסאפ לעדכונים על הסרט.
המבקשים להצטרף, שלחו לי את מס' הסל' שלכם למייל dvoritsh@gmail.com
.

יומיים לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אני מעדכנת את הבלוג בהתרחשויות פרויקט הגיוס לאיפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, בהנחה שחלק ממנויו הם לא אנשי פייסבוק בהגדרתם.
אז נניח שאתם לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקרה פה בימים האחרונים, מאז פרסמתי את הפוסט הקודם?
כמו שאמרו כבר לפניי: מהפך.

העדכון הקודם שלי היה ב-23 באוגוסט, שבערבו היה אירוע דרמטי (מה מה? עיינו בקישור), שהקפיץ את הגיוס ל-65% מהסכום שקבעתי, 100,000 ש'.
והבוקר, חמישה ימים לאחר מכן אנחנו עומדים על 94% מסכום הגיוס.
נשמע חלומי? סינדרלי? לא אכחיש. אשכרה אני חיה את החלום.

אבל אני ככה כבר ארבע שנים, למעשה, מנהלת איזשהו מסע בלתי אפשרי, נתקלת במכשולים וחוצה אותם ובאמת, אני לא מאמינה שאני כאן, עם סרט כמעט גמור, ועם התגייסות ציבורית כל כך מרשימה, כמעט מושלמת. ואני מזכירה את המלחמה באמצע, שדומה היה שטרפה את כל הקלפים.
נותרו יומיים (פחות לילה) לגיוס, שיסתיים בשישי בחצות.
כולי תקווה שיעלה יפה.

הנה צ'ופר קטן. היום האחרון בטוקיו:
גם ביפן, וגם עם קימונו, דיברתי עם הידיים. הבירה נטולת אלכוהול. בגלל שרוב הימים לא אכלתי כמעט והתנהלתי בסף ריגוש מאוד גבוה, פחדתי לשתות אלכוהול.
ופה מתגייסים למימון.

עדכון, 18:39: הגעתי ליעד, 100,000 ש'! אפשר להמשיך ולתמוך עד מוצ"ש.:)

קימ1קימ

טיסתך בוטלה

Frankfurt airport, Germany’s largest, told the dpa news agency Monday that 180 flights had been canceled because of icy conditions caused by freezing rain overnight.

בהתחלה עוד צהלנו בגלל השלג. שלג זה באמת משהו רך ונעים, לפחות אם מבוססים בו במגפיים או מסתכלים על הפתותים הנופלים ואם מתעלמים מהקור שבמקרה הוא נושא בכנפיו.

IMG_0002
להמשיך לקרוא

התגעגעתי אז באתי

אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.


חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

מה יש לכם מ-H&M?

בתשע בבוקר, שעתיים לפני הפתיחה, כבר התייצב תור ענק לפני H&M בעזריאלי. התור לא נרגע גם בשתיים, ארבע, שש ושמונה בערב.
מה, מה? מה יש שם? מה יש שם שאין בגאפ או בקסטרו או בזארה שמצדיק התנפלות רעבתנית כזו?

אני הגיגנית אופנה קטנה מאוד, וקניינית עוד פחות, בעיקר בשנים האחרונות, ומלהטטת עם מלאי גופיות בנות עשר ויותר, מכנסי קורדרוי בני שבע-שמונה, ג'ינסים בני כמה שנים וכיו"ב, ובכ"ז, נראה לי שהסיבה העיקרית להיסטריה סביב H (בקצרה) היא המחיר (חולצה בחמישים, ג'ינס במאה וקצת). כלומר, ברור שאפשר למצוא בגדים במחירים דומים ואף פחותים (וכן, באותה איכות, אם לא יותר) בשווקים – הכרמל ובצלאל ושות', אבל אין להם ניחוח של חו"ל והדר והוד, אלא ריח של אלנבי, וכן, חו"ל עדיין עושה לנו (טוב, להם) את זה. וזו הסיבה, על פי הניתוח שלי, לכמויות הנכבדות של אנשים, בעיקר עלמות באקסטזה, שצבאו ביום הפתיחה על החנות.

ואולי הסיבה הרבה יותר פילוסופית: טעימה קולקטיבית ופתאומית מפרי עץ הדעת שהבהירה לאומה שעד כה התהלכה למעשה כאיש אחד בלי בגדים, ובושה עזה לקראת הביקור הצפוי של צלם העור החשוף ספנסר טוניק.

נראה לי שזקני H לא צפו דבר כזה, ופקידיה ערכו במהלך היום הזמנות ענק לנוכח המדפים והקולבים המעורטלים אחרי פשיטת הארבה המקומית. לא יודעת מה יהיה בהמשך השבוע או החודש או בכלל, ואם ההתלהבות תירגע, אבל בינתיים נראה שמרכז עזריאלי עומד בפני התפוצצות אוכלוסין.

ויש הפי אנד. קצת. בסוף היום, במעלית, שאל נער צעיר את היורדים, איפה הקולנוע פה?
ומישהו ענה לו: אין פה יותר בתי קולנוע, H קנו אותם, ועכשיו יש שם חנות בגדים.
תורים כאלו, אגב, לא נצפו מעולם בבתי הקולנוע גלובוס בעזריאלי לקראת שום סרט שהוא.
הנער נראה המום לגמרי, והשאלה שלו מעוררת תקווה ועצב גם יחד: קניון ענק בתל אביב, לא הגיוני שיהיה בו גם בית קולנוע? זהו שלא.

H2H4

H1H2

חיבורים

מה חדש ביפו, מה?
יומיים אני שותקת, כדי שאיש לא יידע שלמעשה גם אני סובלת מתסמונת טורט. עד עכשיו לא הפסקתי לטרט את טכנאי יס ובזק.
הנוהל הוא כזה: בא טכנאי, כותב דו"ח (אין תשתיות בלה בלה בלה), הולך.
למחרת בא עוד טכנאי, שלא קיבל את הדו"ח של הטכנאי הקודם, ואומר לי בתדהמה: אין תשתיות! אי אפשר! וכך זה נמשך עד עצם היום הזה.
היום קרה נס, אולי בעקבות ההשתוללות חסרת התקדים שלי עשו הטכנאים קסמים, ועכשיו יש לי גם קו וגם אינטרנט על שמי.

doaryafo

את שאר היום, בזמן שלא ערכתי מופע אימים מול המחווטים, ביליתי בדואר יפה התואר ובסיבוב היכרות בשוק הפשפשים, בחיפוש אחר מדפים (הספרים, לא עלינו, עדיין מאורגזים). לא מצאתי. מחר יגיע ארון, ואולי תוך כמה ימים אוכל לפרוש זרועות בבית ולנשום לרווחה את אוויר התעלות הפעורות של הרכבת הקלה.

ומחר, כנס יפו החמישי.