מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה למוקיהנה?" גרנד פינאלה

בחצות יסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
זה היה מבצע מסובך במיוחד (המימון השלישי שאני עורכת), ואני אנתח אותו בקרוב, לכשיסתיים. עשיתי כאן כמה מהלכים שונים מאלו שעשיתי בגיוסים הקודמים ואני למדה שזה סיפור מעניין מאוד, מימון ההמון, וגם שהשוק, כמו עוד כמה גורמים, השתנו פלאים בשלוש השנים האחרונות: בי, בתעשייה הכבר לא כל כך זעירה הזו, בדרך שבה אני רואה מימון המון ומתייחסת אליו ובסביבה. אפילו בסביבת מעגלי התמיכה שלי.
אני מצרפת גם לפה את העדכון שקיבלו כל תומכי הסרט היום. אז אם אתם גם נמנים על התומכים וגם מנויים על הבלוג, עימכם הסליחה. תסתפקו בפסקה הראשונה וחכו לעתיד. לכל השאר, וגם למבקרים אקראיים, הנה:

הלילה בחצות (4.4.17) יסתיים מבצע הגיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
אם יש עוד משהו שתוכלו לעשות כדי לקדמו ככל האפשר, אשמח ביותר. למשל: להציע לחברים, מכרים ושות' לתמוך בסרט.
זהו מימון גמיש ובכל מקרה אקבל את הסכום שייאסף עד אז, כך שאל דאגה במישור זה.
לאחר מכן אמשיך במסע הגיוס כפי שעשיתי קודם לכן.
פרטים בהמשך.

*עדכון, 5.4, 8:35, סיום המימון וניתוחו
תמו ונשלמו 44 ימי גיוס לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? עם 42,885 ש'. אל דאגה, אקבל את הכסף. זהו גיוס גמיש.
קיוויתי להגיע ליעד, 100,00 ש', אבל ידעתי שזה יהיה קשה מאוד הפעם מכמה סיבות:
1. התחלתי באוק' האחרון בגיוס מוקדם וגייסתי בו כ-40,000 ש'.
2. אולי הגיוסים היו צפופים מדי: שלושה בקצת פחות משלוש שנים.
3. לא נתרמו, כמו בגיוס אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, 50,000 ש', ע"י אדם אחד. אבל היה מספיק ודי רוחב לב של אדם אחד גם פה. נשבעת.
4. המימונים ההמוניים מתרבים והולכים והתחרות קשה.
55. לא יכולתי לשלם שקל אחד על פרסום בפייסבוק, וגם לא לאף אחת מהחברות המקדמות מימונים.
66. יש לי קווים אדומים: מה אני מוכנה לעשות למען גיוס, והם קשורים ברמת הניג'וס והנדנוד. פניתי לכל תומכי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו במייל אחד בלבד בתחילת הגיוס. זהו.
לא פניתי אישית לחברים בפייסבוק, רק פרסמתי סטטוסים.
יש כל מיני כללים והוראות והצעות של החברות דוחפות המימונים מה לעשות, אבל אני לא רציתי. אני לא רוצה לעשות לאחרים מה שאני שונאת. בדיוק כמו בפתגם.
7. לא מעט (ר' גם ס' 3) העדיפו לקדם את הסרט ישירות דרכי ולא דרך האתר.
וכך, עם כל העקרונות שלי, היעדר תשתית שיווקית כלכלית ומסיבות הגיוס שהמצאתי (ערכתי שתיים, הלוואי והיו עשר), הגעתי לסכום ברוטו של כ-84,000 ש' (יש בגיוס הגמיש עמלה גבוהה, וכמובן מע"מ ומס כתמיד).
-מחצית מהסכום כבר הוצאתי מזמן, על העבודה השוטפת, וכל מה שאקבל בימים הקרובים יוקדש לשלבים הבאים ביצירת הסרט. לכל הסכום הזה הוסיפו עוד כמה עשרות אלפי שקלים שהשקעתי אני מעבודתי השוטפת: הקרנות הסרטים.
זה לא סכום מספיק ליצירת סרט, ולכן אקח (כלומר אקבל בנדיבות שגם היא חסרת תקדים) סוג של הלוואות נוחות מאוד לטווח ארוך מאוד.
-והכי חשוב!: אפשר להמשיך לתמוך באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישירות דרכי, דרך חשבון הבנק שלי, בצ'קים, בפייפל, מה שמתאים לכם. אני חושבת שהרעיון של גיוס ארוך טווח הוא מצוין.
-ואפשר גם לארגן מסיבות גיוס וסתם הקרנות רגילות של הסרטים. מחכה לכם.
תודה עד השמיים (ככתוב) לכל 222 תומכי הסרט בג'אמפסטארטר ולכ-70 ומשהו התומכים בשאר הפורמטים. בסה"כ הגעתי לכ-300. הידד. קדימה, ממשיכים.
——

הנה כמה דברים נוספים שעשיתי אני לקידום המימון:
1. ראיון בתוכנית הבוקר של קשת, מצורף למעלה.
2. סטארט-אפ זוטא: מסיבות גיוס.

הנה הראיון:

שתי חברות-רשת שלי הן Hanna Beit Halachmi וAdy Barill. שתיהן נשים שהמילים "רבות פעלים" קטנות עליהן בעשר מידות. וכל אחת, בדרכה השקטה והמופתית, הצליחה, בזמן אפס ובהתגייסות מיידית, בלי להסס שנייה, להרים מסיבת גיוס שלא יכולתי לדמיין מוצלחת ממנה גם בחלומותיי הפרועים ביותר. כל אחת ארגנה בצ'יק את המעגל החברתי-מקצועי שלה והרימה הפקת-על. אין בעולם מספיק מילות תודה עבורן, עבורכן, אבל אלו מעשים שלא אשכח בחיי. מאחלת לכל אחד ואחת מכם חברות כה נאמנות, מוכשרות ומוצלחות, שיכולות להפוך את העולם בלי שתראו טיפת זיעה אחת ניגרת מהן, וכל זה במקוריות, יצירתיות, תחכום ושלוות נפש של נזירות זן.
אחרי מסיבת המאה בגבעתיים לפני שבוע התייצבנו היום למסיבה ברעננה (שתי המסיבות בצילומים).
הנשים הכי שוות ever (וגבר אחד שהציל את כבוד בני מינו) הגיעו הערב לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ולסייע בהפקת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. השמחה הייתה רבה והאושר עז. בצילומים אפשר להבחין בי בתנועות "א-אני כפיי ארימה" האופייניות ובשוות שותות יין נתזים, יין רוזה ורוד כי לא הייתה שמפנייה בטיב טעם ובירה, וטועמות לבנה וחומוס ופיתות מזועתרות שהכינה המארחת, מקשיבות לי וצופות בסרט. היה א"א.

רוצים לארגן מסיבות גיוס? להציע לחברים? קדימה. ממשיכים.


אני מודה לכם עד מאוד.
אמשיך לדווח.
שאלות וכו', אתם יודעים היכן למצוא אותי.
עדכונים יומיים שוטפים בעמוד הפייסבוק שלי.

LOVE
דבורית

"הוראס ופיט", סדרת הרשת של לואי סי.קיי

בצעד נחרץ, קיצוני ובלתי הפיך התנתקתי לפני שלוש שנים בדיוק מהטלוויזיה הישראלית. הסיבות היו מחאתיות וכלכליות. אני עם הטלוויזיה הזו לא רציתי שום יחסים. בזמן שחלף לא חשתי שחסר לי משהו או שהשכלתי ועולם החוויות וצריכת התרבות והאקטואליה שלי נפגעו. נהפוך הוא. הסינון שלי הרבה יותר גדול, והדברים שאני צורכת הרבה יותר מטוהרים. שלא לדבר על חיסכון של מאות ש' בחודש.

האלטרנטיבות קיימות בשפע, ומאחר שאני לא חשה מחסור בכלום, כאמור, יכולתי לבחור לי את Horace and Pete "הוראס ופיט", כסדרת המחמד שלי ולהשקיע בה זמן וכסף, שלא לדבר על ההזדהות הרעיונית שלי עם לואי סי.קיי. לואי עושה הכל לבד. הוא מפיץ ומשווק את הסדרה שלו בעצמו ואני משלמת לו פר פרק. אני יכולה לעשות – לפי עצתו והסכמתו כמובן – מה שאני רוצה עם הפרק: לצפות בסטרימינג, להוריד למחשב, לצרוב לדיוידי, לשלוח לחברים. אז אני מורידה למחשב שלי, כי הסטרימינג נתקע (וכן, יש לי אינטרנט מהיר מאוד), ואני מרגישה שאני עושה טוב לעצמי וללואי וגם מזדהה איתו מאוד.

לואי

ברור שתזרים המזומנים שלו פי מיליון וחצי משלי, אבל בגדול אני הולכת בדרך שלו וזה גם מה שאני מייעדת, אגב, ל"כדור בגב", אותו אעלה בקרוב לרשת בתשלום. ואני פונה פה לכל האנשים שלא מקבלים תמיכה מגופים אלו ואחרים בישראל. אין סיבה להתייאש. כן, אפשר לזעום ולבוז (וחלילה אני לא חוסכת את התחושות הללו מעצמי או מהעולם), אבל יש אלטרנטיבות, יש פתרונות. אז לא כולנו נעשה מיליונים כמו לואי, כי עדיין, השוק שלנו קטן יותר, אבל אפשר להתנהל, אפשר למצוא קהלים קטנים. אפשר.

ובאשר לתוכן סדרת הבר של לואי, ממש אפשר לקרוא לה "חופשי על הבר". וזה למה? כי זו סדרה פרי-סטייל. לואי לקח לעצמו חירות אמנותית ועושה מה שבא לו. כל פרק באורך אחר, כל פרק מתמקד בדמות אחרת, שחקן או שחקנית אורחים, ויש גם דמויות קבועות: אחותו אדי פלקו ובן דודו סטיב בושמי. אלן אלדה היה בפרקים הראשונים והתפוגג כפי שנעלמות דמויות בסדרות טלוויזיוניות. אז "הוראס ופיט", סדרה על שני בני דודים שמנהלים בר משפחתי כבר מאה שנים, נוגעת בכל מה שקשור לאמריקה ולמין האנושי, ומוכיחה את הדעות הקדומות של כולנו ומתייחסת למתח בין גזעי ובין-מיני ובין חולים לבריאים, שמנים ורזים ומה לא. הרגעים בהם תגחכו ספורים מאוד וזה מעניין, שהרי לואי נדמה לנו כסטנדאפיסט-על, אז הנה, מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק, אבל לא במובן המלודרמטי הקצפתי אלא במובן האנושי. ומרוב שקורים שם כל מיני מצבים כה מוכרים מחיי המין האנושי, אנחנו נכנסים לסיפור ולעלילה ומזדהים ומתרגשים ומתעצבנים ויכולים להסתכל על עצמנו ועל האופן בו אנחנו שופטים אחרים.

לואי2

אגב, מאחד המיילים ששלח לואי לקוראיו וצופיו מתברר שישראל היא מעצמת "הוראס ופיט". כך שאני אשכרה לא היחידה. יש עוד אנשים שרואים בלואי את אחיהם האובד. אז הנה, סדרת צמרת בלי תיווך הטלוויזיה. בתיאבון.
איפה וזה? הנה.

 

יומיים לסיום מימון ההמון ל"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אני מעדכנת את הבלוג בהתרחשויות פרויקט הגיוס לאיפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, בהנחה שחלק ממנויו הם לא אנשי פייסבוק בהגדרתם.
אז נניח שאתם לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקרה פה בימים האחרונים, מאז פרסמתי את הפוסט הקודם?
כמו שאמרו כבר לפניי: מהפך.

העדכון הקודם שלי היה ב-23 באוגוסט, שבערבו היה אירוע דרמטי (מה מה? עיינו בקישור), שהקפיץ את הגיוס ל-65% מהסכום שקבעתי, 100,000 ש'.
והבוקר, חמישה ימים לאחר מכן אנחנו עומדים על 94% מסכום הגיוס.
נשמע חלומי? סינדרלי? לא אכחיש. אשכרה אני חיה את החלום.

אבל אני ככה כבר ארבע שנים, למעשה, מנהלת איזשהו מסע בלתי אפשרי, נתקלת במכשולים וחוצה אותם ובאמת, אני לא מאמינה שאני כאן, עם סרט כמעט גמור, ועם התגייסות ציבורית כל כך מרשימה, כמעט מושלמת. ואני מזכירה את המלחמה באמצע, שדומה היה שטרפה את כל הקלפים.
נותרו יומיים (פחות לילה) לגיוס, שיסתיים בשישי בחצות.
כולי תקווה שיעלה יפה.

הנה צ'ופר קטן. היום האחרון בטוקיו:
גם ביפן, וגם עם קימונו, דיברתי עם הידיים. הבירה נטולת אלכוהול. בגלל שרוב הימים לא אכלתי כמעט והתנהלתי בסף ריגוש מאוד גבוה, פחדתי לשתות אלכוהול.
ופה מתגייסים למימון.

עדכון, 18:39: הגעתי ליעד, 100,000 ש'! אפשר להמשיך ולתמוך עד מוצ"ש.:)

קימ1קימ

כשחדווה ושלומיק עלו על תקליטור

בשנת 2005 הייתי עדיין מבקרת הקולנוע של רייטינג זצ"ל. בתחילת השנה יצאה הסדרה חדווה ושלומיק ב-DVD. היא עדיין קיימת כמובן, ואפשר למצוא אותה באוזן השלישית. מאחר שמנחם זילברמן, אחד משני גיבוריה, הלך לעולמו אתמול, פשפשתי ואף מצאתי בבוידעם את מה שכתבתי עליה אז. אני עורכת קצת, אבל הנה זה:

415px-Hedvashlomik

"אני לא יכולה יותר", "נשבר לי", התלוננו חדווה ושלומיק כבר ב-71', כש"הבורגנים" היו עוד בגן חובה. כבר אז נטמנו זרעי ה"לא טוב לי" המפורסמים של הישראלים, שנבטו כשלושה עשורים אחר כך.

לחדווה ושלומיק (יעל אביב ומנחם זילברמן), זוג נשוי בני 26 או קצת יותר, לא היה טוב בקיבוץ הדמיוני רפדים, והם החליטו לעזוב לעיר. חדווה הייתה עירונית מפונקת מהרצליה פיתוח, שמרד הנעורים עבר לה מהר מדי, ושלומיק, קיבוצניק מבטן, היה מוזיקאי שנמאס לו להכין מסכות לאירועי העשור וחג הגז. זה היה ב-71', ישראל התאוששה ממלחמת ההתשה, שנמשכה בין 67'-70', והייתה שנתיים לפני המלחמה ששינתה את פנינו לעד, מלחמת יום כיפור.

בטריז הזה, שנפער בין העיסוק האינסופי במלחמת ההישרדות המקומית, נוצרה סדרת הטלוויזיה שהפיק הערוץ האחד והיחיד דאז, "חדווה ושלומיק", שדיברה על יצירה והגשמה עצמית, ופתחה צוהר למושג המרגש והמסעיר והמאיים, חיי הבוהמה. בכלל, המחצית הראשונה של הסבנטיז הייתה די נועזת מבחינה טלוויזיונית, אם מוסיפים ל"חדווה ושלומיק" גם את "שבלול" ו"לול", שהכניסו לכל הסלונים הישראלים מונחים ומושגים מפחידים מאוד ומערערי נוחות.

"חדווה ושלומיק" הייתה הסדרה שנטעה בי את הכרה שאפשר להשמיע המון דברים ולהפנות אותם להמון אנשים אם רק עוברים למקום המתאים, לעיר אחת, מנצנצת ומופלאה, שיש בה מגוון של הזדמנויות, והמון רעש והמולה ודופק חיים סדיר, תל אביב. וכמו שחדווה ושלומיק הגדולים והיפים והנועזים אז, בעיני, יכולים לעזוב את הקיבוץ, כך אני, כך חשבתי, אוכל לעזוב בבוא העת את פרבר השינה מוכה הקומה בו גדלתי, ולעבור למקום שאפשר לחיות בו.

הרגשתי ממש כמו עליזה בארץ הפלאות, כמו לקרוא את "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול", בלי לדעת מה זה בכלל מין, כי תחושת החופש והשחרור מכל מיני כבלים שנבעה אז מחדווה ושלומיק, הייתה משולה בעיני, לרגע שבו הצלחת לסלק את הכרית שהצמידו לך לפה ולאף, כדי שלא תוכלי לנשום.

כמה משפטים מכוננים:
– "אני אוהבת להתמזג".
– "אני חיה כמו תפוח אדמה: צומחת, תופחת ומרקיבה".
– להזדנגף, צ'או, סיבנה אותך.
– פגז, שלאגר, שוונג, פצצה, בומבה, פסקודניאק.
– (לא להחמיץ את השירים): "פר התפרפר עם פרה בחצר" ו"אם חתול אוכל עכבר".

פארודיה על ראיון. מה קורה כששלומיק הופך למוזיקאי משגשג לרגע:

מה הביא אותך העירה?
האוטובוס של רבע לשש.
למה?
כי האוטובוס של חמש ורבע היה מאוחר מדי.
אתה מנגן על פסנתר?
כן, רק על השחורים.
למה?
כי הלבנים בכביסה.
באיזה שעות נחה עליך המוזה?
בין שתיים לארבע.
אתה מעשן סמים?
אני מעשן מה ששמים לי.

אולי זה לופוס?/ ד"ר האוס, הסוף

אחרי פרידה של שתי עונות חזרתי לד"ר האוס, הסדרה הנצפית בעולם, וסופסוף חתמתי את שתי העונות האחרונות, 7 ו-8.
בינתיים הודיע יו לורי על כוונתו לפרוש ממשחק. אפשר להבין אותו. הבנאדם גם זמר (וזה האתר)  וגם סופר, וגם היה אחד משני שחקני הטלוויזיה המרוויחים בעולם.

הסדרה, הבנתי בתום מרתון הסיום, היא קורס הכנה למוות. האדם הוא היצור החי היחיד המודע למותו, לפחות לכאורה, שהרי אנחנו מצויים בהדחקה מתמדת. ד"ר האוס נוגע במוות בכל פרק. ולא רק כי הוא רופא. הוא גם פילוסוף שימושי. יש לו אלפי תזכורות עבורנו. הוא הופך את המוות מכל כיוון, מראה את אלפי הצורות בהן הוא יכול להגיע, ומזכיר למעשה: קרפה דיים. חיה את היום. החיים, הוא אומר לווילסון לקראת הסוף, הם הדבר היחיד הקיים. אחריהם אין כלום. יש כלום אחד ארוך ואינסופי. ווילסון מסרב: אני לא מוכן להשלים עם זה שהחיים זה אוסף של חומרים כימיים.
קשה מאוד לסכם את היצירה הזו, ולכן אספתי פירורים, מעין מילון חלקי במיוחד. אם יש משהו דרמטי שחסר, אוסיף על פי רעיונותיכם.
להמשיך לקרוא

עשרה דברים שאהבתי בילדות

לרוב אני נוהגת להתלונן על ילדותי, אבל לכבוד השנה החדשה החלטתי על גישה חיובית ומצאתי זכרונות נעימים:

1. הטעם של החלה המתוקה, שהייתה מגיעה למכולת פעם בשבוע, רק בחמישי אחר הצהריים.

2. סוכריות גולה חמוצות עגולות אותן הייתי בולעת בכמויות בשבת בבוקר, כשכולם ישנו. בזכותן פרנסתי בכבוד עשרות רופאי שיניים.
להמשיך לקרוא

להתראות בנות

– מה השתנה בין הדור שלי, ביני, לבין בנות? אני בכלל יכולה להזדהות איתן? עם המצוקות שלהן?
מה לי וללינה או לנה, דנהאם? איפה נקודות ההשקה בינה לביני והאם בכלל צריכות להיות כאלו? ומה, הסדרה מעניינת גם ילדות בתיכון? ומטרוניתות כמוני?

– על ספרי ילדים אומרים תמיד שגיל גיבורי הסיפור הוא כגיל קוראיו. האם אותו כלל תקף גם לגבי סדרות טלוויזיה?
לא בהכרח. נניח, גיבורי המפץ הגדול אהובתי הם בסוף שנות העשרים שלהם, ואני קרועה על כל אחד ואחד מהם, ועדיין, כמו פתיה מחכה לראות את אמא של הווארד ותוהה אם אני רוצה שפני ולנארד יהיו ביחד או לא, והאם יגיע רגע האיחוד של איימי ושלדון.
להמשיך לקרוא

כל הרעיות ממורמרות בדרכן?

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.

 

בזמן שצפיתם באח גדול…….

…. באופן מתריס ומכוון הייתי עם הערוץ הראשון. אחרי שבבוקר תהיתי בטוויטר אם יש קבוצת תמיכה למי שמסרבים להיכנע למבול האח ורק יגאל שתיים ענה לי, הבנתי שאצטרך לשעשע את עצמי הערב (ומה יום מיומיים?).

המיני סדרה מי אתה חושב שאתה עלתה לפני חודש בדיוק, אבל צפיתי בה רק היום לראשונה. מדובר בפורמט של BBC שעבר גיור, והערב שודר הפרק הלפני אחרון. אני עוברת לשורה התחתונה: מקווה שיהיה לכך המשך, ולא חובה דווקא עם סלבז ומפורסמים, בחיי שלא. ואם כבר סלבז, הם לא חייבים להיות מתעשיית הבידור. יש אנשים מעניינים גם במגזרים אחרים של החברה. ועוד הערה אחת: הפנייה בלשון זכר מעצבנת במיוחד. צריך היה לפתור את זה.

בפרק דהערב חקרה מיכל ינאי את נסיבות מותה וחייה של סבתה, אמה של אמה, שנטשה אותה בגיל צעיר. הסבתא, ניצולת שואה, התאבדה בישראל. הפרק מתחקה אחר גורל יהדות הונגריה בזמן המלחמה, ועל שאריתה, שהגיעה לארץ. התמונות ממחנה מאוטהאוזן (לשם הועברו יהודי הונגריה בסוף הדרך), הדרך עד לשם, ותיאור החיים בהונגריה לפני ובמהלך המלחמה מלווים בהיסטוריונים המצטרפים למסע של מיכל ובאנשי מרשם התושבים למיניהם, שמוצאים עבורה תעודות לידה ומסמכים משפחתיים.

yanai

אמה של מיכל (בתה הייתה בהריון מתקדם במהלך הצילומים, עובדה שהוסיפה עוד משמעות למטען החורג של הסיפור שלה) לא ידעה כלום על חיי אמה. בסוף מיכל מספרת לה הכל, והיא חוזרת ואומרת שמעולם לא אמרה את המילה אמא.

וזה מרגש, כן, מרגש, ומעורר בי חשק גדול לעשות את המסע הזה בעצמי.
נראה כי הולכת ומתקרבת השעה לכך.


בעוד חצי שעה ייבחר הזוכה באח הגדול, התוכנית תרד מהמסך המרכזי לכמה חודשים, ואולי מדינה שלמה תחזור לשפיות מסוימת. אולי. ועכשיו אני יכולה להתפנות לפרק הסיום של העונה הראשונה של הפמליה. תמיד טוב לראות שוב. אין כמו ללכת לישון עם ויני צ'ייס. אף שהוא יעדיף כנראה את סקרלט ג'והנסון.

vini

המטפלים הטלוויזיונים שלי

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.

כל אחד מעשרות הפסיכולוגים בחיי המליץ לי בזמנו על טיפול קבוצתי. תמיד סירבתי לכך בנחישות ובשפיפות. לא לא לא, אני לא רוצה לשבת עם עוד כמה אנשים ולשמוע על הצרות שלהם. ואני לא רוצה לספר על הצרות המבישות שלי בפני כולם. אני מגיעה ממקום בו יש תחרות קשה על התואר מי סובל יותר, ואני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי לחדר בו אתחרה על סבלותיי האינסופיים עם עוד כמה אנשים.

לא, נהגתי לומר לעצמי ולמטפלים המתוסכלים ממני: נכון שזה באמת עקב אכילס שלי, התנהלות מול אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שאני רוצה לשנות את זה. זה לא אומר שאני מוכנה לדינמיקות קבוצתיות כאלו, בהן ממילא אעשה מאמצים להוכיח שאני הכי שווה והכי מתנשאת והכי סובלת ובכלל ראויה להכי הרבה תשומת לב. ידעתי מראש שאכשל בתחרות הזו, על תשומת הלב הקיבוצית, ולכן העדפתי להימנע ממנה. לא שהיום דעתי שונה. גם היום, כל מטפל שיפגוש בי יציע לי טיפול קבוצתי, וגם היום אגיד בלי לחשוב פעמיים, לא.

והצפייה בתיבת נוח (של רני בלייר ושמוליק קלדרון ומאיה הפנר, שישי, 22:40, ערוץ 2), אחת משתי סדרות הדרמה הפחות צעקניות שאפשר לצפות בהן עכשיו על המסך, מוכיחה לי את צדקתי. הרי לשבת בקבוצה כזו זה להוסיף עוד מצוקות לאלו היומיומיות של המטופל הממוצע. אני לא מאמינה שמיקרוקוסמוס כזה, המתנהל בטיפול הקבוצתי יכול היה להשפיע על התנהלותי בעולם. ולכן נמנעתי. חוץ מזה, עוד הייתי עלולה להתאהב בנח זה, צרה בפני עצמה.

אבל הצפייה בה מיטיבה עמי, אני  יכולה לראות את עצמי בלתי משתלבת שם, אבל כן נהנית לראות איך זה היה עלול להיות, או איך זה קורה אצל אחרים. יש סדרות טלוויזיה שאני צופה בהן לא כדי ליהנות או לא, אלא כדי לעשות בעזרתן סימולציות לחיים שלי.
תיבת נח היא כזו. אני חושדת שבגלל שיבוץ הצפייה היא תתקשה להפוך לבטיפול של 2009-10, אבל אולי אמצא איזו כת צופים סודית שאוכל לפטפט איתם עליה.

הסדרה השנייה בה אני צופה עכשיו היא מגדלים באוויר של ניר ברגמן (והכותבות מירב נחום ומירב צוריאל שקד, ערוץ 10, שני, 21:40). נו טוב, ניר ברגמן, תגידו.  שלוש אחיות עגומות בכל קנה מידה, מתעמתות עם הבגידה של אבא ואמא, ועם דרמות גדולות יותר או פחות בחיים שלהן. אין הרבה התפתחויות לא צפויות בה. אין איזושהי תחושה של משהו חדש שעוד לא ראיתי בסדרות המקור המקומיות, אבל יחד עם תיבת נוח מדובר בשני איים של שקט במפגעי הרעש הטלוויזיוניים האחרים – מהאח הגדול, דרך רקדני הכוכבים ועד כל מיני סטנד אפיסטים עם בדיחות נוראיות ומאולצות שמבריחים אותי לערוצי העשרה בטלוויזיה, שם אפילו כל פרק עיוועים של ניפ/טאק מהווה רטיית תה מרגיעה לעיניים למודות הסבל.