המטפלים הטלוויזיונים שלי

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.

כל אחד מעשרות הפסיכולוגים בחיי המליץ לי בזמנו על טיפול קבוצתי. תמיד סירבתי לכך בנחישות ובשפיפות. לא לא לא, אני לא רוצה לשבת עם עוד כמה אנשים ולשמוע על הצרות שלהם. ואני לא רוצה לספר על הצרות המבישות שלי בפני כולם. אני מגיעה ממקום בו יש תחרות קשה על התואר מי סובל יותר, ואני ממש לא מוכנה להכניס את עצמי לחדר בו אתחרה על סבלותיי האינסופיים עם עוד כמה אנשים.

לא, נהגתי לומר לעצמי ולמטפלים המתוסכלים ממני: נכון שזה באמת עקב אכילס שלי, התנהלות מול אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שאני רוצה לשנות את זה. זה לא אומר שאני מוכנה לדינמיקות קבוצתיות כאלו, בהן ממילא אעשה מאמצים להוכיח שאני הכי שווה והכי מתנשאת והכי סובלת ובכלל ראויה להכי הרבה תשומת לב. ידעתי מראש שאכשל בתחרות הזו, על תשומת הלב הקיבוצית, ולכן העדפתי להימנע ממנה. לא שהיום דעתי שונה. גם היום, כל מטפל שיפגוש בי יציע לי טיפול קבוצתי, וגם היום אגיד בלי לחשוב פעמיים, לא.

והצפייה בתיבת נוח (של רני בלייר ושמוליק קלדרון ומאיה הפנר, שישי, 22:40, ערוץ 2), אחת משתי סדרות הדרמה הפחות צעקניות שאפשר לצפות בהן עכשיו על המסך, מוכיחה לי את צדקתי. הרי לשבת בקבוצה כזו זה להוסיף עוד מצוקות לאלו היומיומיות של המטופל הממוצע. אני לא מאמינה שמיקרוקוסמוס כזה, המתנהל בטיפול הקבוצתי יכול היה להשפיע על התנהלותי בעולם. ולכן נמנעתי. חוץ מזה, עוד הייתי עלולה להתאהב בנח זה, צרה בפני עצמה.

אבל הצפייה בה מיטיבה עמי, אני  יכולה לראות את עצמי בלתי משתלבת שם, אבל כן נהנית לראות איך זה היה עלול להיות, או איך זה קורה אצל אחרים. יש סדרות טלוויזיה שאני צופה בהן לא כדי ליהנות או לא, אלא כדי לעשות בעזרתן סימולציות לחיים שלי.
תיבת נח היא כזו. אני חושדת שבגלל שיבוץ הצפייה היא תתקשה להפוך לבטיפול של 2009-10, אבל אולי אמצא איזו כת צופים סודית שאוכל לפטפט איתם עליה.

הסדרה השנייה בה אני צופה עכשיו היא מגדלים באוויר של ניר ברגמן (והכותבות מירב נחום ומירב צוריאל שקד, ערוץ 10, שני, 21:40). נו טוב, ניר ברגמן, תגידו.  שלוש אחיות עגומות בכל קנה מידה, מתעמתות עם הבגידה של אבא ואמא, ועם דרמות גדולות יותר או פחות בחיים שלהן. אין הרבה התפתחויות לא צפויות בה. אין איזושהי תחושה של משהו חדש שעוד לא ראיתי בסדרות המקור המקומיות, אבל יחד עם תיבת נוח מדובר בשני איים של שקט במפגעי הרעש הטלוויזיוניים האחרים – מהאח הגדול, דרך רקדני הכוכבים ועד כל מיני סטנד אפיסטים עם בדיחות נוראיות ומאולצות שמבריחים אותי לערוצי העשרה בטלוויזיה, שם אפילו כל פרק עיוועים של ניפ/טאק מהווה רטיית תה מרגיעה לעיניים למודות הסבל.

נערת הרוק גמרה עונה

האם הפרק האחרון והקצרצר בעונה הארוכההה של רוק 30 ששודר הערב, מסמן אולי את הפרידה העתידית של טינה פיי, יוצרת, כותבת וכוכבת, מהדמות של ליז למון, או מהסדרה בכלל? לא ממש, העונה הרביעית עולה בארה"ב באמצע אוקטובר, ואילו ב-20 בספטמבר נראה בכמה מתוך 22 המועמדויות שלה זכתה הגאונה.

ליז למון
היא ההפך של קארי ברדשו. וגם של ברידג'ט ג'ונס. וגם של כל עקרות הבית הנואשות, ושל ההיא, מהעשב של השכן. למעשה היא ההפך מכל גיבורה טלוויזיונית שנראתה בשנים האחרונות: כולן צריכות היו להיות יפהפיות במובן הטלוויזיוני, לכולן יש רומנים סבירים באופן זה או אחר, כולן, איכשהו מתפקדות, או תפקדו ביומיום, והקריירה שלהן הייתה משהו צדדי יותר בחייהן, כולל בסקס והעיר הגדולה שם כולן היו נשות עמל כפיים.

אבל ליז למון היא למעשה נערה בת 15 בגוף של אישה בת 38. זאת אומרת, היא הילדה הכי מוכשרת בכיתה, אבל גם הכי חננת-משקפיים. היא ממש לא מכוערת, אלא שחיי הרגש והסקס שלה נבלעים בסערות שמתרוצצות לה במוח. ישמור האל מהכאילו רומנים שהיו לה בסדרה. הכי עצוב ביניהם היה בעונה הנוכחית עם הרופא היפיוף האהבל (פרק שצריך היה להוכיח שאנשים יפים ממש לא צריכים להתאמץ בחיים).
+
lizlamon1
דונגי אומר לה שהיא לא, נו

למון המציאה העונה להיט תסריטאי היסטרי: Deal Breaker – שנאמר פסול חיתון, וכמה שהתלהבנו מזה בסוף האייטיז (ופה החזרתי עטרה ליושנה), שם זה להיט עכשיו. הכי מצחיק זה שליז, זו ש"לנער שכונות בכיתה ז' יש ניסיון מיני עשיר יותר משלה", כמו שאמר לה היום ג'ק דונגי, הופכת יועצת לענייני יחסים, ללהיט בתוכנית אירוח ירודה במיוחד, וגם זוכה להצעה לכתוב ספר על כך.

כי כן, למון לא תתחתן, וגם לא תצליח לאמץ ילד, כמו שכבר הוכח, בזכות הנוירוזות שלה, אבל בענייני קריירה אין מה לדאוג לה, היא תמשיך לכתוב ולנהל את גנון הכותבים שלה, לתחזק את נפשה השסועה של החברה הסתומונת שלה, ג'נה מרוני, לתמוך בדונגי (אלק בולדווין, תודה לאלוהים, כלומר לפיי!), לאכול זבל בלילה, כשהיא מגיעה לבית הריק אחרי 20 שעות עבודה, לדמיין שהיא חיה חיים ממשיים, ולגמור, כנראה, כמו הכותבת הוותיקה אותה ניסתה להחזיר לעניינים, בעליבות גמורה, לא בצד הלא נכון של פסי הרכבת, אלא על פסי הרכבת עצמם.

lizlamon2
+
lizlamon4

הופעות האורח הן אחד הדברים המקסימים ברוק 30.
היום התארח אלוויס קוסטלו (למעלה). קולטים? קוסטלו!
ולמטה, אלן אלדה, בתפקיד אבא של דוגני, כלומר בולדווין.
אה, ונזכרתי גם בפרק בו
ג'ון ליתגו מ-3rd rock from the sun
הסתובב בבניין ולא מצא את דרכו. אבל היו מיליוני אורחים.
יותר מאשר אצל ג'יי לנו וקונן או'בריאן ביחד
—-

כתבו עליה
רותה קופפר
משווה בין טינה פיי לבין שרה סילברמן.
יניב חלילי מראיין אותה לפני שנה.

מי יחליף את ד"ר האוס?

הלא ייאמן קרה, והתבגרתי. לפני שלושנים (!) כתבתי את יש רופא בבית, על ד"ר האוס (ועוד כמה רופאים), כולו השתפכויות שחבל. גם במדריך למיזנתרופ כתבתי עליו (כן, באות ה'), ואולי בעוד הזדמנויות שאני לא מוצאת עכשיו.

אבל השבוע הוא חזר לעונה חמישית, ואני כבר לא שם. נכון, הוא חתיך וגאון, אבל זהו, אלו כל התכונות החיוביות שלו. אני מתקשה להזדהות איתו, מתקשה לחשוק בו. כדמות טלוויזיונית הוא עדיין מעניין, אבל הזדהות או חמלה או תשוקה או אהבה? כבר לא.

House

האופן בו הוא משנורר כסף מקולגות כדי שלא יצטרך לבזבז על ארוחות במנזה, הצורה בה הוא מנסה לשכנע את ד"ר ווילסון שיישאר בביה"ח, כי אין לו אף חבר חוץ ממנו ("החברות שלך יותר חשובה לי מחיים של חולה"), והדרך בה הוא מתעלק על אחד הרופאים ומשכנע אותו שיהיה חבר שלו כי גם הוא אוהב משאיות ענק ("זה לא אני, אלו הילדים שלי"), כבר לא חיננית בעיני.

בדרך כלל שני פרקים ראשונים של עונה צריכים לרומם אותך לגבהים, לפחות כמו בלון ההליום סמיילי הזה, אבל זה לא קרה בשני הפרקים הראשונים של העונה החמישית, ואף שעיניו של יו לורי צוננות וקרירות וכחולות ככנרת לפני חמישים שנה, אני כבר לא טובעת בהן בעונג, אלא להפך, תוהה ממה עשוי הכחול הלא אנושי הזה. גם מהתשוקה שלו לקאדי לא נשאר הרבה, כך ש, נראה לי שאני מוכנה לזוגיות טלוויזיונית חדשה. ולא, לא דקסטר. תודה.
House2

רותה קופפר על האוס.

מחוברות כפיפ שואו

כמו שהבטיחו אנשי הוט בשבוע שעבר, פרקים חדשים של מחוברות יועלו לאוויר, והנה הועלה פרק 15, יום המשפחה, ובו דנה רבה עם אלכס העומד לטוס לסין לשבוע במסגרת עבודתו, ליאת חושפת מותניים חטובים, מתבכיינת על רווקותה והולכת להתנחם אצל חברה שלה, ענת בן-משה, רווקה ואם חד הורית לשעבר, וחנה מנסה להיזכר מתי היומולדת של אמא שלה, ולשכנע את אבא, בטטת הכורסה, שיחליף איתה כמה מילים.

תקציר הפרקים הקודמים: בעשרת הימים הראשונים לשידור הסדרה הועלו הפרקים לרשת מדי יום. לאחר מכן הוחלט שדי, אנחנו בטח פוגעים בפרנסתנו.
אחרי שהופעל לחץ ציבורי על הוט, ואחרי שראו, כנראה, שאף שהסדרה צברה פופולריות שיא תוך ימים ספורים, כמו שחזיתי בדיוק לפני חודש, מספר המנויים לא עלה, חוזרים הפרקים לאוויר.
אני לא יודעת באיזה אופן זה יקרה, בינתיים כאמור יש רק פרק אחד חדש, 15.

אחת השאלות המעניינות שעולות במהלך הצפייה וקריאת הראיונות עם הכוכבות והיוצרים היא מידת ההתערבות של דורון צברי, הבמאי. אז כן, הוא מעורב מאוד: הוא מנחה את הגיבורות שלו, לעתים מפעיל אותן, משגיח עליהן שלא ילכו לאיבוד, נוזף ומעודד, מסביר ומבקר, מחמיא ומחנך, נותן להן פידבקים, מסביר להן אחרי כל קלטת שהן שולחות לו מה טוב ומה רע, ובקיצור, המאסטר.
תשאלו, זה ריאליטי זה, והתשובה היא כן, מה חשבתם?

mehubarot

מאוד קשה לי לכתוב על דנה ועל ליאת, כי אני קרובה אליהן יותר מאשר לאחרות. אבל רק כמה תובנות: יש הטוענים כלפי דנה שחלקים גדולים מאשר קורה לה בסדרה הם כבר קראו במדור שלה ב-7 ימים. זה נכון, והסיבה שזה כך היא  שהמדור שלה, המדור הכתוב, עובד לסדרת טלוויזיה, מחוברות.

אני לא יודעת לאן נושבת הרוח ומה חושבים בהפקת מחוברות, אבל יש לי השערה (או רצון?) שאף שהיא תוכננה ל-45-50 פרקים, היא תימשך הרבה יותר. אולי באמת לאורך שנים? זותומרת, הצופים המכורים (באמת שקשה לדעת מספרית בכמה מדובר, ואיש לא יחשוף בפני, עם כל הכבוד לי, מספרים, כך שאני מסתמכת על הבאזז ועל כמות הטוקבקים ב-ynet) לא ירצו להיפרד מהגיבורות שלהם. הם ירצו לדעת מה קרה הלאה, מה נהיה, איך זה מתקדם. כל סגירה של הסדרה בנקודת זמן נתונה תיראה מלאכותית.

להבדיל מיושבי בית האח הגדול, ששנייה אחרי שיצאו מהמכלאה הפסיקו לעניין בשוטף, כי גורם העניין היה האינטראקציה שנוצרה בין כל היושבים בבית, הרי שכאן, החיים של כל אחת מעניינים, והצורך לדעת מה יקרה הלאה, ומה יהיה, לא יפחת. אם כבר העניקו לנו חורי הצצה ענקיים בפיפ שואו הכי מסחרר שנוצר בישראל, קשה יהיה להתיק את העיניים משם. חיים של אחרים, מה יכול להיות יותר מעניין מזה?

האם יהיו עונות נוספות עם גיבורים אחרים?
יש לי חברה שרוצה להגיש את מועמדותה לעונה השנייה, ואני בטוחה שהיא לא היחידה, ויש עוד אלף כמוה.

שאלו אותי, בפוסט הקודם שכתבתי על הסדרה (שהוא הפוסט הכי נצפה בבלוג הזה, עם הכי הרבה תגובות, ואני משערת שזה בזכות גוגל – טוב נו, הנה שוב הלינק, אם לא נכנסתם בראשית הפוסט) אם יש מצב שהציעו/יציעו לי להשתתף.
הסברתי שלא, מה פתאום, זה לא עלה בדעתו של איש וגם לא בדעתי. לא הייתי מסוגלת לצלם דקה מחיי היום יום שלי, ואת כל התהיות שלי עם עצמי על חיי אני שומרת לעצמי. אבל את כותבת בלוג אישי, תהו. נו כן, אישי עד שהוא מגיע לגדר החשמלית שמקיפה אותי. משם אין מעבר.
רוצה לומר שאם צריך לחשוב על מישהי שלא מתאימה למחוברות בשום פנים ואופן, הרי שאני היא דוגמה מצוינת לכך.

Breakup by association

כדי להפיג את הטעם של הבובלילים (כן, 26 אלף צפיות) שהגיעו לערוץ 2 אמש, נשארתי לצפות בפרק של סיינפלד, מבלי שאדע מה מצפה לי. אושר גדול הציף אותי כשהתברר לי שזה "ההסכם" (The Deal) מהעונה השנייה, אחד הגדולים בסדרה, ובתולדות הסיטקום בכלל.

זה הפרק בו איליין וג'רי (אקסים שהפכו לידידים) צופים בטלוויזיה ומגיעים לערוץ העירום. מאחר ששניהם בתקופת בצורת קשה, הם מחליטים לענג אחד את השני, בלי מחויבות. לצורך זה הם מנסחים הסכם ג'נטלמני (בעיקר לצורכי ג'רי שהרי הוא מכיר נשים, ובטח שאת איליין) שעומד בסתירה מובהקת למקובל בעדות המתענגים אהדדי.
למשל –

1. לא מתקשרים ביום שאחרי
2. לא מתנשקים לילה טוב אחרי
3. לא חייבים לישון ביחד אחרי ("optional", אומר ג'רי בהקלה)
ובקיצור, לא עושים מזה עניין. ברור שתוך זמן קצר הכל משתבש, מאחר שאיליין (שזוכרת ב-די-וק כמה פעמים עשו את זה כשהיו חברים) נוהגת כמו שנשים נוהגות בדרך כלל אחרי ככלות, ומתעצבנת עליו.

זה גם הפרק בו ג'רי מתחבט מה יקנה לאיליין ליומולדת, ובוחר בקופסה מהודרת עם כסף מזומן (182$). מאחר שעל פי ההסכם ביניהם, אל לאף אחד להתעלות על המתנה שלו, ג'ורג' נותן לה במתנה 91$. ברור שהיא יוצאת מדעתה מרוב עצבים, ולקריז שלה רק מוסיף כרטיס הברכה של ג'רי, שהשקיע בו לדעתו ים של מחשבה וכינה אותה "My pal & more". למגינתו היא מתמוגגת מהמתנה של קריימר: הספסל בו חשקה והכרטיס ובו ציטוט של ייטס.

תענוג להקשיב לדיאלוג, כמו תמיד, שאומר הכל, בלי להשתמש בשום מילה בעייתית במרכאות, או לפחות כאלו שנחשבו כך, אה, מתי זה היה? אופס, ב-31 במאי 1990 עלתה הסדרה לאוויר.
זאת אומרת, שהתקשורת מוזמנת להתחיל להתכונן לחגיגות העשרים. לא ייאמן, איך היא נראית טרייה כמו אתמול נולדה.

אחד המושגים הגדולים מהפרק של אתמול הוא זה שהגה ג'ורג':
Breakup by Association, כשהוא מבין שייאלץ להפסיק את יחסיו עם איליין אם ג'רי יהיה ברוגז איתה.
הגדרה מעולה לסיטואציות יומיומיות בכל מיליה חברתי שהוא.

רגע לפני שתתמכרו ל"מחוברות"

ביום ראשון בערב זה יתחיל. אני משוכנעת שכל מי שיש לו Hot ייגרר. את הפרסומות בעיתונים רואים כבר חודש בערך. תצלומים מרופדים ומופקים לעילא. הטריילר רץ כבר מזמן ביו טיוב. מטמיעים את הגיבורות הבאות, את האחיות הגדולות. 50 פרקים יומיים ברצף, הצצה לחיים האישיים של חמש נשים. מחוברות קוראים לסדרה שיצרו רם לנדס ודורון צברי וערך עמי טיר. והנה, באקט החדרת המוצר, ב-ynet אפשר לראות את הפרק הראשון, כולו.

חמש נשים, הצעירה שבהן בת 16, המבוגרת בת 42, קיבלו מצלמות וידיאו קטנות, ניידות וקומפקטיות והתבקשו לתעד את חייהן. מצחצוח השיניים ועד בדיקת ההריון הבלתי נמנעת – אלוהים, נשבעתי שאני לא רואה יותר שום תוכנית/סרט/סדרה שמראים בה את הגיבורה מחפשת את הפס הוורוד, הכחול, או מה שלא יהיה – והנה זה קורה לי שוב.

liatttt
משמאל למעלה בכיוון השעון: ליאת, מירי, חנה, דנה, אליזרין

ואלו החמש
דנה ספקטור, 37, נשואה + אחת
ליאת בר-און, 36, רווקה (רשמית גרושה, תכלס רווקה), רוצה להתחתן
אליזרין וייסברג, 22, יש לה חבר
מירי חנוך, 42, נשואה + 3
חנה רטינוב, 16, תיכוניסטית שההורים שלה אף פעם לא בבית

אני בבעיה. שלוש מתוך החמש אני מכירה ברמה זו או אחרת. את אליזרין, ואת ליאת ואת דנה. שתי האחרונות באיזושהי רמה של חברות איתי, טוב, אולי לא חברות, אולי ידידות. בכל מקרה, נשים שהייתי איתן בבילוי חברתי לא פעם. וגם מקצועי. ואני מכירה אותן היטב. לפחות מהכתיבה שלהן. וגם את הרגלי האכילה שלהן אני מכירה. ואת חייהן האינטימיים, במובן מסוים. את מירי אני מכירה מהכתיבה, ודרכינו הצטלבו לאיזה חלקיק שנייה בעבודה וגם בחדר המתנה לפסיכולוגית.

זה לא מוזר שארבע מהגיבורות הן נשים כותבות? שתיים מהן מתפרנסות מכך באופן מסורתי, הן עיתונאיות, ושתיים מתפרנסות מכך בעקיפין, הן בלוגריות. מה, רק נשים כותבות יכולות לאחוז במצלמה? ועוד טרגדיה: כמעט כולן מתל אביב. רק חנה מפרבר קרוב.

הזרה היחידה מבחינתי היא חנה הילדה, ודווקא איתה אני הכי מזדהה. היא ואני, כך אני מרגישה, נמצאות באותו שלב של התפתחות נפשית. חנה היא התגלית הגדולה של הסדרה. היא הניאוריאליזם בהתגלמותו. חותכת את המסך בסכין גילוח. רואים את הדם? זאת חנה. רק שלא תתחרפן מהחשיפה שתזכה לה מיום ראשון. חנה אומרת בפרק הזה, "דווקא היו לי כמה מערכות יחסים רציניות, הן נמשכו יום יומיים". באמת? גם לי, בדיוק כאלו!
מפתיע שחנה ואני באותו שלב של התבגרות? לא ממש.

גם את דורון, יוצר ובמאי הסדרה אני מכירה מהעבודה. אבל אני לא בקשר איתו כל כך הרבה שנים, שאני מרגישה מספיק רחוקה כדי להגיד: רעיון מצוין. אני רואה כבר את העונות הבאות, איך עוקבים אחרי החמש עד זקנה ושיבה, מלווים אותן לבית האבות ובדרכן האחרונה. ממש כמו סדרת ה-Up של מייקל אפטד, רק הרבה יותר אינטנסיבי, ועם טוויסט הריאליטי. ובהמשך יהיו גיבורות חדשות. וגיבורים. זה מעניין שרק נשים נבחרו, לא? אולי בגלל שנשים מסוגלות להפגין רגשות בקלילות גדולה יותר? וימכרו את הפורמט. חכו חכו.
אבל דורון, בחייאת, צא לפריפריה. כן, הבנו, רצית שהגיבורות הראשונות יגעו בזוהר, יתנו לנו לגעת בניצוצות, אבל עוד שנייה יאשימו אותך בבועתיות ובשתיית אספרסו וישאלו אותך מה עם הפריפריה, אותך, דווקא אותך. בעיקר אותך. אני מציעה לך להכין את המגננה.

וזה זול, כן, זה זול. נכון, שילמו לכולן, וביד רחבה, אבל חִשבו על עלות ההפקה? גרושים. רוצה לומר – רעיון מעולה לעת משבר כלכלי, ריאליטי עם סגנון, מציצני אבל בטעם אישי. מה הערך המוסף? נו, לצפות בחיים של אחרים, מה צריך יותר מזה? אפשר לוותר על המאמץ הכרוך בלחיות את החיים שלנו ולהתמכר לאחת מהחמש. או לכולן. זה הרבה יותר קל מאשר לחיות.

דוקו צ'אלנג'/ אצל רינו צרור

כמו עם כל דבר בחיים, גם עם הטלוויזיה יש לי יחסים ארוכים וטעונים ומורכבים. זה כעשור, למעשה מאז שהתחלתי בקריירת ביקורת הקולנוע שלי, אני מבקרת באולפני הטלוויזיה השונים. בשנים הראשונות זה היה לצורכי ביקורות קולנוע או אירועים קולנועיים, אחר כך על ענייני לא רוצה ילדים המדכדכים, הייתה לי אפילו אפיזודה קצרה עם גילוי נאות של חנן עזרן, ובאחרונה אפיזודה מיותרת עם תיק תקשורת. חוץ מזה היו המון תוכניות בוקר, ערב ועוד.

בחלק מהמקרים הצטערתי לאחר מעשה, לרוב בגלל הזמן הקצר, ההכנות לפני הנסיעות, הקימה המוקדמת, ועוד. בשנה האחרונה אני מצליחה להביא את עצמי יותר ויותר פעמים להגיד "לא". למשל השבוע ביקשו ממני משלוש תוכניות שונות לבוא ולדבר על דודו טופז. החלטתי שלא, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת העיתונאים שמאשימים את ערוץ 2, וגם לא למגני התקשורת והמשטרה. פשוט לא רציתי חלק בסימפוזיון, בבלוג השני שלי, ולווט, כתבתי כל מה שהיה לי להגיד בנושא, בעצם גם שם כתבתי הרבה יותר מדי, וזהו.

חברים שסיפרתי להם איך אמרתי "לא" טענו שמדובר בטעות, כי הנראוּת הכי חשובה, בעיקר עכשיו, כשאני רוצה לקדם כל מיני פרויקטים שלי. יכול להיות, אבל נמאס לי ולא בא לי.

רק להופעה טלוויזיונית אחת אמרתי "כן" השבוע, לתוכנית "דוקומנטרי עם רינו צרור" בחינוכית. וזה למה? בגלל הנושא, דוקו צ'לאנג', ובגלל שידעתי שאוכל לדבר יותר מדקה וחצי, ובגלל שאני מחבבת את בעל הבית.

אז הצטלמתי היום, יחד עם אבי וייסבלאי הראוי (למדתי שוייסבלאי זה עופרת לבנה, ושהוא לא מצא מקום לסרט נוסף שלו, "32 דקות" על האנשים שמאחורי מגילת העצמאות – הנגר שבנה את השולחן, למשל) הזוכה במקום הראשון בתחרות, שדיבר על האישה עם מצלמת הקולנוע, ואילו אני דיברתי על המקום הכי נמוך בתל אביב, ועל עצמי (כך בלעה ולווט את דבורית). היה נעים ונחמד מאוד, צרור הוא מהמראיינים שגם מקשיבים למרואייניהם, וגם באמת מתעניינים במה שמספרים להם. וכשנודע לי שהתוודע לתחרות דרך לחיות את חייה, בכלל רוויתי נחת.

עד כדי כך הייתי זחוחה, שמצאתי את עצמי אומרת את המילים "באסה" ו"באמש'ך", במהלך ההקלטה. איזה בושות. לא יודעת מה עבר עלי, בחיי.

אז ניתן להבין שנהניתי מאוד מהראיון המשולש, ואני מקווה שהתוצאה תהיה מענגת כמו ההשתתפות. מתי ישודר? עוד לא ברור. אודיע.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix

7. היום הגדול

8. הסוף
9. הזוכים
10. כל הסרטים
11. השידור ביס דוקו

חשפן מלכות היופי

לא פעם מדוּוח לציבור על אנשים בעלי כישורים מיוחדים. אלו שמנגנים על קליפות בננה, בונים אוניות בתוך בקבוקי מים מינרליים, עוברים טסט במכה ראשונה, מחזיקים מעמד שנים במערכת יחסים, מנחשים בדיוק של 40% את זוכי האוסקר, כל מיני.

אבל הנה מישהו שניחן בכישור חדפעמי: המגיב האנונימי אלאמי אותו אני מכירה בנסיבות שיפה להן השתיקה הוא עורך דין במקצועו, שמדי יום עושק בשמחה אלמנות ויתומים, ומדי לילה מתבכיין על שהוא צריך לקום למחרת ולעשוק אלוי"ת.

אבל מה, ערב אחד בשנה הוא חוגג. מדובר בערב בו נבחרת מלכת יופי חדשה למדינת ישראל. זה 30 שנה, מהיום בו צימח שפמפמו לראשונה, מנחש אלאמי מי תהיה מלכת היופי החדשה. ברור שזה קרה גם השנה, עם עדי רודניצקי, מלכתנו החדשה (בתצלום). ניסיתי לפשפש בכישוריו של האיש.

צילום יח"צ משה ששון

צילום יח"צ משה ששון

איך ידעת שרודניצקי?
"עברתי ביעף בסלון בדרך לשירותים, בזווית העין ראיתי בטלוויזיה עשר בחורות בתפלצות תחרה, אמרתי לאשה – 'השנייה משמאל'. כשחזרתי, נינוח ומרוקן שלפוחית, כבר ביססנו ידידות של פירסט ניים, הודעתי 'רודניצקי' והלכתי לישון בטוח יותר מאי פעם".

מאיזו נקודה בזמן אתה יודע,  מהרגע בו מתפרסמים הפורטרטים שלהן בכפולת לאשה?
"לו הייתי רואה את כפולת לאשה, אני מניח שמאז. מכיוון שאינני, אז מהרגע שבו הן מסתערות על המסלול לשריקת הגוטמנית, ומספרות שהן מדעניות אטום שאוהבות ים וסוריקטות".

סוריקטה נאהבת

סוריקטה נאהבת

מה אתה מציע לבחורונת שרוצה להיות מלכה? באיזה גנים להצטייד?
"אין לזה פרמטרים ברורים, היא לא הכי יפה, היא הכי מלכת יופי, כשאני רואה, אני יודע. אם ממש לוחצים לפינה, זה משהו בלסת".

די נו, מה לסת?
"צר לי, זה מה שיש. אינטואיציה לא מוסברת, כמו בקזינו, שאתה יודע שייצא 24 שחור, שם את הז'יטונים ויוצא 14 אדום, אבל בלי ה-14 אדום. חוץ מזה, אם אתאר מרכיבים מישהו ישתמש בזה ויגנוב לי את הגיפט".

ומה עוד? נניח מה לצבוע, מה לגדל, מה לצמצם.
"תמיד טוב לצבוע בלונד, לגדל קאפ ולצמצם תחת – אני בעצמי עשיתי את זה, אל תקראו לי שוביניסט – וזה טוב לאו דווקא לתחרות, אלא לחיים".

לא היית רוצה למנף את כשרונך?
"זו השאלה, שמישהו יגלה לי איך עושים מזה כסף".

אתה רוצה לעשות כסף על חשבון נשים מחופצנות הנמדדות על פי מרחק העיניים שלהן אחת מהשנייה, טיב הקאפ ומושלמות האגן?
"את לא מקשיבה. אמרתי לך: הלסת ואינטואיציה. הכי דארוויניסטי שרק אפשר, בכפוף לדעתו החולקת של מנחםבן".

בלוגרים, היזהרו מיחצנים

החמצתם את הכתבה על הבלוגרים ("האנשים שכותבים יומנים אישיים ומעלים אותם לרשת"), הדבר הגדול הבא, בחדשות ערוץ 10 הערב? לא נורא, השלימו עכשיו (רק 2:11 ד').

נאור ציון, למשל (יכול להיות שזו עילת הכתבה, קידום התוכנית של ערוץ 10?), ערך מפגש בלוגרים, כדי שיכתבו על מפעלותיו. הוא חילק להם חולצות לקידום התוכנית שלו והבטיח שיכתוב איזה פרק עם בלוגרים שיוצאים מהמחילות שלהם, שהרי הם אנשים מוזרים כאלו, נו.

הבלוגרים הם סוג של מנוע אנושי שנמצא בתוך האינטרנט… הם טיפוסים כאלו (נ. ציון)

חוץ מזה התברר מהכתבה שכל עולם היח"צ מסתער על הבלוגרים ומעניק להם מתנות, ומזמין אותם לאירועים, ושולח אותם למסעדות ולאירועים מופלאים, למשל זה של לוריאל, שם אפשר היה לקבל מתנות בשווי אלף שקל!

עוד דווח בחדווה בכתבה על קבוצת בלוגרים אמריקאים שהגיעו לישראל ביוזמת ועל חשבון משרד התיירות. הם צריכים לשמש שגרירינו בעולם, אז לקחו אותם לטיול בכל אתרינו המפורסמים. רק דבר אחד שכחו לתת להם, כמו שהתלונן אחד מהם: זמן לכתוב. פרט שולי, נכון?

עיני אינה צרה במקבלי הצ'ופרים כמובן, אבל אני מודאגת, מודאגת מכך שבלוגרים רבים, רובם לא עיתונאים יסתנוורו מכל אותן מתנות קטנות וגדולות שהם מקבלים, ויהפכו כלי שרת בידי היחצנים, כי אתם יודעים איך זה, מקבלים מתנה, אז לא נעים. מה יכתבו, שהמוצר מצ'וקמק?

הבלוגרים הם האושיות המחוזרות ביותר על ידי אנשי השיווק. כולם חפצים ביקרם… הכל כדי שירוצו לספר לחבר'ה… החיזור אחר הבלוגרים הפך חלק אינטגרלי ממערך השיווק (הכתבת, סיוון כהן)

ברור שאיש לא יבוא בטענות נגדם, שהרי הם לא מחויבים לשום מנגנון מוסדר, ובצדק, אבל כשלעצמי חשתי אי נוחות גדולה לראות את חבורת הבלוגרים שנאור ציון קיבץ, מצטלמים עם החולצות המטופשות שהעניק להם.

מיקיעקב, שהציגו את הכתבה, היו משועשעים לחלוטין – הנה הפריקס האלו, הבלוגרים, מצחיקולים כאלו (הם לא אמרו את זה, צפיתי בין השורות).

יכול להיות שאני מגלה רגישות יתרה? לגמרי יכול להיות, לא מכחישה וחוזרת למחילה שלי, לא לפני שאחזור על מילותיה של הכתבת:

הבלוגרים הם אנשי השעה.

כשהאינטרנט יצאה לחופשה

לא חוכמה להיות בלי אינטרנט כשאת בטיול או בחו"ל, או בכלל יום שלם בחוץ. הבעיה הגדולה היא להיות בלי אינטרנט בבית. האינטרנט, כך התברר לי ביממה החולפת, היא שותפתי לדירה. לחיים. היעדרות של שותפה כל כך דומיננטית ופעלתנית שיבשה לי את סדר היום. העובדה שאני לבד בבית וששקט מסביב מתעצמת כשהאינטרנט יוצאת לחופשה מאונס.
וזה מה שקרה לי אתמול.

12:00
היא, או הכוח הקוסמי הגדול שמפעיל אותה לפחות התחשב/ה בי, ודקה אחרי שהעליתי את הפוסט היומי, פאף, נעלמה (אני רק מדמיינת את ההיסטריה שלי אם זה היה לפני). תחילה חשבתי שזה רק הג'ימייל שצנח. אחר כך בדקתי את הראוטר, ואז הרמתי את הטל' הבזקי כדי להתקשר לספקית, והנה, אין קו. אין לי טל' ואין לי אינטרנט. בעיה, לא? מתקשרים מהסלולרי לשירות תיקונים, 166.

אבל לא, כשמחייגים לשם מהסלקום, מגיעים לשירות של סלקום. לא לבזק. ולכן מתחננים למוקדנית שתושיע אותך, שהרי אין לך מס' טלפון להתקשר אליו, וגם לא אינטרנט לברר. בתום כעשר דקות היא הצליחה למצוא לי את המספר: 199.
אלא מה, כשמתקשרים לשם אומרים לך לפנות ל-166 – אבל אני ל א יכולה להתקשר ל-166 של בזק, כן? שוב, תחנונים לאשת השלוחה הראשונה שענתה לי, הבינה את המלכוד והעבירה אותי לשירות התיקונים. עוד כעשר דקות סלולריות עם בזק ומסקנה: באמת יש לך תקלה בקו! הטכנאי יגיע מחר, שישי. בין 10-12. רגע, התקלה היא בבית הוא בחוץ? אין לדעת. חכי בבית.

13:30
טם-טם-טם, מה עושים? אין לי מה לעשות עם הידיים פתאום. אין לי על מה להסתכל. במה לבהות. אולי לרחוץ כלים? כן כן, מיד, ולחפוף בצהריים במקום בערב? או, רעיון מצוין. והנה עברו 90 ד'. מה עכשיו? מממ. השעה שלוש עוד מעט. אקח את האופניים ואצא הפארקה.
ziporimpark

16:30
חזרתי מהפארק. אין לי אינטרנט. אין לי טל'. אוקיי, אני לא מתאפקת. ניקח את הלפטופ ונרד לקפה הסמוך. שעה ורבע, ואחר כך ליוגה. אוחחח, איזו הקלה. ממש כמו להשתין אחרי התאפקות ארוכה. מיילים, תגובות, קצת אתרי חדשות, יאללה, הגיע הזמן לצאת. הנזק זעיר: 20 ש' ללימונענע וטיפ.

20:20
חוזרת מהיוגה. טלוויזיה! יואו, קצב עוד נואם? זה התחיל בשבע! מה קורה פה?
יש לי את הפרק האחרון של לונדון פינת בן יהודה ביסמקס וגם תיקתק שורת מאחר הצהריים. ופרק אחד של רוק 30 (בסדר, שידורים חוזרים, מה לעשות). וגם לכתוב קצת. הרי יש לי מחשב, לא?

23:00
נעצמות לי העיניים, ואני צריכה לקום בחמש. גוררת את עצמי למיטה, כמה עמודים מתאונות ונרדמת. מה, גם ביום כיפור הולכים הצמים לישון מוקדם כדי לחסוך שעות עירות.

05:00
קמה. מרימה את השפור', אולי בכל זאת חזר הקו בלילה בלי שהרגשתי? לא. דממה מעיקה. העיתונים מתחילים לזחול לכיוון הדלת. קוראת קצת. שש ורבע יוצאת מהבית לשיעור רכיבה.

09:30
חוזרת הביתה אחרי השיעור וסיבוב קניות. מספיקים הרבה כשקמים מוקדם וקובעים עם הטכנאי. קוראת עיתונים.

10:19
טכנאי בזק מתקשר לסל': מגיע עוד כמה דקות.

10:30
הטל' של בזק מצלצל. יש. הטכנאי למטה: תיקנתי את התקלה. יאללה סלמאת ותודה.
קודם כל ג'ימייל. אל תשאלו מה קרה בזמן שנותקתי.
ומה, לא הקדשתי את הזמן הזה להתבוננות פנימה? כנראה שלא. הייתי עסוקה מדי במציאת תחליפים לחסך ובהתמודדות עם הפרידה הקצרה והכפויה.