איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 15.2-21.2 לא כולל אוכל ויוגה


אוכליפני

שני השינויים המהותיים בחיי בשלושת החודשים האחרונים, מאז שאני מתרוצצת בחדווה עם הסרט ברחבי המדינה הם התזונה והספורט.
כל הרגלי האכילה המסודרים והמאוזנים פחותויותר התרופפו פלאים. לפעמים אני יכולה להיזכר בחלחלה ששבוע לא אכלתי ירק או פרי. יש ימים שאני ניזונה משוקולד, מים ושקדים. ואם יש עוגיות תעשייתיות או ופלים במקום אליו אני מגיעה, אני מחסלת אותם כתחליף לארוחת צהריים או ערב. אין לתאר את ההתדרדרות, באמת. וכל הדברים הנוראים שתיארתי כרגע כתחליף לאוכל מיועדים לכך שאגיע למכסת קלוריות (אומנם ריקות) יומית סבירה שלא תוביל אותי לסף עילפון. האם זו התנהלות אחראית? בוגרת? ממש לא. הלוואי והייתי אוכלת את מה שבצילום.

אותו דבר בענייני פעילות גופנית. אם עד פרוץ הסרט לעולם הייתי מקפידה על הליכות קבועות של כמה קילומטרים כחמש פעמים בשבוע, היום אני מאושרת אם אני צועדת יום אחד בשבוע. בחלק מהימים, כי אני בערבים משוטטת בדרכים, בחלק בגלל הגשם או הרוח או האובך, ובחלק הנוסף בגלל התמוטטות כללית. על היוגה ויתרתי למרבה הזוועה כבר לפני שנה וחצי, מטעמי חיסכון והשקעה בסרט. נכון שאפשר לעשות יוגה בבית, והייתי משוכנעת שאצליח לעשות את הסדרה הראשונה של האשטנגה במלואה בבית, לפחות פעמיים בשבוע, שהרי אני מכירה אותה בעל פה, או לפחות היכרתי. אבל מתברר שכוח הרצון שלי לא מגיע עד כדי כך. הדבר היחיד שניסיתי להתמיד בו זו ההתעמלות המפורסמת בת שבע הדקות, אבל גם פה אני מחפפת. אשכרה, אי אפשר לסמוך עלי יותר. גורו החיים הנכונים שהייתי, בעיני עצמי בלבד כמובן, הפך ליצור נרפה ורב תירוצים. ולא, אין לי מה לסלוח לעצמי. ממש לא. ואחרי הווידוי, לדברים משמחים יותר.

לקט נופת צופים על "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

– "סרט יפהפה ומומלץ… כדאי לראות" (איתן ווייץ, קולנוע בראש צלול).
– "שרגל יודעת היטב את מלאכת הסיפור הקולנועי והיא רקחה סרט שעשוי בחוכמה" (עופר ליברגל, סריטה)
– "סרט קטן ומקסים" (תהילה שוורץ אלטשולר, פייסבוק)
– "יצירה יפה ומרגשת על חיפוש הילדות" (ריקי כהן, פייסבוק)
– "באמצע הסרט התחילו לזלוג לי דמעות" (ירון בן נון, פייסבוק)
– "כולנו בכינו וצחקנו בסרט הזה" (מיא עשת, פייסבוק)
– "סצינות מרתקות, בלשיות, משעשעות, מרגשות, קצביות, ומאוד מאוד נשיות" (חנה בית הלחמי, פייסבוק)
– "הסרט חצב במרבץ הגיאולוגי של נשמתי ופורר אצלי חתיכת סלע ביוגרפי מפעם" (ניצה צמרת, פייסבוק)
– "ממליץ מאוד לראות, הוא מתוק, עשוי בצורה מעניינת" (קובי כהן, פייסבוק)
– "היה מרתק לעקוב אחרי העבודה הבלשית שלך. תודה על החוויה!" (יורם שרת, אימייל)
– "עולם בו נשים מעזות להגשים חלומות" (תמי דינס, פוליטיקלי קוראת)
– "האורות נדלקו, ראיתי את אימא שלי מוחה דמעות. 'זה מאוד מרגש', היא אמרה לי" (תומר ברנד, אב טיפוס)

איפה השבוע?

סינמטק ת"א:
שני, 16.2, 19:30, בנוכחותי.
לשומרי שבת ומי שלא יכולים להגיע בסו"ש
שלישי, 17.2, 11:30
שישי, 20.2, 20:30
שבת, 21.2, 17:30

חמישי, 19.2, 20:00, לוחמי הגטאות
שבת, 21.2
10:30, מוזיאון חיפה
20:30, פסטיבל DOCfeed, איינדהובן, הולנד.
אזרחי הולנד, קדימה.

כפייה ביוגה? אלוהים, איזה קשקוש

לכאורה הטור הזה של רוני אברמסון בהארץ על כפייה דתית נוראה שעברה העלמה האומללה בשיעור יוגה צריך היה להופיע בולווט, אבל בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליו, ובגלל שיוגה היא בנפשי, ובגלל שהמורה הדגולה היא מחביבותיי, אכתוב זאת פה ומחר אלנקק שם. לא לדאוג. כולם ייהנו.
האמת, כזו תהום של בורות ושל ניכור לא פגשתי מזמן. כזו זרות והתעלמות, עד כדי שנאת אחים, לא ראיתי מימיי, אבל זה כנראה מאחר שאני לא נמצאת במקומות הנכונים.
אעבור על מילותיה של המתרגלת הפגועה בקפידה.
להמשיך לקרוא

מה שלום גברת אגודל

אני לוקחת לרגע פסק זמן מפרשת ענת קם, ועוברת לפרשה המסעירה באמת, החיים בגבס.

תקציר הפרקים הקודמים: גשם, החלקתי עם הקטנוע. חשבתי שזה כלום. מתברר ששברתי את האגודל. הכי כלום בעולם, נכון? באמת, על מה ההתבכיינות, אגודל! כולה אגודל!

כן, אני יודעת. אני צריכה לברך הגומל, לאפסן את הקטנוע, שבימים אלו חגגתי לו שנה, שיהיה בריא, ולהפסיק להתלונן. כולה אצבע!
נכון, כל זה בתיאוריה, מין פציעה שכלל לא נספרת בשום סטטיסטיקה. מתחת לרדאר וזהו.

אבל בשלושה שבועות שהייתי עם הגבס, לא הייתי מסתדרת אלמלא כמה חברות נאמנות, שאפשר לספור על יד אחת בלי אגודל, שעשו לי כביסה, והכינו לי אוכל, ורחצו כלים, וקנו לי מצרכים, וליוו אותי באשר אלך.

מפדח לגמרי. האגודל, מתברר לי, היא האצבע החשובה ביותר ביד. חשבו איך אתם אוחזים מברשת שיניים, ומסתרקים, וסוגרים את הרוכסן, ורוכסים כפתורים, וחותכים סלט, ורוחצים כלים, ומאותתים בקטנוע, וכותבים (אם אתם שמאליים), ואוחזים במזלג, בסבון או בספוג, ובמספריים, ולמעשה, כל פעולה שהיא.

נניח, הזרת. זאתי, אפשר להסתדר בלעדיה, אפשר בכלל להיוולד בלעדיה, אני בטוחה, ואיש לא ירגיש. אבל גברת אגודל? בלעדיה אי אפשר בכלל!

חוץ מהאגודל נפגעה הכתף הימנית שגם כך היא לא החלק המוצלח בגופי. אני שמאלית, כאמור, וצד ימין שלי לא הכי מפותח. מין מועד לפורענות שכזה. רק השבוע קיבלתי תשובה מהאולטרסאונד, והתברר שזו דלקת בבייספס. מאחר שמצב הכתף משתפר לאטו, אין מה לדאוג.

וזהו, הסרתי את הגבס, ומאחר שמעולם לא היה לי שבר עד היום, טפו טפו (חוץ מהפייק-שבר בשנה שעברה), לא ידעתי איך נראה איבר מגובס לשעבר, ולא איך הוא מתפקד. כשהתברר לי שהאצבע נפוחה, ועדין לא גמרה להחליף צבעים (מהשט"דים שבה), ולמעשה, לא ממש יודעת את כל הפעולות ששתה עד טרום השבר בנאמנות, נכנסתי להתקף היסטריה לא קל (מסכנה האורתופדית שנאלצה לחוות את האירוע).
מתברר שאלו הליכים טבעיים, ויעבור עוד זמן עד שהגברת תחזור לעצמה.

ביום בו הודיעה לי האורתופדית שהשבר אוחה, ושיעבור זמן עד שהאצבע תחזור לעצמה, כלומר אלי, עליתי על הקטנוע, ביראה וחלחלה, וגם חזרתי לעשות יוגה, לאט ובזהירות, בשיעור למתחילים. היה קשה שאין לתאר. לא ייאמן כמה מהר הגוף מאבד את כל היכולות הכי מובנות מאליו שלו, וכמה אני צריכה להתאמן עכשיו כדי לחזור למצב שלפני השברון הקטנטון האומללון הזה.

פה מתבקשת פסקה על פגיעותנו ושבירותנו, ובר חלופיותנו. כתבו אותה לבד.
פסקה
פסקה
פסקה

לחיות את חייה התאחד עם מקורותיו

השבוע הועברו כל תכני הפוסט מרשימות לפה. זאת אומרת שכל הפוסטים של לחיות את חייה, מ-2006 ועד 2009 נמצאים עכשיו באכסניה הזו על תגובותיהם. אפשר למצוא כל דבר באמצעות מנגנון החיפוש שמימין. וזה עובד. אפשר גם לחפש חומרים לפי ארכיון לוח השנה, שנמצא בתחתית הטור הימני. תיהנו.

Thumbs up

התחזית האופטימית שלי, שאחרי שבוע של אגודל בגבס ישחרר אותי האורטופד מעולו, התבדתה. אף שהאורטופד בחד"מ אמר שהוא נוקט בשבר הקל לחומרה, פסק עמיתו שלא מהחד"מ שעלי להתהלך עמו שלושה שבועות תמימים.
עד כה עבר שבוע.

בעניין הכתף, התור לאולטרסאונד נקבע לעוד שבוע מהיום, וזה התור הכי מהיר שהצלחתי לקטוף. בינתיים אני פועלת בעצת הרופא להפעיל את המפרק ככל יכולתי, מעבר לגבול הכאב, וזה מוכיח את עצמו.

מה למדתי השבוע?
1. שהאגודל (המכונה גם בוהן) היא האצבע החשובה ביותר ביד, לא יעזור.

היא משמשת –
א. לקליעת קוקו.
ב. לכתיבה בעט. כן, יש דבר כזה.
ג. לאחיזת מזלג/ סכין/ מסרק/ מברשת/ מטאטא/ מגב.
ד. לפריפת כפתורים/סגירת ריצ'רץ, לבישת מכנסיים.
ה. לאיתות בקטנוע. בלי אצבע האיתות, אני לא יכולה לרכוב.

אבל המצוקה היא אבי ההמצאה והאלתור, כך שבינתיים התאמנתי לאחוז בסכו"ם בעזרת האצבע והאמה, להתפעלותם הרבה של הצופים במפגן העוצמה.

בגלל שהאגודל השמאלית היא המגובסת, ואני שמאלית, כידוע, לקחה על עצמה יד ימין אחריות, ונקטה במאמצים מיוחדים כדי להצליח בפעולות שאחותה התאומה עשתה עד כה. וכך ביד ימין אני גם עושה קוקו, גם מצחצחת שיניים וגם מורחת קרמים.

מאחר שאני מנועה מיוגה לצערי, הפעילות הספורטיבית העיקרית שלי היא הליכה, ואני מקפידה ללכת כל יום מיפו לתל אביב, או בחזרה, ולפעמים לשני הכיוונים. נחמדה מאוד הצעדה הזו ושכרה בצדה – היכרות מעמיקה את נוה צדק או או המסלולים העירוניים יותר, דרך יפו, דרך מנחם בגין.

למה לא על הים עצמו? כי אני אוהבת ללכת על הטיילת של יפו בפאתי היום. הטיילת מיפו לתל אביב בשעות היום שמשית מדי ולא מקדמת אותי למחוזות חפצי העירוניים.

container

בהליכותיי גיליתי את קונטיינר, שם מעולה, שנפתח בהאנגר רחב ידיים עם בר ענק והמון מקום, בתוככי הנמל, מול סירות הדיג.
contmap


בתחילת החודש, אגב, היו צילומי סרט בנמל, אבל לא הספקתי לצלם מספיק, ואו לגלות באיזה סרט מדובר. מישהו יודע?

namal1

(מנדט, משהו?)
namal2
namal3

(כן נמל חיפה עבר ליפו).

כשהאינטרנט יצאה לחופשה

לא חוכמה להיות בלי אינטרנט כשאת בטיול או בחו"ל, או בכלל יום שלם בחוץ. הבעיה הגדולה היא להיות בלי אינטרנט בבית. האינטרנט, כך התברר לי ביממה החולפת, היא שותפתי לדירה. לחיים. היעדרות של שותפה כל כך דומיננטית ופעלתנית שיבשה לי את סדר היום. העובדה שאני לבד בבית וששקט מסביב מתעצמת כשהאינטרנט יוצאת לחופשה מאונס.
וזה מה שקרה לי אתמול.

12:00
היא, או הכוח הקוסמי הגדול שמפעיל אותה לפחות התחשב/ה בי, ודקה אחרי שהעליתי את הפוסט היומי, פאף, נעלמה (אני רק מדמיינת את ההיסטריה שלי אם זה היה לפני). תחילה חשבתי שזה רק הג'ימייל שצנח. אחר כך בדקתי את הראוטר, ואז הרמתי את הטל' הבזקי כדי להתקשר לספקית, והנה, אין קו. אין לי טל' ואין לי אינטרנט. בעיה, לא? מתקשרים מהסלולרי לשירות תיקונים, 166.

אבל לא, כשמחייגים לשם מהסלקום, מגיעים לשירות של סלקום. לא לבזק. ולכן מתחננים למוקדנית שתושיע אותך, שהרי אין לך מס' טלפון להתקשר אליו, וגם לא אינטרנט לברר. בתום כעשר דקות היא הצליחה למצוא לי את המספר: 199.
אלא מה, כשמתקשרים לשם אומרים לך לפנות ל-166 – אבל אני ל א יכולה להתקשר ל-166 של בזק, כן? שוב, תחנונים לאשת השלוחה הראשונה שענתה לי, הבינה את המלכוד והעבירה אותי לשירות התיקונים. עוד כעשר דקות סלולריות עם בזק ומסקנה: באמת יש לך תקלה בקו! הטכנאי יגיע מחר, שישי. בין 10-12. רגע, התקלה היא בבית הוא בחוץ? אין לדעת. חכי בבית.

13:30
טם-טם-טם, מה עושים? אין לי מה לעשות עם הידיים פתאום. אין לי על מה להסתכל. במה לבהות. אולי לרחוץ כלים? כן כן, מיד, ולחפוף בצהריים במקום בערב? או, רעיון מצוין. והנה עברו 90 ד'. מה עכשיו? מממ. השעה שלוש עוד מעט. אקח את האופניים ואצא הפארקה.
ziporimpark

16:30
חזרתי מהפארק. אין לי אינטרנט. אין לי טל'. אוקיי, אני לא מתאפקת. ניקח את הלפטופ ונרד לקפה הסמוך. שעה ורבע, ואחר כך ליוגה. אוחחח, איזו הקלה. ממש כמו להשתין אחרי התאפקות ארוכה. מיילים, תגובות, קצת אתרי חדשות, יאללה, הגיע הזמן לצאת. הנזק זעיר: 20 ש' ללימונענע וטיפ.

20:20
חוזרת מהיוגה. טלוויזיה! יואו, קצב עוד נואם? זה התחיל בשבע! מה קורה פה?
יש לי את הפרק האחרון של לונדון פינת בן יהודה ביסמקס וגם תיקתק שורת מאחר הצהריים. ופרק אחד של רוק 30 (בסדר, שידורים חוזרים, מה לעשות). וגם לכתוב קצת. הרי יש לי מחשב, לא?

23:00
נעצמות לי העיניים, ואני צריכה לקום בחמש. גוררת את עצמי למיטה, כמה עמודים מתאונות ונרדמת. מה, גם ביום כיפור הולכים הצמים לישון מוקדם כדי לחסוך שעות עירות.

05:00
קמה. מרימה את השפור', אולי בכל זאת חזר הקו בלילה בלי שהרגשתי? לא. דממה מעיקה. העיתונים מתחילים לזחול לכיוון הדלת. קוראת קצת. שש ורבע יוצאת מהבית לשיעור רכיבה.

09:30
חוזרת הביתה אחרי השיעור וסיבוב קניות. מספיקים הרבה כשקמים מוקדם וקובעים עם הטכנאי. קוראת עיתונים.

10:19
טכנאי בזק מתקשר לסל': מגיע עוד כמה דקות.

10:30
הטל' של בזק מצלצל. יש. הטכנאי למטה: תיקנתי את התקלה. יאללה סלמאת ותודה.
קודם כל ג'ימייל. אל תשאלו מה קרה בזמן שנותקתי.
ומה, לא הקדשתי את הזמן הזה להתבוננות פנימה? כנראה שלא. הייתי עסוקה מדי במציאת תחליפים לחסך ובהתמודדות עם הפרידה הקצרה והכפויה.