מממנים את "איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

חיש קל, כאילו לא עברו ארבע שנים ארוכות, הגעתי לישורת הכמעט אחרונה ביצירת איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
לכל המחכים בסבלנות כבר יותר משנה, מאז סיפרתי על כך לראשונה, אני רוצה לשתף את מעריצי הספרים המצולמים ואת כל מי שמחכים לסרט הדוקומנטרי שלי במימונו.

אז הנה פרויקט הגיוס ב-Headstart. וזה הסרטון המלווה אותו.
בעברית וגם באנגלית.

כל הדבורית שבעולם (חלק ג', וכנראה אחרון!)


ילדה בת עשר שלא קוראים לה דבורית מנגנת את מעוף הדבורה של רימסקי-קורסקוב

בגלל ההיענות לתחילת הפרויקט הייתי משוכנעת שכל שמונים ומשהו הדבוריות שבעולם יתייצבו באותה חדווה בה התייצבה העשירייה הראשונה. אבל משק כנפי הדבורה היכה בפני. ממש לא. בפוסט הראשון היו תשע דבוריות נרגשות. בפוסט השני שש דבורית. היו שבע, אבל השביעית הזדעזעה מסיבות לא ברורות לראות את דבריה ברשות הרבים וברחה. חבל. הבטיחה שתחזור ופרחה לה. לכי תסמכי על החיות השחורדיוניות האלו (פסים שחור צהוב, כן?). עוד אחת ביקשה לשמוע את קולי, לוודא שאני לא איזה פדופיל או סוחר קוק. נחה דעתה וכתבה. שאר הדבוריות פשוט לא הגיבו. האמת, זה משמח. מי שלא ענתה לי פשוט לא קיימת. מדובר כנראה בפלקטים של דבוריות שנועדו לבלבל את דעתי, שלא אהיה כה מבסוטה מייחודי.

ובכן הנה הקבוצה השלישית והאחרונה הכוללת שש שבע דבוריות. בסך הכל הגעתי ל-22 מכן. אני לא מחכה לדבוריות נוספות. אם יבואו – תפאדל. ואם לא, אדע כאמור שהן לא באמת קיימות. אחרי הדבוריות האחרונות יבוא הסיכום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק ב')

הבנתי שצריך לעשות משהו עם השם הביזארי הזה, שאחראי בחלקו להיותי קצת, אממ, משונה, אחרי שקיבלתי הצעת חברות מאחת הדבוריות והתחלנו להתכתב.
כך נולד פרויקט כל הדבורית שבעולם, שזהו חלקו השני.

וזה השאלון ששלחתי לדבוריות.

שלום דבורית
אני רוצה לכתוב על הדבוריות שבארצנו ולכן שולחת לך שאלון. אשמח אם תשיבי.
– מי בחר את שמך ולמה?
– האם גם אצלך השילוב של שם פרטי ושם משפחה הוא יחיד בעולם?
– את אוהבת/שונאת/ שוות נפש את/לשמך?
– אם לא היו קוראים לך כך, איך היית רוצה שיקראו לך?
– היית רוצה לשנות את שמך?
– את יודעת מה משמעות המילה דבורית (אל תחפשי עכשיו!)?
– את מסבירה לאנשים למה קראו לך כך?
– מהם השיבושים שהשם שלך זוכה להם ביוםיום?
– מה הדבר הכי מצחיק (או עצוב) שקרה לך בגלל שמך?
– יצא לך להיתקל בחיים בעוד דבורית?
– את מתבאסת מכך שיש בעולם כמה עשרות דבוריות?
– את חושבת ששם ייחודי הופך את מי שנושא אותו ליוצא דופן?
– מה את אומרת על כך שאלמלא פייסבוק לא הייתי יודעת על קיומך?
– מה את עושה בחיים?
– איפה נולדת?

יש מצב שפספסתי כמה דבורית בפייסבוק, יש כאלו שאי אפשר לשלוח להן הודעה ויש אולי כמה חסרות פנים.
אם באמתחתכם דבורית נסתרת שלא פניתי אליה, הפנוהּ הלום.
להמשיך לקרוא

כל הדבורית שבעולם (חלק א')

השם שלי תמיד היה עניין מרכזי בחיי. סוג של גאווה על השם הייחודי וגינונים אקסצנטריים שפיתחתי בהתמדה כלוויית חן לשם. אם כבר ייחודיות, אז עד הסוף.
אחד הסרטים הדוקומנטריים האהובים עלי הוא הסרט של אלן ברלינר, הצליל הכי מתוק, שתר אחר אלן ברלינרים נוספים.

אם עד עידן פייסבוק חייתי בעולם שכולו דבורית אחת ואליו הגיחה אי פה אי שם שמועה על דבורית נוספת או מפגש אקראי ומבעית עם מישהי הנושאת אותו שם, הנה הגיע פייסבוק וטפח בפרצופי: כמאה 80 ומשהו דבורית מסתובבות בעולם (כלומר בפייסבוק), והעולם מצדו בהלם.
איזה ייחוד ואיזה ערדליים.
אז חיברתי שאלון והתחלתי לשלוח אותו לדבוריות הפייסבוק (עד שצצה לי הודעה מפחידה מהאח הגדול שאם לא אפסיק לשלוח הודעות בקצב יסגרו לי את החשבון!).
הדבוריות מצדן התחילו לענות בשמחה.
אני מתחילה לפרסם את תשובותיהן.
זה יהיה פרויקט מתמשך שישתרע על פני כמה פוסטים. בסוף יהיו סיכומים ו… אבל למה להקדים את המאוחר?
להמשיך לקרוא

מילה שלי!/ או: כך שוב לא התעשרתי (פרק 147690)

במקרה הנוכחי שיגרתי את הרעיון שלי לשעשועון הטלוויזיה מילה שלי! (תכף, שנייה, תראו אותו) למפיקים שונים. חלק היו נחמדים והפנו אותי הלאה, כי הם לא עוסקים בכך. חלק לא ענו. למשל, בערוץ הילדים. התעלמות מוחלטת.
הייתי מתוסכלת מאוד, כי ידעתי שהשעשועון הזה צריך לקרות. העברתי אותו באמצעות צד ב' לאחד מאנשי השעשועונים בישראל. תגובתו: את מי זה יעניין?
ועדיין הייתי משוכנעת בצדקתי.

ידעתי את זה לא מהיום, כלומר מספטמבר 2010, שאז התחלתי לשלוח את ההצעה שלי, אלא מ-2002-3, שאז ראיתי את הסרט ודייק! לראשונה וכתבתי עליו, כמבקרת הקולנוע של רייטינג.
אז למה לא עשיתי עם זה כלום בזמנו? דווקא עשיתי. הצעתי את הרעיון למ"ק מקשת. לא זוכרת אם כתבתי לה מסמך קצר, אבל בוודאות דיברתי על כך איתה בשיחת עבודה. הבנתי ממנה שאין מצב. המשכתי לנג'ס על כך פה ושם למי שהיה מוכן לשמוע אותי במערכת רייטינג. בשנים הבאות נפגשתי ודנתי על כך עם עוד כמה אנשים.

ובשנה שעברה, כאמור, החלטתי שוב להזיז את הרעיון.
אחרי שלא נעניתי על ידי איש באופן קונסטרוקטיבי, הגיעה, לפני כמעט חודש, הכתבה הזו במעריב על חידון להגברת המודעות לשפה שיערוך משרד החינוך. מאותו רגע ניסיתי להשיג את דוברת משרד החינוך, כדי לספר לה על הרעיון שלי, להפוך את החידון לשעשועון טלוויזיה. כשמצאתי אותה אמרה לי שמאוחר מדי, הם כבר סגרו עם חברת הפקות. היא לא רצתה לומר לי עם מי.
בכיתי בכיתי, חיכיתי חיכיתי, והנה, השבוע התפרסמה על כך ידיעה בהארץ. טדי הפקות הם יוצרי השעשועון, והזכיינית המשדרת היא, התאמינו, קשת. כן כן.
יצוין כי מעולם לא שלחתי דבר לטדי הפקות, ולא היה לי שום קשר עם המשרד.
את ההצעה שלי שלחתי, כאמור, לכמה מפיקים (כמובן שהכל מגובה מיילית).

הנה הוא, השעשועון שלי, מילה שלי! שנשלח ברבע האחרון של 2010 לגורמים שונים.

כל הזכויות שמורות

מילה שלי!/ דבורית שרגל

שעשועון אינטליגנטי, שלא לומר חינוכי, הס מלהוסיף, הכרחי

מה זה-זה?

כו-לם מכירים את  ה-spelling  bee, תחרויות האיות האמריקאיות בהן דרדקים בגובה מטר יודעים לאיית על בורין מאות מילים מסובכות הרבה יותר מטירנוזאור רקס. ב-2002 נעשה הסרט המקסים ודייק (דוק'), וכמה שנים לאחר מכן לגעת במילים (פיקשן). התחרויות האלו היו השעשועון הראשון ששודר בטלוויזיה האמריקאית ב-1938, וגם למי שלא גדלו שם, ואנגלית אינה שפת אמם, זה אירוע מרתק, כפי שאפשר לראות בשני הסרטים המצוינים לעיל.

למה צריך בישראל שעשועון כזה?

ידוע אף מצער שילדי ישראל לא יודעים עברית, לא מכירים את מכמניה הגלויים, לא מבינים מילים שאורכן יותר משתי הברות, ובגיל מתקדם, דו ספרתי, עוברים לדבר בהברה אחת בלבד. על מנת שלא יתרחשו יותר אירועים בהם נערה בת 20 שואלת "מי זאת נטע זר" (והופכת לכוכבת טלוויזיה לוהטת, סיפור אמיתי), בת 15 שתוהה בשידור חי "מה זה 'השתלשלות האירועים'" (בתוכנית בוקר בסתיו האחרון), או בן 13 (יליד מחוז שינקין) שלא מכיר את שמות חודשי השנה העבריים, נייסד את השעשועון מילה שלי! שיעזור לגדל דור צעיר שיודע כמה מילים בעברית חוץ מ"כה" (כן), "ביוש" (ביי) ו"פחחח" (פחחח), ואפילו את ההקשר שלהן.

איך עושים את זה?

קלי קלות. הילדים הנבחנים בשעשועון מילה שלי!, שייצגו את בתי הספר שלהם יצטרכו לדעת את המשמעות של ביטויים שונים בעברית, לא עגנוניים כלל, אלא באמת יומיומיים, יצטרכו לאיית מילים מסוימות, להוסיף מילים חסרות למשפטים, ועוד ועוד, כמיטב המסורת השעשועונית, אותם יחברו גדולי המוחות תאבי העברית והלצון: מעטרה אופק ועד…
בתי הספר יעסקו בהכנת הילדים לתחרות, זאת אומרת, זה יוכל להיות חלקיק קטן משיעורי הלשון ו/או העברית ו/או הספרות. בבסיס ההסכמה לשת"פ מצדם: הכרת המערכת בחשיבות גידול דור של ילדים דוברי שפת אימם.

איך יתנהל השעשועון?

הילדים, שיגיעו לאודישנים בזכות העובדה שהם הטובים בכיתותיהם בהכתבות, בקריאה או בכתיבה ייבחנו, ומי שייבחרו הם אלו שיוכלו להוכיח את הידע שלהם גם בפורמט הטלוויזיוני.

בכל תוכנית יתחרו שישה ילדים: שלושה בנים, שלוש בנות. החלוקה תהיה לכיתות א-ב, ג-ד, ה-ו, ז-ח, ט-י. מכאן, שהשאלות יותאמו לגיל הילדים. כל תוכנית תהיה מוקדשת לשכבת גיל אחרת. אם זו תהיה תוכנית יומית, היא תוכל להתחלק לחמישה ימים בשבוע. שדח"ז לחמש התוכניות – בסופשבוע.

השאלות והתחרות יהיו מחולקות לכמה סוגים.
הנה כמה דוגמאות אפשריות.

1. הילדים יהיו מצוידים בעמדות מחשב. הם יצטרכו, למשל, לכתוב משפט (או מילים בודדות), שיוכתב להם על ידי המנחה, בלי שגיאות. את זאת יצטרכו לעשות בזמן קצוב, וכמובן, לא יוכלו לבדוק את עצמם.
הצופים יראו את תהליך הכתיבה.
המשפטים יצטרכו להיות חביבים ו/או משעשעים על גבול הנונסנס. סליחה, איגיון.

2. מתוך קטעי דרמה או קומדיה מומחזים ע"י שחקנים, כמו גם זמרים שיבצעו שירים כאלו או אחרים, יצטרכו המתחרים ללקט ביטויים מוכרים יותר או פחות, ולהסביר אותם. הביטויים הרלוונטיים יודגשו בשיר או בקטע המומחז, שיהיה או עיבוד לסיפור, או קטע מתוכנית טלוויזיה/הצגה כלשהי, או קטע מקורי.

דוגמה, מתוך מחכים למשיח:
יושבים שעות
מחכים שמשיח יבוא
משיח איש מפתח
ידו בכל ויד כל בו

ענן סמיך
וירוחם ממצמץ בשפתיו
יהודה מסתכל בשעון
ומפלבל בעיניו
(…)

אפשר גם בהפוך, לתת את ההסברים, ולבקש מהם למצוא את הביטוי המתאים.
3. מיני שבץ נא: כל ילד יקבל שקית אותיות, ויצטרך להרכיב מהן הכי הרבה מילים (כתובות נכון כמובן) בזמן מוגבל, על לוח (אולי בנושא מסוים ומוגדר מראש).

התחרות והפרסים

יהיו לטובת בתי הספר אותם הילדים ייצגו, וכן פרסים שהם מוטיבציה לילדים, אבל לא דווקא 800 ספרים מצומת ספרים, אלא iPad, קורא eברית מבית ידיעות, מחשבים ניידים ועוד. אמצעי קריאה וכתיבה עכשוויים. לא כסף. אמצעי לימוד והעשרה. איך? בעזרת ספונסרים/ מפרסמים.
————
עד כאן, חברים, השעשועון מילה שלי!.
מה לעשות עכשיו?

שוב כמעט התעשרתי

וגשם אין

המרחק בין הרגעים האלו, בהם אני בטוחה שזהו, אני יכולה להתחיל לחפש דירה במגדלי אקירוב, ועד ההבנה שאני נשארת פה ליד כיכר השעון, הוא כל כך קטן, שזה נורא.
מה שמדהים – האמונה הלא תיאמן שלי שבטוח עוד שנייה זה קורה.
הנחמה היחידה היא שלהבדיל מהפעמים הקודמות, בהן היה לי רעיון חסר תקדים ומיד אצתי לכתוב עליו פוסט, הפעם בדקתי.
ובקיצור:
התברר לי שרבים הם בני האדם שלא יודעים איפה החנו את המכונית שלהם (ביום, בלילה, בחניון, בעיר, בכפר). בין אם בגלל שהם מטושטשים מחומרים משני תודעה בעת החניה, בין אם עצם השיטוט והחיפוש אחר חניה מחרפן אותם לגמרי ובין אם סתם נחנו בזיכרון קלשלש.
מאחר שבסביבתי יש המון בעלי אייפון, מיד הבנתי: אפליקציה לאייפון שתזכור איפה חניתם, זה מה שצריך!
מיד גנבתי שם: Dude, Where's My Car? וחברתי, בעזרת קשריר קטן (Six[th] degrees of separation), למי שזהו עיסוקו, כינון אפליקציות ועשיית הון מהן, והיצעתי את הרעיון הגאוני.

האיש המוכשר חזר אלי בשניות.
כן, רעיון גדול, אבל מישהו הקדים אותך.

אאוצ'. כואב. שוב מישהו התעשר על חשבוני.

המהפכה הפמיניסטית נכשלה

הפוסט הזה לא עלי. ממש לא. אני חיה את חיי הפמיניסטיים באופן מושלם. אין לי טענות לאיש. כל מה שלא הצלחתי לעשות עד היום, למשל להתעשר, זה רק בגללי, בגלל כישוריי או העדרם. לא הקמתי סטארט אפ? נו, כי לא ניסיתי. כל פעם שיש לי רעיון אני כותבת עליו פוסט ומרגישה שיצאתי ידי חובתי לאלוהי הסטארט אפ.

אז מה אני רוצה? ממש ממש עכשיו קראתי את הפוסטורח הזה ב-TechCrunch, של פנלופי טראנק, שמסתכם בעצם בשורה אחת, שהיא גם הכותרת:
למה נשים לא מריצות סטארט אפ? בגלל הילדים.

לטראנק, בעלת חברה (נשואה לחוואי ואוחזת בצאצאים) וסטארטאפיסטית בשלישית (החברה שלה עוברת לוושינגטון, היא נשארת בוויסקונסין) יש כמה קביעות:

1. לנהל חברה זה גיהנום.
2. יזמות היא מחלה.
3. נשים לא רוצות להקריב את חייהן האישיים תמורת הסיכוי להקים את גוגל הבא.
4. לכן מספר הנשים שמכינות מצגות כה קטן, ולכן כה מעט נשים מקבלות מימון לסטארט אפ שלהן.
5. נשים נמצאות תחת לחץ אמיתי ללדת, ויש להן שעון ביולוגי.
6. נשים בגיל היזמות הרווח, 25, צריכות למצוא מישהו להזדווג איתו.
7. אם אתן רוצות ללדת לפני גיל 35, שאז השעון הביולוגי מתחיל לחרוק, צריך להתחיל בפרוצדורה בגיל 30.
8. את צריכה למצוא בחורצ'יק ולאזוק אותו בגיל 27 (באלוהים, כל זה היא כתבה, לא אני).
9. ילדים עם סטארט אפ – לא יעלה על הדעת. נשים שעשו את זה איבדו את החברה שלהן, את הנישואין שלהן, או את שניהם גם יחד.
10. ומי שכן עושה את זה, לא ממליצה על כך לאיש.
11. גברים מתיישבים כשהם בעניין של לעשות ילדים. הם לא עסוקים בחיפושים אחת "האחת".
12. גברים לא מטרידים את עצמם בשאלה אם הם הורים מספיק טובים.
13. טראנק אומרת שלפני שאתם מתנפלים עליה, דעו שהיא מגנט לנשים עוצמתיות שהגברים שלהן יושבים בבית ומגדלים את הילדים ומנהלים את משק הבית, אבל בסודי סודות הנשים הללו יסבירו כמה אינן מרוצות. לא באוזני הגברים כמובן. הגברים, לטענתן, לא עושים היטב את העבודה.
14. טראנק עצמה אומרת, למרות שאני רציתי להגיד את זה: הסיבה שנשים לא מקימות סטארט אפים היא הילדים. כן זו תשובה בנוסח שנות החמישים של המאה הקודמת, אבל אין מה לעשות.
15. נשים פותחות הרבה יותר עסקים, אבל מקבלות רק 3% מהמימון שגברים מקבלים.
16. הסיבה היא שנשים רוצות עסקי לייף סטייל, רוצות לשלוט בזמן שלהן, רוצות להגמיש אותו כדי שיוכלו לתמרן עם הילדים ורוצות לשלוט בעבודה שלהן.
17. בסטארט אפ שלה עובדים היא וחבורת גברים בני עשרים ומשהו. אלו האנשים שהיא רוצה לעבוד איתם: הם יעשו הכל למען הדבר: הם. אף פעם לא יפסיקו לעבוד, הם מאותגרים מהעבודה, הם יעברו לכל מקום, והם חיים מכלום.

הטקסט הזה של טראנק מזעזע:

ראשית, הקביעה הלא מהוססת שכל אישה רוצה לעשות ילדים או להתחתן  או שניהם. שנית, היא שוכחת את הכמות העצומה של נשים שיולדות בגיל 35 ומעלה, כמות שרק הולכת וגואה. שלישית, האפליה שהיא נוקטת בחברה שלה עצמה, כשהיא מעסיקה חבורת זאבים צעירים ושריריים, בלתי נסלחת ממש.

אבל הכי נורא זה אם היא צודקת, ואם סדרי העדיפויות של נשים הם אחרים.
שימו לב, לא מדובר על לצאת לעבודה, או על משרת ניהול, מדובר על סטארט אפיזם ועל המחיר שהוא גובה מכולם. נשים, כך היא אומרת, פשוט לא רוצות להשתתף במשחק.
מבאס מאוד לשמוע.
מה, כלום לא השתנה? כלום לא ישתנה?

עוד רעיון ירד לטמיון

זה בלתי נסבל לראות את הרעיונות שלי מתממשים. על ידי אחרים.
במאי 2008  כתבתי את הפוסט הזה, עדיין ברשימות, על חלל כתיבה.
היו המון תגובות, ונראה היה שיש עניין אבל שזה לא יהיה ממש כלכלי כנראה. כרגיל. הרעיונות שלי רחוקים מכלכלה נבונה, וגם חיי.
והנה שלח לי החבר יריב הערב את הדבר הזה. קוראים לו מיזנטרופ, והוא נמצא ברח' מרכז בעלי מלאכה. בבועה כמובן.
רררר. עכשיו אני חייבת לפקוד אותו, כדי לראות מה הפסדתי.

אם אני הייתי קוראת למקום בחסותי מיזנתרופ. נו נו, כבר הייתי חוטפת על הראש.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

איך אומרים To Floss?

הוטרדתי מכך מאוד בשבתי אצל רופאת השיניים. היא הציעה לי לפנות למחדשי הלשון אבריג וג'קי לוי, ואמרתי לה, עלי. לא צריכה עזרה.

החלטתי על –
לפַלְשֵן (צירוף של לפלס + שן), ומיד שלחתי מייל לאקדמיה ללשון עברית.

תוך שבוע קיבלתי תשובה:

שלום דבורית,
תודה על מכתבך ועל הצעתך.

נראה שההצעה היא הרכב של "פלש" ו"שן". האקדמיה ממליצה למעט ביצירת מילים בהרכבת מילה על מילה, מפני שאין זאת דרך תצורה אופיינית לעברית הקלסית. איש לא יערער היום על חידושי הדורות האחרונים, כגון רמזור וקרנף, אבל אין להרבות בהרחבת המילון בדרך זו. למעשה יש מילה קדומה במקורות במשמע 'flossing', והיא – חֲצִיצָה. הנה תשובה שנכתבה בעבר בעניין זה:

הצירוף חצץ את שיניו משמש למן התלמוד בהוראה זו של 'הכניס קיסם בין שיניו לנקותן ולהוציא את שיירי האוכל שנתקעו ביניהן' (מילון אבן-שושן), למשל: "ואין חוצצין בה שיניים" (בבלי. מסכת חולין טז ע"ב). פעולת החוט הדנטלי זהה לפעולת הקיסם, ולכן אפשר להתחיל לומר חצץ (שיניים) וחציצת שיניים על פעולה זו. כמובן במקום "חוט דנטלי" כדאי לומר "חוט שיניים".

בברכה,
ד"ר קרן דובנוב
המזכירות המדעית
האקדמיה ללשון העברית