לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שיר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

לילבס, אלה קרי, נוריקו וסיאה בדצמבר 2017

-סקירת "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" של אורון שמיר באתר סריטה.

-ההמלצה של כרמית ספיר-ויץ במעריב.

כרמית

תוספת, 3.12:

-מאמר שכתבתי על הסרטים ב"הפנקס". מיועד למנויים.

ביקורת באתר "סרט" (שרון טהר).

לוח ההקרנות של הסרטים:

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

סינמטק תל אביב

שבת, 2.12, 11:30

שלישי, 5.12, 13:30

שבת, 9.12, 11:30

שבת, 16.12, 11:30

שבת, 23.12, 11:30

שני,   25.12, 21:45

שבת, 30.12, 11:30

טיקוטין, חיפה

חמישי, 14.12, 17:00

שבת, 16.12, 11:00, 18:00

שני, 18.12, 19:00

שלישי, 19.12, 16:30

שבת, 23.12, 16:00

שלישי, 26.12, 16:30

בית גבריאל

ראשון, 17.12, 19:30

סינמטק חיפה

רביעי, 27.12, 19:00

טבעון, מרכז הנצחה וספרייה

שבת, 16.12, 11:30

שלישי, 19.12, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

שני, 25.12, 17:00, ספריית רמת ישראל, ת"א

חמישי, 28.12, 19:30, ספריית בית כרם, אולם בית הוועד

A3-01.jpg

מוצ"ש, 30.12, אירוע פרטי

בנוסף: יש דיוידי למכירה במהדורה מוגבלת. הדפסה אחרונה.

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

20.12, 16:39, פסטיבל הקולנוע באורוויל, הודו.

AfricainAurville

שבת, 23.12, ראשון, 24.12, מושי, טנזניה (לא טסה איתו)

שלישי, 26.12, 20:30, קיבוץ המעפיל

נותרו דיוידי ספורים למכירה.

לקט "מהנעשה בפייסבוק" בנובמבר 2017

איפה הייתם כשקראתם את "לילבס ילדת הקרקס"?
גם הסרט השלישי בטרילוגיה שיצרה דבורית שרגל נפלא ומרומם את הלב בהרבה רמות. סרט מסע, שכקודמיו מונע מתשוקה למפגש חוזר עם גיבורות הילדות הסיפרותיות שהיו מושא לחלומותינו על עולמות רחוקים, שהוא גם מרתק, גם מיטיב עם הזיכרונות וגם נוגע מאוד בניסים ובלב. ראיתי היום בסינמטק ת"א את "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונוללו?" עם אמה וסופי (9), ויצאנו נלהבות ונרגשות. והמשכנו לדבר בו הרבה, מדהים היה לגלות גם שנכדותיי ואני חקקנו בזיכרון הקריאה את אותם דפים ותמונות.
לא מצליחה להבין (!!!) כיצד אף גוף שידור עוד לא חטף את השלישיה הנדירה הזו, שמעוררת לא רק את בלוטות הנוסטלגיה אלא גם מחשבות על החיים ביקום האנושי (וכמה הוא קרוב לנו יותר מזה שנדמה לנו כילדים), והרבה השראה מיצירה שהיא בראש ובראשונה הגשמת החלומות של היוצרת האמיצה שלה.
בינתיים אתם מתומלצים בחום רב לא להחמיץ את ההקרנות המתקיימות כעת בסינמטק ת"א, המזמנות כבונוס גם שיח מעניין עם דבורית על מסע הסרט (יעל גבירץ). 


אני צופה באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בכל הקרנה ומפענחת פעם אחר פעם את הסרט מחדש. אז היום חשבתי ולאחר מכן דיברתי על משפט שאני אומרת בו: "ומה אם לילבס כבר לא לילבס"? ופתאום הבנתי שזה הפחד הכי גדול (שלי?), לא להיות יותר מה שהיינו פעם, מה שאהבנו בעצמנו, למשל כל החלקים המפעימים בילדות שלנו. ואז מישהו מהצופים אמר שאנחנו דינמיים, ולכן אולי לא נישאר "אותו דבר". אז עניתי ש"דינמיים" זה תיאור חיובי ואני מקבלת אותו.

צדה ספרים ישנים לאוסף סדרת ילדי העולם שלי. מצאתי את "לילבס ילדת הקרקס" ב-30 ש'. עסקת חיי. הבלבית אמר לי שחסר עמוד השער. אמרתי לעצמי, שטויות, מה. הספר נראה הכי ישן שיש וזה מה שרציתי. עד מדבריות רמת-גן רכבתי כדי לרוכשו.
הבלבית ירד עם האוצר וסיפר לי שריגל אחרי וגילה שעשיתי סרטים על הילדים מהספרים. "מה, באמת טסת להוואי?" שאל אותי, ממש כמו הילדים הלא-מאמינים בהקרנות הסרטים. נשבעתי שכן והצעתי לו לבוא לסינמטק בשבת כדי לצפות בלילבס.
רק בבית בדקתי את מה שנראה לי כהוצאה הראשונה של הספר בעברית ואויה, כחצי מדפי הספר אינם. אה, עכשיו ברור למה כ"כ זול. אבל אני שומרת אותו. גם לספרים מחוללים מגיע מקום על המדף. 

לילבסישנושן

אחד הנוכחים, פסיכיאטר בפנסיה, להעניק לי את פרס ז'ול ורן לרגל מסעותיי ברחבי העולם. אמרתי שאשמח לקבל כל פרס שהוא, כזו גרידית אני. על השאלה "למה הסרט לא בטלוויזיה" הצעתי לנוכחים לכתוב מחאה למנכ"לים.

"…המסע שלך לעשיית הסרטים האלה מרשים ומרגש אותי בכל פעם מחדש. לפעמים קשה להסביר איך מתחברים לאדם שאתה לא מכיר וזאת מבלי אפילו לפגוש אותו…" (א', מייל)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

חבר: מה את מראה בכמון?
אני: את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
חבר: למה לא את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?
אני: אתה כמו הבדיחה על האימא הפולנייה שקנתה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וירוקה. כשענב את האדומה שאלה אותו במרמור: "אה, אז את הירוקה אתה לא אוהב?"

יומולדת שלוש לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והנה, לאוסף, מכתב מצופה חדש:
"שלום דבורית! מצחיק שאני מאחל לך איחולים על הסרט הזה בדיעבד, אבא של הבדיעבדים… צפיתי בו פעמיים. גם בפעם השנייה דמעתי. מצחיק לגלות כמה אנשים יכולים להיות שותפים לתמונות-עולם ועולם-תמונות מעולם עמוק כל-כך. זה היה כמו לגעת במחצבים פרטיים שלא נגעתי בהם שנים. בעקבות זאת היו הרבה שיחות עם אלה שהיו איתי שם בזמן ההוא, שבו פגשתי את נוריקו ואלה קרי. תודה רבה רבה!" (י')

אלהקרישלוש

עם משלחת יפנית: אמנים, סטודנטים, גלריסטים, עיתונאים. כולם אורחי משרד החוץ, שבאו להריח קצת את ישראל וללמוד עלינו. הקרנתי להם מחצית מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את כל החצי העוסק אינטנסיבית בחיפוש אחר נוריקו. מעניין היה לראות את תשומת הלב שלהם גואה בכל פעם שיש בסרט שיחה ביפנית:). אחרי הסרט שאלו אותי "במה עסקו ההורים של נוריקו בשנות החמישים, כשהספר צולם?" ולכל מי שטוענים שאנחנו כפר גלובלי ואין הבדל בין בני האדם במקומות שונים בעולם? ובכן, יש ויש ויש.

יפניםנוב2017

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

התלבטתי, בגלל כל המחמאות שקוצר איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? בעשרת ימי חייו על האקרנים, האם אוכל לאהוב שווה בשווה את כל יצירותיי. קיבלתי מענה לשאלתי. נסעתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (שני אוטובוסים כל כיוון, בילוי בתחנה מרכזית, כל הרוק הזה) להספרייה הציבורית ע"ש צ'ייס מבשרת-ציון (אם תלחצו תראו מה כתבה המנהלת היקרה). זה לא עניין של מה בכך, כי בפעם הקודמת הייתי שם עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2015. גם אז היה נפלא כמו היום. הקרנת סרט בינות למדפי ספרים עמוסים היא אירוע מעניק השראה וירושלים ובנותיה (וחיפה!) אלו ערים אוהדות לסרטים שלי. אני בשוק מכך שסיבוב ההופעות שלי נמשך כמעט שלוש שנים ושבפרק הזמן הזה הבאתי לחופה וקידושין את שלושת סרטי הטרילוגיה (+אח קטן קצר קומה). הלם. אבל מה אני בעצם רוצה לומר? שצפיתי בסיאה שוב ומה-זה התמוגגתי. כך שכל חרדותיי בטלות ומבוטלות (לחצי השעה הקרובה). והתובנות של תושבי מבשרת על אפריקה, שפתיים יישקו. אפילו קו 405 במחלף עין חמד החדש הגיע בצ'יק. 

רוצה להסביר משהו על הילדים המגיעים לסרטים שלי.
ראשית, ממש ממש ממש לא התכוונתי ליצור סרטים לילדים. זה קצת מבלבל, אני יודעת, כי הסרטים עוסקים בספרי ילדים ובגיבורי ילדות, אז אנשים עושים לכאורה את ההיקש המתבקש, אה, אז זה לילדים. ובכן לא. נכון שיש ילדים שצופים בסרטים ומאוד נהנים, נכון שיש קבוצת ילדים שהיא פריקית שלהם, אבל זה לא סרט ילדים (בגיל הרך). כלומר לא סרטי ילדים. ואני חושבת שזה מסלים, במירכאות, מסרט לסרט.
הסרטים מיועדים לאנשים שנשאר בתוכם משהו, ולו קמצוץ זערער של הילד שהם היו. וכאלו יש מיליונים. אני מנסה לא להתקלשא פה (כלומר להשתמש בקלישאות) ולהגיד שהסרטים מחברים אותך לילד שבך, אבל זה די ככה. הסרטים מיועדים לאדם הבוגר שתוהה בהשתאות איפה הילד שהיה. ואני באה לשים את האצבע ולהגיד, הנה, פה פה פה, זה הילד שהיית. רואה כמה אתה חמוד? בדיוק כמו הגיבורים מהספרים.
ואם להיות עניינית: אז רגע, לא להביא ילדים? והתשובה, כן, הביאו אותם, בת נ אי שהם יודעים לקרוא כתוביות בעברית במהירות די גבוהה, בתנאי שהם סקרנים ופתוחים להתנסויות בז'אנר שהם לא מכירים לרוב, קולנוע תיעודי, ובתנאי שהם יכולים לשבת 54 ד' ולהקשיב ולצפות בכל החושים וגם לשמוע אותי לאחר מכן;).
אז כל מי שיגיע עם בני חמש, למשל, לאולם, יתאכזב מרה שהם לא בעניין. ולכן אומר: בבקשה, היצמדו להצעת ההגשה שלי: בני 9-99. ככה אני מכסה את עצמי ביטוחית מפני עוגמת נפש. ואל תתבאסו על הילדים אם למרות שהם עונים לקריטריונים שהצבתי לא ממש ירצו לצפות.
וכל ילד שמתחבר לסרטים זו בהחלט ברכה גדולה וברור שהוא מחונן;)
שלא לומר המבוגרים!

ואם פספסתם: ממליצה על הפוסט הקודם שלי על זכויות יוצרים ותוכן חינמי. מיוטיוב ועד נטפליקס.

רוצים גם?

כל הסרטים, כל הפרטים, הזמנות להרצאות, הקרנות ושיחות: דבורית שרגל, 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

זכויות היוצרים ביצירה שלך או: האם אפשר להרוויח כסף מחינם? מיוטיוב ועד נטפליקס

בעקבות דיונים בפייסבוק כתבתי את הקטע הזה, ואני מביאה אותו גם פה, עם עריכה ועדכונים, כדי שלא יישטף בנהר הגועש והשוצף של הרשת החברתית. לתחושתי לבלוג יש חיי נצח ארוכים יותר. אה, מה זה הפרדוקס הזה, או שיש חיי נצח או שאין, לא? בטח בטח. אבל זה לצורכי הדגשה והאדרה.

דרמה קצרת מועד התחוללה בעקבות סטטוס שכתבתי על הפרת זכויות יוצרים ביוטיוב לאחד הסרטים שלי. הפרטים הטכניים לא מעניינים אבל הרוחות התלהטו (אוקיי, הרוח שלי התלהטה) ותוך פחות משעה הפכתי את הפוסט ל"פרטי". יוטיוב מצדם הסירו את הקישור הבעייתי אחרי כמה הסברים והודעות שנשלחו אליהם.

אבל אני רוצה להתייחס להסתערות התגובות המיידית בפוסט בפייסבוק, חלקן מאנשים שמעולם לא הגיבו לי, לא מכירים אותי ולא יודעים דבר על דרך העבודה שלי, אך זה לא מונע מהם להביע את דעותיהם המאוד נחרצות, המבוססות על עולמות תוכן שונים לגמרי ולהסביר לי שאני טועה, בלי לנסות לשמוע קודם או להבין איך בדיוק אני עובדת ומשווקת את הסרטים ובלי להבין שלכל מוצר יש ליצור את התוכנית המתאימה לו. אין תוכנית שיווקית אחת שמתאימה לכולם.

תגובות המומחים פה היו: מה קרה לך, עזבי, זה המשפך השיווקי החינמי, הוא יביא לך מאות אלפי צופים, את חיה את הכלכלה הישנה, את לא מבינה את המאה ה-21, גם רדיוהד נתנו אלבום בחינם וגם מישהי מפיצה את הספרים שלה בחינם. יופי! זה מה שהתאים לה. לכם. להם.

ובכן, אסביר שוב. מדובר במספרים אחרים. בעולמות אחרים. אתם חושבים מסות, סטטיק ובן אל וכאלו. הסרטים שלי, חיים ונושמים ומוקרנים, אינם כאלו. הם לא מיועדים למיליונים. והם עלו כסף. מאות אלפי שקלים כל אחד.

לא בכדי אינכם רואים כמעט סרטים ישראלים (דוקו או עלילתיים) המופצים ביוטיוב. כן, יש מקרים מיוחדים, למשל סדרה שקיבלה מימון מלא מגוף שידור ומקרנות קולנוע, שנעשתה בהון עתק (הכל יחסי, כן?) שכל יוצריה קיבלו את שכרם+, ועכשיו אפשר לעשות איתה מה שרוצים. מי הרוויח מהצפיות ביוטיוב? המפיקים? היוצרים? גוף השידור? באמת? כמה? איך? אה, מהפרסומות? שוב, חוזרת למסות. בהחלט היה מעניין לקבל מספרים, אלא אם כמובן הכל היה לשם שמיים ולהרביץ תורה בעם ומי צריך בכלל כסף.

לעתים גופי שידור מעלים רק פרק אחד מסדרה ליוטיוב כגריין, ואת השאר מוכרים ב-VOD. כן, אף גורם לא מעניק תוכן חינם סתם. המטרה: להרוויח מהחינם כסף.

אבל אני, אני מתפרנסת מכך שאנשים מזמינים אותי להראות את הסרטים ולשמוע אותי, או מהקרנות סינמטקיות. כן, אלו המקומות היחידים שהסרטים שלי מוצגים בהם. חלילה אני לא אומרת זאת בתלונה. זה המצב, ומכאן יצאתי לדרך. זו נקודת המוצא שלי.

כ-מו-בן שצריך המוני אזכורים של היצירה שלך בפייסבוק וביוטיוב ובטוויטר ואיפה לא? ברור! מי אמר שלא? אז אני מפיצה את שמעם של הסרטים בדרכי, בפייסבוק באופן יומיומי, בעזרת הקהילה המלווה אותם ובעזרת אחרים, ובטח שיצרתי טריילרים לסרטים שלי, המופיעים ביוטיוב ופתוחים לכל דיכפין שיכול לקחת אותם ולעשות איתם כרצונו ואני מפנה בהם אלי, קוראת לצופים להזמין את הסרטים. וכמובן שאני מעלה גם את כל הראיונות איתי לרשת וכותבת שוב ושוב ושוב על הסרטים. איזו שאלה? ללא ספק, ברשת אני מפיצה את מרכולתי, את הסרטים שלי. אבל מכאן ועד להנגישם לצפייה חופשית במלואם יש מרחק לא קטן.

וגם אותו מפיק שנזף בי שהסרטים שלי ייעלמו כגשש החיוור אם לא אציף אותם להמונים ביוטיוב, כי גם הגששים נאבקים על זכויותיהם, מה הוא יודע על דרכי עבודתי? על העבודה היומיומית שאינה נגמרת, כבר שלוש שנים, שאני עושה בהפצת הסרטים ובשיווקם? ומה הקשר בין הגשש לבין הסרטים שלי? האם הגששים מפמפמים את יצירותיהם ברשת כמוני, כמה פעמים ביום, בכל צורה שהיא? ברור שלא! האם היצירות של הגשש חיות, מוקרנות, מונגשות, מדוברות, נמכרות היום? לא!
והאם כל הסרטים והסדרות שלו, של אותו מפיק, מופצים בחינם ביוטיוב? מה פתאום! לא ולא. אבל להשיא לי עצות שלא מתאימות לד.נ.א של הסרטים שלי, זה כן.

הוסיפו לכך עובדה אלמנטרית שכל מפיק צריך לדעת: ברגע שהסרט שלך מופיע ברשת אי אפשר למכור אותו לשום גוף שידור או לשגר אותו לשום פסטיבל. כן. בשום מקום מעולם. איך אפשר להתעלם מפרט כל כך משמעותי?

כמה יוצרי קולנוע עושים סרט אחר סרט מהכסף הפרטי שלהם? כמה? עליכם להבין שוב: אני מתפרנסת מהקרנות הסרטים ומשיחות עליהם. ולא, אנשים לא יצפו בסרט ביוטיוב ואחר כך יזמינו אותי תמורת סכום לא מבוטל לראות אותו שוב במתנ"ס המקומי ולשמוע אותי. זה פשוט לא יקרה.

הסרטים שלי חיים, בועטים ונושמים ואני משווקת אותם בכלים המתאימים להם ולי. חנוך לנער על פי דרכו? ככה גם עם כל מוצר שהוא.

כל משפכני השיווק החינמי חייבים להבין: לא הכל מתאים לכולם. כן, לפני עשור גם רדיוהד הוציאו אלבום חינם והרוויחו ים כסף כי למעשה *מכרו* אותו. אבל לרדיוהד יש מיליוני-מיליונים של אוהדים בכל העולם. ויש להם מכונת שיווק ויחצ משומנת שעולה הון-הון-הון. וחוץ מזה, עובדה, את האלבום של 2016 וכן את האלבומים שבין לבין הם מוכרים בכסף מלא.

הסרטים שלי הם ארט-האוס. השוק שלהם הוא לא השוק של רדיוהד וגם לא של הגשש החיוור, מיינד יו.

מאות אלפי בני נוער לא יגיעו לסרטים שלי. לא, היוטיוביסטים (כהמון) לא בנויים לאלה קרי ולנוריקו-סאן וללילבס ושות'. הקהלים שלי אחרים לחלוטין. ולא, אני לא אגיע למספרים שרק מהם מרשה יוטיוב להצטרף לתוכנית הפרסומות שלו.
כל אותם מעריצי המשפך צריכים ללמוד לתפור את החליפה המתאימה ללקוחות שלהם, לא לזרוק מנטרות שיווקיות בחלל ולספר איך המשפך השיווקי החינמי יביא לעליית ההכנסה באלפי אחוזים.

אכן, בני נוער ואו צעירים שצופים בלהיטים ההוליוודיים באינטרנט הולכים לאחר מכן למולטיפלקסים עם החבר'ה כדי לצחוק ולהתרגש וליהנות מהמסך הגדול. צריך להבין: סבבה, אבל זה לא קהל היעד שלי. הסרטים שלי לא מוצגים במולטיפלקסים ולא בטלוויזיה שלכם. הם מוצגים בסינמטקים, בספריות, במתנ"סים, בקיבוצים, במועדונים, בסלונים, בקבוצות סגורות. הם לא מתאימים להפצה חינמית.

זמן מה אחרי שכתבתי את הטקסט הזה קיבלתי מייל ממישהו.י, שיוצא.ת להעביר הרצאה בחו"ל לישראלים (ברור שבכסף, מי יטוס לחו"ל להעביר הרצאה בחינם)? וביקש.ה, פשוט כך, לקבל לינק לסרט שלי, כדי להרצות עליו ועל הדרך בה העולם נחווה בישראל של פעם. זוהי בהחלט הקצנה, למעשה שיא חדש, של "הכל ביוטיוב פתוח לכולם" (זה כמובן לא נכון, כפי שהסברתי לעיל). אבל הרעיון שאני יוצרת סרט, ומישהו יקבל אותו ממני בחינם כדי להרצות עליו ולקבל על כך כסף הוא בהחלט צעד דרמטי ומהפכני באותה כלכלת-חינם חדשה.

כלכלה ישנה? אני לא מבינה את המדיום? שיהיה. בינתיים מי שהחזירה את ההשקעה בסרט הראשון ויצרה עוד שני סרטים נוספים, ביחד טרילוגיה, זו אני.

תוספת, 2.12:

"תעלי את הסרטים שלך לNetflix, תרוויחי הון", היא עצה נוספת שקיבלתי. ובכן לא, זה קשה הרבה יותר. צריך: 1. הופעה מוחצת בפסטיבל גדול ונחשב 2. מפיץ ואו אגרגטור. ונניח שאכן (אין לי אף אחד מהפרמטרים, אבל נניח), מוכנים לשקול את נוכחותך בנטפליקס, צריך לשכנע אותם שבסרט שלך יש:
א. שמות גדולים
ב. נושא בוער
ג. צבא עצום ברשתות החברתיות שיפיץ אותו. כלומר, הכל זה שיווק שיווק שיווק. בעוד אני יכולה לעשות את הדברים בקטנה פה, בשכונה המצומצמת שלי, זה לא אפשרי באוקיינוס התוכן האינסופי.
בקיצור: אם נראה היה שעולם הסטרימינג נותן תקווה ליוצרי הדוקו העצמאיים, אז לא. הוא מתנהל בדיוק כמו הכלכלה הישנה. כן, יש יוצאים מן הכלל. מסכימה. והרי מה אני אם לא היוצא מן הכלל במובנים מסוימים, אבל המנגנון הזה גדול על מידותיי וכל עוד לא יימצא מפיץ שאמון על נטפלוקסים, אני נידונה לשלוח לנטפליקס הודעות ולא לקבל תשובה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

להזמנות ופרטים ורכישות והרצאות: dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

איך הייתה הפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

ב-20.10.17 התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

אולם מס' 3, סינמטק ת"א, שישי, 20.10.17, 14:16. הנקודה על הבמה: אני. צילום: שלומית כרמלי

הקרנותיו הקרובות בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:20

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק הרצליה:

8.11, 19:00

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום

והפרמיירה

זו הבכורה הרביעית שלי (אחת, "כדור בגב", הייתה קטנה ומשפחתית) והייתי כבר צריכה להיות בעלת ניסיון, כך חושבות הבריות. אז זהו, שלא. כלומר, הניסיון רק הופך את האירוע למפחיד יותר. ראשית, כל בכורה היא אירוע מלחיץ ברמות, אבל יש גם עוד משהו: לפני הטיסה הראשונה שלי בחיים (בגיל 21 הגעתי לפריז. חסכתי כסף במשך חצי שנה של עבודה אחרי הצבא) נורא רציתי כבר לטוס, אבל לא ידעתי מה זה אומר, איך מרגישים. ואז הגיעה הטיסה והבנתי. ומאז פיתחתי חרדת טיסה. כלומר, רק מהטיסה השנייה התחלתי לפחד. כך גם עם הפרמיירות. לפני הראשונה לא הבנתי כלום. לא הייתי מודעת לעוצמות שהדבר הזה מחולל. לשאלה מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את הסרט.

הפעם, לקראת פרמיירת הסרט שמסיים את הטרילוגיה הפחד והחרדה מילאו אותי בכל החודשים שלפני היום הגדול.

מאוד מאוד רציתי שהסרט יתקבל באהבה, כי במובנים מסוימים הוא דרש את ההשקעה הגדולה ביותר  מבין שלושת סרטי הטרילוגיה. טמונים בו כל כך הרבה מרכיבים מסוגים שונים, עסקתי בו בכ"כ הרבה מישורים ונושאים במקביל, כך שהעומס היה רב מנשוא.

אני מביאה פה את דבריי, וגם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק (בהמשך אביא עוד):

אני: חזרתי הביתה מהפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אין לתאר את רמת המתח, ההתרגשות, החרדה וההיסטריה שהייתי נתונה בה כל החודשים האחרונים, שלא לומר היום. היה אירוע מרגש מאין כמותו. אני מודה לכל המאות שהגיעו לשמוח איתי ואני שמחה שאהבו את הסרט. אני מביאה פה את הנאום הקצרצר שנשאתי לפניו.
מחר! מתחילות ההקרנות בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ. לוח נובמבר יתפרסם בקרוב.
מוכנים? הנה הדברים שאמרתי. תמונות יתפרסמו כשכל הצלמים ישלחו את תוצרתם:)
*
ברוכים הבאים להקרנת הבכורה העולמית של "אֵיפֹה לילבס יַלְדַּת הַקִּרְקָס וּמָה קָרָה בְּהוֹנוֹלוּלוּ?". אני, דבורית שרגל, שמחה מאוד לראות את כולכם. לְכָל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ חלק בִּיצִירַת הסרט הזה וּלְמַעֲשֶׂה בְּכָל הַטְּרִילוֹגְיָה.

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל "אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?", שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. אבל בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חיי התגלגלו באופן מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, פלאי, שֶׁלוּוָה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. כשאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה אני לֹא מַאֲמִינָה שעשיתי את כל הדרך הזו.
הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

אבל למה בכלל טרילוגיה? כי לא רציתי להיפרד מהספרים ומהדמויות. רציתי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, הצלמת, עוד על עצמי. רציתי להבין מה אני זוכרת מהילדה שהייתי כשקראתי את הספרים. מה זה זיכרון. איך אפשר לאחוז בו, אם הוא אמיתי ומה קורה כשהוא נעלם? משתבש? וְגַם, אִם דֶּרֶךְ הַזִּכָּרוֹן, אותו אני אוחזת בצבתות ברזל, אוּכַל לְהַנְפִּישׁ אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מפ"ת.

לא מעט קסמים ושעשועים יש בסרט הזה, שהעלילה שלו משופעת בקווים מקבילים בין הסיפורים. מצאתי בו תשובות להרבה מהשאלות שלי. לא תמיד תשובות עולצות, אבל תמיד עם קו ורוד דק באופק.

אני מוֹדה מִכָּל הַלֵּב לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ אִתִּי עָל הסרט: מִיכָאֵל בַּלָּק וַאֲשֶׁר סבידנסקי שֶׁצִּלְּמוּ, שְׁלוֹמִית כַּרְמלִּי שֶׁערְכה, עוֹדֵד זְהָבִי שֶׁכָּתַב אֶת הַמּוּזִיקָה ומִיָה הרמן-צָבּרי שֶׁקּוֹרֵאת וְגַם שָׂרָה. וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַגְּמָר: ערן מושקטל שעיצב, אור קפלן, אביב פרס, אורי גלאון, נעם לוי ואהרון פאר.
וְכַמּוּבָן, לְכָל מִי שֶׁתָּמְכוּ בּלילבּס וּבְכָל הַסְּרָטִים שֶׁלִּי וּלְקֶרֶן רָבִּינוֹבִיץ' וְלָעוֹמֵד בּרֹאשָׁה גִּיּוֹרָא עֵיני, שעזרו לי לסיים את הסרט.

תּוֹדָה לְכֻלְּכֶם,
נִתְרָאֶה בְּעוֹד 54 דַּקּוֹת.

——————————————————————-

יובל לוי: דבורית הייתה העורכת שלי בשלושה עיתונים ועל כן זכתה לתואר ״עורכת שלושת המלחמות ״. נשארנו חברים גם אחרי שעזבתי את עולם העיתונות והערצתי את היכולת שלה להמשיך להילחם על מקומה ודרכה תוך חריקת שיניים תמידית בעולם התקשורת הנבזי. הערכתי אליה גברה כשהחליטה לעזוב את המקור היחיד לפרנסתה ובחרה לצאת לדרך קשה עוד יותר, כהרגלה לבד תוך בחירה בעצמאות מוחלטת. כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיה שבאה היום לסיומה הוכנו בהלם. זה היה מקורי מרענן שנון ומצחיק. לסרט השני כבר חיכינו תוך הפגנת פמילאריות והוא סיפק לנו רגעים של עומק רגשי ואהבה גדולה לאפריקה שלפחות אחד מאיתנו חולק עם דבורית. לקראת הסרט השלישי גם רננה כבר הייתה מגויסת לחלוטין. היא קראה כל ספר, עקבה אחרי הסיפורים ונהנתה מהפגישות עם דבורית, שמצדה הכירה בכישרונות המיוחדים של ילדתנו עוד כשהייתה פעוטה בת שלוש. היום הגיע המסע לסיומו והותיר אותנו עם דמעה גדולה בזווית העין. דבורית פיצחה את חוויית הילדות של דור שלם ונתנה לגעגועים לאותה תקופה מסגרת ראויה, תכלית ותוקף רגשי עמוק. בקיצור, אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: מחר זה מתחיל בהקרנות מסודרות רוצו לראות!!
צילומים באדיבות הדוקטור.

————————————————————————–

גליה אלוני-דגן: לא יפה, דבורית.

השישי-שנ"צ שלי הוא עניין רציני. אפילו הילדים שלי כבר מדקלמים מתוך שינה ש"מי שמפריע לאמא לישון בשישי בצהריים, מאבד תנוך". עד כדי כך.

ולא, זו לא השעה שנקבעה להקרנת הבכורה שהרסה לי את השנ"צ. להיפך. תכננתי לחזור הביתה בארבע, להיכנס למיטה ולהמשיך במסורת ללא הפרעה. אבל אחרי מאבק קצר הבנתי שאין סיכוי. אני טעונת רגשות, מחשבות ורשמים בעקבות הצפייה בסרט. אז ישבתי לכתוב, ואל דאגה – לטוב ולרע, אני לא אשכח לך את זה.

ביקשת להימנע מספוילרים, וזה מעקֵר, מבחינתי, את האפשרות לכתוב כאן את כל מה שאני באמת רוצה לומר. לכן, יהיו למכתב הזה שתי גרסאות. האישית, שאותה אני שולחת אליך, לעיניך בלבד, והציבורית – שאפרסם כפוסט בפייסבוק, עם הרבה טקסט מושחר, שישמש כטיזר למי שהחוויה עדיין לפניו.

"אף פעם לא ראיתי סרטים כאלה.

אישה רגילה, כמוני וכמוך, ואיזו הפקה! ואיזו עריכה! מדהים"

(טל, בן 11, באוטו, בדרך הביתה)

"אוף, אני כבר לא יכולה לחכות. חיכיתי כל הגן"

(ילדה בשמלה משובצת, במעלית לקומה 1- בסינמטק)

בכורה של סרט שמתחילה עם שבבי קוקוס בפואייה, היא כבר עניין מבטיח. לא קרקרים עבשושיים, לא ביסלי, רחמנא ליצלן. שבבי קוקוס! לא יכולתי שלא להעריך את המחווה. בחיי ובלי טיפת ציניות. נפלא. כמעט הרגשתי בהוואי.

עוד בטרם כבו האורות באולם, וכבר התחוללה דרמה, כשאחת הצופות החליקה במדרגות ושברה את הקרסול. מעולם לא הייתי קודם בסיטואציה שבה באמת שאלו בקול רם אם "יש רופא באולם", ויכולתי רק לדמיין איך את מרגישה ברגעים האלה, כשגם בלי האירוע המיותר הזה, והעיכוב (שלא הטריד את הקהל כהוא זה, אגב) את מתוחה ונרגשת כל כך. אני יכולה רק לקוות שהכל הסתיים בטוב, שהגברת תשוב בקרוב להלך בינינו וגם תזכה לראות את הסרט שהחמיצה. כי מאוד, מאוד כדאי לה.

אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, בחושך. בעיקר דוקומנטריים. החשיכה מאפשרת לי לחוות אותם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לפעור עיניים גדולות כמו ילדה, לדמוע כשמתחשק לי, לצחוק בקול רם בלי שיידעו שזו אני. עשיתי את כל אלה, ולא פעם אחת, לאורך כל 54 הדקות של הסרט. וגם על זה רציתי להודות לך. כי לא תמיד אני זוכרת להיות כל כך אני,  וזו הייתה הזדמנות מצוינת.

"לילבס" הוא, בעיניי, הסרט העמוק, הבשל ולכן גם המוצלח ביותר מבין השלושה – אם כי כולם היו נהדרים בעיניי. אבל הפעם, אולי בגלל שגם אני כבר צופה "מתורגלת" וידעתי שאני יוצאת בעקבותיך למסע מסקרן, הרגשתי שקיבלתי בדרך מטען משמעותי נוסף, מעבר לחוויה הבלשית ולמתח המתבקש. הרבה חומר למחשבה, הרבה שאלות – חלקן נשאלו בקולך, חלקן נשאלו בראשי – על נושאים שמעסיקים אותי לאורך חיי: געגוע, זיכרון, התבגרות, אובדן, ילדות (רשימה חלקית). רצו החיים (כתבתי "רצה הגורל", ומחקתי) והמסע הזה סיפק לך, ולנו, לא מעט רגעים כאלה במהלך הסרט:

כש[…] והיו עוד רגעים רבים כאלה, שימשיכו איתי הלאה.

המוסיקה (עודד זהבי) פשוט נפלאה. מדויקת. שובת לב.

הנעליים (מיכל פרנקל) פשוט יפהפיות. מסע כזה ראוי לנעליים כאלו, ולהיפך.

העריכה (שלומית כרמלי) מוצלחת כל כך, עד שגם מופרעת קשב כמוני לא התפתתה ולו לרגע לבדוק מה השעה בסלולרי. תק-תק-תק, ונגמר לי הסרט.

מעציב לדעת שהסתיימה הטרילוגיה.

מסקרן לדעת האם את כבר יודעת, או אפילו עובדת על, הפרויקט הבא שלך. אני סקרנית לגביו מבלי שאדע מהו.

ומאד מעורר הערכה לדעת שוב, שאת כל הסרטים שלך עשית לגמרי לבד, בעשר ציפורניים עקשניות, שהתשוקה שמניעה אותן מעוררת פליאה, כבוד וקנאה. כן, ככה קוראים לזה. קנאה.

במידה מסוימת, הטרילוגיה שיצרת מכאיבה לי, ו"לילבס" במיוחד. ניסיתי לחשוב, עוד במהלך הצפייה, האם זהו כאב מריר-מתוק, של נוסטלגיה מהולה בצער. כנראה שכן. אם כי נדמה לי שככל שאני מתבגרת, המתוק – מתוק פחות, ולפעמים אפילו קצת מדכדך. לא שהכל היה דבש שם, ברחובות של שנות ה-70. ממש לא.

אני לא יודעת אם אני יוצאת מהכלל מהבחינה הזאת, או שזו הרגשה משותפת לרבים מהצופים. בכל מקרה, ברור לי שהסרט הזה – ושני קודמיו – הם חוויית חובה: לא רק לדבורית, הילדה מפתח תקווה, ולא רק לגליה, הילדה מרחובות, אלא לכל מי שהיו (ולכל מי שעודם) ילד/ה ממקום כלשהו.

זהו, הלכה לי השנ"צ באופן סופי וברור, לפחות עד שישי הבא. אבל היה כל כך שווה.

הביקור הזה, במחוזות הזיכרון שבין הגעגוע לתעתוע, כרטיס הכניסה הזה שנתת לי, ולכל מי שישב/ה באולם, לעולם המרתק שאת חיה ויוצרת בו – הוא מתנה יקרה מאד.

הטרילוגיה כולה היא בעיניי שיר געגועים חובק עולם, אנושי ונוגע, בכל שפה, גיל וצבע. מהוואי ועד יפן, מאירופה ועד אפריקה, מפתח תקווה ועד רחובות. ואם לא שמעת (שורה 6, באמצע) אז הנה, עוד פעם: מחיאות כפיים סוערות.

תודה גדולה,

גליה (וגם טל, כמובן)

——————————————-

מיא עשת: היום, כשהחורים הכי נידחים בעולם כבר נכבשו ע"י חברות התעופה המסחריות, וכל הפייס והאינסטה מלאים בתמונות מזנזיבר, מאיי אנדמן ומגרוזיה ההו-כה-אותנטית, קל להתפתות ולחשוב שאנחנו כתיירים יכולים גם באמת להכיר את התרבויות האלה ואת האנשים שחיים בהן. רק כשרואים סרט כמו 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' מבינים עד כמה המחשבה הזאת היא אשליה.

חזרתי עכשיו מבכורת הסרט, שיצרה דבורית שרגל, והתקיימה בסינמטק תל אביב, ואני אומרת לכם – לא רק לכו לראות, אלא רוצו. ולא בגלל שדבורית היא חברה שלי – אחת הבודדות שנותרו אחרי שנים של סינון קפדני משני הצדדים. בראיון טלוויזיה ל'כאן' יעצה דבורית להכין את הממחטות, ואכן – זה סרט מרגש ומבכיא, ויותר מזה, סרט מתח המתפרש על פני שלוש יבשות, שאין שום מושג כל דקה בו מה יקרה בדקה שאחריה.

זהו השלישי בטרילוגיית הסרטים שלה, המתחקים אחר גורלם של מי שכיכבו בספרי הילדות של הדור שלנו, בסדרת 'ילדי העולם' של הצלמת השבדית-יהודייה אנה ריבקין-בריק, שאיירה בטקסטים חברתה אסטריד (בילבי) לינדגרן. הילדים של אז הם בני שישים פלוס היום, וריבקין-בריק ז"ל מזמן (וקבורה בחולון), ועצם הניסיון לאיתורם הוא מבצע בלשי מרתק, שלו נרתמה דבורית בשבע השנים האחרונות.

לריבקין-בריק לא היו ילדים (למרות שהיתה נשואה לגבר ממש שווה וחתיך!), היא בחרה שלא להביא אותם לעולם של תקופת מלח"ע השנייה כי סברה ש"הדבר הכי טוב לילדים הוא לא להיוולד". לעומת זאת, היא מאוד אהבה ילדים והצליחה להתחבר אליהם, וספריה, שכדי לצלם אותם נסעה בכל העולם, שבו את לבותיהם ודימיונם של המוני ילדים באירופה ובארץ בעידן הטרום-מחשבי ועוד לפני אפילו שהטלוויזיה כבשה כל חלקה בחיינו. גם לדבורית אין ילדים, מבחירה,ֿ והיא לכן מרואיינת מבוקשת (וסרבנית) בקרב כל מיני תחקירניות בנות עשרים וכלום שחושבות שזה נורא נורא חתרני לעשות מיני אייטמים נועזים על הנשים המוזרות האלה.

כנגד הדפקט העצום של אי-השרצה, אני יכולה לסנגר על דבורית ולספר שבסרטים שלה היא מצליחה ליצור חוויה מרגשת כמעט כמו החוויה שנגרמת להורים מהקשקוש המזעזע שהילד הפרטי שלהם מביא מהגן וזוכה לשבחים של מדאים ומאמם, וגם, כן, אם נחזור לתחילת הסטטוס – מצליחה לגרד במעט את מעטה המסתורין של תרבויות שכל כך רחוקות מאיתנו, גם בעידן הגלובלי.

האם אי-הולדה היא בעצם, בניגוד למה שחשבנו, המפתח לאהבת ילדים ולסבלנות אליהם? או אולי המפתח לחיים מלאי עניין ומאושרים? או ליצירה של משהו בעל ערך? בשביל להתחיל לענות על השאלות האלה תצטרכו לצפות בסרט, שמוצג החל ממחר בסינמטק תל אביב ואח"כ בכל הארץ.

——————————————————-

מיכל פרנקל אז למי שהתעניין – הנה הנעליים מהסרט(:
זה הזוג הספציפי ממש (!), והן צוירו במיוחד עבור Dvorit Shargal, שביקשה שאם אפשר, אולי שיהיו ציורים שקשורים למסע. בגלל הסרט. וכך שילבתי נופים מגוונים, ובהם מכוניות, רכבת, סירות, מטוסים, וגם כדור פורח או שניים – פשוט לא הייתי בטוחה במה דבורית תבחר להתנייד ורציתי שיהיו לה כל האופציות.


אתמול היתה הקרנת הבכורה של השלישי בסדרת הדוקו המעולה שלה
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. היה מרגש באמת באמת. דבורית לא מוותרת בקצוות של העשיה ובוודאי שלא בלב. אני כותבת רק היום – לקח לי זמן להמליל לעצמי את התחושה המיוחדת שעלתה בי כשישבתי באולם וצפיתי בסרט, אבל בסוף הצלחתי: זה היה כמו להיות בתוך חלום. ממש כך. כי *הזמן והמקום איבדו משמעות איכשהו*, ומה יותר טוב מזה כדי לספר שהיתה שם חוויה מלאה אנושיות, שעטפה אותי כצופה?
אני מנסה להבין כדי להסביר איך היא עשתה את זה (בלי לספיילר. בלי לספיילר). אז יש את השילוב של עשיה פרקטית בוגרת עד פרטי הפרטים עם הצמדות לאותנטיות ילדית וזה משובח, ואפשר להפליג עוד בשבחים, אבל, כידוע, אין באמת משהו שיכול להסביר את ה'בוינג' של הקסם, כי ככה זה באמנות. וגם אחרי הסרט אגב, עלו מחשבות על מהות החיים ועוד. כמו שאוהבת.
ממליצה על הסרט בחום – זו אמנות ייחודית ושווה במלוא מובן המלה – 

———————————————-

אורלי מזור-יובל: לא פעם, כשאני אומרת לאנשים מה כתובת המייל שלי, אני נאלצת לחזור עליה פעם ופעמיים, ואף להסביר: לילבס, כמו לילבס ילדת הקרקס, לא מכירים? גם חבריי מפורום השפה העברית, עליו השלום, לא תמיד הבינו מה עומד מאחורי הניק שלי, וכיצד הוגים אותו, ואילולא נמחקו רשומותיו הדיגיטליות של הפורום מאלמנך הזמן הייתי יכולה לצטט שרשורים שלמים שדנו בו. הסברתי שלילבס היא גיבורת ילדותי הספרותית, ולא פעם סיפרתי – בין השאר בפורום העורכים כאן – איך ידעו כולם שנועדתי להיות עורכת לשון (כשהקריאו לי את הספר, ואני כבת ארבע, בקטע שבו לילבס אומרת "אני נורא כועסת על ליאו", אמרתי, לא אומרים "עליהו", אומרים "עליו"). רציתי כפכפי עץ כמו של לילבס, ובגד בלט לבן עם חצאית קטנה כמו של לילבס, ולעמוד על סוס נקוד בזרועות מונפות כמו לילבס. מיפת פיפת ומוריפת, קרא לי אבא שלי במלעיל את מילות הקסם שלה, ולרגע הייתי ילדה שוודית בלונדינית שחיה בקרקס. Dvorit Shargal ידעה היטב מיהי לילבס, וכל מה שלא ידעה – תסמכו עליה, היא ביררה. אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט השלישי בטרילוגיה שלה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? באתי כמובן בהתרגשות גדולה אבל גם בחשש גדול להתאכזב. כדי שלא לעשות ספוילרים, כמו שדבורית ביקשה, אגיד רק שיצאתי בתחושה של רוממות רוח. גדעון, שמכיר את לילבס רק דרכי ולא מתרגש ממנה כמוני, היה מרותק ומוקסם לא פחות ממני, ללמדכם שהסרט נוגע גם במי שאינו מחובר רגשית מילדות. וכשנדלקו האורות בדק את פניי לבקשתי ואמר שלא, האיפור לא נמרח לי מהדמעות. מהיום בקולנוע, אל תחמיצו.

—————————————–

גיא עמיעד: חזרתי עכשיו מהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו"
של היוצרת Dvorit Shargal.
הסרט הוא השלישי בטרילוגיה שמבוססת על ספרי ילדים שלפני 50 שנים היו למעשה הגרסה המוקדמת של האינטרנט.
הסרטים הם תוצר של חלום ועבודה קשה של דבורית שהצליחה לגייס קהילה שלמה לעזור לה להגשים.

הזדמן לי ללוות את דבורית וקצת לעזור לה במסע המרתק שלה (יש אפילו קרדיט בסרט!) ובעיקר חוויתי איך סיפור קולנועי אישי נוגע בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות.

ואם עד עכשיו לא הסתקרנתם ללכת לראות, קבלו המלצה חמה על סרט רגיש ומיוחד שעוסק באנשים, זיכרון והגשמת חלומות.
ההקרנות לקהל מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. מומלץ.

שבת שלום

————————————-

שלומית כרמלי (עורכת הסרט): לא ראיתי את הסרט הרבה זמן ואני חייבת להודות שהתגעגעתי ואחרי מיקס סאונד ואון ליין אני חייבת לציין שהוא ממש הפך חתיך. לא צילמתי הרבה, אבל היה חשוב לי להראות לכם את התור הגדול, את האולם המלא ובמיוחד עד כמה אהובה דבורית שרגל.

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו במאי 2017

קונגלומרט הקולנוע שלי:

מימון 
ב-4.4 הסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" בג'אמפסטארטר, אבל כמו שכבר הזכרתי, הפעם זהו מבצע מימון שהחל למעשה באוקטובר 2016, ויימשך ככל שירצו צופיי וקוראיי בכך. כלומר: אין דד ליין.

למעשה אני מייצרת מודל כלכלי אחר שיאפשר לי ליצור קולנוע עצמאי.
1. חלק ניכר מהסכומים שאני מרוויחה לפרנסתי אני משקיעה , באופן רציף, בסרט העתידי עליו אני עובדת בזמן נתון. זהו ההון העצמי, לא גבוה, אבל כך גם עליות הפקת הסרטים שלי (הכל באופן יחסי, כן?).
מאחר שאני עושה חלק גדול מהתפקידים בעצמי אני חוסכת מאוד בעלויות ובמנגנוני הפקה.

2. צפית בסרט אחד וברצונך להביע את הערכך ותמיכתך? אחלה? צפית בשני? כנ"ל. את זה אפשר לעשות ישירות דרך חשבון הבנק שלי בכל דרך שתיבחר.
דרך  נוספת: מסיבת גיוס. יוצרים אירוע (בכל סדר גודל שהוא, אפשר גם עשרה אנשים) בבית (או במקום גדול יותר), מספיק מסך טלוויזיה גדול וחיבור למחשב. אני מגיעה עם אחד הסרטים ומקרינה אותם ומשוחחת עם הנוכחים על קולנוע עצמאי, על עבודתי כיוצרת קולנוע עצמאית, על העבר, ההוה והעתיד.
הצופים משלמים על האירוע/תומכים בסרט העתידי כראות עיניהם.

לוח הקרנות מאי 2017

11 במאי, 19:00, אירוע פרטי. "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
16 במאי, 08:00, בי"ס מיכה רייכר ראשל"צ. "איפה אלה קרי…"

17 במאי, חוג בית, חולון, "איפה אלה קרי…"

28 במאי, 16:30, מכון ויצמן, אולם ויקס, "איפה אלה קרי…".
זהו אירוע לעובדי המכון, אבל גם אחרים יכולים להגיע.

—————-
29 במאי, 20:00, ספריית כפר סבא, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"

רוצים גם, בכל מקום בארץ ולכל קהל? בבקשה.

dvoritsh@gmail.com

052-3512025

מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה למוקיהנה?" גרנד פינאלה

בחצות יסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
זה היה מבצע מסובך במיוחד (המימון השלישי שאני עורכת), ואני אנתח אותו בקרוב, לכשיסתיים. עשיתי כאן כמה מהלכים שונים מאלו שעשיתי בגיוסים הקודמים ואני למדה שזה סיפור מעניין מאוד, מימון ההמון, וגם שהשוק, כמו עוד כמה גורמים, השתנו פלאים בשלוש השנים האחרונות: בי, בתעשייה הכבר לא כל כך זעירה הזו, בדרך שבה אני רואה מימון המון ומתייחסת אליו ובסביבה. אפילו בסביבת מעגלי התמיכה שלי.
אני מצרפת גם לפה את העדכון שקיבלו כל תומכי הסרט היום. אז אם אתם גם נמנים על התומכים וגם מנויים על הבלוג, עימכם הסליחה. תסתפקו בפסקה הראשונה וחכו לעתיד. לכל השאר, וגם למבקרים אקראיים, הנה:

הלילה בחצות (4.4.17) יסתיים מבצע הגיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
אם יש עוד משהו שתוכלו לעשות כדי לקדמו ככל האפשר, אשמח ביותר. למשל: להציע לחברים, מכרים ושות' לתמוך בסרט.
זהו מימון גמיש ובכל מקרה אקבל את הסכום שייאסף עד אז, כך שאל דאגה במישור זה.
לאחר מכן אמשיך במסע הגיוס כפי שעשיתי קודם לכן.
פרטים בהמשך.

*עדכון, 5.4, 8:35, סיום המימון וניתוחו
תמו ונשלמו 44 ימי גיוס לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? עם 42,885 ש'. אל דאגה, אקבל את הכסף. זהו גיוס גמיש.
קיוויתי להגיע ליעד, 100,00 ש', אבל ידעתי שזה יהיה קשה מאוד הפעם מכמה סיבות:
1. התחלתי באוק' האחרון בגיוס מוקדם וגייסתי בו כ-40,000 ש'.
2. אולי הגיוסים היו צפופים מדי: שלושה בקצת פחות משלוש שנים.
3. לא נתרמו, כמו בגיוס אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, 50,000 ש', ע"י אדם אחד. אבל היה מספיק ודי רוחב לב של אדם אחד גם פה. נשבעת.
4. המימונים ההמוניים מתרבים והולכים והתחרות קשה.
55. לא יכולתי לשלם שקל אחד על פרסום בפייסבוק, וגם לא לאף אחת מהחברות המקדמות מימונים.
66. יש לי קווים אדומים: מה אני מוכנה לעשות למען גיוס, והם קשורים ברמת הניג'וס והנדנוד. פניתי לכל תומכי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו במייל אחד בלבד בתחילת הגיוס. זהו.
לא פניתי אישית לחברים בפייסבוק, רק פרסמתי סטטוסים.
יש כל מיני כללים והוראות והצעות של החברות דוחפות המימונים מה לעשות, אבל אני לא רציתי. אני לא רוצה לעשות לאחרים מה שאני שונאת. בדיוק כמו בפתגם.
7. לא מעט (ר' גם ס' 3) העדיפו לקדם את הסרט ישירות דרכי ולא דרך האתר.
וכך, עם כל העקרונות שלי, היעדר תשתית שיווקית כלכלית ומסיבות הגיוס שהמצאתי (ערכתי שתיים, הלוואי והיו עשר), הגעתי לסכום ברוטו של כ-84,000 ש' (יש בגיוס הגמיש עמלה גבוהה, וכמובן מע"מ ומס כתמיד).
-מחצית מהסכום כבר הוצאתי מזמן, על העבודה השוטפת, וכל מה שאקבל בימים הקרובים יוקדש לשלבים הבאים ביצירת הסרט. לכל הסכום הזה הוסיפו עוד כמה עשרות אלפי שקלים שהשקעתי אני מעבודתי השוטפת: הקרנות הסרטים.
זה לא סכום מספיק ליצירת סרט, ולכן אקח (כלומר אקבל בנדיבות שגם היא חסרת תקדים) סוג של הלוואות נוחות מאוד לטווח ארוך מאוד.
-והכי חשוב!: אפשר להמשיך לתמוך באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישירות דרכי, דרך חשבון הבנק שלי, בצ'קים, בפייפל, מה שמתאים לכם. אני חושבת שהרעיון של גיוס ארוך טווח הוא מצוין.
-ואפשר גם לארגן מסיבות גיוס וסתם הקרנות רגילות של הסרטים. מחכה לכם.
תודה עד השמיים (ככתוב) לכל 222 תומכי הסרט בג'אמפסטארטר ולכ-70 ומשהו התומכים בשאר הפורמטים. בסה"כ הגעתי לכ-300. הידד. קדימה, ממשיכים.
——

הנה כמה דברים נוספים שעשיתי אני לקידום המימון:
1. ראיון בתוכנית הבוקר של קשת, מצורף למעלה.
2. סטארט-אפ זוטא: מסיבות גיוס.

הנה הראיון:

שתי חברות-רשת שלי הן Hanna Beit Halachmi וAdy Barill. שתיהן נשים שהמילים "רבות פעלים" קטנות עליהן בעשר מידות. וכל אחת, בדרכה השקטה והמופתית, הצליחה, בזמן אפס ובהתגייסות מיידית, בלי להסס שנייה, להרים מסיבת גיוס שלא יכולתי לדמיין מוצלחת ממנה גם בחלומותיי הפרועים ביותר. כל אחת ארגנה בצ'יק את המעגל החברתי-מקצועי שלה והרימה הפקת-על. אין בעולם מספיק מילות תודה עבורן, עבורכן, אבל אלו מעשים שלא אשכח בחיי. מאחלת לכל אחד ואחת מכם חברות כה נאמנות, מוכשרות ומוצלחות, שיכולות להפוך את העולם בלי שתראו טיפת זיעה אחת ניגרת מהן, וכל זה במקוריות, יצירתיות, תחכום ושלוות נפש של נזירות זן.
אחרי מסיבת המאה בגבעתיים לפני שבוע התייצבנו היום למסיבה ברעננה (שתי המסיבות בצילומים).
הנשים הכי שוות ever (וגבר אחד שהציל את כבוד בני מינו) הגיעו הערב לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ולסייע בהפקת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. השמחה הייתה רבה והאושר עז. בצילומים אפשר להבחין בי בתנועות "א-אני כפיי ארימה" האופייניות ובשוות שותות יין נתזים, יין רוזה ורוד כי לא הייתה שמפנייה בטיב טעם ובירה, וטועמות לבנה וחומוס ופיתות מזועתרות שהכינה המארחת, מקשיבות לי וצופות בסרט. היה א"א.

רוצים לארגן מסיבות גיוס? להציע לחברים? קדימה. ממשיכים.


אני מודה לכם עד מאוד.
אמשיך לדווח.
שאלות וכו', אתם יודעים היכן למצוא אותי.
עדכונים יומיים שוטפים בעמוד הפייסבוק שלי.

LOVE
דבורית

מימון המון לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה) לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? נמשך. נכון שהעולם מכיר אותי כמתאבדת שיעית שתזחל עכשיו 400 ק"מ על גדר המערכת על גחונה, שתי ידיה אוחזות בקת ובין שיניה מחסנית והיא מתקדמת מ"מ אחר מ"מ, ימים ולילות, שבתות ומועדים, חודשים ושנים, הכל כדי ליצור את הסרט שלה, לא משנה מה יקרה. כן, אני עושה זאת ובכ"ז זקוקה לסיוע מכם, קוראים וצופים בעבר ובהווה ובעתיד. כל אחד לפי יכולותיו. כל תמיכה חשובה.
הנה תגובות חלק מהסייענים:
[כבר קידמתם? העבירו הלאה לסייענים פוטנציאליים]
Agvanya Rellerr: בהצלחה דבורית. המשיכי להרעיף עלינו סרטים מקסימים, מעוררי מחשבה ורגשות.
Neomi Reichman: את השראה וגאווה. בהצלחה….
מתן מלך: את דבורית הכרתי לפני כשנה וחצי ומאז אני עוקב אחרי דרכה ואחרי היצירה שלה. אני ממליץ לכם לתמוך בסרטים שלה. רוצו לראות!
Liora Soffer: בהצלחה לדבורית האמיצה!
ניר בקר: בהצלחה דבורית!
Edna Friedman: בהצלחה!
דורון שנער: פרויקט משמח
Dalia Ben-Rabi: בהצלחה!
ענת כהנא: בהצלחה, דבורית! 🙂
ליאורה כוחלני: דבורית, את מדהימה. בהצלחה!
טליה בן-צור: בהצלחה!
Galit Landman Gabbay: אני ממשיכה להנות מהסרטים ולתמוך גם בלילבס. בהצלחה.
רקפת ניסן: תודה על החיבור שאת יוצרת אל ילדותי, מקווה להעביר לנכדתי
רות גן קגן: דבורית יקרה – אני ואחיותי תומכות בסרט השלישי ומחכות לערב אחיות המסורתי שבו נצפה פה יחד
אבישי כפיר: אני מעריץ תומך בדבורית
Shira Tamir: בהצלחה דבורית!
Orly Maayan: דבורית שרגל יוצרת מעולה. הלואי ויכולתי לתרום יותר!
Ran Shaham: בהצלחה בפרוייקט
חגית הכהן וולף: בהצלחה!
דליה וירצברג-רופא: דבורית היקרה, שיהיה בהצלחה ובכיף!
אפרת שטיגליץ: בהצלחה!
Bilha Golan: בהצלחה!
Liora Paskarr: דבורית היקרה, המשיכי בעשייה המופלאה שלך ולהגשים את חלומותייך. אנחנו מאחורייך, באש ובמים, מתלהבים ומוקסמים מכל מעשייך. במקרה יצא גם קצת בחרוזים. חיבוק גדול ושיהיה בהצלחה.
Chelli Goldenberg: אין עליך. בהצלחה. וחסר לך שלא מצאת את לילבס, גיבורת ילדותי 🙂
מרים בן מלכה: בהצלחה דבורית
Yona Arzi: בהצלחה!
Michal Binheim: בהצלחה!!!!
עטרה אופק: בהצלחה מותקית
סיגל מושכל-עצמון: מחכה בסקרנות רבה!!
Gal Zak: איזה כייף!!!
מיכל גוריון: שמחה לתרום
יעל בן דרור: דבורית, בהצלחה!!!
איתי בנר: בהצלחה!!
אורנה קנו: בהצלחה! מתגעגעת ללילבס בת הקרקס. זאת היתה התחפושת שלי בפורים כשהייתי בת 6. מחכה לסרט!
רוחה שפירא: דבורית היקרה – בהצלחה!
הילה פולקה: שמחה להמשיך ולתמוך בסרטים הנהדרים שלך 🙂
קרן שלום: בהצלחה
אופיר ליבוביץ (לביד): בהצלחה!
ronit lahav: מרגש ומעורר השראה. כבוד להיות שותפה
michal pinkas: בהצלחה! ממתינה בציפייה.
Tami Dynes: בהצלחה!
Sarah Nalkin: בהצלחה בפרוייקט
רינה לוי: עוקבת אחריך בהערצה. את מודל ליוזמה, השקעה ודבקות במטרה. מקווה מאד שלא תעצרי אחרי הטרילוגיה
קלייר פגיס: בהצלחה רבה דבורית המוכשרת והנהדרת!!! כייף גדול להיות חלק קטנטן מההצלחות הגדולות שלך.
Michal Kreitler: בהצלחה, דבורית!
אביבית משמרי: בהצלחה רבה! איזה יופי
Vladi Dvoyris: שמח לתמוך בפרויקט ומייחל להצלחתו
Amir Yarchi: טרילוגיה! איזה כיף…..
Michal Hecht: בהצלחה!
אורן נדיר: שיהיה בהצלחה!
רוני גלבפיש: עפר לרגלייך, יוצרת אמיצה וחרוצה שכמוך.
Orly Mazor-Yuval: אין לך מושג כמה ציפיות והתרגשות (ופחד נורא להתאכזב) לקראת סרט שמופיעה בו לילבס גיבורת ילדותי (וכתובת המייל שלי, והניק שלי כשהאינטרנט הייתה בעילום שם), ואת זה אומרת מי שפרצה בבכי למראה השמלה התכולה של הילדה הבהירה באאאומקלנ"ס או איך שאת לא מקצרת את זה. יש פגישה עם לילבס? למה החליטה לאה גולדברג לשנות לה את השם מליליבט? למה אימא של לילבס הרשתה לה לנעול כפכפי עץ מרעישים ומגניבים ואימא שלי לא? ולא אחמיץ את ההזדמנות לספר שוב את האנקדוטה הזאת, שהיא להיט במשפחה ואות מבשר על אחד מעיסוקיי העיקריים בחיים: כשהקריאו לי מתוך הספר, בטרם ידעתי לקרוא, את השורה שלילבס אומרת, "אני כועסת על ליאו", אמרתי: "לא אומרים עליהו, אומרים עליו!" בהצלחה, דבורית.
Aviv Peres: מי שלא מביט, מפסיד את הסרט של דבורית
יפתח גבע: כל הכבוד. בהצלחה!
יריב גבר: בהצלחה דבוז'

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה)

מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

מימון ההמון לסרט השלישי בטרילוגיית ספרי ילדי העולם, כבר החל.

 קישור לעמוד המימון והסרטון שמלווה את הפרויקט.

המסע שלי בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים בסדרת ילדי העולם של אנה ריבקין-בריק: "אלה קרי הילדה מלפלנד", "נוריקו-סאן הילדה מיפן" ואחרים, החל ב-2010. מאז השלמתי שני סרטים תיעודיים העוסקים במסע החיפוש המורכב שלי:
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", שמוצג זו השנה השלישית בכל רחבי ישראל ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו".

המסע הזה שינה את חיי. הפסקתי לכתוב את בלוג ביקורת התקשורת שלי, "ולווט אנדרגראונד", אותו המצאתי אחרי שנים ארוכות כעיתונאית והתמסרתי ליצירת קולנוע תיעודי. זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו. פה נמצא הלב שלי. זה מה שהכי מתאים לי.

השנה הראשונה בה שוטטתי עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדרכים הייתה השנה המאושרת בחיי. זה היה מסע התעוררות. שיניתי את עיסוקי בחיים, המצאתי את עצמי מחדש, הפכתי עצמאית לגמרי והוכחתי לעצמי ולעולם שאפשר להגשים חלומות בעזרת נחישות, עקשנות, אמונה תמימה והרבה הרבה הרבה עבודה קשה. וכמובן, בעזרת הקהילה התומכת בי ובקולנוע שאני יוצרת.
המפגשים עם הצופים היו הדבר הכי מרגש שקרה לי וההצפה העצומה של אהבה לה זכיתי מהקהל הייתה תופעה שלא יכולתי לדמיין אפילו קודם ליצירת הסרט. כמו גם תגובותיהם לסרט.

ועכשיו הסרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה: 
"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". 
למה טרילוגיה? כי המסע הארוך שלי בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים לא נפסק מעולם. כי יש עוד שאלות להן אני מחפשת תשובות: אני רוצה להבין יותר את הקשר שלי לצלמת אנה ריבקין-בריק ולספרים שיצרה ואת משמעותם עבורי. עבורי ועבור שלושה דורות בישראל. למדתי הרבה מאוד דברים על עצמי ועל העולם בעזרת העבודה על הסרטים, בזכות היכרותי את הצלמת. אני מרגישה שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה, שהפרויקט הזה גדול מכפי שחשבתי.

הסרט השלישי יעסוק בשני ספרים נוספים בסדרה, "לילבס ילדת הקרקס" ו"מוקיהנה מהוואי" ואספר בו עוד על חייה של הצלמת, אנה ריבקין-בריק.
אני יוצרת עצמאית מאוד וזו הסיבה שאני מבקשת את עזרתכם במימון הסרט.

אני משקיעה בו גם את כספי הפרטי, את כספי החסכונות שלי, בהם מימנתי חלק מהסרט הראשון, שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרטים. כל שקל שאני מרוויחה, למעט הוצאות מחיה צנועות, מוקדש ליצירת הסרט.ים
מימון נוסף הגיע גם מחיל החלוץ של התומכים דרך אתר הסרטים שלי. ועל כך מגיע להם צל"ש וגם מתנות יועברו אליהם כדין. 🙂

בעזרת תמיכתכם 
אוכל להמשיך בעבודה: עוד צילומים, עריכה, שזה החלק הכי מסיבי בתקציב יצירת סרט, מוזיקה מקורית וכל השלבים הטכניים שיכינו את הסרט להקרנה.
היו בטוחים: אני חסכנית שאין שנייה לה, הכל מתוקצב בהידוק חגורה מקסימלי.
אם תהיו נדיבים במיוחד, ייתכן אפילו ואוכל להפריש הפעם חלק מהתמיכה שלכם לשיווק הסרט, חלק קריטי בקידום כל יצירה שהיא.

הצוות שילווה אותי וייצור איתי את הסרט: הצלמים מיכאל בלק ואשר סבידנסקי, העורכת שלומית כרמלי, המלחין עודד זהבי ואנשי האון-ליין אביב פרס, ערן מושקטל ואורי גלאון.

אני מקווה שצופי הסרט.ים הקודמים שלי נהנו ויוכיחו את תמיכתם ונאמנותם ועזרתם ביצירת קולנוע עצמאי בישראל גם הפעם. 

ואיפה אפשר לצפות בשני הסרטים הקודמים, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"? אפשר להזמין אותי להקרינם בכל מקום שהוא. אשמח להגיע.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

גשם של סרטים

ראשית בעניין הוואיי, שם התנהלו צילומי החלק השני של הסרט השלישי שלי, הסרט שיחתום את טרילוגיית ילדי העולם. עשרה ימים רוויי טיסות, נופים ההולמים בחושים, הרבה גשמים השונים מאוד מהגשמים בישראל ומסע קולנועי שעלה יפה.
עשרת הימים שלאחר שובי היו מלאים בהקרנות של שני הסרטים, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" יחד עם ג'ט לג מטורף שלא חוויתי כמותו מימיי. זו הייתה גם הטיסה הכי מרוחקת שלי מישראל עד כה. 22 וחצי שעות טיסה לא כולל חניות ביניים.
ניסיתי לשמור על סדר יום לילה קפדני, אבל ראשי הסתחרר לגמרי מהמעברים ומהעבודה הקשה שנכנסתי אליה מיד עם נחיתתי ולא הצלחתי להיזכר איפה הייתי אתמול ולאן אני נוסעת מחר. אני מקווה שהיעפת התעופפה לה סופית. מישהו אמר לי שכל שעת הפרש בין הישראל למדינת היעד היא יום ג'ט לג. וזה בדיוק מה שחוויתי. אבל ממש.

והנה עוד כמה דברים שכתבתי בפייסבוק במחצית הראשונה של דצמבר 2016.

  • אתר קטנטן וחדש, צנוע ופעוט, המיועד רק לסרטים של דבורית שרגל בלי דיבורים מיותרים, כולל אמצעי תמיכה נוחים. מזמינה את הציבור להתפעם, למשש את הקירות, לבדוק מרצפות, להביא מתנות, לטעום מכוסות השמפניה הווירטואליות הפזורות מסביב ולכרסם מקלוני גזר שקופים וגבעולי אספרגוס חלוטים. כל השאר אמת לאמיתה. אז קדימה. נא לנגב רגליים בכניסה. אני כאן לשאלות.15420862_10154187788347151_4468730082542123244_n
  • גם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו התקבל לסל תרבות ארצי, לכיתות ה'-י"ב
    עכשיו שני הסרטים האחים יכולים לבלות ביחד באירועים מורכבים.
    הורים ומורים ומנהלים מוזמנים ליצור קשר.
  • יש יותר מ-5,000 פסטיבלי סרטים בעולם. יש כמה עשרות פסטיבלים גדולים, מה-A Team ואותו מספר מ-B Team. התחרות עצומה. רק לסאנדנס נרשמים כ-9,000 סרטים בכל שנה. נכון שכולם רוצים לגלות קולות חדשים, אבל קווי המתאר וההעדפות לסרטים הנבחרים די ברורים. אם סרט הוצג בסאנדנס כל פסטיבל אחר בעולם ירצה בו. מעט מאוד סרטים נשלחים לפסטיבלים ללא מפיצים וככל שהמפיצים גדולים ומוכרים יותר, מה טוב.
    אני עושה את כל העבודה הזו לבד ואני אנונימית לחלוטין מבחינת הפסטיבלים והנראות של הסרטים שלי בגוגל בעולם. מאחורי עומדת אני בלבד, ללא גרוש לשיווק וברור שלא שלחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לאלפי הפסטיבלים אלא רק למאות. וגם זו עבודת פרך. השקעתי בכך הון, הון יחסי כמובן, אבל זה כשעוד הייתי קטנה ובורה.
    כשהייתי צריכה להפיץ את אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו כבר החכמתי ואני שולחת אותו רק לפסטיבלים ללא דמי הרשמה (דמי ההרשמה נעים בין 10$-150$ ואולי יש יותר אפילו), לפסטיבלים ספורים. אאקוקל"ס התקבל ל-22 פסטיבלים קטנים בעולם, אבל לא היה בכך כדי לקדם את הסרט במאומה, אפשר רק להתהדר ולנפנף לשווא.
    בפברואר 2017 הוא יוצג בלפלנד, במקום מגוריה של אלה קרי וגם בפסטיבל קולנוע יהודי במינסוטה. סיאה כבר הוקרן בפסטיבל בקניה ובאביב הקרוב יגיע גם לפסטיבל בקמרון. אולי השגרירות תסייע לי להגיע לשם. ואם לא, הסרט יסתדר בלעדיי.
    עולם השיווק וההפצה הוא עולם מורכב ומסובך ובכל מקום צריך גם יח"צ. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולמצוא לסרטים הקטנטנים שלי שווקים נוספים בעולם. הסיכויים שלי הם כמעט אפסיים אבל אני ממשיכה בחירוק שיניים.
    בינתיים אפשר לצפות בהם בישראל בערוצים אלטרנטיביים, לא המקובלים פה, כידוע וכזכור. אמש השקתי לסרטים אתר חדש וצנוע מידות. קישור יגיע בתגובה הראשונה. אפשר גם לתמוך בסרט השלישי בטרילוגיה המונומנטלית דרכו. שאו ברכה
* 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד בסינמטק תל אביב. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.