מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מאי 2016

תחילת הקיץ. איפה אפשר יהיה לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במאי 2016?

6.5, חוג בית, חיפה (זו הקרנה פרטית, אי אפשר להצטרף, אך אפשר להזמין גם 🙂 )
9.5, דוד ילין, ירושלים
15.5, 17:30, הספרייה בשהם
16.5, 19:30, עין הנציב
23.5, 10:00, מתנ"ס מזכרת בתיה נדחה ליולי
25.5, בי"ס חופי הגליל
26.5, היברו יוניון קולג', ירושלים (הרצאה על אנה ריבקין-בריק)
29.5, דוד ילין, ירושלים

איפה הייתי ומה עשיתי עם הסרט באפריל:

– באפריל 2015 יצאה לאור המהדורה המחודשת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו-סאן הילדה מיפן". עד כה היו כבר שש הדפסות לכל אחד מהשניים ועוד היד נטויה. השניים גם בילו ברשימות רבי המכר כמה חודשים.
ארבעה הספרים המובילים הם:
נוריקו, אלה קרי, "סיאה הילדה מאפריקה" ו"לילבס ילדת הקרקס".
שלושת הספרים הנוספים שיצאו בהוצאה המחודשת הם "דירק הילד מהולנד", "נואי הילדה מתאילנד" ו"גנט הילדה מאתיופיה".

איזה סיפור מדהים ולאן מוליך אותי הסרט שלי: במסגרת התראות גוגל שאני מקבלת לבקשתי, התראות הקשורות לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? קיבלתי כעת התראה על "אלה קרי". אה, חשבתי בלאות, סבורה שמדובר בהתראת-שווא, שוב ג'ון קרי מגיע לאזור? עם מי הוא ידבר פה בפסח? עם העצים והמצות?
אבל נכנסתי לקישור והנה צילום ששמו "אלה קרי" (מעלה אותו פה) והוא צולם בפורים בשנות השישים בקיבוץ דורות ע"י עוזי היינברג, שנהרג בהתהפכות זחל"ם בעת שירותו בסיירת צנחנים ב-1968.
בת אחותו הקימה לו אתר הנצחה ומאחר שעוזי היה צלם חובב שם אפשר לראות את עבודותיו. זה מה שכתבה האחיינית, שי ברייר:

סבא גבריאל נפטר בינואר 2011, בקיבוץ דורות שבנגב המערבי.
הביקורים אצל סבא היו חלק מילדותי וכך גם שתי התמונות שעמדו תמיד באותו מקום על המדף בכוננית שבדירתו. למדתי על החסר מהן ומהטקס שהתקיים בקיבוץ ביום הזיכרון מדי שנה ובו הוזכר עוזי היינברג, אחיה של אמי ושל דודי גדעון.
עם השנים חיברתי מעט פרטים… עד ליום שבו התהפך הזחל"ם ועוזי נהרג.
מלאכת פינוי הדירה של סבא בקיבוץ חשפה בפני את אוסף הפילמים הענק… באותה תקופה, המצלמה כבר הייתה חלק מחיי ואותם פילמים שאמא שלי ארזה ושמרה בביתנו חזרו ועלו בי לא פעם.
למדתי על עוזי דרך העניין המשותף – שמעתי על הנער שקיבל מצלמה לבר המצווה בשנת 1961 ואיך הפכה למרכז עולמו בחייו הקצרים שנגדעו ב- 27.8.68 – מה כבר אפשר להספיק?
"מיד כשנפתחה בפני האפשרות במסגרת לימודי הצילום שלי הדפסתי מדי פעם תמונה מאותם פילמים ובכל פעם זה עורר בי סקרנות לעוד… גם השמחה של אימא שלי, שקיבלה כל תמונה בהתלהבות עודדה אותי להמשיך.
אמא שלי הייתה בת 9 כשאחיה נהרג והותיר בה כאב גדול ומעט מאוד דמות אח אמיתית. התמונות הולידו סיפורים שחלקם שמעתי בפעם הראשונה, אבל מעבר לכך למדתי על אותה דמות שנשקפה כל השנים מהתמונות על המדף… הרצון שלי הוא שהתמונות האלו ייחשפו ויפגשו את אותם נערים ונערות שבגרו, את אנשי הקיבוץ שהיה ביתו האהוב, את החברים שאותם הדריך בקן בחדרה, במסגרת שנת השירות לפני הצבא, ואת כל מי שמוצא בהם עניין ויזכירו לכל אחד מהם משהו מאותו עוזי.

אלהקריעוזיהיינברג
צילום: עוזי היינברג ז"ל, קיבוץ דורות שנות השישים.

-11.4 בוקר בשהם, כיתות ג'-ד'. רוב מוחלט של הילדים לא מכיר את הספרים, אך רובם היו כבר בחו"ל (זו שאלה שאני שואלת את הילדים הצופים בסרט כדי להדגיש את משמעות הספרים עבורי-עבורנו בימים שלא טסנו לחו"ל, כשהפעם הראשונה בה טסתי הייתה אחרי הצבא ואחרי שחסכתי כסף חצי שנה).
ילדה אחת מכירה את הספרים מסבתא שלה שצפתה בסרט וסיפרה לה עליו, וכה תיארה היא את הסיטואציה: "מישהי מאוד אהבה את הספרים כשהייתה ילדה וכשגדלה החליטה לצאת לחפש את הילדים מהספרים". ואז אמרתי לה שאני היא אותה מישהי:)
יש ילדים, בעיקר מי שלא נחשפו לספרים או לקולנוע תיעודי, שקשה להם להבין שהכל קרה באמת ומעניין לראות את ההבנה שלהם מתרחבת. ילדה אחת אמרה היום, "אז הספרים הם ספרים תיעודיים, נכון?" והסברתי, שלמעשה כן. בקיצור, אני מרחפת (שוב). נו, כמה אפשר? עובדה.

-10.4 "אני איתמר, אני בכיתה ג', קראתי הרבה חסמב"ה אבל אני אוהב גם את הספרים האלו. אמא שלי היא המנהלת של הספרייה. אחרי שתגמרי את 'אפריקה!', בעוד שנתיים, תעשי עוד סרט? כי יש הרבה ילדים בסדרה".
(חוויות מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספריית לב השרון)

-7.4 חזרתי ממרתון שלוש הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באירועי "רגע אחד" בעירייה. היה כיף גדול לפגוש חברי פייסבוק שאני מעולם לא מצליחה לזהות לפי התמונות, חוץ מקרן החמודה שכבר ראתה את הסרט וראיתי אותה בעבר אז מה החוכמה וגם חברה שבאה מכרכור לצפות בשנית ומתברר גם שכולם עקבו אחרי התספורת החדשה שלי ואף בירכו אותי עליה והיה גם מוולווט ותיק (ומגיב!) שרק בסוף הציג את עצמו ואני מקווה שכולם נהנו. בסוף צוות המקום כמעט הפך עלינו את הכיסאות אז נאלצנו ללכת.
הקטע הכי מפתיע: לא פעם מבקשים ממני הצופים לחתום על ספרי הסדרה שהם רוכשים ממני. היום ביקש ממני רופא ילדים להקדיש את שני הספרים שקנה "לנכדים לעתיד לבוא". נשבעת. הוא בא עם בת הזקונים. אמרתי לו, מה זה ככה להפעיל לחץ פיזי מתון והוא ענה, לא, רק על הגדולים, לא עליה. יצאתי החוצה בחצות ומה אגיד, ת"א שוקקת פלאים. חזרתי למבצר ביפו הייטס ברכיבה עם מעיל פתוח. אשכרה הקדים הקיץ.

-3.4 סינמטק הרצליה. שכבת ה'-ו' של בי"ס ברנר בעיר. הילדים לא ידעו מה מחכה להם, זו הייתה הפתעה במסגרת יום תרבות ארוך שהעירייה מציעה לתלמידים.
אף שכמעט אף ילד לא הכיר את סדרת ילדי העולם, הם נכנסו לסיפור ושאלו את השאלות הנכונות והרבה. כמו בכל מקום, גם פה הייתה שאלה ששאלו אותי בפעם הראשונה: למה אין לי ילדים ולמה לא התחתנתי. הסברתי שכל אחד בוחר איך לחיות ושלי זה לא מתאים. מקווה שנטעתי במוחם ובלבם את הרעיון שהחיים פתוחים ומגוונים. גם פה שאלו אותי אם זה לא נראה לי נורא לבזבז חצי מיליון ש' על סרט של 50 ד' והסברתי שזה לא "בזבוז" ושלכל אחד סדרי העדיפויות שלו. ילד אחד ניגש אלי בסוף ואמר לי ש"הסרט מאוד אמוציונלי". ככה, באלו המילים. היה ממש שווה:)

-1.4 יום עיון של דוקומנטריסטים בכפר יהושע (בניצוחו של הצייר אלי שמיר), ובו הופיעו מלבדי יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון"), רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") ובן שני ("עובדה"). אני דיברתי על קולנוע עצמאי וסיפרתי איך את הופכת לבמאית קולנוע עצמאי בעל כורחך: לא כי התעוררת בוקר אחד והחלטת על כך, אלא כי הממסד האטום הפנה לך עורף. הראיתי לצופים, אולם מלא, שלוש דקות מהסרט, וכולם התבאסו, כי הם רצו לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרתי להם שלצורך זה יצטרכו לצפות בסרט. כמובן שאיש, כולל בן שני, ששאל בקול, לא הבין למה הסרט לא ישודר בטלוויזיה, ואני הזכרתי שוב, כרגיל, את אנשי הפח והדחלילים המאיישים אותה

-2.4 תם ונשלם. אחרי שנה וארבעה וחודשים הייתה אחה"צ ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק תל אביב כל הצוות (סדרנים, מקרין, אחראי משמרת) ידעו שזו ההקרנה האחרונה והביעו את הערכתם. כמה מחברי פייסבוק שלי הגיעו בפעם השנייה: איריס גנור, אורנה גטניו, עודד זהבי (המלחין של "אפריקה!" ושל "כדור בגב" [טוב, מודה שהוא עשה עוד דבר או שניים בחייו]), שאולי, יהודית דריגס, דפנה, תומכת בהדסטארט של הסרט, באה לקבל את המתנות שלה רק היום (!) ולצפת בסרט, כמובן, כי הייתה עסוקה בשתי לידות, המתרגמת הפלאית גילי בר-הלל ("הארי פוטר"), חברה של חברה שצפתה בסרט בבית שמש בקיץ ובאה היום בשנית עם בתה, כל אלו הקהו את כאב הפרידה ואת תחושת סוף מסלול.
כמו שהבטחתי היו ממתקים (על מצע יפני אותנטי) ומדבקות וגם דמעות.


-מכתב מצופה:

הי דבורית,
הייתי אתמול בסרט שהוקרן בבני דרור, לאחר שנה שאני מנסה להגיע לאחת ההקרנות שלאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (אחרי המלצתה החמה של אמי שראתה אותו בחיפה בזמנו). הציפייה וההמתנה העצימו את החוויה, ממש כמו בסרט עצמו… נהניתי מכל רגע, התרגשתי מאוד וכמו כולם בקהל, גם עיניי לא נשארו יבשות.
אני בטוחה שאת מקבלת המון הודעות כאלה אבל מילה טובה זה תמיד נחמד.
אז המון תודה לך על היצירה המופלאה הזו, ומחכה בקוצר רוח לסרט על אפריקה!!
בהערכה ובהערצה רבה, מיכל"

-ציור של אנה ריבקין-בריק את עצמה. שער הקטלוג של תערוכה שנקראה "האמניות האמיצות של 1900".

oktobernotis_millesgaisrden_kvinnliga_modernister_anna_riwkin_52428b1ae087c30570a568e8

אחרית דבר

ובאשר לסרט השני שלי, שכבר מוכן וישודר ביום הזיכרון לחללי צה"ל ארחיב בתחילת מאי.
בינתיים יש לו עמוד פייסבוק: כדור בגב.

איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.

"אפריקה!", סרט המשך ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

בעוד אני ממשיכה את המסע עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ (וזה הלוח שלו לדצמבר 2015), אני עובדת על סרט ההמשך שייקרא "אפריקה!", שם זמני, ויעסוק בגיבורה האהובה מאפריקה.

כדי לממן את יצירת הסרט פתחתי במימון המון בהדסטארט. ופה כל הפרטים והדרכים להביא את "אפריקה!" לאקרנים. תודה על שיתוף הפעולה, ועדכונים יבואו בהחלט בבוא העת.

Africa! from dvorit shargal on Vimeo.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ דצמבר 2015

דצמבר 2015 פותח את השנה השנייה להקרנת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בכל רחבי הארץ. כן, גם אני לא מאמינה שאני כותבת את המשפט הזה. והנה סטיקר לציון האירוע:
IMG_0025

תזכורת: שנה לפרמיירה.
premiere2
צילום: עומר לוי

לוח ההקרנות דצמבר 2015

למעט ההקרנה בטבעון, אהיה בכל האירועים החודש.

סינמטק תל אביב
2.12, 18:00
12.12, 15:30
19.12, 15:30
26.12, 11:00

חוצה ישראל

מתנסערבהמודיעיןייצוגיםשלילדות

4.12, 22:00, מושב אביגדור
6.12, 14:00, פורום הסטודנטים, מכון מופ"ת
10.12, 13:30, בר אילן: ייצוגים של ילדות
10.12, 20:00, ערבה תיכונה
11.12, 20:00, עין השופט
13.12, 20:00, הספרייה ומרכז ההנצחה טבעון
15.12, 18:00, מועדון האוניברסיטה, ת"א
17.12, 10:30, מעגן מיכאל
20.12, 20:00, ספריה עירונית ערד
21.12, 20:00, כותר מודיעין: הספרייה (ר' גם מודעה לעיל)
28.12, 12:00, מכללת קיי, ב"ש
29.12, 8:15, בי"ס שגיא, קיבוץ שריד
31.12, 20:00, עין ורד

צרו קשר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

מה קרה בחודש שעבר?

יצא הספר השישי בסדרת ילדי העולם המחודשת: נואי הילדה מתאילנד.
כלומר, עד כה יצאו כבר שישה ספרים מחודשים:
אלה קרי הילדה מלפלנד
נוריקו-סאן הילדה מיפן
דירק הילד מהולנד
סיאה הילדה מאפריקה
לילבס ילדת הקרקס
נואי הילדה מתאילנד

עברתי הרפתקאות שחבל בבנימינה-גבעת עדה.

ספרייתבנימינה
צילום: מיקי שטיינר, ימים של קולנוע

והנה כפר יונה, שיקגו, וסול סלבה, במלבורן, אוסטרליה:

Just had an emotional experience of watching an amazing documentary made by the even more amazing Dvorit Shargal. The title is as esoteric as the subject matter itself: Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-san. Ever since she was a little girl, Dvorit idolised a series of books for children photographed by the talented Swedish photographer Anna Riwkin-Brick. She was determined to find the children featured in book photographed about 60 years ago. [I was raised on them] . The doco tells of Dvorit's painstaking work tracking down Elle Kari the girl fro Lapland and the Japanese Noriko San. Some detective work.
Sivan Barak of the next generation to have been raised on those books, and yours truly outside the Classic Cinema in Elsternwick (Melbourne) where the Jewish Film Festival is being held. Sivan is holding her own copy of the Noriko San book which she kept since her own childhood.

נאד המים של אלה קרי בסינמטק ת"א.

חגגתי שנה לפרמיירה, שהייתה ב-21 בנובמבר 2014.
ופה:

כמו שכתבתי בשבת בבוקר, זו הייתה השנה היפה והמאושרת בחיי. אין שום סיכוי שתהיה שנה שתתעלה עליה. זו הייתה שנת הניצחון שלי: כנגד כל הסיכויים איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הושלם, עלה ופרח ומשגשג בכיף. כשאמרתי זאת לנוכחים בסינמטק אמש הם התמרמרו וטענו שאין לדעת: אולי תהיה שנה מהממת עוד יותר? אבל אני יודעת. הסיפור שלי עם הסרט הזה הוא סיפור של פעם בחיים.
בשורה הראשונה באולם 4 בסינמטק תל אביב ישבו אתמול ראשי ערוץ 1, 2, 10, יס דוקו, ערוץ 8 והחינוכית, יחד עם מנהלי קרנות הקולנוע. כולם אחזו בידיהם זרי פרחים מעודנים וקופסאות שוקולד מהודרות, מחו דמעות, החזיקו ידיים במעגל תמיכה, עלו בשורה ישרה לבמה עליה עמדתי ושרו במקהלה: "חטאנו פשענו דבורית, צריכים היינו לתמוך בסרט שלך ולשדר אותו. אנחנו מתנצלים מכל הלב. אל תדאגי, העוול יתוקן, מגיע לכל ישראלי לצפות בו על המסך הקטן, מאחר שהם משלמים כל כך הרבה כסף על הזכות להימנות על צופינו".
פחחח. ברור שזה לא קרה. זה היה החלום האירוטי שלי בשנה האחרונה. אבל שטויות, באמת שטויות. בשורה הראשונה ישבו אתמול מלא ילדים מאושרים, כי ההורים שלהם שלחו אותם או הביאו אותם לסרט. הרבה יותר כיף. הם גם אלו שעטו על חמשת הפוסטרים שחילקתי אתמול חד-פעמית במתנה (בצילום) וזכו בהם.
אני שמחה על כל אדם שמגיע לאולם כלשהו ברחבי הארץ כדי לפגוש את הסרט ואותי. הצער הוא על מי שהגעה לסינמטקים ולמקבילותיהם אינה חלק מתרבות הצריכה התרבותית שלהם. גם להם מגיע לצפות בסרט, שמדבר לכל לב ולכל נפש, בתנאי שיש כאלו. אבל זה לא יקרה. הסרט לא יונגש לכל, כי בחייאת, יש דברים חשובים יותר להראות לציבור. אז המשיכו להפיץ את הבשורה. אלה קרי ונוריקו-סאן ואני נשמח לבוא לכל מקום בארץ ובעולם.
במוצ"ש, 28.11.15, 17:00, סינמטק ת"א, הקרנה אחרונה לסיום השנה הראשונה.
בדצמבר 2015 מתחילה השנה השנייה……..>>>

תיק העיתונות תופח

* ראיון בתוכנית סדר נשים של טל לאור, בקול ישראל (רשת א+ב).
דקה 33:29-45:50

* ראיון בתוכנית של רינו צרור.
דקה 31:47.

* תעשיה.קום: למשרד החוץ (קשתו"ם) אין קריטריונים.
יש מדיניות ושיקול דעת.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ ספטמבר

אירועים מרגשים ביותר היו באוגוסט, בין היתר עליית הסרט לגמר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע, המכונה פרס אופיר, וקבלת תמיכה מקרן רבינוביץ'. הכל בהמשך, ובינתיים, לוח השידורים לספטמבר, החודש החגיגי בשנה. ולא לשכוח, הסרט מתערסל בסל תרבות מ-1 בספטמבר. מנהלים, הורים ומורים מוזמנים לפנות אלי.
אה, ועוד משהו קטן, החלטתי לשנות את שם הבלוג, ולוותר על "לחיות את חייה". כל ההסבר לכך פה.

סינמטק תל-אביב
שבת, 5.9, 18:00 (בנוכחותי)
רביעי, 9.9 – יום הקולנוע הישראלי –  17:00 >> 10 ש' לכרטיס!
שישי, 11.9, 14:30
שבת, 12.9, 18:30 (בנוכחותי)
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30
שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שבת, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

ברחבי
2.9, זכרון יעקב, אירוע פרטי
7.9, 20:00, גבעת חיים איחוד
9.9, 20:00, ספריית גליל תחתון, כדורי
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל
28.9, 20:00, גבעת ברנר

הלוח מתעדכן במהלך החודש
איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

ומעלילותיי בחודש אוגוסט, החודש הלוהט בשנה

הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחגיגת יומולדת. יש משהו מאוד מעניין ומאתגר באירועים כאלו: להיות חלק מאירוע פרטי ואינטימי לא כחוגגת מן המניין, אלא כחלק מהתפריט, כבמאית שבאה עם הסרט שלה ומשוחחת עליו עם האורחים. זה מעניין בגלל הצורך למצוא את המקום החברתי המתאים, את המינון הנכון של השתתפות בשיחה ואו בשמחה.
את בן הזוג של כלת השמחה אני מכירה דרך Velvet Underground: היינו בכמה כנסים יחד, והוא הזמין אותי להרצות על הבלוגים בקורסים שהעביר. הוא, אגב, לא מאמין לי שהפסקתי לכתוב את הבלוג וחושב שהכל איומי סרק. חכה-חכה.
אמ-מה, שנינו אנשי ניו מדיה, ואילו הסרט ברובו הוא נצחון התקשורת הישנה, עיתונות הדפוס המושמצת והטלוויזיה המיושנת. אני מעולם לא חשבתי שגוגל הוא המלך, אבל זו מחשבה שצריך היה לשרש מקרב הנוכחים.
היו הרבה אמירות ושאלות יפות של הצופים. למשל, ביקשו ממני לספר על סדנת התחקיר לילדים מחוננים, וסיפרתי בהתמוגגות.
כך תיאר מישהו את תחושותיו בזמן הצפייה: "הרגשתי כאילו שעושים לי מסאג' ברגל אחת, ואז אני חושב, נו, עכשיו ברגל השנייה, והנה עושים לי מסאג' גם בה, והכל נגמר ונפתר, אבל אז אני רוצה עוד".
חזרתי מרעננה ליפו על הקטנוע בשתיים בלילה. שום ניידת של משטרת התנועה לא נראתה בדרך, ואף שוטר לא ביקש ממני לנשוף לינשוף. חומר למחשבה.

אחד הצופים בהקרנת הבוקר הססגונית בסינמטק ת"א, שפתחה את החודש התשיעי של אירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, היה פסיכולוג ששאל אותי מה עוד חיפשתי בסרט חוץ מגיבורות הילדות שלי, עניתי (פרטים בפעם הבאה שתפגשו אותי), וגם הסכמתי עם דבריו ועם פרשנותו. הוא הציע שהסרט יהפוך ל-case study (מקרה בוחן, חקר מקרה). אמרתי, יאללה בכיף, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה? ענה לי: הרבה פחות ממה שהיית צריכה לעשות כדי ליצור את הסרט. אז עכשיו אני מחכה במתח. חוץ מזה היו בסינמטק היום שתי חברות שלי, ריקי כהן, שבאה עם הילדים, היא עצמה צפתה בסרט בשנית, וכך גם חנה בית הלחמי (שצילמה), שבאה עם ענת, חברה בביקור מולדת. חתמתי למלא ילדים על ספרים ועל דפים. מתברר שאיש מהם לא מבין את כתב ידי, צרה נושנה. אני צריכה להתאמן בקליגרפיה, כמו נוריקו-סאן.

* גם אם אני מתה מעייפות אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאני מספרת על כל עלילותיי בעמק בית שאן, כי אני יודעת שיש מי שיושבים וכוססים ציפורניים ותוהים איך שרדתי בחום של 44 מעלות ובתחב"צ. אז הנה הסיפור מראשית לאחרית. משדיווחתי בבוקר שאני מתכוונת לעלות על האוטובוסים, כתבה לי מיד חברת הפייסבוק המשודרגת ד"ר מיכל רום, שכבר צפתה בסרט במכללה האקדמית כנרת בחורף, שבחל"ה, עידן גרינבאום (כן כן, העיתונאי ואיש הטלוויזיה) ומחצית מילדיהם וחבריהם ובנידודיהם, יצאו לחגוג בת"א יומולדת, ויוכלו לקחת אותי טרמפ למסילות (שהרי הם תושבי אשדות יעקב איחוד). לא היה קץ לשמחתי ולמזלי הטוב, ואמרתי, וואלה, הנה גדולת הפייסבוק וכמה טוב שאני נערה המספרת בפתיחות על כל מעשיה. ואכן, נפגשתי עם החבורה העליזה במסוף 2000 בת"א (הידוע כרכבת סבידור), שם החניתי את קטנועי האדמוני, ויצאנו למסע ארוך לעמק החמים. כן כן, כך נחסכו ממני שני אוטובוסים והמתנות. האין אני הכי בת מזל בעולם כולו? כן, אבל זה עוד כלום.
הגעתי לפּשְפָּש של מסילות, שם התבקשתי לרדת, ולתוהים מהו פִּשְפָּש זה, הרי ההסבר: השער הקטון להולכי הרגל, ולא הכניסה הממוחסמת לקיבוץ. משם באה רעיה מוועדת התרבות לאסוף אותי ברכב השרד המקומי, הקלנועית, על כל מזוודותיי, תיקיי ושקיקיי. זו הייתה נסיעת הבכורה שלי בקלנועית, המדלגת בכבדות על כבישי הקיבוץ במהירות של 2 ק"מ בשעה, אבל מה לי כי אלין, זכיתי בפיס. גם טרמפ עם סלב חביב וידידותי, גם ילדים מתוחכמים במושב האחורי שדנו בכובד ראש במשמעות הענקת סלולרי לילדים מכיתה ב', ובשאלה למה אין הרבה מתקני פנצ'רי אופניים בעולם, וגם קלנועית מלכותית (צילום מגדל השמירה הישן נעשה בסיור הקלנועית השני, שאחרי השקיעה, תוך כדי תנועה).
משהגענו למועדון שכבר צונן קלות, ובדקנו את הציודים והזיוודים והמקרנים וכו', הגיעה אחת מוותיקות המשק, שתחגוג בשנה הבאה 60 שנים במסילות, וסיפרה שמהיום שהיא שם לא היה כל כך חם כמו היום (כלומר אתמול)! הנה, לא סתם חרדתי ולא סתם הרגשתי שבעוד רגע אתמוסס בקול בעבוע פצפוצי על השבילים.
הספקתי לסעוד את לבי בשזיף, ענבים וגלידה, והאולם החל להתמלא ביושבי הקיבוץ הקטון (המתפרנס מביח"ר לכבלי פלדה ומגידולי שדה) וקיבוצי הסביבה. ואגב, מסילות נכון לקליטת חברים חדשים וחובבי חום.
מימד אקטואלי נרשם בשיחה שאחרי, כשאחת הצופות, מורה ותיקה אמרה שזה בדיוק הזמן, בו החברה הישראלית שסועה ומדממת, להראות סרט כזה, שמראה ילדים מכל העולם, וכולם שווים. אמרתי שזה בדיוק היה החזון של אנה ריבקין-בריק בעולם שליחך את פצעיו אחרי מחה"ע השנייה.
אבל השיא היה כשהתבשרתי שיש לי טרמפ לעפולה! וויי, שני נסים ביום. הטרמפ היה עם פסיכואנליטיקאית ורופאה מהעיר, שעלתה לישראל ב-1980 מארגנטינה. היא הייתה פעילת זכויות אדם שם ונרדפה ע"י משטר הגנרלים הרצחני והמטורף, עד שהפכה לאישיות בלתי רצויה. הסוכנות היהודית עזרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. סיפרתי לה על הפסיכולוג משבת, שהציע להפוך את הסרט ל-case study והיא פסלה את הרעיון: מסרט ומספר צריך ליהנות, לא להפוך אותם למחקר כזה, אבל כן, הודתה שזה טרנד של השנים האחרונות.
היא אמרה שהסרט מלא רגש, ואילו אני שטחתי את משנתי בגנות הפסיכותרפיה. זה מעניין, כי חוץ מהמפגש עם הפסיכולוג בשבת זה כבר הטרמפ השני שלי עם פסיכולוג(ית) בימים האחרונים: גם מחיפה לרעננה הגעתי בשישי בלילה עם פסיכולוג בכיר, וגם הערב. מעניין מה היקום רומז לי.
אחרי עיכובים ותלאות הופקדתי בתחנה המרכזית בעפולה, שם ביליתי חצי שעה בהמתנה ל-840, האחרון לערב זה, סופרת את הג'וקים הלאים שיצאו לטיול לילי על הרציפים. הוא הגיע בדיוק בזמן, ובתום כשעה וחצי ירדתי במסוף 2000 ומצאתי את הקטנוע בדיוק במקום שהשארתי אותו. בדרך ליפו, בג'קט פתוח, נהניתי מהרוח ומהכבישים הריקים. איזה כיף היה.

אני חושבת שזכיתי בצופים הכי נבונים בישראל, שמגיעים לסרט, וכבר שמונה חודשים שאני מקבלת אימיילים והודעות מרגשים ומלאי תובנות:
"…הילדה בת החמש מפתח תקווה שרצתה נורא לראות עולמות אחרים ולהיות חברה של נוריקו סאן, אולי בעצם קיוותה שאנה ריבקין תייחד אותה ותכיר אותה כיוון שראתה באנה מושא הערצה, מבלי לדעת כלום, ויחד עם זה להבין הכל.
בת החמש הזו הכירה את עצמה כל כך טוב (מה שברבות השנים יתחמק ממנה או יתרחק ממנה, או שפשוט יוסתר מהכלל), עד שזיהתה באנה ריבקין את עצמה, היוצרת (שתהיה), שכבר אז (בגיל חמש) רצתה לצור תמונות, קולנוע, סיפור.
ואולי התחברה מבלי להבין גם לסיפור חייה האישי של אנה ריבקין (שבתחושתי) אהבה נשים ולרגע גם מאוד את לאה גולדברג.
ההרגשה, תוך כדי הצפייה בסרט היא שיש משהו מוסתר ולא מדובר, אולי עדיין בגדר נעלם , ולכן , נורא חבל שהסרט נגמר כי אפשר לראות ממנו עוד.
(ואולי זו הסיבה שאת מלווה אותו)
אהבתי מאד. תודה, דנה
[תציצי בעמודים 98/9 בספר של יעל נאמן, מרותקת']"

כשאני על הקטנוע ולא צריכה ווייז, האנדרואיד בתיק, כך שרק כשהגעתי לסינמטק ראיתי שהחמצתי שיחה, אבל המתקשרת השאירה לי הודעה מרגשת: "אני אסתי קוסוביצקי מהקאמרי וראיתי את הסרט המדהים שלך, המרגש, לפני שבועיים, כמו כמעט כל הדור שלי, הספרים האלו היו… בעיקר נוריקו-סאן, שכל כך הזדהיתי איתו… עשית סרט נפלא, נפלא ועוד פעם נפלא, את יוצרת נפלאה, וגרמת לריגוש להרבה הרבה מאוד אנשים…".
כך שנחתתי בסינמטק ת"א, כשהסרט השתחל בסדקים של פסטיבל אנימקס, על ענן ורוד.

* הסרט יטוס לפסטיבל במילנו, איטליה.
Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

* ישששש!
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עלה לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (בוכה בוכה בוכה). הסרט שאף גוף שידור בישראל לא רצה לשדר, שאף פסטיבל ישראלי לא רצה לארח, שאף קרן לא תמכה בו. הסרט שלא קיבל שקל, שקל אחד! מממסד התרבות והקולנוע הישראלי. הסרט הכי עצמאי במדינת ישראל.

ובכן, sold out היום ברחבי הארץ: בטיקוטין בחיפה, בסינמטק ירושלים ובספרייה ומרכז ההנצחה בטבעון. כן כן. ולתאריך, 12.8, יש חלק בכך, כנראה. לפני שנתיים וחצי אמרתי לעצמי: למה לך להיאבק בימי ההולדת שלך ולהתנכר להם. נצלי את האנרגיות החיוביות שהתאריך טומן בחובו, בכ"ז, נולדת בו, יש לו משמעות, לפחות עבורך, ולכן רכשתי כרטיסי טיסה ליפן, מתוזמנים כך שאנחת שם בתאריך האמור, לצילומי פרק יפן.
כשאמנון, המפיק, נחרד כששמע (באביב 2013) על הטירוף שברכישת הכרטיסים מבלי שיהיה לי שמץ מה יקרה ביפן, נימקתי בהיגיון רב: אבל אמנון, ננחת ביומולדת שלי! אז כן, כך בחרתי את יום הנחיתה על הירח, כלומר בטוקיו, וכך בחרתי את היום לשלל הקרנות מיוחדות. וזה הצליח. לא זו אף זו, אתמול, ערב היומולדת, התבשרתי על עליית הסרט לגמר בפרס אופיר. נו, אז התאריך לא קובע? קובע.
אמש, כשיצאתי להליכה במדרון יפו עם Idit Elnatan ונפנפתי בידיי לכל עבר, כרגיל, תוך שאני נושאת נאום כלשהו, עף לי הסלולרי (One+ חדש) מהיד, וזגוגיתו התנפצה. בבת אחת ניפצתי את תקרת הזכוכית של הממסד הקולנועי בישראל, וגם את זכוכית הטלפון. לא סמלי?
וכך יצאתי לדרך השכם בבוקר, מנותקת מהעולם, בדרך לחיפה. בעודי ברכבת צלצלה אמא שלי כעשר פעמים, רוצה לאחל לי מזל טוב (בשבע וחצי בבוקר, כן?), משוכנעת, מאחר שלא עניתי (יכולתי לראות שיחות נכנסות מבעד לזכוכית המנופצת), שאני שוכבת אי שם בתעלה, מרוסקת איברים. זה מה שחושבים בעדה מסוימת כשמישהו לא עונה לטלפון.
בחיפה, בכניסה לאולם חיכה לי אבירם גיל (בצילום). אבא שלו, אוטו גיל, היה צלם וחבר של אנה ריבקין-בריק, ולקח אותה לצילומים ברחבי הארץ. הספרים שבידיו חתומים ע"י אנה, ואת הצילום שלו כנער, היא צילמה.
מחיפה מיהרתי לת"א, כדי לנסוע לר"ג, לתקן את הזכוכית השבורה, ובתום 650 ש' ושעה של מריטת עצבים הצלחתי להגיע הביתה כדי לשטוף את עמל היום ולהחליף גרדרובה לקראת המסע לירושלים, שכידוע, אורך בימינו לפחות שעתיים. הספקתי לסעוד בחטף ארוחת יומולדת מפוארת (גספצ'ו ופיצה) במסעדת הסינמטק, ובכך חיסלתי את תקציב האוכל שלי לחודש.
מתברר שהירושלמים לא נוטים לדייק, ומבחינתם הקרנה ב-19:00 זה בגדר המלצה, כך שבלגאן לא קטן השתרר באולם. כל המאוכזבים, כולל צופים קבועים, יוכלו לצפות בסרט בירושלים בחודש הבא.
ובזה תמו חגיגות היומולדת שארגנתי לעצמי עם עצמי ועם עוד כמה מאות צופים.
אני נהניתי.

* בין העיתונים בהם עבדתי היה נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה העברית, העיתון הכי קרוב לרוח סדרת ספרי ילדי העולם, ולאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היום אני סוגרת מעגל: בנשיונל ג'יאוגרפיק קידס התפרסם ראיון איתי. Naama Toren, חברה מהניינטיז – היינו מבלות במדבר ובגלולה*, תוהות על פשר החיים – ראיינה. ובסוף יש גם מסר לילדים.
*מי שלא יודע במה מדובר, לא נורא.

norikoooo

מדי פעם אני זוכה לקבל או לראות ממורביליה של אנה ריבקין-בריק מהצופים המגיעים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היום הגיעו לסינמטק ת"א סמדר מקיבוץ דפנה (הקשור לאחת התעלומות הנפתרות בסרט) ושתי בנות הדוד שלה, אחת מ-צובה והשנייה מתל אביב, ועמן גלויה מצולמת (ברכבת שנה טובה) שכתבה אנה לדוד שלהן, אברהם (אבּי) שוורץ, בכיר במוסד לעלייה ב'. מי יודע היכן נפגשו לראשונה אנה ואבּי.
היה כיף ונחמד באולם המלא (המאוכלס גם במי שצפו בסרט היום בשנייה, בשלישית וברביעית!), כשבאולם שלצדו נערכה הקרנה מקבילה של הסרט שלי לחברי אקדמיה שצריכים להכריע איזה דוקו יזכה בפרס אופיר.

אנהמדפנה

1:30 בלילה, כביש החוף, בדרחזרה ליפו. אני ממשיכה לאתגר את עצמי בנקודות ציון וזמן שונות על פני המפה צרת המותניים שלנו במסע עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. למשל, כפר תבור. שנים אני רואה את ההר מרחוק, מהכבישים הראשיים, ורק היום הגעתי למועדון המושבה הוותיקה, שחבריו נפגשים כבר עשרות שנים. במקום לנסוע לתל-אביב, הם מביאים את תל-אביב אליהם, ובשישי בערב הבאתי להם לא רק את תל אביב, אלא גם ריחות, מראות וקולות מילדות רחוקה רחוקה, מישראל של אמצע המאה שעברה.
מחשבות מהדרך: איך לתעד את המסע הזה.
[תודה רבה לGuy Amiad]

dvorit2015

* הסרט הוקרן בפני מובילי החינוך של חולון. בדברים שנשאה חיה שיטאי, מנהלת מחוז ת"א של משרד החינוך, אמרה שצריך לשאוף שכמה שיותר תלמידים יעשו בגרות במתמטיקה חמש יחידות. זקפתי גבות בתדהמה. למממה? אין עשרות נושאים הרבה יותר חשובים מכך? אין מאות דרכים לפיתוח החשיבה, הדמיון, היצירתיות? שיטאי לא נשארה לתוכנית האמנותית: להקת נוער חולון לייב, שהפליאה לשיר, והקרנת הסרט. הלו"ז שלה עמוס בדברים החשובים באמת.

המסע לשיפור תנאים ברכבת אף פעם לא יעלה יפה. עזבת קרון עם תינוק בוכה מאחור ועם זאת שמנהלת את כל חייה מולך בסלולרי? הקרון הריק שמצאת יתמלא בדיוק באותם אנשים בתחנה הבאה.
אבל למה לקטר, חוזרת מסדנת התחקיר על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לילדים בספריית נהרייה. זו הייתה סדנת בזק, להעביר בשעה נגיעות קלות מהתחקיר. הכי כיף היה לראות אותם לאחר מכן צופים מנקודת תצפית אחרת, וגם לשמוע את הסבתא שבאה לצפות בפעם השנייה בנהרייה, הפעם עם ארבעת נכדיה.

נהרייהילדים

* סוף החודש, קרן רבינוביץ' מעניקה לסרט 50,000 ש'!

PK_LOGO_NEW_WHITE

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ חודש יוני

לוח הקרנות יוני 2015

בסוף מאי תמלא חצי שנה להקרנות "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ.
סיבה למסיבה?
איפה אפשר יהיה לצפות בסרט ביוני?

סינמטק ת"א.

6.6, 17:30 (בנוכחותי)
11.6, 20:00
13.6, 17:30 (בנוכחותי)
16.6, 19:00
20.6, 17:30 (בנוכחותי)
27.6, 17:30 (בנוכחותי)

1.6 סדנה לכיתת מחוננים
2.6, ספרייה אזורית אשכול, 18:00
4.6, סמינר לוינסקי, 12:00
לוינסקי
4.6, פרוטיאה בהר, 18:45
5.6, הזורע
8.6, ספריית מבשרת ציון, 20:00
11.6, קיבוץ שמיר, 20:30
נדחה: קיבוץ גבעת ברנר
14.6, מועדון קיבוץ שמרת/ הספרייה האזורית מטה אשר, 20:00
מטהאשר
15.6, חשמונאים
16.6 חוף אשקלון
17.6, ספריית כפר סבא
18.6, מושב ניל"י, 20:30
19.6, קיבוץ ניר יצחק
21.6, מתי"א הרצליה

22.6, 19:00, סינמטק חיפה

24.6, כרמיאל
25.6, תל חי
26.6, אירוע פרטי

(הלוח יתעדכן לפי הצורך).

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבלים

פסטיבל איי קיימן: 20.6, 16:30.
cayfilmlaurel

עיתונות

עדכון תיק העיתונות של הסרט: גלריה, הארץ, מאי.
Haaretz_Dvorit (למי שאין להם מנוי ורוצים לקרוא את הכתבה ב-PDF).
מה אני אומרת שם על גופי השידור וקרנות הקולנוע:

…אני ממש לא מתכוונת לפנות ולבקש מהגורמים הממסדיים שקל אחד נוסף. הבנתי איך המערכת פועלת, איך האנשים שיושבים שם מקבלים החלטות ומה היכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלהם להבין מה זה סיפור. אז תודה רבה, שיהיו בריאים, שימשיכו ככה ואני אמשיך בדרכי. אני מניחה שאם אעשה עוד סרט זה יהיה שוב בעזרת מימון המון, ולאט לאט, ולבד…
זה פשוט עיוורון של מחלקי הכספים… בכיר בערוץ 2 בא לצפות בסרט עם חברה שלי. משהסתיים נעמד ומחא כפיים, ולאחר מכן אמר לחברה, 'תגידי לדבורית שיש לה סרט נהדר'. החברה שאלה אותו, 'נו, תקנה?' והוא אמר – תוך שהוא יוצא מהאולם המלא – 'לא, זה לא סרט מסחרי, קרנות הקולנוע היו צריכות לתמוך בו, אבל מאחר שלא תמכו, לא אקנה'. לאור הלוגיקה הצרופה הזו נאלמתי דום. לקטור אחד שאל אותי, 'מישהו מגיבורי הספרים חבר באיזו כת? מכור לסמים?' משהשבתי בשלילה הוא אמר לי, 'אה, חבל'"…

מן הארכיון (המארקר, 2012):
גופי השידור משלמים ליוצרים להפקת דוקו כ-400 א' ש'. את השאר הם מקוששים מקרנות הקולנוע.
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" עלה 500 א' ש' מכספי ומעוד כסף פרטי.
וכמה עולה הפקת ערב אחד של ריאליטי בטלוויזיה הישראלית?

עלות פרק של "The voice" היא 1.2-1 מיליון שקל ושכר חמשת המנטורים הוא כ-2.7 מיליון שקל; עלות פרק של "הישרדות" ושל "היפה והחנון" היא בין 600 ל-800 אלף שקל; עלות פרק של "מאסטר שף" היא 600-500 אלף שקל, תוך שארבעת השופטים עולים כ-90 אלף שקל לפרק; עלות פרק של "ארץ נהדרת" היא כ-900 אלף שקל. ההשקעה הגדולה ביותר נרשמת בתוכנית של קשת "האח הגדול": ההשקעה הראשונית בתוכנית הייתה יותר מ-10 מיליון שקל, ולאחריה עולה כל פרק בין 800 אלף למיליון שקל

לקט פייסבוק

עליתי על הרכבת האחרונה לנהריה, כדי להציג את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחוג בית בעיר [הרכבת לעכו/נהריה היא הרכבת שנסעתי בה הכי הרבה במסגרת הרפתקאותיי בדרכים עם הסרט]. שמחתי לשמוע לאחר האירוע מבתם של בעלי הבית (ילדת סבנטיז) שלא הכירה כלל את הספרים אבל נשבתה בהרפתקה שגררתי אותה אליה.
ועכשיו כתבה לי אמא מאוכזבת שהגיעה אחה"צ לסינמטק עם 3 ילדים, אבל אזלו הכרטיסים:( משם חוזרת היום במוניות: נהריה>חיפה>ת"א. ככה זה עם הסטטוס קוו התחבורתי, ובל נשכח שבחיפה בהחלט יש אוטובוסים בשבת.

שילחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היום אגיע איתו למרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל ב-12:15, ולאחריו יתקיים דיון בהשתתפותי. קדימה לימימה

מחכה שהרכבת מהוד השרון תוליכני בחזרה ליפו אחרי הקרנה מרגשת ורוויית טישוז רטובים מדמעות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל עם סטודנטים נפעמים בכל הגילים, מרצים ואורחים בקמפוס היפה בישראל, שבקרוב יבנו בו כמה מגדלי ענק, והנה מייל מ-ל':
"זה עתה שבתי מבית ברל ורציתי לדווח שגם עכשיו, בפעם השנייה שלי, דמעתי למן הרגע הראשון. זאת ועוד, חברתי הציניקנית בת דור תש"ח שישבה לידי דמעה מההתחלה ועד הסוף וגם חייכה מאוזן לאוזן רוב הזמן. צריך לצלם את תגובות הקהל בלייב. תודה לך 2X"

אורון שמיר באתר סריטה על תחרות פרסי האקדמיה:
"…גם כאן אפשר למצוא כבר סרטים שהוקרנו וזכו להצלחה, בין אם בפסטיבלים או מעבר לכך. סמנו לעצמכם את להיט הסינמטקים של דבורית שרגל, ״איפה אלי קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?״ בתור עובר כמעט ודאי לשלב הבא, שכן אותו חברי וחברות האקדמיה ודאי כבר מכירים עוד לפני התחרות…"

* הערב מול גלעד היה ממש חמוד. הוא החל בקטע משעשע, כשבארוחת שישי בתה של המארחת אמרה לאמה, שכנראה הפצירה בה לצפות בסרט, "אין לי מושג מי זאת הנאריקי הזאת". אני צחקתי, אבל אמה אמרה לה, "את יודעת שזאת הבמאית, נכון?" הילדה (31) לא ידעה את נפשה ואמרה שזו הפדיחה הכי גדולה בחייה. איחלתי לה שזו גם תישאר הפדיחה הכי גדולה, כי זה ממש שטויות, ולא כל אחד חייב להכיר את נוריקו, או את הספרים שבעקבותיהם יצא איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כדי להבין וליהנות. וכך היה, הילדה באה למועדון כי לא היה לה נעים ממני, נהנתה ביותר ואמרה לי אחרי הצפייה שהיא שמחה על הפדיחה.
גלעד הוא הקיבוץ הכי משקיען עד כה ברמת התחקיר לקראת הסרט, וראו את החלון בכניסה לחדרוכל (בצילום, כולל תמונתה של אנה ריבקין-בריק ליד ערכת כיבוי האש:)) שהכינה שלומית מזר (אחות של שחר אילן, איזה עולם קטן), ביולוגית שעשתה הסבה מקצועית.
עוד בערב הלוהט: עוגות חסרות תקדים שהכינה דניאל, שגרמה לי לאכול שתי פרוסות (טריקולד ופקאן טבעונית) לפני השינה!
השכמתי קום כאילו אני ביפו, טיילתי וצילמתי, וגם עליתי על מגדל המים בלי ליווי מבוגר.

* איכשהו תולעת ספרים שבמזא"ה בת"א ידועה הרבה פחות מאחותה הגדולה שבכיכרבין, אך חמודה יותר, אלא שאנשים טועים לא פעם בין האחיות. גם הערב הגיעו כמה אנשים קצרי נשימה רגע לפני שהחלה ההקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואף לאחר מכן. קהל קשוב ומתעניין: חוקרת מוח בביקור מולדת נסעה במיוחד שעה באוטובוס מהרצליה לת"א, וגם הזמינה אותי להתארח אצלה באמסטרדם, חברה מהאוניברסיטה מלפני עשרות שנים, קוראי ולווט שהתגעגעו, נערה שקראה את הבלוג בתיכון, ועכשיו כבר גומרת תואר ראשון, תומכי הדסטארט, ועוד. אחת מהצופות שאלה אם יש עוד ספרים בסדרה בהם מפגישים ילדים מתרבויות שונות, כמו אוה ונוריקו סאן, וכמה חבל שאין, אחרת שאלה למה הכי אהבתי את הספרים הללו, כי ללאה גולדברג היו ספרים טובים יותר, והסברתי שמבחינתי סוד הקסם היה הילדים האמיתיים שבספרים, אחרת סיפרה שזו הפעם השנייה שהיא צופה בסרט, ושוב בכתה, ושוב נשמרה שלא לגעות בבכי, ושאלה אם אני יודעת מה מקור הבכי שלה, והיו עוד אמירות ותובנות מאלפות.
להתראות בסינמטק ת"א ב-19 במאי (אלא אם אתם מגן שמואל, שם אהיה מחר), ועד אז אדווח מהפסטיבל בניס אליו אטוס בקרוב. Au revoir!

נורית אסיאג: אז סוף סוף ראינו את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" של Dvorit Shargal. עשיתי את זה בהרכב תלת דורי, עם אמא שלי (שנהנתה והתפעלה והתרגשה) ועם דור ההמשך, שגם הם נהנו מאוד. מיקה, כיאה למתבגרת, אמרה "חוץ מזה שזה סרט יפה ומרגש הוא גם מראה שצריך ללכת בעקבות החלומות", ועמרי, כיאה לבן 8 חובב סושי ואלוף צ'ופסטיקס, חיכה בהתרגשות למפגש עם נוריקו סאן, ופסק "הכי אהבתי את החיפוש ושהיא התרגשה כשפגשה את היפנית".
תודה דבורית, הסרט מדהים ובדיוק באורך הנכון ובנוי נפלא. דוקו-מתח-מרגש במיוחד.
(בתמונה: עמרי ומיקה הילדים מרמת גן מחכים לנוריקו סאן מיפן. צילום : מיקה)

* אחרי תשעה ימי גלות, חזרתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?לסינמטק ת"א, לאולם קטן ומלא עד אפס מקום. בקרוב אשמיע קלישאות כמו אין כמו בבית, ואז באמת אפשר יהיה לתלות אותי וזהו. הצופים, שחלקם קראו את הכתבה ב"הארץ" בסופשבוע שאלו אותי מה הם, כקהל, יכולים לעשות כדי שהסרט יגיע לטלוויזיה הישראלית. עניתי שיעשו מה שעולה בדעתם, מה שבא להם, כי "אני איתם [עם ה-TV] גמרתי", כמו שאומרים אצלנו בעדה. היה אשכרה מחמם לב ומרומם נפש

פעם ראשונה הקרנה לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תחת כיפת השמיים (אוהל ענק כבר היה) במרכז הקהילתי בכפר ויתקין. לראשונה, כך סיפרו פה, הגיעו שלושה דורות לאירוע לוותיקים. בת 14 סיפרה שגם היא הכי אוהבת את נוריקו ואפילו הירשו לה לישון על הרצפה כמוה, אישה אחת סיפרה שאנה ריבקין ניגשה אליה ואל משפחתה כשטיילו בעתיקות קיסריה וביקשה לצלם אותם. בהמשך סיפר להם חבר שהם מככבים על שלט פרסומת לישראל בשבדיה. שלישית קמה והודתה בשם הקהל על שהחזרתי אותם לילדות, אחרת ביקשה לנשק אותי על שתי הלחיים ונעתרתי. נציגת ילידי האייטיז התפעלה מטיוליי ברחבי הארץ עם הסרט. ועכשיו אני באוטובוס, עושה דרכי לג'פה הייטס, וברדיו אני שומעת שיש איזה משחק איפשהו?

* תושבי הגליל התחתון בלחץ לקראת הסטטוס הזה, בו הבטחתים שאתאר איך הייתה ההקרנה במרכז קהילתי משגב, בו צפו הלילה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. קרו כל כך הרבה דברים בנסיעתי צפונה, עד שאין לי ברירה אלא לתאר אותם מהתחלה. הגעתי לעכו ממש מוקדם, ומיקי שטיין אספה אותי וערכה לתיירת מיפו שלא ביקרה כנראה מעולם בחבל משגב וביישובים הסובבים סיור חפוז. בין היתר הגענו ליישוב יעד (בצילום אני חותמת על ספרי נוריקו-סאן במהדורה המחודשת, שמיקי ואחותה רותי, שאירחה אותנו, קנו לנכדים). הבתים הללו על צלע ההר ובכלל הנופים היפהפיים של האזור רק יחמיצו את לבותיהם של כל מי שמאופסנים בדירות שיכון עירוניות. אבל הלאה, למה להתלונן באמצע הלילה?
מיקי, לא תאמינו, הייתה באותה כיתה בטוקיו עם אווה, הילדה השוודית שבאה לבקר את נוריקו סאן בספר, וגם נתנה לה במתנה את הספר בעברית, אותו קיבלה בארץ ממש לפני שטסה ליפן עם הוריה, שהיו בשליחות המדינה. נו, מי עוד טס ליפן בשנות החמישים של המאה העשרים? סיפרנו את סיפורה של מיקי בפני האולם האשכרה מלא ולגמרי נדהם. הזוי? לא ייאמן? אכן כן.
אחרי ההקרנה ניגש אלי איתן מנאות מרדכי, שם צולמו ילדים לאחד הספרים המוזכרים בסרט, הראה לי את הספר החתום ע"י אנה ריבקין, שהביא מהקיבוץ, וסיפר לי איך כל הילדים בכיתה קינאו בילדים המצולמים, שקיבלו כל הזמן צ'ופרים וממתקים, והיו מזנבים במטעמים הללו בתום יום הצילומים. בשנה שעברה, בפגישת מחזור, שחזרו הילדים את הצילומים שנעשו בשלהי שנות שישים.
כמו בפעמים אחרות, גם הלילה אנשים יצאו בעיניים בורקות והודו לי על שהחזרתי את אדמומית הילדות ללחייהם. איזה כיף לי, אפילו שהרכבת תגיע לת"א רק לקראת אחת לפנות בוקר, ואפילו לא לתחנה הרצויה, ושאצטרך למצוא כרכרה שלא תהפוך לדלעת עד שאגיע לקטנוע שלי

* במסגרת סיורי סעי וטיילי במרחב הישראלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הייתי היום בשכונת גילה בירושלים, משכונות הטבעת שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים, שבאינתיפאדה השנייה טווחה מבית ג'אלא ומאל ח'דר (מרעננת את השכלתי). כלת השמחה, נערת היומולדת, הופתעה עד מאוד, והייתה בהלם קל כשהגיעה וראתה מה ארגנו עבורה אחיה, שזכרו את חיבתה לאלה קרי מילדותה בשנות החמישים. ארכיאולוגית מהקהל אמרה לי שזה ממש כמו אצלם, לוקחים כד בן 2,000 שנה ומתחקים על עקבותיו, וצלם האירוע שאל אם אנה ריבקין ביקשה את אישורי ההורים לצלם את הילדים.

מיילים

* מייל מפריז, מקולנוענית שצפתה ב-Where Is Elle Kari and what happened to Noriko-san? בניס, בהחלט משביח את הסו"ש ואת החג הלבנבן:

Your documentary stands perfectly even when one has no prior knowledge of the two little girls, it is such a beautiful and emotional journey! J
I’d be very honoured to try to help you get more interest, even though I see from the net that your film is widely known already which is wonderful

* איתמר וכסלר:

…אני אדם שממעט להשתמש בסופרלטיבים ולכן אסתפק ואומר שברגע מסוים מחיתי דמעה… גם אני גדלתי על הספרים האלה, והיה מפתיע ללמוד כל כך הרבה מן המסע הבלשי שערכת בעקבותיהם. מעבר לכך, הפשטות שבה עשוי הסרט אינה רק חלק מן החן והיופי שלו, אלא היא זו שגם יוצרת את העניין בסיפור (ואת זה אני אומר כאדם שאינו חובב גדול של סרטים דוקומנטריים, בין היתר כי פעמים רבות אני מוצא את עצמי מנמנם מול סיפורים טרחניים)… אלמלא הכתבה ב'הארץ' לא הייתי טורח, ואשתי הופתעה מאוד כששאלתי אותה אם היא רוצה לבוא. היא אמרה שהתכוננה ללכת עם חברה, כי לא עלה על דעתה לשאול אותי בכלל […]
את נוריקו סאן וגם את אלה קרי אני מכיר עוד מן הספרייה בבית הילדים בקיבוץ, וגם כאן היה טמון ערך מוסף גדול מאוד, כי הסרט שלך הוא מין מכונת זמן שפעלה עלי בדיוק כפי שהעוגייה פעלה על פרוסט. אני לא חושב שאני יוצא דופן בעניין זה. אני מניח שכל בני גילנו שרואים את הסרט מגיבים בצורה דומה, בכל אופן אלה שיש להם לב.
אחד הדברים העולים מן הסיפור סביב עשייתו של הסרט הוא חוסר-התרבות הכל כך עמוק שמאפיין כה הרבה ממה שקורה כאן סביבנו. לצערנו, דווקא חסרי הלב הם אלה שקובעים כאן מה ראוי ומה לא, ולכן כל כך חשוב בעיני המעשה שלך…

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? I איה ומתי בחודש מאי

לוח מאי

סינמטק ת"א:
שבת, 2.5, 17:30
שלישי, 19.5, 18:00 (בהשתתפותי)
שבת, 23.5, 17:30
ראשון, 24.5, 17:30 (בהשתתפותי)
שבת, 30.5, 17:30

אירוע פרטי בנהריה, שישי, 1.5

בית ברל, מרכז ימימה, 4.5, 12:15

מוזיאון הילדים בחולון (מתנ"סי מטה בנימין), 5.5, 13:30

South Carolina Cultural Film Festival, 8.5, 10:00

seals-2015-05SCCFF

קיבוץ גלעד, שישי, 8.5, 21:00

תולעת ספרים, מזא"ה 7, ת"א, 10.5, 20:00

קיבוץ גן שמואל, 11.5, 17:30

St Tropez & Nice International Film Festival
14.5, 20:00 (עדכון. בהשתתפותי), בו יש לסרט חמש מועמדויות
st tropez

Carmarthen Bay Film Festival, 9:30,15.5

כפר ויתקין (ע' 40 בקישור), 20.5, 20:00

מרכז קהילתי משגב, 21.5, 20:30

אירוע פרטי, ירושלים, 23.5, 17:30

ספריית מבצע יפתח, פ"ת, 26.5, 19:30

ספריית נצרת עילית, 31.5, 09:30 (כן, כן, בבוקר)

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לקט פייסבוק

* להקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? של ראשון, 19.4, הצטרפו אלי אורחים מלפלנד שמתיירים בישראל: פוליטיקאית בדימוס שפועלת למען שימור והחייאת השפה הסאמית, וקרוב משפחה של – טטטאם – אלה קרי, ש – טטטאם – נשוי ליהודיה. בתה של רעייתו מתגוררת בקיבוץ שמיר ונשואה לקיבוצניק. נו, סקופ או לא?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח על הפסטיבל הבא אליו התקבל הסרט. אם הייתי טסה לשם הייתי יכולה לצלול, לשחות עם חתולי ים, לבקר בחוות צבים ובשמורת תוכים, והכי חשוב, למצוא מקלט מס, עניין קריטי לברונית שרגל. כן כן, פסטיבל הקולנוע של איי קיימן, ביוני הקרוב:)

תמר גבלינגר: קיבלנו מתנה את אלה קרי הילדה מלפלנד. אז קודם כל, מדהים שהספר לא מתיישן – למרות צילומי שחור-לבן, הילדים התלהבו לחלוטין ממנו. וגם גיליתי לבושתי שאומרים Elle ולא Ella כמו שקראתי לה שנים עד שקראתי את הספר עם הניקוד… Dvorit Shargal צריכה לבוא לפה להקרנות.

היה זה יום סוער במיוחד שהחל בהודעה שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התקבל לפסטיבל באיי קיימן, המשיך באבו חסן עם שני הסאמים החביבים המבקרים בישראל, עבר להודעה נוספת, הפעם מאוסטרליה, על שהסרט התקבל לפסטיבל היהודי שייערך באוק'-נוב', בשלוש ערים שונות (!): סידני, מלבורן ופרת', והסתיים בהקרנה מעולה בסינמטק ת"א, עם מפגן של הערכה ואהבה אינסופיים, מורה לקולנוע שאמר "אנחנו עוד נלמד את הסרט הזה", אדם חביב שניסה להסביר את יחס הממסד לסרט (אני לא רוצה להעליב את הממסד לעת ליל, אז אשתוק), ושיבה הביתה מאושרת. מה אני צריכה יותר מזה?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: הסרט זכה במקום השלישי בקרב הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל טופלו במיסיסיפי וב-125$! אם הייתה בישראל טלוויזיה אפשר היה לצפות בו היום, יום העצמאות, כי זה סרט הכי עצמאי והכי ישראלי, בו השקעתי את כל משאביי החומריים והרוחניים, סרט שישראלים, ולא רק, מאוד אוהבים, כי הוא מדבר עלינו. אלינו. על פיסות מנשמתנו. אלא שאין בישראל טלוויזיה, ולכן אפשר לצפות בו במקומות רבים אחרים במדינה ובפסטיבלים חמודים בעולם.

תם החודש החמישי של הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן בסינמטק ת"א, באולם מלא עד אפס מקום. אין לתאר כמה אני עדיין מתרגשת לראות את זה. שלושה אירועים דרמטיים היו בהקרנת אחה"צ הקבועה:
1. לסרט הגיעו בהפתעה אורחים שלא פגשתי עשרות שנים:
א. נדב (עם רעייתו). ידיד נעורים ותיק שקנה לי ליומולדת 18 את "גלות המשוררים"/ ברכט. אז חזרתי הביתה ואצתי לקרוא את ההקדשה בספר, שלקוחה מ"שירים לאישה" של עמיחי. אחסוך את מצעד הדמעות שלי:)
ב. איילת. עבדנו אחרי הצבא ביחד במח' למופעים בעת"א. היא אמרה לי שכבר אז ידעה שאעשה קולנוע (זה היה לפני שהתחלתי ללמוד)! נדהמתי ונפעמתי.
2. צופה אחת סיפרה שהנכד שלה בא מבי"ס עם שיעורי בית: לכתוב בעד ונגד חיים בלפלנד. היא שאלה אותו מה העניין? והוא הראה לה דף, תמצית של "אלה קרי הילד מלפלנד" בעמוד. הוא כלל לא ידע שיש ספר שכזה. הסבתא הנמרצת ביררה עם המורה, שגם היא לא ידעה למה קשור הדף שקיבלה (ממשרד החינוך?) ולא הכירה את הספר. הסבתא נתנה לילד לקרוא את הספר העתיק (שהביאה עמה לסינמטק), וקנתה לנכד עותק. כן כן, כל זה היה באמת.
3. היו היום כמה וכמה וכמה ילדים באולם. תמיד כיף!