מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו
%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95
שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.
cadurdvd

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אוקטובר 2016

אפריקה!

סינמטק תל אביב
שבת, 1.10, 13:00
שני, 3.10, 15:00 (ראש השנה)
שבת, 8.10, 11:30
שני, 17.10, 13:30 (סוכות)
רביעי, 19.10, 13:00 (סוכות)
שישי, 28.10, 12:30
אגיע לכל ההקרנות בת"א

24.10, שפיים, הקרנה פרטית

מרכז הנצחה טבעון
סינמה שבת, 29.10, 11:30

ספריית קריית אונו
27.10, 20:30 (בנוכחותי)

%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

14.10, בי"ס נחשונים בת ים (סל תרבות)

ומה היה החודש בפייסבוק?

לפני שנה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. לא הייתה לי תחושה ניצחון לפני האירוע. נסעתי להיכל התרבות של אשדוד עם Yael Leshem, המפיקה הראשית של קסטינה, חב' ההפקות של הסרט. השארתי את הקטנוע בעזריאלי וחיכיתי לה שתאסוף אותי למונית בדרך לטקס. יעל (שצילמה את התמונה) והייתה מעורבת כמובן בכל תלאות הפקת הסרט התרגשה וקיוותה יותר ממני אפילו.
%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%a8
לפני הטקס יצאנו החוצה. חשתי מועקה. אני לא יכולה להכחיש. העדפתי לא להיכנס ולהתמנגל. פה ושם אמרתי היי. בשירותים פגשתי במאית מאחד הערוצים, שבתוכניתה השתתפתי עם הסרט כמה חודשים קודם. "נו, דיברת עם X מהערוץ?" שאלתי אותה. "כן, הוא הודה שטעה כשסירב לקנות את הסרט". "נו ו?" המשכתי. היא אמרה שתזכיר לו. כלום לא קרה עם זה. יום יבוא ואספר את סיפור הזוועות עם הערוץ האמור. יש לי כמה סיפורים על כמה ערוצים, אבל כל כלבלב יבוא יומו. לאט אבל בטוח.
כשנכנסנו לאולם וראיתי היכן הושיבו אותנו הבנתי שלא זכיתי. את הזוכים הושיבו לרוב בקצה השורות, קרוב ככל האפשר לבמה. כך שההפתעה כשהוכרז על הזוכה בקטגוריה שלי לא הייתה גדולה. וכל זאת, למרות כל ההימורים קודם לאירוע, של בלוגרי הקולנוע, שחשבו שאזכה. ולא, ההפסד שלי הוא לא כמו של המועמדים האחרים. איש מהמועמדים האחרים לא השקיע את כספו בסרט שלו. לכולם היו גופי שידור וקרנות שתמכו בהם. כך שאין בכלל מה להשוות. זאת ועוד: אף אחד מהסרטים המועמדים לא זכה לאהבת הקהל כמו הסרט שלי. כך שסטירת הלחי הייתה קשה.
אני חושבת לעתים מה היה קורה אם הסרט היה זוכה, אם מהלך הדברים היה שונה, אם ערוץ כלשהו היה מתעורר מהקומה ורוכש אותו לשידור. זה לא קרה. העבודה הקשה יום יום נמשכה, עד שכמה חודשים לאחר מכן הצלחתי לגמור ולהחזיר את ההשקעה בסרט. מה שהכשיר את הקרקע הכלכלית להולדת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו.
את העלבון הצורב לא שכחתי. את הסרט השני כבר לא שלחתי לשומקום. כל המשלוחים האלו, כפי שכבר סיפרתי, עולים ממון רב, ואין לי שום שקל כדי להשקיע בשיווקו. אשר על כן עזרת הקהל חשובה מאוד.
*פוסט הבאסה אחרי הטקס*

כשצוחקים מסיפור המלריה שלי באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו אני יודעת שההקרנה מהממת. וגם כשמחמיאים לנטוש (AKA "נטע המפורסמת") על קריינות הספר. בנוסף הגיעו היום מלא אנשים שאני מכירה, רובם בוגרי אקדמיית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אזרח נלהב ששומר על פרטיותו וביקש להצטלם איתי ולהראות לנכדה וכאן עם מאיה פריש, סוחרת מדופלמת שמכרה לי ארנק בשוקחתן שהיה בקיץ בשכונתנו והצטלמה איתי גם אחרי הסרט הראשון וכתבה גם ספר המשך ל"אלה קרי הילדה מלפלנד", במסגרת תחרות ארצית של "מצעד הספרים". משפחת בריל-פריש הגיעה בהרכב מלא: אמא, אבא (תודה על הצילומים, Ady Barill, Felix Frisch), שני ילדים וסבתא. ככה צריך!

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a9

אחת הסצינות היפות והמרגשות ב"אפריקה!" היא סצינת הקברים במטע הבננות.
כל מי ששמע את דבריי אחרי "איפה אלה קרי…" מכיר את סיפור הקבר של אנה ריבקין בריק, שלידו יש חלקה ריקה שיועדה לבעלה, דניאל בריק, אבל נותרה ריקה וגם על רעיון העיוועים שלי להעלות את עצמותיו לישראל.
במסגרת סיורי הנוכחי, אירופה בארבעה ימים, הגעתי אחרי חיפושים ממושכים גם לקבר של דניאל בזכות אחייניתו אווה בריק. להפתעתי עומד קברו בדד, ללא שום מכר, לא ליד רעייתו השנייה, כלום. כך שלבי נצבט מאחר ששתי הנפשות הללו לא חברו בסופו של דבר, גם לא סמלית. בצילום השני: דניאל (משמאל) ליד קברה של אנה, למעשה עומד על חלקת הקבר שלו, עם קרובי משפחה ישראלים.

בצילום: בהפסקה בין הקרנת "איפה אלה קרי…" ל"אפריקה!" בבית גבריאל. יום ארוך שהחל ב-12 ועוד לא נגמר, אבל אני יכולה לבשר שכבר עליתי על 840 בטבריה לכיוון ת"א. כלומר, אין מה לדאוג בינתיים. מתי אגיע לעירי? נו, לא חשוב. צופה אחת שאלה אותי למה לא לקחתי אותה איתי במסעותיי. עלמה בת ה-11 שאלה אותי איך לא התייאשתי? מיכל שאלה אותי מתי אכתוב דוקטורט על נושא כלשהו מהסרטים ואני בדיוק חשבתי היום במהלך ההקרנות שממש בא לי לכתוב עבודת ניתוח לשני הסרטים, אבל זה לא ממש הגיוני שיוצר ינתח את יצירותיו, נכון? מישהי הציעה לי לרכוש את חלקת הקבר הפנויה לצד אנה ריבקין בריק לעצמי 🙂
חתמתי על ספרים ישנים וחדשים ובסוף אכלתי ארוחת ערב עם 3 בנות אלפא במסעדת צל התמר. לא זוכרת את כל האמירות המופלאות שאפפו אותי, אבל אני רוצה להודות לכל מי שגרמו לאירוע הזה לקרות: לילך שמיר, עידן גרינבאום, מיכל רום וגם לנועם ובארי מבית גבריאל, שיש בו מקרן מעולה במיוחד ושהקרנה איכותית כזו לא חוויתי מזמן.

שוב אני מחזיקה שמונה מיליון איש ערים באמצע הלילה, אבל מה לעשות, התפקיד מחייב. נכון תמיד אני מספרת שבכל מקום אליו אני מגיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (או "אפריקה!") אני מקבלת עוד תובנה, עוד פיסת מידע שאני יכולה להתקדם איתה הלאה? אז כנראה שהיום נמצאה תשובה סופית ונחרצת לשאלת חצי מיליון השקלים: איך זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה ספרי ילדי העולם עדיין נקראים, כבר שלושה דורות. יבנאית אחת אמרה: זה בגלל המסורת. למסורת יש משמעות גדולה בעם ישראל. בגלל זה סבתות קונות לנכדים, והורים קונים לילדים. קניתי. אותה גברת גם נתנה לי רעיון ממש יפה לסרט חדש וחוץ מזה שמחתי לשמח ולרגש את הצופים הקשובים. בנוסף, צצו כמה צילומים ממש יפים מהקיבוץ שנייה לפני שהחשיכה השתררה וגם נס אירע לי והצלחתי להגיע לרכבת ביבנה מערב, אף שאתר הרכבת כשל בענק במידע שגוי (הרבה הרפתקאות תחב"ציות פוקדות אותי באחרונה). אה, ועוד משהו יש בקבוצת יבנה שלא שמעתי עליו בשום קיבוץ: "תורנות נהג קטר", בה אחד החברים הוא זה שאחראי להביא את האורחים, החברים ומי לא מהרכבת.

%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%a0%d7%94

בצילום: אלה קרי מקבוצת יבנה יצאה מהמסך ואני נכנסתי לתוכו

אז אני עומדת
בסינמטק לפני ההקרנה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו עם סמי מ-Cinepost והוא שואל אותי איך הולך ואני עונה, פתאום עובר בחור ושואל אותי, "את מההפקה של אלה קרי?" התבלבלתי עד שהבנתי שזו אני מההפקה של אלה קרי ועניתי בחיוב ואז הוא לחץ את ידי ואמר "כל הכבוד!". אמרתי לסמי, "נשבעת'ך זה לא מתוכנן" וסמי צוחק. חולפות 2 דקות, אנחנו ממשיכים לדבר ועוברת אישה ואומרת לי "אפריקה! סרט מעולה!" ואני לסמי, "נשבעת'ך, גם היא לא שתולה" וסמי צוחק. סוף סוף התחלנו בהקרנה כמעט בזמן למרות מיליוני הפקקים והיה מאוד נחמד והצופים שבילו יום לימודים ארוך באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+"אפריקה!" ברצף קיבלו לבבות שוקולד להעלאת רמת הסוכר בדם. בקיצור, היה כיף. ומי שלא בא הפסיד, כי לא תהיה עוד הקרנה כפולה בינתיים. ההמשך בשבת, 3.9, 13:00 בסינמטק ת"א עם "אפריקה!" בלבד. במקום להיצלות בשמש בואו להתאוורר במזגן הלא מקפיא. ועל שבוע הבא הפרוע אדווח מחר.

לקבל מכתבים מצופי הסרטים זה משהו שאני אוהבת מאוד ולעולם לא שבעה מכך, אבל לקבל מכתב ממישהי שכתבה לי לראשונה באוגוסט 2013, אחרי שחזרתי מיפן, ולפני שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מוכן וגם השבוע, אחרי שכבר צפתה באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו!, זה משהו שלא קורה כל יום. אז הנה סיון קלין שהקפיצה את לבי ברון:

22/08/2013 22:49
"שלום דבורית,
שמי סיון ואני גננת בגן ילדים בשכונת בבלי בתל אביב.
הנושא השנתי בו עסקנו ובו נעסוק גם במהלך השנה הקרובה הוא ספרים וסופרים.
בתור מי שגדלה על סדרת ספרי "ילדי העולם" החלטתי לערוך לילדים היכרות עם הספרים. במהלך השנה בכל שבוע קראנו ספר אחר מתוך הסדרה. מדהים היה לראות כמה עניין גילו ילדים בני חמש בנושא ובגיבורים מאמצע המאה שעברה. כששמעתי על הסרט שעשית ובו חזרת אל גיבורי הספרים התרגשתי מאוד. ראיתי את הכתבה בתוכנית 'קצת גבוה' ורציתי לשאול האם ניתן יהיה לרכוש את הסרט? הייתי מאוד רוצה להקרין לפחות חלקים ממנו לילדים בגן שלי. שתי שאלות שהם כל הזמן שאלו אותי היו: "האם זה קרה באמת"? ו"האם הגיבורים עדיין חיים"? סיפרתי להם שלפחות חלק מהגיבורים עדיין חיים וניסיתי למצוא תמונות עדכניות, מה שלא כל כך צלח. היחידה שמצאתי הייתה אלה קרי.
תודה שעשית את הסרט, אעשה מאמצים לצפות בו.
סיון"
23/08/2013 04:45
*חלפו שלוש שנים וחמישה ימים שתיעדתי כל דקה מהם וסיון כתבה לי שוב:*
יום א' 23:59
"הי דבורית,
צפיתי היום בסרט 'אפריקה!' בסינמטק תל אביב יחד עם אחותי.
התרגשנו ונהנינו מאוד, ממש כפי שהיה כשצפינו ב'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?'
היו באולם אנשים בטווח גילאים רחב שנע לדעתי לפחות בין שש לשישים ונראה שכולם התרגשו לפחות כמונו.
רציתי להודות לך על הסרטים המצוינים ועל היכולת שלך בתור יוצרת לגעת ולרגש, זה ממש לא מובן מאליו, ישר כוח".

"אפריקה!" ו"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספטמבר 2016

הקרנות "אפריקה!" ו"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספטמבר 2016

אפריקה!:

סינמטק תל אביב
שבת, 3.9, 13:00 בנוכחותי
שני, 5.9, 20:00
שבת, 10.9, 11:30
שבת, 17.9, 13:00 בנוכחותי
שלישי, 20.9, 11:00 בנוכחותי
שבת, 24.9, 13:00 בנוכחותי
שבת, 1.10, 13:00 בנוכחותי

סינמטק ירושלים
5.9, 19:00 בנוכחותי
10.9, 19:00
13.9, 18:00
24.9, 19:00 בנוכחותי

טיקוטין, חיפה
15.9, 20:00

ספריה אזורית לב השרון
21.9, 20:00

הקרנה משולבת: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+אפריקה!

שישי, 2.9, 14:00, סינמטק תל אביב, בנוכחותי
חמישי, 8.9, 17:30, בית גבריאל (בצילום, על שפת ים כנרת)
ביתגבריאלבכנרת
להמשיך לקרוא

מאה הסרטים הטובים של המאה ה-21

אני לא מבקרת קולנוע כבר שמונה שנים וקצת ובזמן שהייתי מבקרת ממש לא חלמתי ליצור קולנוע, בניגוד למחשבה המקובלת שמי שלא יכול ליצור מבקר.
רק אחרי שעזבתי לחלוטין את המקצוע, למעשה רק שנה לאחר מכן החל החיידק מנקר בי.
הסרטון הראשון שעשיתי עם איילת דקל ב-2009 היה המקום הכי נמוך בתל אביב ובאותה שנה התחילו להתעופף במוחי כל מיני רעיונות לסרטים דוקומנטריים וגם לסדרה עלילתית המבוססת על הבלוג שאותו כתבתי אז, ולווט אנדרגראונד, בשם סיכות. כל הרעיונות שלי מאז ועד היום נדחו ע"י קרנות הקולנוע וגופי השידור, אבל תודה לאלה ולעצמי, יש לי עכשיו כבר שלושה סרטים מוכנים ומחשבות על העתיד. קולנוע עצמאי זה אני.
אין ברירה, כידוע. הכל לבד לבד לבד. כי אני רוצה לעשות קולנוע דוקומנטרי וגם עשרות סירובים לא ריפו את ידיי. תודה גם לכל המאות שהשתתפו במימון-ההמונים לשני הסרטים שלי (אפריקה!) ולקסטינה תקשורת שהפיקה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. את השלישי (כדור בגב), ילד הסנדוויץ' עשיתי לבד לבד. רק בכספי.

מתוך סקרנות הסתכלתי ברשימה של BBC, שעלתה היום, רשימה שהרכיבו מבקרי קולנוע מכל העולם, של 100 הסרטים הטובים של המאה ה-21. למה עכשיו הם יצרו רשימה כזו, הרי אנחנו לא בשום שנה עגולה לא ממש הבנתי, גם אחרי שקראתי את ההקדמה לפרויקט.

אז הנה הרשימה.
שמחתי למצוא בה כמה סרטים שמאוד אהבתי, ביניהם שמש נצחית בראש צלול שהגיע למקום השישי, עליו כתבתי כמה ביקורות בשל כמה צפיות שעשיתי בו.
תמהתי מכך שמלהולנד דרייב זכה במקום הראשון.
מצב רוח לאהבה של וונג קר וואי במקום השני. מקובל עלי שהוא באחד המקומות הראשונים, אבל מבחינתי שמש נצחית צריך להיות במקום הראשון, אם מתייחסים לשמונה השנים הראשונות של המאה ה-21.
המסע המופלא של הייאו מיאזקי במקום הרביעי. אוקיי, אהבתי גם אני.
אבודים בטוקיו, גם הוא מהאהובים עלי מאכלס את המקום ה-22 ומחבואים של מיכאל הנקה ב-23.
דבר אליה של אלמודובר במקום ה-28 ושבעה צעדים של פארק צ'אן-ווק במקום ה-30.
אביב, קיץ, סתיו, חורף….ואביב במקום ה-66.
גם את דוגוויל של לארס פון טרייר אהבתי והוא נמצא במקום ה-76.
אינטליגנציה מלאכותית של ספילברג נמצא במקום ה-83 ומוצאים את נמו במקום ה-96.
את הרשימה חותם עוד סרט שאהבתי, רקוויאם לחלום.

במקום שמות הסרטים בבולד צריכה הייתי להביא קישורים לכל הביקורות שלי. אלא מה, לרייטינג, השבועון המנוח בו כתבתי לא היה אתר אינטרנט. כלומר היה אתר עוברי מאוד ראשוני ובסיסי ומתישהו הוא התאדה ונעלם. אין יותר. כך שהביקורות שלי לא מופיעות ברשת.
כן, יש לי את כולן על דפי העיתון. שמרתי אותן אחת אחת, אבל לא סביר לסרוק אותן ולהעלות לרשת. אני לא חושבת שיש לכך קהל רב, עם כל הכבוד לי.

אני מנסה למצוא קשר בין התקופה בה הייתי מבקרת קולנוע לבין התקופה שלאחריה, בה הפכתי ליוצרת ואני די מתקשה. מה שכן, מהרגע שהפסקתי לבקר הפסקתי כמעט לצפות בסרטים ובעיקר מהרגע שהתחלתי ליצור. היום אני צופה בסרטים דוקומנטריים ספורים שנקרים על דרכי בדרך זו או אחרת. מכשיר הטלוויזיה הענק והעתיק שלי לא מחובר לשום גוף משדר (גם מטעמים כלכליים וגם כמחאה על ההתנכרות לסרטיי), כך שהחשיפה שלי ליצירות קולנועיות בשמונה השנים האחרונות שואפת כמעט לאפס המוחלט.
בנוסף אני לא יכולה לצפות בסרטים שקיבלו תמיכה מקרנות ומגופי שידור ומגופי חו"ל ומקופרודוקציות. כואב לי הלב ואני גם אחוזת קנאה על שחיי היוצרים האלו קלים הרבה יותר משלי. זה לא עניין קל ערך. היום, עם שיווק אפריקה! וסרט נוסף בתכנון עלי לחשב בזהירות גדולה את ההמשך.

ופאן משעשע לסיכום, אפרופו מבקרי קולנוע: אף מבקר קולנוע ממסדי לא כתב ביקורת על אף אחד מהסרטים שלי. מי שכתבו עליהם הם צופים רבים ושלושה בלוגרי קולנוע חביבים. אז יופי שיש לי קהילה וקהל תומכים ואוהבים. בלעדיהם לא יודעת מה היה עולה בגורל יצירתי.

אחתום בשורה ממכתב שקיבלתי מצופה היום:

…הסרטים כל כך אישיים, כל כך סוחפים, כל כך מעוררי מחשבה, הם כלים שחייבים להיות בארגז הכלים של כל חובב תרבות באשר הוא…

תודה ואמן.

האם כדאי לחפש גיבורי ילדות?

יודע.ת כל מרואיינ.ת שלא הכל תלוי בה. דברים מוצאים מהקשרם, מקוצרים, נערכים ועוד.
בשידור חי בטלוויזיה או ברדיו השליטה כולה של המרואיינים, לפחות לכאורה. כל אמירה מונצחת לעד, כל שאלה נענית. אי אפשר למחוק כלום. אפשר להדגיש מה שרוצים, לחמוק משאלות שלא רוצים לענות עליהן. רחבת הריקודים גדולה ואוורירית. לפעמים עלולים המרואיינים להתבאס: למה אמרתי ככה ולא ככה, אבל ריאיון בשידור חי הוא הדבר הכי קרוב לדיאלוג אותנטי.

המרואיינ.ת לא יושבת לבד באולפן, אלא עם מראיינ.ת.ים. זאת אומרת, מתנהל דיאלוג, פינג-פונג כלשהו. לא תמיד הוא עולה יפה, לפעמים המראיינים מגיעים לא מוכנים, לפעמים התחקירנים הטעו אותם, הרבה דברים עלולים לקרות.

שמעתי על קורס לתקשורת שבו המרצה ביקש/ה מהסטודנטים להכין ריאיון עם דמות כלשהי לבחירתם. מאחר שנתבקשתי לעזור לסטודנטית חביבה להכין את הריאיון, מיד הסברתי לה כמה צריך להיות קשוב למרואיינ.ת, לזרום עם התשובות ולהתקדם איתן ולא לדבוק רק בשאלות שהכינה מהבית. הייתי בטוחה שמה-זה עזרתי לה. אבל הסטודנטית הסבירה לי: אה, לא, אנחנו רק צריכים להכין רשימת שאלות. הכל תיאורטי. לא הבנתי. מה הרעיון שמאחורי הריאיון?
אבל נזכרתי שאני לא עוסקת יותר בביקורת תקשורת וגם לא בביקורת לימודי תקשורת.
מאחלת אושר ושמחה לסטודנטים ולמרציהם.

אך לא לצורך זה התכנסתי, אלא לריאיון שהיה לי בתוכנית הבוקר של קשת היום. ריאיינו אותי יואב לימור, גלית גוטמן ולירון שמם: אחרי שהגישה את פינתה הצטרפה לחגיגה.
מה אגיד, היה כיף. אני נהניתי, נראה לי שגם המראיינים והנה התוצאה. אחד הטובים שהיו לי.
כנראה לקימה הכה מוקדמת ולריאיון בשש וחצי בבוקר יש גם תוצאות חיוביות: רעננות וחדות מחשבה.
ותשובה לשאלה שבכותרת, בריאיון.

 

הטריילר של "אפריקה!" וגם של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אחד הלקחים שהפקתי מהפקת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היא שראוי שיהיה לסרט טריילר.
נכון שאאקוקל"ס הסתדר יפה מאוד שנה ושבעה חודשים בלי טריילר, אבל זה לא אומר שכדאי לסרט להסתובב כך עירום, בלי טריילר, על פני כדור הארץ.
ולכן, כמה שבועות לפני השקת אפריקה! כבר יש לו טריילר חמוד, שמזכיר מאין הוא בא ולאן הוא הולך. מלכתחילה ידעתי שלא אותיר את אחיו הגדול, "איפה אלה קרי…" מיותם וברור שיצרתי גם לו טריילר.

אז הנה אפריקה!

ועם כתוביות באנגלית

וגם איפה אלה קרי…

ועם כתוביות באנגלית.
את שניהם ערך שמעון ספקטור, שערך את הסרט (עם בת הזוג שלו, קטי דיאקובה).
את העריכה הגרפית של "איפה אלה קרי…", עם המסכים המקסימים המוקדשים לביקורות הצופים על הסרט עשה ערן מושקטל.

אחד הנושאים הכי קשים ומדוינים בחדר העריכה בעת העבודה על אפריקה! היה עד כמה להזכיר את הסרט הקודם, עד כמה הסרט הזה צריך להתייחס אליו, כמה יהיה דומה או שונה, האם באמת הצופים מחכים לראות עוד מאותו דבר? האם זה משהו שאני כיוצרת הסרט צריכה להתחשב בו?

בסופו של דבר ואחרי חצי שנה כל השאלות הללו מצאו את פתרונן לשביעות רצוני ורצון העורכים.
אני מאוד מאוד סקרנית לדעת איך יתקבל אפריקה! בציבור, אבל רק אגלה שיש לו ד.נ.א שונה משל אאקוקל"ס, אני חושבת שהוא נותן יותר זמן לגיבורים שלו להתבטא ולהציג את עצמם.
– מועד וכרטיסים לפרמיירה של אפריקה! (8.7, 13:00)
– והקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א (16.7, 16:00).

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | יולי 2016

נכון שיש הקרנות משמחות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי, אבל החודש עומד בסימן הפרמיירה של אפריקה!, אחיו הקטן של אאקוקל"ס.
כמו שחדי המחשבה יכולים ודאי להבין, שמו הקצרצר של הסרט החדש הוא אנטי-דוט לשמו הארוך של הראשון, שאין כמעט איש בעולם שמסוגל לומר אותו בלי להתבלבל.
אז כזו אני, אישה של קצוות, מסרט ששמו בן שבע מילים, לסרט עם שם בן מילה אחת.

אם להתחיל בפרמיירה האמורה, הרי שהיא תתרחש ב-8 ביולי, הוא יום שישי, בשעה אחת בצהריים.
תומכי הדסטארט ומקורבים למלכות קיבלו הזמנות ואף אישרו את בואם. ומי שלא אישר את בואו: עוד לא מאוחר!.

Africainvitation

ומה באשר להקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי 2016?
הנה:
ראשון, 3.7, 18:00, נהלל
שני, 4.7, 10:30 מזכרת בתיה
רביעי, 6.7, 20:00, שכניה
שבת, 16.7, 16:00, סינמטק תל אביב
ראשון, 17.7, 20:00, מסע נשי, רעננה
רביעי, 20.7, עין גדי

ובמלאת שנה ושמונה חודשים להקרנות הסרט, הנה גם הטריילר שלו:

והנה כמה דברים שקרו עם הסרט ביוני:
פגשתי, בטווח זמן של שבוע, הן את המורה שלי בכיתה א'-ב' והן את הגננת שלי.

מה עוד צפוי לי במסעותיי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מה? חזרתי מדיור מוגן עד 120 ברמת החיל. בראשית הערב באה יפהפייה אחת ושאלה אם אני זוכרת אותה. אמרתי שלא כל כך, והיא ניסתה לעזור לי: "כיתה א' ב', בי"ס גורדון?", אה! המורה בלהה! וויי, איך נשנקתי. דליה תלמי, רעייתו של מנחם, גם הם מדיירי המקום, שאלה אותה אם הייתי תלמידה טובה, והמורה בלהה אמרה: "הכי טובה! איזה מחברות היו לה!" למרבה הצער תוך כמה שנים נמוגה חריצותי 😦. המורה בלהה, שגרה באותו רחוב בו גרתי, זכרה אותי גם כשהייתי תינוקת, ואפילו מה הכי אהבתי במכולת של הניה: בננה מצופה בשוקולד. מי היה מאמין. ואז הצטלמנו. אחר כך סיפרה לי אישה אחת שהייתה ביפן עם בעלה שהיה בצי הסוחר ושהשיקה שלוש אוניות! ובסוף אמא של אילנה דיין באה לומר לי שהיא מעריכה את העבודה הקשה שלי וכולם נורא נהנו ומחכים לאפריקה! 🙂 בסוף לבי לא יעמוד בכל הדרמות האלו

bilhaa

ושבוע לאחר מכן הגננת חביבה:
זה הזוי ועוד יחקרו אותי בחשד לחטיפת נשים מדיור מוגן עד 120, אבל נשבעת שהכל אמת. צירוף המקרים די מדהים. בשבוע שעבר פגשתי את המורה בלההhttp://tinyurl.com/znfewef בהקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסניף רמת החי"ל ואילו היום, בסיום סבב הרשת של "עד 120" הגעתי להוד השרון ושוב ניגשה אלי אישה ושאלה אם אני זוכרת אותה. הפעם ניצחתי וזיהיתי במיידי את הגננת חביבה מטרום חובה. אין לתאר את ההתרגשות. היא אמרה שלא השתניתי;) אבל מי שבאמת לא השתנתה זו היא, שפניה נשארו חמודים כשהיו. הנה! בשבוע הבא אפגוש כנראה את המיילדת שלי ולאחר מכן……..
haviva

כך אטפל באפריקה!
נכון אחרי שמגדלים ילד ראשון חושבים שיודעים כבר הכל? אז ככה אני אחרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם אפריקה! (כדור בגב נמצא בקטגוריה אחרת, מכל מיני סיבות). למדתי כל כל הרבה ביותר משנה וחצי שעברו מאז יצא "אלה קרי…" לאקרנים, וכמעט שנתיים מאז שסיימתי את העבודה הרשמית עליו, שבאמת, שום בי"ס לקולנוע ושום קולנוען-על לא היה יכול ללמד אותי. וזה למה? כי אין אף אחד שעושה כל כך הרבה דברים לבד בתהליך יצירת הסרט וממלא כל כך הרבה פונקציות, כמוני. אבל יש כמה לקחים מאוד דרמטיים שהפקתי, כמה דברים שלא אחזור עליהם לעולם, שהקלו על חיי משמעותית:
1. לא שולחת את אפריקה! לפסטיבלים. לא בישראל ולא בעולם. בישראל מסיבות ידועות ובעולם מאחר שזו עבודה שגוזלת הרבה מאוד אנרגיה, זמן וכסף ושכרה לא בצדה. על משלוח "אלה קרי…" לפסטיבלים הפסדתי לפחות 20 א' ש' ואני חוששת שיותר. למדתי לא מעט דברים תוך כדי: למשל, שהלקטורים בפסטיבלי חו"ל (באשר לארץ אין לי ראיות) לא צופים בכל הסרטים שמגיעים אליהם ומשתמשים בגוגל, בסינופסיס או במידע על החברה/ המפיצים מהם הגיע הסרט, על נוכחותו בפסטיבלים אחרים, בעיקר מה-A, B ליסט. וכמובן, אם הסרט השתתף בעת יצירתו בחממה זו או אחרת, וכמובן כמובן שם הבמאי ועד כמה הם מכירים אותו. לא רק זה, לעתים גם אין קשר בין חוו"ד המצוינת שהגיעה מהפסטיבל (חלקם מציעים זאת) לבין העובדה שהסרט לא התקבל אליו. ברגע שהבנתי את זה (לאט-לאט), החלטתי שזהו, חלאס. נו מור פסטיבלים. כך שסלע נגול מעל לבי.
2. לא מציעה את הסרט למפיצים. יש בישראל מעט מאוד מפיצים ולפחות שניים מהם, כדי שלא להכליל, לא צפו ב"אלה קרי" כששלחתי להם אותו. תיק-תק, חיסלתי את סאגת המפיצים. הכירו את עצמי, המפיצה לעצמה בלבד. אז זה לא שאני האחים היימן שיש להקים מקדש על שמם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי.
3. צמצום מוחלט עד ויתור על משלוח הסרט לגופי שידור ולקרנות קולנוע. את אפריקה! שלחתי לקרן אחת ולגוף שידור אחד. פעם אחת. אל תעצרו את נשימתכם בבקשה. זהו ניסיון אחרון בהחלט (וראשון לאפריקה!). ברגע שלא הייתי עסוקה בשכתוב ומשלוח אין סופי של הגשות מנג'סות לכל הקרנות והגופים בישראל קיבלתי עוד כמה חודשי חיים במתנה, שלא לומר שלווה ויכולתי להתמסר ליצירת הסרט ברוגע. וזה אושר גדול אחרי שבעים מדורי הגיהנום שעברתי עם "אלה קרי…" יבדל"א.
4. וגם לא שולחת את מחמלי לטקסים ולתחרויות: לא פרס אופיר (אופס, חסכתי 850 ש') ולא פורום היוצרים הדוקומנטריים. עוד אמצעי להפחתת עוגמת נפש ותימהון אין קץ. בהחלט, יש מחיר לחופש ולאי השתייכות למעגל זה או אחר.

מהנעשה בתאגיד השידור החדש.

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מאי 2016

תחילת הקיץ. איפה אפשר יהיה לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במאי 2016?

6.5, חוג בית, חיפה (זו הקרנה פרטית, אי אפשר להצטרף, אך אפשר להזמין גם 🙂 )
9.5, דוד ילין, ירושלים
15.5, 17:30, הספרייה בשהם
16.5, 19:30, עין הנציב
23.5, 10:00, מתנ"ס מזכרת בתיה נדחה ליולי
25.5, בי"ס חופי הגליל
26.5, היברו יוניון קולג', ירושלים (הרצאה על אנה ריבקין-בריק)
29.5, דוד ילין, ירושלים

איפה הייתי ומה עשיתי עם הסרט באפריל:

– באפריל 2015 יצאה לאור המהדורה המחודשת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו-סאן הילדה מיפן". עד כה היו כבר שש הדפסות לכל אחד מהשניים ועוד היד נטויה. השניים גם בילו ברשימות רבי המכר כמה חודשים.
ארבעה הספרים המובילים הם:
נוריקו, אלה קרי, "סיאה הילדה מאפריקה" ו"לילבס ילדת הקרקס".
שלושת הספרים הנוספים שיצאו בהוצאה המחודשת הם "דירק הילד מהולנד", "נואי הילדה מתאילנד" ו"גנט הילדה מאתיופיה".

איזה סיפור מדהים ולאן מוליך אותי הסרט שלי: במסגרת התראות גוגל שאני מקבלת לבקשתי, התראות הקשורות לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? קיבלתי כעת התראה על "אלה קרי". אה, חשבתי בלאות, סבורה שמדובר בהתראת-שווא, שוב ג'ון קרי מגיע לאזור? עם מי הוא ידבר פה בפסח? עם העצים והמצות?
אבל נכנסתי לקישור והנה צילום ששמו "אלה קרי" (מעלה אותו פה) והוא צולם בפורים בשנות השישים בקיבוץ דורות ע"י עוזי היינברג, שנהרג בהתהפכות זחל"ם בעת שירותו בסיירת צנחנים ב-1968.
בת אחותו הקימה לו אתר הנצחה ומאחר שעוזי היה צלם חובב שם אפשר לראות את עבודותיו. זה מה שכתבה האחיינית, שי ברייר:

סבא גבריאל נפטר בינואר 2011, בקיבוץ דורות שבנגב המערבי.
הביקורים אצל סבא היו חלק מילדותי וכך גם שתי התמונות שעמדו תמיד באותו מקום על המדף בכוננית שבדירתו. למדתי על החסר מהן ומהטקס שהתקיים בקיבוץ ביום הזיכרון מדי שנה ובו הוזכר עוזי היינברג, אחיה של אמי ושל דודי גדעון.
עם השנים חיברתי מעט פרטים… עד ליום שבו התהפך הזחל"ם ועוזי נהרג.
מלאכת פינוי הדירה של סבא בקיבוץ חשפה בפני את אוסף הפילמים הענק… באותה תקופה, המצלמה כבר הייתה חלק מחיי ואותם פילמים שאמא שלי ארזה ושמרה בביתנו חזרו ועלו בי לא פעם.
למדתי על עוזי דרך העניין המשותף – שמעתי על הנער שקיבל מצלמה לבר המצווה בשנת 1961 ואיך הפכה למרכז עולמו בחייו הקצרים שנגדעו ב- 27.8.68 – מה כבר אפשר להספיק?
"מיד כשנפתחה בפני האפשרות במסגרת לימודי הצילום שלי הדפסתי מדי פעם תמונה מאותם פילמים ובכל פעם זה עורר בי סקרנות לעוד… גם השמחה של אימא שלי, שקיבלה כל תמונה בהתלהבות עודדה אותי להמשיך.
אמא שלי הייתה בת 9 כשאחיה נהרג והותיר בה כאב גדול ומעט מאוד דמות אח אמיתית. התמונות הולידו סיפורים שחלקם שמעתי בפעם הראשונה, אבל מעבר לכך למדתי על אותה דמות שנשקפה כל השנים מהתמונות על המדף… הרצון שלי הוא שהתמונות האלו ייחשפו ויפגשו את אותם נערים ונערות שבגרו, את אנשי הקיבוץ שהיה ביתו האהוב, את החברים שאותם הדריך בקן בחדרה, במסגרת שנת השירות לפני הצבא, ואת כל מי שמוצא בהם עניין ויזכירו לכל אחד מהם משהו מאותו עוזי.

אלהקריעוזיהיינברג
צילום: עוזי היינברג ז"ל, קיבוץ דורות שנות השישים.

-11.4 בוקר בשהם, כיתות ג'-ד'. רוב מוחלט של הילדים לא מכיר את הספרים, אך רובם היו כבר בחו"ל (זו שאלה שאני שואלת את הילדים הצופים בסרט כדי להדגיש את משמעות הספרים עבורי-עבורנו בימים שלא טסנו לחו"ל, כשהפעם הראשונה בה טסתי הייתה אחרי הצבא ואחרי שחסכתי כסף חצי שנה).
ילדה אחת מכירה את הספרים מסבתא שלה שצפתה בסרט וסיפרה לה עליו, וכה תיארה היא את הסיטואציה: "מישהי מאוד אהבה את הספרים כשהייתה ילדה וכשגדלה החליטה לצאת לחפש את הילדים מהספרים". ואז אמרתי לה שאני היא אותה מישהי:)
יש ילדים, בעיקר מי שלא נחשפו לספרים או לקולנוע תיעודי, שקשה להם להבין שהכל קרה באמת ומעניין לראות את ההבנה שלהם מתרחבת. ילדה אחת אמרה היום, "אז הספרים הם ספרים תיעודיים, נכון?" והסברתי, שלמעשה כן. בקיצור, אני מרחפת (שוב). נו, כמה אפשר? עובדה.

-10.4 "אני איתמר, אני בכיתה ג', קראתי הרבה חסמב"ה אבל אני אוהב גם את הספרים האלו. אמא שלי היא המנהלת של הספרייה. אחרי שתגמרי את 'אפריקה!', בעוד שנתיים, תעשי עוד סרט? כי יש הרבה ילדים בסדרה".
(חוויות מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בספריית לב השרון)

-7.4 חזרתי ממרתון שלוש הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באירועי "רגע אחד" בעירייה. היה כיף גדול לפגוש חברי פייסבוק שאני מעולם לא מצליחה לזהות לפי התמונות, חוץ מקרן החמודה שכבר ראתה את הסרט וראיתי אותה בעבר אז מה החוכמה וגם חברה שבאה מכרכור לצפות בשנית ומתברר גם שכולם עקבו אחרי התספורת החדשה שלי ואף בירכו אותי עליה והיה גם מוולווט ותיק (ומגיב!) שרק בסוף הציג את עצמו ואני מקווה שכולם נהנו. בסוף צוות המקום כמעט הפך עלינו את הכיסאות אז נאלצנו ללכת.
הקטע הכי מפתיע: לא פעם מבקשים ממני הצופים לחתום על ספרי הסדרה שהם רוכשים ממני. היום ביקש ממני רופא ילדים להקדיש את שני הספרים שקנה "לנכדים לעתיד לבוא". נשבעת. הוא בא עם בת הזקונים. אמרתי לו, מה זה ככה להפעיל לחץ פיזי מתון והוא ענה, לא, רק על הגדולים, לא עליה. יצאתי החוצה בחצות ומה אגיד, ת"א שוקקת פלאים. חזרתי למבצר ביפו הייטס ברכיבה עם מעיל פתוח. אשכרה הקדים הקיץ.

-3.4 סינמטק הרצליה. שכבת ה'-ו' של בי"ס ברנר בעיר. הילדים לא ידעו מה מחכה להם, זו הייתה הפתעה במסגרת יום תרבות ארוך שהעירייה מציעה לתלמידים.
אף שכמעט אף ילד לא הכיר את סדרת ילדי העולם, הם נכנסו לסיפור ושאלו את השאלות הנכונות והרבה. כמו בכל מקום, גם פה הייתה שאלה ששאלו אותי בפעם הראשונה: למה אין לי ילדים ולמה לא התחתנתי. הסברתי שכל אחד בוחר איך לחיות ושלי זה לא מתאים. מקווה שנטעתי במוחם ובלבם את הרעיון שהחיים פתוחים ומגוונים. גם פה שאלו אותי אם זה לא נראה לי נורא לבזבז חצי מיליון ש' על סרט של 50 ד' והסברתי שזה לא "בזבוז" ושלכל אחד סדרי העדיפויות שלו. ילד אחד ניגש אלי בסוף ואמר לי ש"הסרט מאוד אמוציונלי". ככה, באלו המילים. היה ממש שווה:)

-1.4 יום עיון של דוקומנטריסטים בכפר יהושע (בניצוחו של הצייר אלי שמיר), ובו הופיעו מלבדי יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון"), רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") ובן שני ("עובדה"). אני דיברתי על קולנוע עצמאי וסיפרתי איך את הופכת לבמאית קולנוע עצמאי בעל כורחך: לא כי התעוררת בוקר אחד והחלטת על כך, אלא כי הממסד האטום הפנה לך עורף. הראיתי לצופים, אולם מלא, שלוש דקות מהסרט, וכולם התבאסו, כי הם רצו לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרתי להם שלצורך זה יצטרכו לצפות בסרט. כמובן שאיש, כולל בן שני, ששאל בקול, לא הבין למה הסרט לא ישודר בטלוויזיה, ואני הזכרתי שוב, כרגיל, את אנשי הפח והדחלילים המאיישים אותה

-2.4 תם ונשלם. אחרי שנה וארבעה וחודשים הייתה אחה"צ ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק תל אביב כל הצוות (סדרנים, מקרין, אחראי משמרת) ידעו שזו ההקרנה האחרונה והביעו את הערכתם. כמה מחברי פייסבוק שלי הגיעו בפעם השנייה: איריס גנור, אורנה גטניו, עודד זהבי (המלחין של "אפריקה!" ושל "כדור בגב" [טוב, מודה שהוא עשה עוד דבר או שניים בחייו]), שאולי, יהודית דריגס, דפנה, תומכת בהדסטארט של הסרט, באה לקבל את המתנות שלה רק היום (!) ולצפת בסרט, כמובן, כי הייתה עסוקה בשתי לידות, המתרגמת הפלאית גילי בר-הלל ("הארי פוטר"), חברה של חברה שצפתה בסרט בבית שמש בקיץ ובאה היום בשנית עם בתה, כל אלו הקהו את כאב הפרידה ואת תחושת סוף מסלול.
כמו שהבטחתי היו ממתקים (על מצע יפני אותנטי) ומדבקות וגם דמעות.


-מכתב מצופה:

הי דבורית,
הייתי אתמול בסרט שהוקרן בבני דרור, לאחר שנה שאני מנסה להגיע לאחת ההקרנות שלאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (אחרי המלצתה החמה של אמי שראתה אותו בחיפה בזמנו). הציפייה וההמתנה העצימו את החוויה, ממש כמו בסרט עצמו… נהניתי מכל רגע, התרגשתי מאוד וכמו כולם בקהל, גם עיניי לא נשארו יבשות.
אני בטוחה שאת מקבלת המון הודעות כאלה אבל מילה טובה זה תמיד נחמד.
אז המון תודה לך על היצירה המופלאה הזו, ומחכה בקוצר רוח לסרט על אפריקה!!
בהערכה ובהערצה רבה, מיכל"

-ציור של אנה ריבקין-בריק את עצמה. שער הקטלוג של תערוכה שנקראה "האמניות האמיצות של 1900".

oktobernotis_millesgaisrden_kvinnliga_modernister_anna_riwkin_52428b1ae087c30570a568e8

אחרית דבר

ובאשר לסרט השני שלי, שכבר מוכן וישודר ביום הזיכרון לחללי צה"ל ארחיב בתחילת מאי.
בינתיים יש לו עמוד פייסבוק: כדור בגב.

איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.