פסולי חיתון אביב 2013

"פסולי חיתון" היה מדור מיתולוגי שבמיתולוגי בכל העיר הירושלמי בשנות השמונים והתשעים. זה היה טור צד קסום וקטן. דורות של מיזנתרופים חיו לאורו.
אף שהייתי תל אביבית ייחלתי לרגעים שמישהו הביא לי את הגיליון מירושלים, ובדקתי את עצמי לאור פסילות החיתון.
ב-2006 חידשתי אותו פה בבלוג (קישור בהמשך, אם תאהבו את זה הנוכחי) בכמה גיחות, וחדלתי. פתע התעוררה בי התשוקה שוב. התחלתי לממשה בפייסבוק, אבל שמעו, אין דין הכאוס הפייסבוקי כדין הבלוג המסודר והפרטי שלי.
להמשיך לקרוא

כסף ועלבון

אנשים אוהבים להיעלב. תחושת העלבון מלווה תמיד בזעם קדוש, בתחושת קיפוח עצומה, בהרגשת עליונות וטוהר שאין לה שיעור. הנעלבים מחבקים את העלבון שלהם, מלטפים אותו, מטפחים אותו. מספרים עליו, דנים בו, לשים אותו, מדווחים עליו לכל מי שרק אפשר. מתחפרים בו, נאחזים בו בחוזקה, לבל יברח.

תחושת העלבון, או מצב העלבון, גורמת לאנשים לשכוח הכל, להניח את חייהם בצד, ולנתח את העלבון לפני ולפנים. מי אמר, כמה אמר, מתי אמר, למה אמר. ומה עשה, ואיך עשה. וכמה זה נורא. והייתכן, ולא יעלה על הדעת, ולמה ומדוע?
להמשיך לקרוא

חמישי אחרי המלחמה

kaminerdvorit

קמינר, אני וצופית

את התמונה הזו, שצולמה בשנות התשעים, קיבלתי ממש רגע לפני שהחל מבצע עמוד ענן.
ככל שאני זוכרת לא ראיתי אותה מעולם. ייתכן אפילו שלא ידעתי שצולמה.
להמשיך לקרוא

שבעה סרטים בשבוע: עצב, התאבדות ושמחת חיים

תוקף כרטיס המנוי שלי בלב עמד לפוג, ולפיכך, באובססיה האופיינית לי, צפיתי בשבעה סרטים בתוך שבעה ימים, תזכורת לשבע שנותיי וחצי כמבקרת קולנוע. עכשיו, אחרי שבוע קולנועי שכזה אני יכולה לחזור לצום של חצי שנה לפחות, מעודכנת פחותויותר במתרחש בעולם הקולנוע בישראל.

הוגו – אי אפשר להזמין כרטיס לסרט תלת מימד באתר. וגם לא באוטומט שליד האולם. יש להוסיף תשעה שקלים לדמי המנוי.  למה? תלת מימד. חוצפה.
מעין סרט ילדים למבוגרים, או סרט מבוגרים לילדים, שיר הלל לראשית ימי הקולנוע, מהרכבת נכנסת לתחנה והלאה, קולנוע אילם ועוד. התלת מימד עובד מצוין, ושני המימדים הנוספים בסרט הם זמן ומרחק. השעונים העסוקים בעצירת הזמן, החזרתו לאחור, תפעולו, מתיחתו ותחזוקו. הרכבות מייצגות התקרבות והתרחקות שלנו מאחרים ושל אחרים מאיתנו.
סקורסזי מסביר את מהות קולנוע: To capture  the dream, ומברר מה התכלית שלנו בעולם: לתקן אותו, כמו הוגו, או לתעד אותו, לכתוב עליו, כמו החברה שלו.

הארטיסט – עוד סרט על קולנוע, באותו מקום, באותו זמן. שחור לבן, צרפתי מקסים, רהוט, ברור וקריסטלי על קו התפר שבין הקולנוע האילם למדבר. משחקים מופלאים בין אלם לדיבור, כולל בסצינת חלום שמיימית, הגיג על העולם שייך לצעירים, איזון מלא בין גברים לנשים. מזמן לא ראיתי סרט כה שוויוני מבחינת יחסי הכוחות בין הגיבורים ותפקידי שני המינים. והטכנולוגיה, זו שמשנה סדרי בראשית בכל כמה שנים, ונדמה לנו שרק תקופתנו היא המטולטלת – הו לא. ראו מה קרה לקולנוע ב-1927. מרגש וכובש. לא סתם הלך הסרט הביתה עם חמישה פסלונים.

פרידה – אני ידועה, או הייתי ידועה כ"חובבת סרטים איראניים", שזה כינוי גנאי, כידוע. הגעתי לסרט אחרי שכל העולם צפה בו, אחרי שקיבל את פרס האוסקר לסרט הזר ואחרי שהערת שוליים הפסיד לו. והאמת? אין לי מושג למה. לא הצלחתי לראות גדולה כלשהי בסרט. כן, יש כמה רגעים מצוינים, למשל, שתי סצנות שנערכו באופן מתמיה, כשהסיבה לכך מתבררת רק בסוף, ואז את אומרת, פשש, כל הכבוד, או סצינת הסיום שיכולה להיכלל ברשימת הסצינות היפות של כל הזמנים, אבל הדרמה המשפחתית הזו, שדי קשה לראות את איראן דרכה, ממש לא מתעלה לגבהים כלשהם. הערת שוליים טוב ממנו פי 10 לפחות. אחרי הסרט יצאתי לטיילת  ונתקלתי בחבורת נערות ערביות שראשיהן עטופים במטפחות, צ'אדור (?), כמו בסרט, שם לובשות אותו ילדות מגיל שש בערך, שהולך וגדל עם הגיל. זה כל כך מקומם, באיראן כמו גם ביפו.

ד"ר פומרנץ – אז כן, החיים הם מחלה שמתים ממנה בוודאות של 100%, כמו שאומר אסי דיין. דומה שהוא אסף את כל הפתקים עם המכתמים והציטוטים מהמכתבה העמוסה שלו, והפך אותם לתסריט רב-גימיקים. חלקם לא קשורים לכלום, חלקם וולגריים ומביכים, חלקם מחוכמים. הפסיכולוג עם שלושת המטופלים (כמו העיתונאי עם ששת הקוראים) מפוטר מענ"א (עזרת נפשית אקספרס) ומוצא דרך מקורית להתפרנס כשהוא עוקף את ד"ר קבורקיאן בגדול. בן הסובל מאספרגר ומשמש כפקח חניה – חניה היא מטאפורה כמובן – שירי ארץ ישראל, שיר סיום נפלא, והכישרון של דיין כתסריטאי וכבמאי, משהו שכנראה מילוני כדורים פסיכיאטריים לא יכולים לטשטש. החשש שלי הוא שדיין מכשיר את מותו בשיטתיות, ושהוא לא רחוק ממנו.



בושה
– עוד סרט לפסטיבל הדיכאון הלזה. הגיבור, מייקל פסבנדר, הוא שחקן אירי-גרמני לוהט בימים אלו, כך למדתי, אלא שאני נתקלתי בו רק עכשיו. קוראים לו ברנדון (הברנדון היחיד בחיי היה ההוא מבוורלי הילס 90210) והוא סובל מ"התמכרות למין", כמו שכתבו המבקרים, משפט הלקוח מהקומוניקט, ואני הייתי אומרת: נדחף לכל מה שזז או לא, כולל הוא עצמו. אם היה אישה היו אומרים עליו שהוא promiscuous או סתם זונה, כמו שהוא קורא לאחותו סיסי, שלא שונה ממנו בהרבה. על פי השכלתי המתקדמת בפסיכולוגיה יישומית הוא, כמו גם אחותו, שניהם בורדרליין – זה אחד המאפיינים של הפרעת האישיות הזו, מופקרות מינית. יש עוד סימפטומים: קשיים ביצירת קשר, חבלה עצמית ועוד. הוא חי בדירה מדוגמת ועובד בעבודה מצוינת, אבל חייו הם ריק ושממה, דיכאון, ניכור, בדידות אורבאנית וחוסר תכלית. אוחחח, כה נהניתי.

(בטיובית, סיסי, אחותשל, שרה במועדון. ואלו כל חמש הדקות של השיר, אך לא בתנועה. NY NY נכתב לסרט של סקורסזי. השוו).

מחוברים לחיים – להיט בעולם, להיט בישראל (35 אלף צופים בישראל, 35 מיליון צופים באירופה). שישי בשבע וחצי בערב, שעת הסברי מרנן והאולם שוקק. אחדות הניגודים היא המפתח של הסרט הזה, שעניינו מערכת יחסים בין אדם עשיר ומשותק מחולייה 3 ומטה, לבין המטפל שלו, שחי כל נים בגופו ובנפשו. בעוד הציבור כולו מבסוט מחגיגת החיים הממשית (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), אני חשבתי רק איזה מזל שיש לנכה 110% הזה מלאנתלפים כסף, ואיך היו נראים חייו (או הסרט) אלמלא  כן. חוץ מזה הסרט הוא באמת חגיגה חושנית של אופטימיות ועולץ.
שם הסרט בצרפתית הוא intouchables, הטמאים. מאוד מאוד דומה לנוסח עברי.



שישה מיליון ואחד
– את המיני-מרתון חותם הסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, שמצא את היומן שכתב אביו שנתיים לפני מותו, ובו הוא משחזר את שעבר עליו בשואה. פישר לוקח ארבעה מאחיו למסע בעקבות היומן, ולא מספר להם לאן הם נוסעים. הנופים הפלאיים והדברים שהתרחשו בהם לפני שבעים שנה וקצת לא ייאמנו. הביקור באולם בשבת אחה"צ היה מפתיע: הוא היה מלא ברובו. משמע, זה לא נכון שישראלים לא ששים לראות סרטים דוקומנטריים בקולנוע. תלוי מה. כנראה ששואה ומשפחה זה מתכון שמתעכל בקלות פה. כל מי שגדל בהוויה המשפחתית שהסרט מתאר יזדהה ויתרגש. האחים – גדלנו במרחק של כמה בתים אחד מהשני בעיר האורות הכבים – אלופים בתחרות המסורתית הפולנית הידועה בשם מי-סובל-יותר. זר לא יבין זאת.

זהו. תם המסע. נגמר המנוי שלי, אותו ניצלתי עד תום. אני משערת שמי שמחפש סוג של מדריך ברשימה הזו לא יתקשה למצוא את מבוקשו ע"פ טעמו.
בהקרנה האחרונה כבר הופעל המיזוג באולם, וזה הזכיר לי למה אני שונאת בתי קולנוע.
אז עד התקף הבולמיה הבא, אני חוזרת למסך הקטן בבית.

איך להיפרד בסטייל


שלום אהבה איך להיפרד באלגנטיות, הוא מדריך הפרידות המפתיע של ליאת תימור ונילי לנדסמן, ויש לו את אחת העטיפות היפות שראיתי:


צילום ינאי יחיאל, עיצוב העטיפה אמרי זרטל

נילי היא מורתי המעולה ליוגה, ובזכות זה, גם חברה. עבדנו באותו מקום כשהיינו פעוטות אבל רק כשהגעתי לסטודיו שלה, לפני שנתיים, חל המהפך. את ליאת אני מכירה מחדשות וממעריב. פעם החלפתי אותה בעריכת סגנון למשך כמה חודשים, כשהייתה בחופשת לידה.
שתיהן פאם פטאליות, עתירות ילדים, נישואים, אהובים לשעבר ולשהווה ושובלי מעריצים, ולכן הביאו איתן לספר עשרות שנות זוגיות.

ואני מה? מודה לאלוהים על שנטע או נטעה בי חוכמה אחת בלבד: לא להתחתן ולא ללדת.
בנאדם צריך לדעת לא להיכנס למקומות שיכולים להביא לפרידתו מהעולם בטרם עת.
אין להסיק מכך שלא ידעתי פרידות טראומטיות ומערכות יחסים קלוקלות. פעם הייתה זאת תת-התמחות שלי: מערכות יחסים עמוסות יגון ובאסה ופרידות מרסקות. אבל כל זה שייך לעבר.
למדתי לבד, בלי עזרה משום פסיכולוג (ולא שלא היו לי עשרות), איך לשמור על עצמי, איך להתנהל בין הטיפות ולגזור לעצמי את המנות הקטנות הדרושות לי מהזולת מבלי להשליך את חיי מנגד.

הספר של ניליאת נותן עצות מעשיות לגמרי איך לעשות את זה. איך להתמודד. העצות שלהן הרבה יותר קומוניקטיביות משלי, ונותנות מענה שמתאים לכולן: נשואות וגרושות ומאהבות, ובעלות ילדים ולמעשה כל הווריאציות. העצות שלי מתאימות לי בלבד, ואולי לעוד שתי מוטציות חברתיות כמוני.

אבל גם לי השולטת בחייה יש כמה דברים לקחת מהן.
למשל:

"יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום… להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

(…)
תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה… להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות – אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגאן – ואז לסדר אותו יפה…"

לאור סטטיסטיקות הגירושין, בערך 1:4, ובגלל חברותי ההדוקה עם עו"דים למעמד אישי (סליחה, דיני משפחה), אני יודעת ששלום אהבה יהיה להיט בטוח. אני מציעה לכנרת להציב דוכן ברבנות וגם להציע אותו לעו"דים הרלוונטיים, שיספקו אותו ללקוחותיהם יחד עם הטישו המחולק בלשכותיהם, כחלק מתהליך של חינוך מחדש.
אבל רגע, גם סתם פרידה מהשורה, שלא כרוכה בגירושין ובניתוח חוק חזקת הגיל הרך מוצאת מענה פה.
הטיפים מהשטח שווים יותר מאלו של אודטה, כי מהו סוודר שנדבק עליו מסטיק לעומת אקס שבגללו חייך יעברו ל-hold למשך שנה.

שנה ביפו

היום אני חוגגת שנה ביפו. היא חלפה בשנייה, ממש כמו כל השנים, למעשה. שנה? אני? ביפו?
מה, רק לפני דקה כתבתי על חודש ביפו.

אני לא יכולה להגיד שאני מכירה עכשיו היטב את הסביבה, שאני מבלה בבתי הקפה המקומיים יום יום, שאני יודעת איפה נמצא הכי הכי של יפו. ממש לא. אבל זה לא אישי, אין לי כלום נגד יפו, זו פשוט אני, שרוב זמנה מבלה מול המחשב, ובשאר הזמן במקומות ובמפגשים קבועים ומתוכננים מראש.

מה בכל זאת לקחתי מהעיר שחוברה לה יחדיו?
את ההליכות על הטיילת היפה והריקה יחסית, הליכות שאני משתדלת לבצע כמה פעמים בשבוע, בכל עונות השנה, וכך אני לומדת על אופנת שמלות הכלה הרווחת, גיל המתחתנים, סוג הצלמים ומה עושים כשהכלה גבוהה מהחתן, גיחות מעטות לשוק הפשפשים, סופי שבוע בהם פגשתי חברים בפועה, פגישות עבודה ברוז'ט, ערב סוף קיץ אחד על הר הדשא שהיה הר הזבל שהפך לפארק מדרון יפו.

בפרקטיקה התיידדתי עם הום סנטר, סניף מכבי השכונתי, הסופר-פארם היפואי, חנות הכל בדולר (או שניים או שלושה) המקומית, עם קסטרו ובעיתות מצוקה – אמפם.
וגם, כמובן, הפכתי ללקוחת זהב בחינאווי (מזתומרת שני אדומים ב-110 וארבעה ב' קאווה ב-100 זה לא לקוחת זהב?).

למדתי שיש הפסקות חשמל והפסקות מים (שבוע שעבר באמצע המקלחת ממש), שנזילות מהתקרה זה עניין יומיומי, שלא חייבים לאסוף זבל כל יום, ושכל מדינת ישראל מגיעה לפה בחמישישישבת, ופוקקת את השכונה.

עוד לא צברתי חברים מערביי המקום, אבל זה לא אישי נגדם, אפילו לשכנים אני לא אומרת שלום כי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אם הם באמת גרים בבניין או שהם סתם מבקרים ואז פדיחה להגיד שלום לזרים שיחשבו מה אני רוצה מהם. אז כן, לא אימצתי חברים חדשים. אם כבר מדברים על זה, ולא חובה, חיי החברה שלי דווקא הצטמצמו כשהגעתי לעיר הידידותית בעולם. אבל זו לא העיר, זו אני, כרגיל.
לחיי השנה השנייה במדרון יפו. חינאווי תורם בקבוק.

עוד רעיון ירד לטמיון

זה בלתי נסבל לראות את הרעיונות שלי מתממשים. על ידי אחרים.
במאי 2008  כתבתי את הפוסט הזה, עדיין ברשימות, על חלל כתיבה.
היו המון תגובות, ונראה היה שיש עניין אבל שזה לא יהיה ממש כלכלי כנראה. כרגיל. הרעיונות שלי רחוקים מכלכלה נבונה, וגם חיי.
והנה שלח לי החבר יריב הערב את הדבר הזה. קוראים לו מיזנטרופ, והוא נמצא ברח' מרכז בעלי מלאכה. בבועה כמובן.
רררר. עכשיו אני חייבת לפקוד אותו, כדי לראות מה הפסדתי.

אם אני הייתי קוראת למקום בחסותי מיזנתרופ. נו נו, כבר הייתי חוטפת על הראש.

למה אני שונאת את סלקום

אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

איזה חודש בא אחרי תשרי?

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

דרכים צדדיות

על "חלון פנורמי", החדש של סם מנדז

 

"אבל מה הטעם, מה הטעם לראות סרט שאין בו טיפת תקווה, אלא רק ייאוש וחידלון, סרט שאומר שאין שום סיכוי לרגע אחד של אושר", שאלה מיא כמעט בבכי כשצעדנו על הטיילת התל אביבית השוממה, הדולפינריום בואכה ג'אפה, כשהרוח דוחפת אותנו מאחור, עושה לנו טובה כדי שנתקדם יותר מהר, ומעיפה את השיער על הפרצוף.

סיפרתי לה בהתלהבות על חלון פנורמי, הסרט החדש של סם מנדז, אבל היא בשלה: "בסרטים האירופיים יש קרן אור בחשיכה הגדולה, ומה יש באמריקאיים המדכאים אלו? בגלל זה אני לא אוהבת אותם".

והנה, מתברר שאורי קליין חושב כמעט כמוה. אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות  של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת. לבבות חלולים, רגשות שהבהבו מתישהו לרגע והתאדו מזמן – שם אני מרגישה בבית.

מה, בגלל שאני צריכה חומרים מחזקים לראייה הפסימית שלי את החיים? לא, אבל אולי דווקא כי אני לא שם ולא אהיה שם, אני לא נתקפת מרה שחורה מסרטים שכאלו, ויכולה לראות את כל היופי שבהם.
וחלון פנורמי עמוס ביופי ובמין שקט ממכר. שקט של מסדרונות דוממים, שקט של ואקום ממש.

הפרברים האמריקאיים של מנדז לא שוקקי חיים. לא רואים ולא שומעים בהם כמעט ילדים צוהלים. כן, יש עוד בתים בתוך איזו סביבה מוריקה, אבל אין לדעת מה קורה שם. גיבורי חלון פנורמי חיים בתוך בועה חברתית. מבודדים בפרברים. אפילו הממטרות לא יוצאות בהורה והדשא של השכן תמיד צהוב יותר.

ליאונרדו די קפריו וקייט ווינסלט – כדברי הפרסומות, בפגישה ראשונה מאז טיטאניק – מצוינים שניהם ומצליחים לאמלל אחד את השני לתפארת, ובבוקר לאכול ארוחה מקסימה של ביצה מקושקשת או עין ומיץ תפוזים סחוט.

יש להם שני ילדים. בקושי רואים אותם בסרט. ילדים, מה לעשות, הם לא הפיתרון, חושב מנדז. להפך. הם יכולים לגרום למצוקה. בעיקר כשהזוג מחליט לעבור לחיות בפריז, למצות את החיים. ואפילו היפוך תפקידים הם מתכננים שם (העלילה מתרחשת ב-1955): האישה, אייפריל, תפרנס, והגבר, פרנק, הוא, הוא יחפש את יעודו. אבל מה היעוד שלי, הוא שואל אותה במצוקה, זה לא שאי פעם רציתי להיות אמן או משהו כזה. היעוד שלך, היא אומרת לו, זה להיות גבר! למצוא את גבר שבך. אל תשאלו אותי מה זה אומר. משפט מטופש לחלוטין, אבל פרנק נסחף אחר החלום של אייפריל, ומצליח להאמין לרגע שיהיה להם טוב שם. מה הסיכויים שהם יגיעו לפריז? בדיוק כמו הסיכויים של כל אחד לעזוב את הפרבר האמריקאי או הישראלי בו הוא חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

 

ווינסלט ודי קפריו. כמה טוב לסבול

 

אוסקר, משהו?

לא, הם לא מועמדים לאוסקר, אבל ווינסלט זכתה בגלובוס הזהב.
רק שחקן המשנה, מייקל שאנון, בתפקיד הבן המשוגע של קייתי בייטס, שאומר לכולם את האמת בפרצוף. ויש עוד שתי מועמדויות זניחות.

מה עוד עשה סם מנדז, תזכירי?

אהבתי את אמריקן ביוטי שלו.
וגם את הדרך לפרדישן.
את ג'ארהד אני לא זוכרת.
עדכון: הערב, חדשות 2, משומה כתבת יחצ על הסרט. איך כינתה את סם מנדז הכתבת? סיימון דז. שכה אחיה.

השם ישמור

חלון פנורמי נקרא במקור Revolutionary Road. שם הרבה יותר מוצלח ומתאים מזה המתורגם, אבל מה שמעניין זה שבשניים מתוך ארבעת סרטיו של מנדז מופיעה המילה "דרך". אצל מנדז, זה תמיד The Road to   Nowhere.