אלה קרי, נוריקו-סאן ולילבס במגזין ספרות איטלקי

בסוף ספטמבר 2019 התפרסם במגזין הספרות האיטלקי (!) האליטיסטי וחצי,
Leggendaria. Libri Letture e Linguaggi, ראיון מקיף איתי על הטרילוגיה. כתבה אותו Annalisa Comes, דוקטורנטית העוסקת בשירי ילדים באיטליה מ-1945 ועד היום, שגם למדה עברית.
הרומן בינינו החל בדיוק היום לפני חצי שנה, כשאנהליסה חיפשה חומרים על אנה ריבקין-בריק (מאנה לאנה כוחנו עולה), צפתה בטרילוגיה וביקשה לראיין אותי. הוחמאתי עד מאוד.

הנה הראיון, מתורגם, מקוצר וערוך.
תרגמה: סוזאנה קוג'מן

מרדף אחרי הילדות האבודה
במאית ישראלית איתרה את ילדי העולם, היום אנשים מבוגרים, שהונצחו בשנות ה-40 וה-50 על ידי הצלמת אנה ריבקין-בריק. היא מספרת על חיפושיה, על כמיהתה ועל השאלות שעוררו אצלה את הדחף, בשלושה סרטים דוקומנטריים מקסימים
מאת אנליסה קומס

מה קורה לילדות ולילדים שהונצחו על דפי ספרי צילום? זה נשמע כשאלה רטורית, אך היא לא כזאת. הם נשארו צעירים לנצח, אך הם המשיכו לגדול מחוץ לדפי הספרים והפכו לנשים וגברים בוגרים. איפה הם עכשיו? מה הם עושים? מה הם הפכו להיות?

זה המסע המרתק וסוחף שהבמאית הישראלית דבורית שרגל מציעה לנו בטרילוגיה של סרטים דוקומנטריים המתחיל בהשראת פרויקט "ילדי העולם" של הצלמת אנה ריבקין-בריק (1908-1970) והופך להזדמנות לערוך מסע בעולם הילדות, בזמן שעובר, בקיצור, בזמן. הסדרה כוללת 17 ספרים שתורגמו ל-18 שפות, ושולבו בהם טקסטים של סופרות כגון אלי יאנס, אסטריד לינדגרן, לאה גולדברג, יוג'יני סודרברג, מרטה דה לאבל, אינגה טוביאסון, קורדליה אדוורדסון, ורה פורסברג והם יצאו לאור בסטוקהולם החל משנות החמישים המוקדמות. הם זכו מיד להצלחה גדולה, ולא רק בזכות החידוש בהיותם ספרי צילום המיועדים לילדים או בגלל אופי הספונטני של הסיפורים שלהם.

ההרמוניה המושלמת בין צילום לסיפור, תיאור מצבים ללא שום כוונה דידקטית מראים לנו ילדים ממדינות שונות (יפן, אתיופיה, טנזניה, שבדיה, יוגוסלביה, הולנד, נורבגיה, תאילנד) שנלכדו בעדשה במהלך חיי יום יום פשוטים. כתיבת הסיפורים הללו מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, במהלך המסעות אל עולמות רחוקים ושונים, היוותה דרך להתגבר על החשדנות שבמקורה בבורות, שהינה זרע של אלימות, גזענות ומלחמות. הפרויקט של אנה ריבקין-בריק, שחוותה בעצמה את כאב הגזענות עקב היותה יהודייה, מצביע על אומץ ותקווה ולא על יומרנות.

מכאן, מכמה מהספרים הללו שהיום מודפסים מחדש ונמכרים בהצלחה בישראל, החלו חיפושיה של דבורית שרגל, שהפכו להרפתקה וחקירה בלשית מוקפדת ובלתי נתפסת, בעקבות הגיבורות והגיבורים הצעירים: אלה קרי בלפלנד, נוריקו-סאן ביפן, דירק בהולנד, ליליבס ילדת הקרקס ומוקיהנה מהוואי.
שלושה סרטים שהופקו בין 2014-2017 (איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, ישראל, 2014, 50 ד'; אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, ישראל, 2016, 46 ד'; 
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישראל, 2017, 54 ד') סרטים יפים, פיוטיים, שמאפיינת אותם תשומת לב מיוחדת לפרטים ובחירה בשפה מלאה ברמיזות ושימוש במילים נרדפות.

דבורית שרגל (פה הרזומה…ד"ש) מקסימה ומשעשעת אותנו בזמן שהיא הולכת בעקבות הצלמת ועבודתה המדויקת, הקפדנית ומלאת תשוקה. במהלך הריאון הזה היא מספרת את הסיפור של המפגש שלה, על מה שהגשימה עד היום ועל הפרויקטים שלה לעתיד.

-מהחיפושים שלך ניכר שיש לך עניין גדול בעבר
"אני לא 'מעוניינת' בעבר, אני מבקשת להשאיר אותו בחיים, להצילו ולהוקיר אותו. לא רציתי להתבגר, ממש כמו פיטר פן, כי מי שמתבגר מזדקן ומת. הספרים מהילדות והסרטים הם את הדרך שלי לאהוב את הילדה שהייתי, ההבטחה שהייתי בשנים ההן (כל החלומות הגדולים שנגשים כשנהיה גדולים).
"החיפוש אחרי הילדוֹת האלה והגילוי שהן התבגרו והפכו להיות נשים מוצלחות עזר לי לראות את עצמי בתור אישה בוגרת, להשלים עם עצמי ובמובן מסוים לחיות בשלום עם ההכרה שהזמן חולף וגם אם אני לא יכולה לעצור אותו, אני עדיין יכולה לנסות ליצור משהו בעל משמעות, כמו ליצור סרט ולכתוב. עצם העובדה שמצאתי את גיבורות הספרים כנשים בוגרות שימש לי כמראה ועזר לי להבין שגם אני כבר לא דומה לילדה שהייתי.
"בסרט הראשון יש צילום ילדות בו אני מופיעה מחופשת בפורים, ובסרט השלישי, 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' אני מציגה עטיפה דמיונית של ספר מסדרת ילדי העולם ושמו: 'דבורית, הילדה מפתח-תקווה'. אחרי עשרות שנים של פסיכותרפיה, סוף, סוף מצאתי את התרופה: לעשות סרטים שנוגעים בנושא הזה ממש!".

-נתקלת בהרבה קשיים בעשיית הסרטים שלך?
"כן, היה באמת מסובך מאוד, אך אני אוהבת אתגרים. אני אוהבת להתמודד עם קשיים, למצוא פתרונות, אני אוהבת לעשות תחקירים ומחקרים וכשאנשים אומרים לי 'זה בלתי אפשרי' זה מדרבן אותי יותר. הפן הכספי מהווה בעיה ענקית, וזו הסיבה שפניתי למימון המון לכל אחד מסרטיי ולכך שאני חייה חיים מאוד-מאוד צנועים. זו הדרך בה בחרתי לחיות את חיי. מדובר בסדר עדיפויות".

-מאיזה יוצרים ובמאים קיבלת השראה?
"כמבקרת קולנוע לשעבר ראיתי יותר מדי סרטים בחיי וקרוב לוודאי שהושפעתי מהם. בשנים האחרונות אני עוברת סוג של גמילה, כי אני חשה שצפייה עלולה להפריע ליצירתיות שלי. אני מאוד אוהבת מינימליזם, דקויות, דמיון (למשל: נעלי הקסם בסרט על לילבס), אני מתעבת הגזמות. התסריט מאוד חשוב, ואני מקדישה לו הרבה זמן. בשנים האחרונות אני ממעטת לקרוא. העיסוק בסרטים מאוד מחייב, וייתכן שהפכתי להיות גם מאוד סלקטיבית.
"על המדפים בביתי יש לי ספרים של פול אוסטר, קפקא, ז'אן פול סארטר, נורה אפרון, ג'ון בארת ואלברט קאמי. אני מחבבת את התרבות הצרפתית וטרם נגמלתי מהאקזיסטנציאליזם מתקופת נעורי. אני חובבת מושבעת של 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' ו'התיקונים' של ג'ונתן פרנזן.
"בין היוצרים הישראלים אני מעריצה את יעקב שבתאי ומאיה ערד, במיוחד הספר שלה 'חשד לשיטיון'. האהובה עלי היא יעל נאמן: ספרה 'היינו העתיד' והרומן האחרון שלה 'היה הייתה'.
"בזמן שעבדתי על 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?' צפיתי ב'מחפשים את שוגרמן' של מאליק בנג'לול, שנתן לי כוח להמשיך הלאה. אחד הסרטים האהובים עלי – כמובן, חוץ מאלה המשתייכים לגל החדש – הנו 'שמש נצחית בראש צלול' של מישל גונדרי".

-מה היה תהליך היצירה שלך מהספר לסרט?
"תמיד התחלתי בתחקיר. הייתי מתחילה בחיפוש רמזים ברשת, במקרה של נוריקו-סאן התהליך היה הכי קשה: מאות אימיילים ושיחות טלפון, קריאת מסמכים בלי סוף. החיפוש המתואר בסרט הוא רק קצה הקרחון. זו עבודה בלי סוף, אך אני מאוד אוהבת אותה. את כרטיסי הטיסה ליפן קניתי בכספי החסכונות האחרונים שלי".
-את סבורה שהמבט הנשי יכול לאפשר לראות את הילדות מפרספקטיבה מיוחדת?
"בהחלט! קודם כל אנה ריבקין-בריק הייתה צלמת בשנות ה-40, ה-50 וה-60, תקופה בה לא היו הרבה צלמות עצמאיות שהסתובבו בעולם. כל ספרים נכתבו על ידי נשים, חברותיה של אנה, כולל אחותה (יוג'יני סודרברג) אותה הזכרתי בסרט השלישי שלי. ורוב גיבורי הספרים הן גיבורות! ילדות ונערות מאוד עצמאיות ואמיצות. אני חושבת שהפרספקטיבה החדשה והמיוחדת היא הפתיחות, החופש ושוויון ההזדמנויות: העולם גדול וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל הנשים והילדות הן עצמאיות ולא תלויות באף גבר".

-באחד הסרטים שלך, את מדגישה שאנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ואת בעצמך הן שלוש נשים שוויתרו על אימהות מרצון או שלא מרצון, אך הקדישו את חייהן לילדות.
"גולדברג מאוד רצתה להביא ילדים לעולם, אך היא לא הצליחה למצוא אהבה יציבה, ובתקופה שלה לא היה קל ולא מקובל להיות אם יחידנית. חיי האהבה שלה היו מאוד מסובכים. אנה, שהייתה נשואה, לא רצתה להביא ילדים לעולם בגלל מלח"ע 2 והשואה. ואני לא רציתי ללדת ילדים מפני שלא רציתי לגדול, וגם כי זה לא עניין אותי, לא הרגשתי שזה פרויקט שיש לו מקום בחיים שלי.
"מישהו כתב לי אחרי הצפייה בסרט על אלה קרי ושאל למה לא רציתי ילדים, הרי רדפתי אחריהם בכל העולם. עניתי לו 'זה באמת כך'. נראה שכל אחת משלושתנו רצתה קשר עם ילדים: לאה על ידי כתיבה, אנה בכך שתיעדה אותם במצלמה שלה ובכך לכדה בתוך בועת ענבר את תקופת הילדות. ואני? אני רק רוצה למצוא את הילדה שהייתי, את הילדות שלי, הילדות הקולקטיבית שלנו."

-מהם הפרויקטים שלך לעתיד?
"הייתי רוצה לכתוב ספר על המסע שלי בעקבות אנה ריבקין-בריק, אך אני עדיין לא בטוחה שאצליח לעשות זאת. בינתיים אני עומדת לסיים (סיימתי, ד"ש) את ההפקה של שני סרטים, 'הפרוטוקול של גלעד', סיפורו של נער בן 15.5 שנפטר מסרטן ו'צוללת' על העיתונאית השוודית קים ואל, שנרצחה על ידי הממציא הדני פטר מדסן, כשהגיעה לראיין אותו באוגוסט 2017".

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במאי 2019

מזמן לא הבאתי פה היילייטס מפייסבוק, לטובת מי שלא מעלעלים בעמוד שלי.
אז הנה הם, נבחרי אפריל-מאי 2019 פלוס הקרנת מאי של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" שתהיה ב-29 במאי 2019 בתל אביב במסגרת אירועי דוקומנטרי בשפירא. מחכה לכם.

ועוד תזכורת מלפני ארבע שנים:

ויום השנה למותו של במאי נערץ שהשפיע עלי:

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

נשות הפירורים

יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד, היושבות בחלון וסורקות שיערן שאני קוראת לו נשות הפירורים, אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון. בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תוארים אקדמיים וגם בנות כל גיל. מ-15 ועד 85. הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים (מ"פאית) או מסתפקת במועט (ממ"טית) זו פדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר זה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן.

יש מחסור בגברים בעולם. ליתר דיוק, גברים ראויים, מחמש סיבות עיקריות:
1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן. לגברים זה לא ממש משנה.
2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25 (ומכאן כל הווריאציות האפשריות, למעלה ולמטה בטווח הגילים). המקרים ההפוכים הם נדירים, אנקדוטיאליים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.
3. ריבוי נשים מקובל בתרבות. גם המערבית, גם המזרחית. גם באפריקה, גם באמריקה. גם במזרח התיכון, גם במזרח אירופה. ל א מדובר בנישואין על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה.
כן, נשים מרובות גברים קיימות, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.
4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני ומסתפקות בפירורים ואז, לפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.
5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות ולצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג.
ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? מה, אין כאלו כלל? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות. לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לבין גברים.

ומכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ואו גידול ילדים ואו כדי לחלוק עמו את כמה עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות. והן מחפשות. מחפשות ומחפשות. בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד לא יודעות כלום על עקומת הפריון. על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות, כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע-לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שיגיע אוטוטו. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

המלקטות, ז'אן-פרנסואה מילה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי, פריז

יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה, העצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים.
למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי המנצנץ והאינסופי ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

והגברים מה, כולם בהמות חסרות רגש המפרים את אמון הנשים הרשמיות לכאורה שלהם? לא רק. הסוציולוגיה וקליפת התרבות הדקה בה אנו עטופים מבייתות את הביולוגיה. הציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי-רבתי ועל מודל הטרוסקסואלי. המודלים האחרים מושפעים מנתוני הפתיחה הללו אך לא סותרים אותם ומקובלים באותה מידה מבחינתי.

בטח שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואין. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אבל באופן פרדוקסלי השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס+ למסתפקות במועט.

"במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, כי הוא יכול. אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול.
אותן נשות פירורים מסתפקות במועט, שנמאס להן להיות, כלומר לחיות, בלי בן זוג משמעותי מוכנות לעסקת החבילה עם הנשוי ואו המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: ר ק פעם בשבוע, כי הוא נו-רא עסוק ואו נו-רא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מוכנות כי הן מאמינות שיצליחו א. לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) ב. שיצליחו לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד פעמיותן. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן ושבתנאי השוק הנוכחיים, קונים בלבד, מצבן הוא לא מהמשופרים.

הן חיות בהולד. מסתפקות בפירורי זמן ותשומת לב ומשקרות לעצמן. ומתרצות ומעוותות את המציאות שתתאים לאופן בו הן תופשות את עצמן, כנשים חזקות ועצמאיות בעלות חופש בחירה. בעודן בהולד שיכול להימשך גם שנים וגם עשרות שנים, הן לא ממש ממשיכות לחפש אב לילדן העתידי, אם זה רצונן, והן לא מחפשות באמת בן זוג אחר ונגיש יותר חוץ מהלא מושג המושלם שלהן, גם כי הן מותשות מהשיטוטים וגם כי הוא הרי כה מפנק וא ו ה ב אותן ואומר להן את זה פעם בירח מלא והן מאמינות שזה עניין של ימים-חודשים-שנים-חומשים עד שהילדים יגדלו, אישתו תתפגר ואו תחליט לעזוב אותו, או עד שהפנוי הפרוע יבין שהיא-היא המתאימה לו ויפסיק את חיפושיו וכיבושיו האינסופיים. והן משוכנעות בכך בכל-כל לבן הדאוב והמתפורר והמסתייד ממהלומות.

זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

מישהו אוסר על המ"פאית, מלקטת הפירורים, לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה? או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה? איש לא אוסר עליה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (כן כן, יש ויש, למה להכליל. בסדר).

ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן לעצמן. ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?" המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. ובינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכל יסתדר ויום אחד יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.
גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה.

החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.


כל הזכויות שמורות © דבורית שרגל

ראיונות וטריילר ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

-ראיון טלוויזיה אצל אמיר בר-שלום, יומיים לפני הפרמיירה, ב-18.10.

-ראיון במיזם התרבות "החללית" ב-31.10 אצל יאיר נהוראי. זה היה בעצם שידור חי בפייסבוק, אז אי אפשר להטמיע ולכן קישור בלבד. שעה שלמה. מולווט ועד הטרילוגיה.

-סופסוף, הטריילר של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

ובפוסט הקודם: כל הקרנות הסרט בארץ בנובמבר 2017, כמו גם שאר הסרטים!

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2017

החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:

תוכנית יולי

1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.

3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.

11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.

15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה

17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?

20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:

סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?

דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99

22.7, 12:00 ו-15:45, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.

 

הסטטוסים הכי הכי שלי

והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.

– נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די עצום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
 –
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.
גדיוחמורו
גדיוחמורו2
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים לעלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
 –
הרעיון לייצר סדנת קולנוע תיעודי עצמאי ששמה:

איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל

עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה לי. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאופיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן

13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

Image (4)

Image (5)

 

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו במאי 2017

קונגלומרט הקולנוע שלי:

מימון 
ב-4.4 הסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" בג'אמפסטארטר, אבל כמו שכבר הזכרתי, הפעם זהו מבצע מימון שהחל למעשה באוקטובר 2016, ויימשך ככל שירצו צופיי וקוראיי בכך. כלומר: אין דד ליין.

למעשה אני מייצרת מודל כלכלי אחר שיאפשר לי ליצור קולנוע עצמאי.
1. חלק ניכר מהסכומים שאני מרוויחה לפרנסתי אני משקיעה , באופן רציף, בסרט העתידי עליו אני עובדת בזמן נתון. זהו ההון העצמי, לא גבוה, אבל כך גם עליות הפקת הסרטים שלי (הכל באופן יחסי, כן?).
מאחר שאני עושה חלק גדול מהתפקידים בעצמי אני חוסכת מאוד בעלויות ובמנגנוני הפקה.

2. צפית בסרט אחד וברצונך להביע את הערכך ותמיכתך? אחלה? צפית בשני? כנ"ל. את זה אפשר לעשות ישירות דרך חשבון הבנק שלי בכל דרך שתיבחר.
דרך  נוספת: מסיבת גיוס. יוצרים אירוע (בכל סדר גודל שהוא, אפשר גם עשרה אנשים) בבית (או במקום גדול יותר), מספיק מסך טלוויזיה גדול וחיבור למחשב. אני מגיעה עם אחד הסרטים ומקרינה אותם ומשוחחת עם הנוכחים על קולנוע עצמאי, על עבודתי כיוצרת קולנוע עצמאית, על העבר, ההוה והעתיד.
הצופים משלמים על האירוע/תומכים בסרט העתידי כראות עיניהם.

לוח הקרנות מאי 2017

11 במאי, 19:00, אירוע פרטי. "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
16 במאי, 08:00, בי"ס מיכה רייכר ראשל"צ. "איפה אלה קרי…"

17 במאי, חוג בית, חולון, "איפה אלה קרי…"

28 במאי, 16:30, מכון ויצמן, אולם ויקס, "איפה אלה קרי…".
זהו אירוע לעובדי המכון, אבל גם אחרים יכולים להגיע.

—————-
29 במאי, 20:00, ספריית כפר סבא, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"

רוצים גם, בכל מקום בארץ ולכל קהל? בבקשה.

dvoritsh@gmail.com

052-3512025

ויתקין 10 תל אביב

ברחוב ויתקין 10, בצפון הישן של ת"א עברתי עשרות פעמים בשנתיים האחרונות. רק אתמול שמתי לב למבנה היפה והנטוש. השלט של עת"א עליו הביא אותי לחפור ביסודותיו.
בקליפת אגוז: העירייה, שהנכס שייך לה (תכף אספר איך הגיע לידיה) רוצה להפכו למיזם ציבורי.
כמה מתושבי האזור כבר הביעו התנגדות, אבל לא התארגנה תנועת המונים נגד זה.
אם אני הייתי יושבת בוועדה לשימור מבנים בעת"א הייתי דואגת שהבניין, שכבר היה מיועד להריסה ב-1989 (!) יחזור לתפקודיו המקוריים, אחרי שהמבנה יחוזק וישופץ.

המבנה היפה נבנה בערך בשנים 1947-1950, ע"י יעקב פייטלוביץ (1955-1881, נולד בלודז' שבפולין), מזרחן, חוקר יהדות אתיופיה שתרם לבניית הזהות של "ביתא ישראל". הוא נדד בעולם ולמד שפות אתיופיות בסורבון אצל יוסף הלוי. פייטלוביץ קירב את יהודי אתיופיה ליהדות הרבנית (לא הכירו את התלמוד). בהשפעתו שינו חלק ממנהגיהם הדתיים. טוב או רע? פטרוני?
את הבית בויתקין 10 תרם לעת"א. רעייתו המשיכה להתגורר במבנה לאחר מותו, בדירת מגורים באגף נפרד. באגף הספרייה בבניין, שהשתרע על פני שתי קומות, נערכו מדי פעם מפגשי ספרות. ספרייתו של פייטלוביץ הועברה לאונ' ת"א.
למבנה, כנראה בהתאם לרצונו של פייטלוביץ ולפרויקט החיים שלו (אני משלימה פה פערים עצמאית) עברה "החברה העברית לידע עם" לפולקלור יהודי, שבין מקימיה, ב-1942, היה יום-טוב לוינסקי (הרחוב והשוק לא קרויים על שמו), מורה וסופר, חוקר פולקלור. גם לוינסקי, כמו פייטלוביץ נולד בפולין (זמברוב, 1889). למד היסטוריה ומדעי המזרח, עשה דוקטורט וערך כמה כתבי עת. "ידע עם" (פריטים מארכיונה) מנתה מאות פעילים שעסקו בתיעוד הפולקלור היהודי בתפוצות ישראל וכן הפולקלור שהתהווה בארץ. היום, אם הבנתי נכון, נותר רק כתב עת הנושא את השם ידע עם. לוינסקי היה גם אחד מהרעיונאים הרבים שהובילו להקמת יד ושם. יצוין שבאותן שנים, עוד לפני שהתבררו זוועות השואה ועוד עשורים קודם, כבר היו התארגנויות שונות להציל ולשמר את הפולקלור והידע על כל תפוצות ישראל.

ואם להמשיך עם קורות הבניין: ב-1967 ביקש עמנואל בן גריון (ל א בן גוריון), בנו של מ.י. ברדיצ'בסקי, היתר לבנות בבניין, תוך שהוא חוכר אותו מעת"א. בן גריון חיפש אכסניה ראויה לספריית אביו ולצורך זה ביקש לשפץ את הבית ולבנות אגף לספרייה. העניין לא צלח וספריית ברדיצ'בסקי שוכנה בסוף בחולון.

ב-1989, כך מתברר מתיק העירייה, הוצא לויתקין 10, שבו שכנו ידע עם וספרייה עירונית, צו הריסה.
אבל ב-1999, בעודו עומד על תלו ועדיין מסוכן לציבור, הוגשו בקשות שונות מגורמים שונים לשינוי ייעודו: להפכו לרשות לקליטת עלייה, להפוך אותו למועדון נוער, למוסד לחקר פזורי  ישראל, לספרייה, לסימינריון (סמינר?) ולדירה.

ובשעה טובה, השנה כעת היא 2017, המבנה הרעוע, הנטוש והמוזנח עדיין יפה תואר, עומד איתן, לפחות כלפי חוץ ועת"א מתכננת לו עתיד ציבורי. מהבקשה של העירייה להיתר עולה שהיא רוצה להפכו ל"מוזיאון תפוצות – גלרייה חינוכית". האומנם? מתי? איך? לא הצלחתי לקבל תשובה כלשהי.

והערת שוליים ממש לא שולית: השיח הרווח הוא על הניסיון הלא נגמר להכחיד את תרבות המזרח ע"י אדוני הארץ האשכנזים. אני מודה שעד שהתחלתי לקרוא על ויתקין 10 לא ידעתי כלום על פייטלוביץ ולוינסקי, שמוצאם מיהדות פולין ומפעל חייהם היה לשמר תרבות ופולקלור של כ ל תפוצות ישראל. פייטלוביץ הקדיש את חייו לחקר יהדות אתיופיה. זו תזכורת לכך שהיו פה אנשים ומפעלים אחרים ושווה לשמר את מפעלותיהם הלא פחות ממדהימים.
*תיקונים והערות יתקבלו בברכה*
זכרונות מרח' ויתקין: קובי לידרמן.

קינוח

ובלי שום קשר ועם קשר קל, אני מביאה סרטון תיעודי קצר מ-2009 שהייתי שותפה בהפקתו, המקום הכי נמוך בתל אביב.

מימון המון לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה) לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? נמשך. נכון שהעולם מכיר אותי כמתאבדת שיעית שתזחל עכשיו 400 ק"מ על גדר המערכת על גחונה, שתי ידיה אוחזות בקת ובין שיניה מחסנית והיא מתקדמת מ"מ אחר מ"מ, ימים ולילות, שבתות ומועדים, חודשים ושנים, הכל כדי ליצור את הסרט שלה, לא משנה מה יקרה. כן, אני עושה זאת ובכ"ז זקוקה לסיוע מכם, קוראים וצופים בעבר ובהווה ובעתיד. כל אחד לפי יכולותיו. כל תמיכה חשובה.
הנה תגובות חלק מהסייענים:
[כבר קידמתם? העבירו הלאה לסייענים פוטנציאליים]
Agvanya Rellerr: בהצלחה דבורית. המשיכי להרעיף עלינו סרטים מקסימים, מעוררי מחשבה ורגשות.
Neomi Reichman: את השראה וגאווה. בהצלחה….
מתן מלך: את דבורית הכרתי לפני כשנה וחצי ומאז אני עוקב אחרי דרכה ואחרי היצירה שלה. אני ממליץ לכם לתמוך בסרטים שלה. רוצו לראות!
Liora Soffer: בהצלחה לדבורית האמיצה!
ניר בקר: בהצלחה דבורית!
Edna Friedman: בהצלחה!
דורון שנער: פרויקט משמח
Dalia Ben-Rabi: בהצלחה!
ענת כהנא: בהצלחה, דבורית! 🙂
ליאורה כוחלני: דבורית, את מדהימה. בהצלחה!
טליה בן-צור: בהצלחה!
Galit Landman Gabbay: אני ממשיכה להנות מהסרטים ולתמוך גם בלילבס. בהצלחה.
רקפת ניסן: תודה על החיבור שאת יוצרת אל ילדותי, מקווה להעביר לנכדתי
רות גן קגן: דבורית יקרה – אני ואחיותי תומכות בסרט השלישי ומחכות לערב אחיות המסורתי שבו נצפה פה יחד
אבישי כפיר: אני מעריץ תומך בדבורית
Shira Tamir: בהצלחה דבורית!
Orly Maayan: דבורית שרגל יוצרת מעולה. הלואי ויכולתי לתרום יותר!
Ran Shaham: בהצלחה בפרוייקט
חגית הכהן וולף: בהצלחה!
דליה וירצברג-רופא: דבורית היקרה, שיהיה בהצלחה ובכיף!
אפרת שטיגליץ: בהצלחה!
Bilha Golan: בהצלחה!
Liora Paskarr: דבורית היקרה, המשיכי בעשייה המופלאה שלך ולהגשים את חלומותייך. אנחנו מאחורייך, באש ובמים, מתלהבים ומוקסמים מכל מעשייך. במקרה יצא גם קצת בחרוזים. חיבוק גדול ושיהיה בהצלחה.
Chelli Goldenberg: אין עליך. בהצלחה. וחסר לך שלא מצאת את לילבס, גיבורת ילדותי 🙂
מרים בן מלכה: בהצלחה דבורית
Yona Arzi: בהצלחה!
Michal Binheim: בהצלחה!!!!
עטרה אופק: בהצלחה מותקית
סיגל מושכל-עצמון: מחכה בסקרנות רבה!!
Gal Zak: איזה כייף!!!
מיכל גוריון: שמחה לתרום
יעל בן דרור: דבורית, בהצלחה!!!
איתי בנר: בהצלחה!!
אורנה קנו: בהצלחה! מתגעגעת ללילבס בת הקרקס. זאת היתה התחפושת שלי בפורים כשהייתי בת 6. מחכה לסרט!
רוחה שפירא: דבורית היקרה – בהצלחה!
הילה פולקה: שמחה להמשיך ולתמוך בסרטים הנהדרים שלך 🙂
קרן שלום: בהצלחה
אופיר ליבוביץ (לביד): בהצלחה!
ronit lahav: מרגש ומעורר השראה. כבוד להיות שותפה
michal pinkas: בהצלחה! ממתינה בציפייה.
Tami Dynes: בהצלחה!
Sarah Nalkin: בהצלחה בפרוייקט
רינה לוי: עוקבת אחריך בהערצה. את מודל ליוזמה, השקעה ודבקות במטרה. מקווה מאד שלא תעצרי אחרי הטרילוגיה
קלייר פגיס: בהצלחה רבה דבורית המוכשרת והנהדרת!!! כייף גדול להיות חלק קטנטן מההצלחות הגדולות שלך.
Michal Kreitler: בהצלחה, דבורית!
אביבית משמרי: בהצלחה רבה! איזה יופי
Vladi Dvoyris: שמח לתמוך בפרויקט ומייחל להצלחתו
Amir Yarchi: טרילוגיה! איזה כיף…..
Michal Hecht: בהצלחה!
אורן נדיר: שיהיה בהצלחה!
רוני גלבפיש: עפר לרגלייך, יוצרת אמיצה וחרוצה שכמוך.
Orly Mazor-Yuval: אין לך מושג כמה ציפיות והתרגשות (ופחד נורא להתאכזב) לקראת סרט שמופיעה בו לילבס גיבורת ילדותי (וכתובת המייל שלי, והניק שלי כשהאינטרנט הייתה בעילום שם), ואת זה אומרת מי שפרצה בבכי למראה השמלה התכולה של הילדה הבהירה באאאומקלנ"ס או איך שאת לא מקצרת את זה. יש פגישה עם לילבס? למה החליטה לאה גולדברג לשנות לה את השם מליליבט? למה אימא של לילבס הרשתה לה לנעול כפכפי עץ מרעישים ומגניבים ואימא שלי לא? ולא אחמיץ את ההזדמנות לספר שוב את האנקדוטה הזאת, שהיא להיט במשפחה ואות מבשר על אחד מעיסוקיי העיקריים בחיים: כשהקריאו לי מתוך הספר, בטרם ידעתי לקרוא, את השורה שלילבס אומרת, "אני כועסת על ליאו", אמרתי: "לא אומרים עליהו, אומרים עליו!" בהצלחה, דבורית.
Aviv Peres: מי שלא מביט, מפסיד את הסרט של דבורית
יפתח גבע: כל הכבוד. בהצלחה!
יריב גבר: בהצלחה דבוז'

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה)