איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ נובמבר 2015

לא רק לוח מופעים ואירועים לנובמבר 2015, אלא גם סיכומים ודיווחים מאוקטובר החולף.

סינמטק ת"א
רביעי, 4/11, 20:00
שבת, 7/11, 20:00 בנוכחותי
ראשון, 15/11, 18:00 בנוכחותי
שבת, 21/11 17:00 בנוכחותי
שבת, 28/11 17:00 בנוכחותי
* לבקשת שומרי השבת, שני תאריכים באמצע השבוע.

חוצה ישראל
10.11, 8:30, גמלאי רחובות
17.11, הספרייה הציבורית, כפר יונה
18.11, 20:30, הספרייה בבנימינה
19.11, 20:30, בית התרבות בגבעת עדה
30.11, 8:30, גמלאי רחובות
30.11, 20:00, ביה"ס גולדה

איך להזמין אותי, לכתוב לי, ועוד?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

שלושה פסטיבלים

  • הפסטיבל הבינלאומי במילנו, איטליה, 2 בנובמבר, 12:45.

Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

  • הפסטיבל היהודי באוסטרליה.
    MELBOURNE —
    Sat 7 Nov 2:15pm
    Sun 15 Nov 11:30am
    Mon 16 Nov 2:00pm
    SYDNEY —
    Sun 15 Nov 3:00pm
    Print
  • פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
    LAEMMLE ROYAL |
    Thursday November 12, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE NOHO 7 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE TOWN CENTER 5 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 P

וערב בנות אחד

שיקאגו, 15.11, 18:30, באזור פארק לינקולן:
ערבבנות

איפה הייתי ומה עשיתי

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" מתחיל את החודש ה-12 בסינמטק ת"א. כפיים לצופים שבזכותם זה קורה.
ובנוסף, כמובן, עושה הסרט סיבוב הופעות בכל רחבי הארץ יחד איתי ועם תרמילי, באוטובוס, ברכבת ועל קטנוע. ובימים חגיגיים במיוחד בטרמפ או במונית וביום הכי חגיגי, במטוס לאילת.

גולת הכותרת של השנה הנוכחית הייתה הביקור הממלכתי (מי שעוד לא צפה בסרט מוזמן לדלג ולשוב אחרי הצפייה).
אבל קרו עוד דברים: הסרט התקבל ל-17 פסטיבלים קטנים ברחבי העולם, וגם נכנס בקיץ האחרון לסל תרבות ארצי, ואני מחכה כבר להראות אותו בבתי ספר בכל רחבי ישראל. ועוד דבר מדהים, ההוצאה המחודשת לשמונה ספרים מסדרת ילדי העולם (עד כה יצאו חמישה, עוד שלושה בדרך) בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
את כל האירועים במקומות השונים אליהם אני מגיעה עם הסרט אני מתעדת בעמוד הפייסבוק.

את שגשוגו של הסרט אני חייבת ראשית כל לאלפים שכבר צפו בו והעבירו הלאה את המלצתם לכל מי שהם מכירים, וגם כתבו את התרשמותם מהסרט בכל מקום שרק אפשר, ותמכו וקראו את כל דיווחיי, ועל כך תודתי נתונה יום יום ושעה שעה. אף שקל לא הושקע בשיווק הסרט, למעט העבודה שלי. למה לא הושקע? לא מתוך אידיאולוגיה, פשוט כי אין.
אבל יש עוד כמה גורמים שאני חייבת להם את הצלחת הסרט. כוונתי היא לכל מי שסירבו לשדר או להקרין אותו ולתמוך בהפקתו. אלמלא כן לא הייתה לי מוטיבציית אדירים כזו להראות להם שהם טועים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, עם כל נסיונם העשיר וקילומטרים של סרטים מאחוריהם. למה טועים? מאחר שלא השכילו לראות בו את מה שאלפים, שנחנו במוח ובשכל ישר וברגש, הצליחו להבין: שהסרט הזה חודר ללב.
האנשים הללו טועים בנבאם את טעם הקהל. מה שהם רוצים זה רייטינג, שיהיה מי שיצפה בסרטים שהם מפיקים. אלא מה, את מספר האנשים שצופים ביס דוקו ובערוץ 8 לא תדעו לעולם. יש לערוצים האלו חיסיון. הם לא מפרסמים מספרים. ככה זה בישראל. יש מי שיש להם זכויות יתר. למה? ככה. רמז: לא בגלל שהרייטינג נורא גבוה. לא שאני חושבת שפרסומי הרייטינג של ערוץ 1, 2, 10 מתנהלים פיקס, להפך.
מתוך כתבה מ-2005. אתמהה מה נשתנה מאז מבחינת הרייטינג:

הרייטינג של ערוץ 8 עומד על שברי אחוזים ברוב שעות היממה – 0.3%-0.2%.
בשיאו, כאשר משודר בערוץ סרט מדובר במיוחד בשעות הערב, עשוי הרייטינג להגיע עד 3%.

כך שלא בשביל הרייטינג הייתי צריכה אותם אלא בשביל הכסף. יס והוט אלו הגורמים שנותנים כ-100,000$ להפקת סרט דוקומנטרי ישראלי. סכומים נוספים – כי לרוב הסרט עולה יותר – מקבלים היוצרים מקרנות הקולנוע וממפעל הפיס, ועזרה בנסיעות לפסטיבלים מקשתו"ם של משרד החוץ ומהשגרירויות הישראליות והקונסוליות בעולם, סכום (++) שהיה עלי לגייס לבד.

וזו רשימת התודות לכל מי שסירבו לי. על צורת העבודה של חלקם והיילייטס מהדיאגנוזות שלהם אספר בעתיד:
– ערוץ 1
– ערוץ 2
– ערוץ 10
– ערוץ 8
– יס דוקו
– החינוכית
– מפיצי הסרטים בישראל
– 99% מהלקטורים של הקרנות ושל הפסטיבלים ושל התחרויות בישראל.
כן, התודה על שדחיתם את הסרט שלי מהולה בבוז עמוק, אבל טוב שמצאתי דרך אחרת לעשות סרט עצמאי בישראל, גם אם היא כרוכה בעבודת פרך כמו זו שאני משקיעה בסרט.
גם את הסרט הבא אני אעשה בעזרת מימון המון. מתברר שחוכמת ההמונים אינה פראזה ריקה מתוכן.
הבעיה היחידה היא שאת הזמן שיכולתי להקדיש לעשיית סרט נוסף אני מקדישה לעבודה קשה שבה אני מחזירה את ההשקעה בסרט, כשאני שואפת להגיע לאיזון, לקו האפס, אחרי 500,000 הש' שהושקעו בסרט.

– יוצאת מהכלל היא קרן רבינוביץ שקיבלה את הערעור שלי ותמכה בסרט (ב-50,000 ש') תשעה חודשים אחרי שיצא לאקרנים.
זהו הגוף הממסדי היחיד בישראל שתמך ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדיעבד שבבדיעבד.

ועוד כמה דיווחים מאוקטובר המסתיים:

מה היה בכפר אדומים. זו התמונה מאחרי ההקרנה, וזה הסטטוס שלפני, משיטוטי בכפר.
כפראדומיםבאמצע
צילום: רותי פיטון, מנהלת הספרייה
ילד אחד מכפר אדומים שאל אותי אם אספתי חתימות מכל הילדים שמככבים בספרים.
ילד אחד התעניין בהיבט הכספי המטורף של הסרט, על חלקו אני מספרת בסרט עצמו.
מישהו שאל אותי אם יהיה סרט המשך. אמרתי: כן, אם תממן אותו.

מה עוד קרה החודש? ניסיתי לבקש מהתאחדות ענף הקולנוע שיכללו גם סרטים דוקומנטריים ביום הקולנוע הישראלי, אבל נוצר דו שיח של חירשים.

כיתת אמן לדוקומנטריסטים.
דרמה בנווה עמל.
משהו נחמד בסינמטק ת"א.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ לוח אוקטובר 2015

– ספטמבר היה חודש סוער, רב תהפוכות וחגים וטיולים וחופשות. למדתי בו הרבה מאוד דברים על תעשיית הקולנוע. את התובנות שלי מחמש השנים האחרונות, בהן עסקתי ביצירת סרט דוקומנטרי עצמאי לגמרי, אחלוק עם כל מי שירצה (קולנוענים והציבור הרחב) בכיתת אמן שתיערך ב-16 בחודש, 10:00, בסינמטק ת"א. זהו אימון בהישרדות: איך עושים סרט כשכל העולם אומר לך לא.

IMG_20150714_102154
– "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" התקבל לסל תרבות ארצי הקיץ. מנהלים, מורים, הורים ורכזי סל מוזמנים לפנות אלי (פרטים בטור משמאל, או בקצה הפוסט) ולהזמין אותי לבתי ספר ברחבי הארץ.

אשדוד21.9
אני, היכל התרבות אשדוד, 21.9, צילום: יעל לשם

לוח אוקטובר 

סינמטק תל אביב
שבת, 3.10, 17:00 (בנוכחותי)
שני, 5.10, 17:00
שבת, 10.10, 17:00 (בנוכחותי)
שבת, 17.10, 17:00
שלישי, 20.10, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 24.10, 17:00
שבת, 31.10, 17:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל בנוכחותי
11.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
13.10, היכל התרבות רחובות, 20:00
14.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, מתנ"ס נווה עמל, הרצליה, 20:15
16.10, סינמטק ת"א, 10:00, כיתת אמן
19.10, גמלאי ראשל"צ, 8:30
19.10, סינמטק ת"א, 9:30, יום עיון (בלעדיי)
19.10, כפר אדומים, 20:00
21.10, ספריית אילת, 19:00
27.10, מ.א. חוף השרון (קיבוץ יקום), 20:30

להזמנות, אירועים, וכל דבר אחר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לדיווחים יומיים שוטפים על אירועי הסרט: עמוד הפייסבוק שלי.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ ספטמבר

אירועים מרגשים ביותר היו באוגוסט, בין היתר עליית הסרט לגמר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע, המכונה פרס אופיר, וקבלת תמיכה מקרן רבינוביץ'. הכל בהמשך, ובינתיים, לוח השידורים לספטמבר, החודש החגיגי בשנה. ולא לשכוח, הסרט מתערסל בסל תרבות מ-1 בספטמבר. מנהלים, הורים ומורים מוזמנים לפנות אלי.
אה, ועוד משהו קטן, החלטתי לשנות את שם הבלוג, ולוותר על "לחיות את חייה". כל ההסבר לכך פה.

סינמטק תל-אביב
שבת, 5.9, 18:00 (בנוכחותי)
רביעי, 9.9 – יום הקולנוע הישראלי –  17:00 >> 10 ש' לכרטיס!
שישי, 11.9, 14:30
שבת, 12.9, 18:30 (בנוכחותי)
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30
שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שבת, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

ברחבי
2.9, זכרון יעקב, אירוע פרטי
7.9, 20:00, גבעת חיים איחוד
9.9, 20:00, ספריית גליל תחתון, כדורי
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל
28.9, 20:00, גבעת ברנר

הלוח מתעדכן במהלך החודש
איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

ומעלילותיי בחודש אוגוסט, החודש הלוהט בשנה

הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחגיגת יומולדת. יש משהו מאוד מעניין ומאתגר באירועים כאלו: להיות חלק מאירוע פרטי ואינטימי לא כחוגגת מן המניין, אלא כחלק מהתפריט, כבמאית שבאה עם הסרט שלה ומשוחחת עליו עם האורחים. זה מעניין בגלל הצורך למצוא את המקום החברתי המתאים, את המינון הנכון של השתתפות בשיחה ואו בשמחה.
את בן הזוג של כלת השמחה אני מכירה דרך Velvet Underground: היינו בכמה כנסים יחד, והוא הזמין אותי להרצות על הבלוגים בקורסים שהעביר. הוא, אגב, לא מאמין לי שהפסקתי לכתוב את הבלוג וחושב שהכל איומי סרק. חכה-חכה.
אמ-מה, שנינו אנשי ניו מדיה, ואילו הסרט ברובו הוא נצחון התקשורת הישנה, עיתונות הדפוס המושמצת והטלוויזיה המיושנת. אני מעולם לא חשבתי שגוגל הוא המלך, אבל זו מחשבה שצריך היה לשרש מקרב הנוכחים.
היו הרבה אמירות ושאלות יפות של הצופים. למשל, ביקשו ממני לספר על סדנת התחקיר לילדים מחוננים, וסיפרתי בהתמוגגות.
כך תיאר מישהו את תחושותיו בזמן הצפייה: "הרגשתי כאילו שעושים לי מסאג' ברגל אחת, ואז אני חושב, נו, עכשיו ברגל השנייה, והנה עושים לי מסאג' גם בה, והכל נגמר ונפתר, אבל אז אני רוצה עוד".
חזרתי מרעננה ליפו על הקטנוע בשתיים בלילה. שום ניידת של משטרת התנועה לא נראתה בדרך, ואף שוטר לא ביקש ממני לנשוף לינשוף. חומר למחשבה.

אחד הצופים בהקרנת הבוקר הססגונית בסינמטק ת"א, שפתחה את החודש התשיעי של אירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, היה פסיכולוג ששאל אותי מה עוד חיפשתי בסרט חוץ מגיבורות הילדות שלי, עניתי (פרטים בפעם הבאה שתפגשו אותי), וגם הסכמתי עם דבריו ועם פרשנותו. הוא הציע שהסרט יהפוך ל-case study (מקרה בוחן, חקר מקרה). אמרתי, יאללה בכיף, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה? ענה לי: הרבה פחות ממה שהיית צריכה לעשות כדי ליצור את הסרט. אז עכשיו אני מחכה במתח. חוץ מזה היו בסינמטק היום שתי חברות שלי, ריקי כהן, שבאה עם הילדים, היא עצמה צפתה בסרט בשנית, וכך גם חנה בית הלחמי (שצילמה), שבאה עם ענת, חברה בביקור מולדת. חתמתי למלא ילדים על ספרים ועל דפים. מתברר שאיש מהם לא מבין את כתב ידי, צרה נושנה. אני צריכה להתאמן בקליגרפיה, כמו נוריקו-סאן.

* גם אם אני מתה מעייפות אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאני מספרת על כל עלילותיי בעמק בית שאן, כי אני יודעת שיש מי שיושבים וכוססים ציפורניים ותוהים איך שרדתי בחום של 44 מעלות ובתחב"צ. אז הנה הסיפור מראשית לאחרית. משדיווחתי בבוקר שאני מתכוונת לעלות על האוטובוסים, כתבה לי מיד חברת הפייסבוק המשודרגת ד"ר מיכל רום, שכבר צפתה בסרט במכללה האקדמית כנרת בחורף, שבחל"ה, עידן גרינבאום (כן כן, העיתונאי ואיש הטלוויזיה) ומחצית מילדיהם וחבריהם ובנידודיהם, יצאו לחגוג בת"א יומולדת, ויוכלו לקחת אותי טרמפ למסילות (שהרי הם תושבי אשדות יעקב איחוד). לא היה קץ לשמחתי ולמזלי הטוב, ואמרתי, וואלה, הנה גדולת הפייסבוק וכמה טוב שאני נערה המספרת בפתיחות על כל מעשיה. ואכן, נפגשתי עם החבורה העליזה במסוף 2000 בת"א (הידוע כרכבת סבידור), שם החניתי את קטנועי האדמוני, ויצאנו למסע ארוך לעמק החמים. כן כן, כך נחסכו ממני שני אוטובוסים והמתנות. האין אני הכי בת מזל בעולם כולו? כן, אבל זה עוד כלום.
הגעתי לפּשְפָּש של מסילות, שם התבקשתי לרדת, ולתוהים מהו פִּשְפָּש זה, הרי ההסבר: השער הקטון להולכי הרגל, ולא הכניסה הממוחסמת לקיבוץ. משם באה רעיה מוועדת התרבות לאסוף אותי ברכב השרד המקומי, הקלנועית, על כל מזוודותיי, תיקיי ושקיקיי. זו הייתה נסיעת הבכורה שלי בקלנועית, המדלגת בכבדות על כבישי הקיבוץ במהירות של 2 ק"מ בשעה, אבל מה לי כי אלין, זכיתי בפיס. גם טרמפ עם סלב חביב וידידותי, גם ילדים מתוחכמים במושב האחורי שדנו בכובד ראש במשמעות הענקת סלולרי לילדים מכיתה ב', ובשאלה למה אין הרבה מתקני פנצ'רי אופניים בעולם, וגם קלנועית מלכותית (צילום מגדל השמירה הישן נעשה בסיור הקלנועית השני, שאחרי השקיעה, תוך כדי תנועה).
משהגענו למועדון שכבר צונן קלות, ובדקנו את הציודים והזיוודים והמקרנים וכו', הגיעה אחת מוותיקות המשק, שתחגוג בשנה הבאה 60 שנים במסילות, וסיפרה שמהיום שהיא שם לא היה כל כך חם כמו היום (כלומר אתמול)! הנה, לא סתם חרדתי ולא סתם הרגשתי שבעוד רגע אתמוסס בקול בעבוע פצפוצי על השבילים.
הספקתי לסעוד את לבי בשזיף, ענבים וגלידה, והאולם החל להתמלא ביושבי הקיבוץ הקטון (המתפרנס מביח"ר לכבלי פלדה ומגידולי שדה) וקיבוצי הסביבה. ואגב, מסילות נכון לקליטת חברים חדשים וחובבי חום.
מימד אקטואלי נרשם בשיחה שאחרי, כשאחת הצופות, מורה ותיקה אמרה שזה בדיוק הזמן, בו החברה הישראלית שסועה ומדממת, להראות סרט כזה, שמראה ילדים מכל העולם, וכולם שווים. אמרתי שזה בדיוק היה החזון של אנה ריבקין-בריק בעולם שליחך את פצעיו אחרי מחה"ע השנייה.
אבל השיא היה כשהתבשרתי שיש לי טרמפ לעפולה! וויי, שני נסים ביום. הטרמפ היה עם פסיכואנליטיקאית ורופאה מהעיר, שעלתה לישראל ב-1980 מארגנטינה. היא הייתה פעילת זכויות אדם שם ונרדפה ע"י משטר הגנרלים הרצחני והמטורף, עד שהפכה לאישיות בלתי רצויה. הסוכנות היהודית עזרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. סיפרתי לה על הפסיכולוג משבת, שהציע להפוך את הסרט ל-case study והיא פסלה את הרעיון: מסרט ומספר צריך ליהנות, לא להפוך אותם למחקר כזה, אבל כן, הודתה שזה טרנד של השנים האחרונות.
היא אמרה שהסרט מלא רגש, ואילו אני שטחתי את משנתי בגנות הפסיכותרפיה. זה מעניין, כי חוץ מהמפגש עם הפסיכולוג בשבת זה כבר הטרמפ השני שלי עם פסיכולוג(ית) בימים האחרונים: גם מחיפה לרעננה הגעתי בשישי בלילה עם פסיכולוג בכיר, וגם הערב. מעניין מה היקום רומז לי.
אחרי עיכובים ותלאות הופקדתי בתחנה המרכזית בעפולה, שם ביליתי חצי שעה בהמתנה ל-840, האחרון לערב זה, סופרת את הג'וקים הלאים שיצאו לטיול לילי על הרציפים. הוא הגיע בדיוק בזמן, ובתום כשעה וחצי ירדתי במסוף 2000 ומצאתי את הקטנוע בדיוק במקום שהשארתי אותו. בדרך ליפו, בג'קט פתוח, נהניתי מהרוח ומהכבישים הריקים. איזה כיף היה.

אני חושבת שזכיתי בצופים הכי נבונים בישראל, שמגיעים לסרט, וכבר שמונה חודשים שאני מקבלת אימיילים והודעות מרגשים ומלאי תובנות:
"…הילדה בת החמש מפתח תקווה שרצתה נורא לראות עולמות אחרים ולהיות חברה של נוריקו סאן, אולי בעצם קיוותה שאנה ריבקין תייחד אותה ותכיר אותה כיוון שראתה באנה מושא הערצה, מבלי לדעת כלום, ויחד עם זה להבין הכל.
בת החמש הזו הכירה את עצמה כל כך טוב (מה שברבות השנים יתחמק ממנה או יתרחק ממנה, או שפשוט יוסתר מהכלל), עד שזיהתה באנה ריבקין את עצמה, היוצרת (שתהיה), שכבר אז (בגיל חמש) רצתה לצור תמונות, קולנוע, סיפור.
ואולי התחברה מבלי להבין גם לסיפור חייה האישי של אנה ריבקין (שבתחושתי) אהבה נשים ולרגע גם מאוד את לאה גולדברג.
ההרגשה, תוך כדי הצפייה בסרט היא שיש משהו מוסתר ולא מדובר, אולי עדיין בגדר נעלם , ולכן , נורא חבל שהסרט נגמר כי אפשר לראות ממנו עוד.
(ואולי זו הסיבה שאת מלווה אותו)
אהבתי מאד. תודה, דנה
[תציצי בעמודים 98/9 בספר של יעל נאמן, מרותקת']"

כשאני על הקטנוע ולא צריכה ווייז, האנדרואיד בתיק, כך שרק כשהגעתי לסינמטק ראיתי שהחמצתי שיחה, אבל המתקשרת השאירה לי הודעה מרגשת: "אני אסתי קוסוביצקי מהקאמרי וראיתי את הסרט המדהים שלך, המרגש, לפני שבועיים, כמו כמעט כל הדור שלי, הספרים האלו היו… בעיקר נוריקו-סאן, שכל כך הזדהיתי איתו… עשית סרט נפלא, נפלא ועוד פעם נפלא, את יוצרת נפלאה, וגרמת לריגוש להרבה הרבה מאוד אנשים…".
כך שנחתתי בסינמטק ת"א, כשהסרט השתחל בסדקים של פסטיבל אנימקס, על ענן ורוד.

* הסרט יטוס לפסטיבל במילנו, איטליה.
Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

* ישששש!
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עלה לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (בוכה בוכה בוכה). הסרט שאף גוף שידור בישראל לא רצה לשדר, שאף פסטיבל ישראלי לא רצה לארח, שאף קרן לא תמכה בו. הסרט שלא קיבל שקל, שקל אחד! מממסד התרבות והקולנוע הישראלי. הסרט הכי עצמאי במדינת ישראל.

ובכן, sold out היום ברחבי הארץ: בטיקוטין בחיפה, בסינמטק ירושלים ובספרייה ומרכז ההנצחה בטבעון. כן כן. ולתאריך, 12.8, יש חלק בכך, כנראה. לפני שנתיים וחצי אמרתי לעצמי: למה לך להיאבק בימי ההולדת שלך ולהתנכר להם. נצלי את האנרגיות החיוביות שהתאריך טומן בחובו, בכ"ז, נולדת בו, יש לו משמעות, לפחות עבורך, ולכן רכשתי כרטיסי טיסה ליפן, מתוזמנים כך שאנחת שם בתאריך האמור, לצילומי פרק יפן.
כשאמנון, המפיק, נחרד כששמע (באביב 2013) על הטירוף שברכישת הכרטיסים מבלי שיהיה לי שמץ מה יקרה ביפן, נימקתי בהיגיון רב: אבל אמנון, ננחת ביומולדת שלי! אז כן, כך בחרתי את יום הנחיתה על הירח, כלומר בטוקיו, וכך בחרתי את היום לשלל הקרנות מיוחדות. וזה הצליח. לא זו אף זו, אתמול, ערב היומולדת, התבשרתי על עליית הסרט לגמר בפרס אופיר. נו, אז התאריך לא קובע? קובע.
אמש, כשיצאתי להליכה במדרון יפו עם Idit Elnatan ונפנפתי בידיי לכל עבר, כרגיל, תוך שאני נושאת נאום כלשהו, עף לי הסלולרי (One+ חדש) מהיד, וזגוגיתו התנפצה. בבת אחת ניפצתי את תקרת הזכוכית של הממסד הקולנועי בישראל, וגם את זכוכית הטלפון. לא סמלי?
וכך יצאתי לדרך השכם בבוקר, מנותקת מהעולם, בדרך לחיפה. בעודי ברכבת צלצלה אמא שלי כעשר פעמים, רוצה לאחל לי מזל טוב (בשבע וחצי בבוקר, כן?), משוכנעת, מאחר שלא עניתי (יכולתי לראות שיחות נכנסות מבעד לזכוכית המנופצת), שאני שוכבת אי שם בתעלה, מרוסקת איברים. זה מה שחושבים בעדה מסוימת כשמישהו לא עונה לטלפון.
בחיפה, בכניסה לאולם חיכה לי אבירם גיל (בצילום). אבא שלו, אוטו גיל, היה צלם וחבר של אנה ריבקין-בריק, ולקח אותה לצילומים ברחבי הארץ. הספרים שבידיו חתומים ע"י אנה, ואת הצילום שלו כנער, היא צילמה.
מחיפה מיהרתי לת"א, כדי לנסוע לר"ג, לתקן את הזכוכית השבורה, ובתום 650 ש' ושעה של מריטת עצבים הצלחתי להגיע הביתה כדי לשטוף את עמל היום ולהחליף גרדרובה לקראת המסע לירושלים, שכידוע, אורך בימינו לפחות שעתיים. הספקתי לסעוד בחטף ארוחת יומולדת מפוארת (גספצ'ו ופיצה) במסעדת הסינמטק, ובכך חיסלתי את תקציב האוכל שלי לחודש.
מתברר שהירושלמים לא נוטים לדייק, ומבחינתם הקרנה ב-19:00 זה בגדר המלצה, כך שבלגאן לא קטן השתרר באולם. כל המאוכזבים, כולל צופים קבועים, יוכלו לצפות בסרט בירושלים בחודש הבא.
ובזה תמו חגיגות היומולדת שארגנתי לעצמי עם עצמי ועם עוד כמה מאות צופים.
אני נהניתי.

* בין העיתונים בהם עבדתי היה נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה העברית, העיתון הכי קרוב לרוח סדרת ספרי ילדי העולם, ולאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היום אני סוגרת מעגל: בנשיונל ג'יאוגרפיק קידס התפרסם ראיון איתי. Naama Toren, חברה מהניינטיז – היינו מבלות במדבר ובגלולה*, תוהות על פשר החיים – ראיינה. ובסוף יש גם מסר לילדים.
*מי שלא יודע במה מדובר, לא נורא.

norikoooo

מדי פעם אני זוכה לקבל או לראות ממורביליה של אנה ריבקין-בריק מהצופים המגיעים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היום הגיעו לסינמטק ת"א סמדר מקיבוץ דפנה (הקשור לאחת התעלומות הנפתרות בסרט) ושתי בנות הדוד שלה, אחת מ-צובה והשנייה מתל אביב, ועמן גלויה מצולמת (ברכבת שנה טובה) שכתבה אנה לדוד שלהן, אברהם (אבּי) שוורץ, בכיר במוסד לעלייה ב'. מי יודע היכן נפגשו לראשונה אנה ואבּי.
היה כיף ונחמד באולם המלא (המאוכלס גם במי שצפו בסרט היום בשנייה, בשלישית וברביעית!), כשבאולם שלצדו נערכה הקרנה מקבילה של הסרט שלי לחברי אקדמיה שצריכים להכריע איזה דוקו יזכה בפרס אופיר.

אנהמדפנה

1:30 בלילה, כביש החוף, בדרחזרה ליפו. אני ממשיכה לאתגר את עצמי בנקודות ציון וזמן שונות על פני המפה צרת המותניים שלנו במסע עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. למשל, כפר תבור. שנים אני רואה את ההר מרחוק, מהכבישים הראשיים, ורק היום הגעתי למועדון המושבה הוותיקה, שחבריו נפגשים כבר עשרות שנים. במקום לנסוע לתל-אביב, הם מביאים את תל-אביב אליהם, ובשישי בערב הבאתי להם לא רק את תל אביב, אלא גם ריחות, מראות וקולות מילדות רחוקה רחוקה, מישראל של אמצע המאה שעברה.
מחשבות מהדרך: איך לתעד את המסע הזה.
[תודה רבה לGuy Amiad]

dvorit2015

* הסרט הוקרן בפני מובילי החינוך של חולון. בדברים שנשאה חיה שיטאי, מנהלת מחוז ת"א של משרד החינוך, אמרה שצריך לשאוף שכמה שיותר תלמידים יעשו בגרות במתמטיקה חמש יחידות. זקפתי גבות בתדהמה. למממה? אין עשרות נושאים הרבה יותר חשובים מכך? אין מאות דרכים לפיתוח החשיבה, הדמיון, היצירתיות? שיטאי לא נשארה לתוכנית האמנותית: להקת נוער חולון לייב, שהפליאה לשיר, והקרנת הסרט. הלו"ז שלה עמוס בדברים החשובים באמת.

המסע לשיפור תנאים ברכבת אף פעם לא יעלה יפה. עזבת קרון עם תינוק בוכה מאחור ועם זאת שמנהלת את כל חייה מולך בסלולרי? הקרון הריק שמצאת יתמלא בדיוק באותם אנשים בתחנה הבאה.
אבל למה לקטר, חוזרת מסדנת התחקיר על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לילדים בספריית נהרייה. זו הייתה סדנת בזק, להעביר בשעה נגיעות קלות מהתחקיר. הכי כיף היה לראות אותם לאחר מכן צופים מנקודת תצפית אחרת, וגם לשמוע את הסבתא שבאה לצפות בפעם השנייה בנהרייה, הפעם עם ארבעת נכדיה.

נהרייהילדים

* סוף החודש, קרן רבינוביץ' מעניקה לסרט 50,000 ש'!

PK_LOGO_NEW_WHITE

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אוגוסט

איפה ניפגש באוגוסט, החודש החם בשנה?

לוח מחוזק ומשודרג לסינמטק ת"א לרגל החופשה, הקיץ ובכלל

1.8, שבת, 11:00 (בנוכחותי)
7.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
14.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
15.8, שבת, 19:00
19.8, רביעי, 18:30
22.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)
27.8, חמישי, 19:00
29.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)

אירוע פרטי:
1.8, 21:30, מכבים

אוזןבר (האוזן השלישית בקינג ג'ורג' 48 בתל אביב)
2.8, ראשון, פתיחת אולם ב-19:30, מתחילים ב-20:00

מסילות:
3.8, שני, מתכנסים ב-20:00

חיפה:
12.8, רביעי, 10:30, אולם טיקוטין
31.8, שני, 10:00, בי"ס גניגר (אירוע סגור)

נהריה:
17.8, 17:00, אירוע לילדים בספרייה

טבעון, מרכז הנצחה:
6.8, חמישי, 11:00
10.8, שני, 11:00
12.8, רביעי, 19:00

ירושלים:
12.8, רביעי, 19:00, סינמטק
24.8, סודי ביותר

כפר תבור:
14.8, שישי, 21:30

חולון:
16.8, ראשון, 10:00, יום היערכות עירוני למובילי החינוך בעיר (אירוע סגור)

ת"א:
26.8, רביעי, 17:00, בית אריאלה, פעילות לילדים+הקרנת הסרט (מספר המקומות מוגבל)
מחיר: 20 ש'. פרטים והרשמה בספריית הילדים והנוער טל': 03-6910141-5 (שלוחות 246, 257)
childrenba@tel-aviv.gov.il

הלוח יתעדכן, בכפוף לשינויים, במהלך החודש

איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

מלכת יפן הייתה כאן

יולי היה מהמסעיר שבחודשים, מבחינת תנועת ותנופת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי ישראל.
לא רק שהיה זה חודש מרובה צפיות ואירועים לסרט, אלא שאורחת כבוד חד פעמית הגיעה ביקור ראשון בהיסטוריה בישראל, לפסטיבל סרטי הילדים שהיה בסינמטק ת"א. חמישה ימים בלבד הייתה פה הילדה מיפן, חמישה ימים מלאים וגדושים.

הגעתי לקבל את פניה בשדה התעופה בבוקר ה-1 ביולי (בצילום למטה), ובבוקר ה-6 ביולי ליוויתי אותה עד לאגף ההמראות. מצד אחד זה היה ביקור מאוד המוני וגועש, ואפילו שגריר יפן קיבל את פנינו ואירח אותנו בביתו, מצד שני מאוד דאגתי והקפדתי לשמור על פרטיותה של נוריקו-סאן ולגונן עליה. בשבת אכלנו במסעדה בתחנה (באי המקום לא זיהו את הסלב והארוחה עברה בניחותא), ולאחר מכן אירחתי את המשפחה בביתי, לבקשתם. זה היה מאוד מלחיץ, מאחר שביתי הקופסתי והבלתי מדוגם בלשון המעטה לא ממש מתאים לאירוח סלבז, או לאירוח בכלל, ועמלתי כחצי יום, בשבת, להפוך אותו ראוי לישיבה קצרה על הספה הקטנה. התקרובת שהיגשתי (היינו אחרי ארוחה במסעדה), הייתה תה קר מעשה ידיי (ממנו התלהבו מאוד), מיץ רימונים מבוקבק, ענבים ירוקים ודובדבנים אדומים. מתברר שדובדבנים אלו, שלנו, נקראים בפי היפנים דובדבנים אמריקאים, ושהם יותר אדומים ויותר בשרניים מהיפנים.

נוריקובנתבג1.7

את האנרגיה שהייתה בסינמטק ת"א ביום שישי, 3 ביולי, קשה מאוד לשחזר ולתאר. מאות הגיעו לצפות בסרט ולפגוש את נוריקו-סאן הילדה מיפן, שגם חתמה להם על ספרים. פה העליתי חלק מדבריי בסינמטק.
אניבסינמטקגליהאלונידגן
צילום: גליה אלוני דגן

וראו את הצילום של איציק בירן:
התור

קודם לכן היה ההיילייט האינטימי של הביקור. נוריקו ואני, רק שתינו, נסענו לקבר של אנה ריבקין-בריק, נוריקו קנתה זר פרחים והניחה על הקבר.

IMG_0288

אני לא רוצה להעיק בעוד ועוד תמונות וסטטוסים, אבל הנה אחת הגדולות:
נוריקו צפה בים המלח, מגשימה את חלום חייה.

נוריקוביםהמלח

ועוד דבר מרגש שקרה החודש, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסל תרבות ארצי. מה זה אומר? שכל בית ספר בישראל (ביישובים המחוברים לסל) יוכל להזמין את הסרט ואותי לצפייה, בסבסוד היסטרי של משרד החינוך. אני מה-זה שמחה. הורים, מורים, מנהלים ורכזי תרבות מוזמנים להזמין, לדווח ולהפיץ, ואני אגיע לכל מקום.
צריך להבין את גודל העניין: עד הבכורה כלל לא ידעתי שהסרט מיועד ג ם לילדים. עבר זמן עד שקלטתי.

IMG_20150714_102154

בבית הראשונים בכפר שמריהו שחזרו עולם שהיה: מקרר קרח, רדיו אימתני כמו שחלקנו זוכר. מוזיאון. גם פה מאמצים את טרנד הקרנות הקיץ של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" ממש בחצר עם המחרשה והמשדדה. המארגנת שאלה אותי אם המרצדס בחניה שלי. היא שאלה ברצינות:)

המילה ששמעתי הכי הרבה בכפר שמריהו הערב היא "תודה". אנשים הודו לי על שעשיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבילם. פשוט כך. "תודה". כמה מרגש זה לשמוע מילה אחת ויחידה על סרט שעשית? אין לתאר.

– חזרתי ממועדון המנהרה בקיבוץ עברון, שהוקם, עקב מחסור בברזל בזמן מחה"ע ה-2, בשיטת הבנייה הקמרונית העתיקה מלבני חימר ובטון רק כציפוי עליון. המבנה הוקם ע"י מייסדי נאות מרדכי שישבו במקום ב-1946-1941. כשעברו הנאותים לגליל העליון הפך המבנה לחדר האוכל עד 1960, ומאז ועד 1997 שימש ככלבו של הקיבוץ. ב-1999 שופץ והפך למועדון המנהרה. והנה הכל מתחבר: נאות מרדכי מככב בסרט.
– חלק מהעברונים התגלו כביישנים, ושאלו את שאלותיהם רק בתום השיחה, באופן פרטי. התגובה הכי מרגשת הייתה של מימי, יפנית הנשואה לאבנר מעברון, שהגיעה לסרט עם הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן" שקיבל אבנר בגיל 5, ועם בתם עדן. מימי חיבקה אותי אחרי ההקרנה ואמרה לי שלא תשכח את הערב הזה כל חייה, ושהתרגשה עד מאוד, וביקשה שאחתום לה על הספר הישן של אבנר.
– ילדה אחרת בקהל אמרה לאמא שלה, ברגע שנגמרה ההקרנה, שהיא רוצה לצפות בו שוב, מהתחלה:) נו, נחת.

– חזרתי נרעשת מהקרנת שבת אחה"צ הקבועה בסינמטק ת"א. ראשית, כל באי האולם המלא לא ידעו על החידוש: השקופית המהממת שיצרה הוצאת הספרים לרגל השקת המהדורה החדשה מקשטת עכשיו את האולם לפני כל הקרנה. מקסים.
גם היום צפו הרבה ילדים בסרט, וכולם היו פעילים ושאלתנים להפליא. ילדה אחת שאלה "תהיי מוכנה לחתום לנו על הספרים אחרי שייגמרו השאלות?" לתשואות הקהל. אישה אחת שאלה אם נגמרו תלאות ההפקה עליהן קראה ב"הארץ" והסברתי שלא (באמצעות הסטנד-אפ שלי, המשתדרג מדי שבוע, על תוכניות האיכות המשודרות בטלוויזיה לעומת הסרט שלי, שלא מתאים ליפעה הזאת), ואז מישהי אחרת שאלה איך קסטינה תקשורת השקיעה בסרט אם לא היה לו גוף שידור, והסברתי שראשית, מי חשב שהסרט לא יימכר? ושנית, שיש אנשים גדולים מהחיים, ומפאת צניעותם לא אזכיר שמות פה (אבל באולם הזכרתי ועוד איך).
עוד אירוע בו בלעתי את הדמעות לפני שהתחלתי לדבר. מהתרגשות כמובן.

נוריקודבר1959
בעבודת תחקיר על סרט (למשל) מגיעים פעמים רבות למבוי סתום. אחד הדברים שעבדתי עליו, אני חושבת שנה לפחות, במהלך החיפושים אחר נוריקו-סאן זה גזיר העיתון הזה, מ"דבר", 1959. ראשית חיפשתי את הציר היפני, הייתי בטוחה שהוא המפתח לנוריקו, שאין ספק שהוא יצר איתה קשר. העסקתי בכך את עובדי שגרירות יפן בישראל ללא סוף. מיליון שאילתות ובקשות שהעלו חרס. לא נמצא הציר, לא בתו ולא הסרטון.
המילה "סרטון" בידיעונת טלטלה אותי קשות והלכה עלי כשפים. סרטון על נוריקו-סאן! הייתי באקסטזה. חיפשתי את מכון "בינאור", שאינו קיים יותר, את בעליו ואת פועלו. בסופו של דבר, אחרי חפירה עד הקצה השני של כדור הארץ מצאתי שהסרטונים מאופסנים בספריית "פסג"ה" (אגף פיתוח לעובדי הוראה) ברחוב טשרניחובסקי בת"א.
נרגשת ובטוחה שהר הבית בידי, קבעתי שם פגישה עם מחזיקי האוסף, סיפרתי להם כמובן קודם לכן את סיפורי, את סיפור הסרט, והגעתי למקום. מצאתי את גלילי הסרטון "נוריקו-סאן הילדה מיפן" (וגלילים של ספרים נוספים מהסדרה ילדי העולם). מה התברר? שבעל המכון פשוט הסריט את דפי הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", והיה מקרין אותם בפנס קסם, או מה, בגני ילדים ובבי"ס, תוך שהגננות והמורות מקריאות את הסיפור לילדים. זו הייתה אנקדוטה נחמדה, אבל מבחינתי עוד מסלול-תחקיר עם ציפיות בשמיים שהסתיים בלא כלום.
(מתוך טיוטת הספר שאולי ייכתב על המסע שלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?)

בצילום, הדשא של קיבוץ עינת, לפני השקיעה ולפני בוא הקהל. לפעמים, מרוב עיסוקים ועניינים לפני ההקרנה, אני שוכחת לבקש שיצלמו את הקהל ואותי, וזה מה שקרה גם היום, ועוד כששני חברים שלי היו בקהל: טל שניידר שצפתה בשנית, הפעם עם אמא, והצלם אילן נחשון, שנאות לבוא לצפות בסרט רק כשזה הגיע למרחק מטר מהבית שלו (וכמובן עזר לי גם היום, כמו תמיד).
– ממש חצי מהקהל היה ילדים, שלהם נפרשה מחצלת ענקית עם כריות לפני הבמה. המסך המשובח, אגב, נקנה במיוחד עבורי (טוב, ועבור כל הסרטים הבאים בעינת).
– הילדים של עינת זוכים בתואר הילדים הכי פעילים, הכי מלאי ביטחון עצמי, והכי חכמים מכל ילדי הקיבוצים שבהם הייתי, עם שאלות מעולות. בסוף חתמתי להם על הספרים, וטרנד חדש פשה בשניות ביניהם: כל הילדים ביקשו כרטיסי ביקור שלי. בחיי. אגב, שאלתי אם ילדי הקיבוץ לומדים גם בפ"ת, והחברים הסתכלו עלי בבוז עמוק: כאילו, השתגעת?
– באמצע השיחה (נו, טוב שלא בזמן הסרט) נשמעו יריות. מיד שאלתי אם יורים עלינו, והסבירו לי שלא, זו XXXXXX שמתאמנת באזור. כזו אני, ביטחון שדה מעל הכל.

קרו עוד המון דברים החודש, המון מפגשים. אפשר למצוא הכל בעמוד הפייסבוק שלי.

אה, ושכחתי, מה פשר כותרת הביניים, מלכת יפן? ובכן, זה הכינוי שהדביקה אחיינית הפלא שלי לנוריקו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? I איה ומתי בחודש מאי

לוח מאי

סינמטק ת"א:
שבת, 2.5, 17:30
שלישי, 19.5, 18:00 (בהשתתפותי)
שבת, 23.5, 17:30
ראשון, 24.5, 17:30 (בהשתתפותי)
שבת, 30.5, 17:30

אירוע פרטי בנהריה, שישי, 1.5

בית ברל, מרכז ימימה, 4.5, 12:15

מוזיאון הילדים בחולון (מתנ"סי מטה בנימין), 5.5, 13:30

South Carolina Cultural Film Festival, 8.5, 10:00

seals-2015-05SCCFF

קיבוץ גלעד, שישי, 8.5, 21:00

תולעת ספרים, מזא"ה 7, ת"א, 10.5, 20:00

קיבוץ גן שמואל, 11.5, 17:30

St Tropez & Nice International Film Festival
14.5, 20:00 (עדכון. בהשתתפותי), בו יש לסרט חמש מועמדויות
st tropez

Carmarthen Bay Film Festival, 9:30,15.5

כפר ויתקין (ע' 40 בקישור), 20.5, 20:00

מרכז קהילתי משגב, 21.5, 20:30

אירוע פרטי, ירושלים, 23.5, 17:30

ספריית מבצע יפתח, פ"ת, 26.5, 19:30

ספריית נצרת עילית, 31.5, 09:30 (כן, כן, בבוקר)

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לקט פייסבוק

* להקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? של ראשון, 19.4, הצטרפו אלי אורחים מלפלנד שמתיירים בישראל: פוליטיקאית בדימוס שפועלת למען שימור והחייאת השפה הסאמית, וקרוב משפחה של – טטטאם – אלה קרי, ש – טטטאם – נשוי ליהודיה. בתה של רעייתו מתגוררת בקיבוץ שמיר ונשואה לקיבוצניק. נו, סקופ או לא?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח על הפסטיבל הבא אליו התקבל הסרט. אם הייתי טסה לשם הייתי יכולה לצלול, לשחות עם חתולי ים, לבקר בחוות צבים ובשמורת תוכים, והכי חשוב, למצוא מקלט מס, עניין קריטי לברונית שרגל. כן כן, פסטיבל הקולנוע של איי קיימן, ביוני הקרוב:)

תמר גבלינגר: קיבלנו מתנה את אלה קרי הילדה מלפלנד. אז קודם כל, מדהים שהספר לא מתיישן – למרות צילומי שחור-לבן, הילדים התלהבו לחלוטין ממנו. וגם גיליתי לבושתי שאומרים Elle ולא Ella כמו שקראתי לה שנים עד שקראתי את הספר עם הניקוד… Dvorit Shargal צריכה לבוא לפה להקרנות.

היה זה יום סוער במיוחד שהחל בהודעה שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התקבל לפסטיבל באיי קיימן, המשיך באבו חסן עם שני הסאמים החביבים המבקרים בישראל, עבר להודעה נוספת, הפעם מאוסטרליה, על שהסרט התקבל לפסטיבל היהודי שייערך באוק'-נוב', בשלוש ערים שונות (!): סידני, מלבורן ופרת', והסתיים בהקרנה מעולה בסינמטק ת"א, עם מפגן של הערכה ואהבה אינסופיים, מורה לקולנוע שאמר "אנחנו עוד נלמד את הסרט הזה", אדם חביב שניסה להסביר את יחס הממסד לסרט (אני לא רוצה להעליב את הממסד לעת ליל, אז אשתוק), ושיבה הביתה מאושרת. מה אני צריכה יותר מזה?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: הסרט זכה במקום השלישי בקרב הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל טופלו במיסיסיפי וב-125$! אם הייתה בישראל טלוויזיה אפשר היה לצפות בו היום, יום העצמאות, כי זה סרט הכי עצמאי והכי ישראלי, בו השקעתי את כל משאביי החומריים והרוחניים, סרט שישראלים, ולא רק, מאוד אוהבים, כי הוא מדבר עלינו. אלינו. על פיסות מנשמתנו. אלא שאין בישראל טלוויזיה, ולכן אפשר לצפות בו במקומות רבים אחרים במדינה ובפסטיבלים חמודים בעולם.

תם החודש החמישי של הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן בסינמטק ת"א, באולם מלא עד אפס מקום. אין לתאר כמה אני עדיין מתרגשת לראות את זה. שלושה אירועים דרמטיים היו בהקרנת אחה"צ הקבועה:
1. לסרט הגיעו בהפתעה אורחים שלא פגשתי עשרות שנים:
א. נדב (עם רעייתו). ידיד נעורים ותיק שקנה לי ליומולדת 18 את "גלות המשוררים"/ ברכט. אז חזרתי הביתה ואצתי לקרוא את ההקדשה בספר, שלקוחה מ"שירים לאישה" של עמיחי. אחסוך את מצעד הדמעות שלי:)
ב. איילת. עבדנו אחרי הצבא ביחד במח' למופעים בעת"א. היא אמרה לי שכבר אז ידעה שאעשה קולנוע (זה היה לפני שהתחלתי ללמוד)! נדהמתי ונפעמתי.
2. צופה אחת סיפרה שהנכד שלה בא מבי"ס עם שיעורי בית: לכתוב בעד ונגד חיים בלפלנד. היא שאלה אותו מה העניין? והוא הראה לה דף, תמצית של "אלה קרי הילד מלפלנד" בעמוד. הוא כלל לא ידע שיש ספר שכזה. הסבתא הנמרצת ביררה עם המורה, שגם היא לא ידעה למה קשור הדף שקיבלה (ממשרד החינוך?) ולא הכירה את הספר. הסבתא נתנה לילד לקרוא את הספר העתיק (שהביאה עמה לסינמטק), וקנתה לנכד עותק. כן כן, כל זה היה באמת.
3. היו היום כמה וכמה וכמה ילדים באולם. תמיד כיף!

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כל מה שקרה בחצי אפריל:)

מקבץ מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" באפריל, שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי או של הסרט. אז כדי שלא ילכו לאיבוד, הנה:

במטוס לארה"ב יכולתי לעשות השלמות כדי להיקרא בת תרבות, וכך צפיתי ב"בירדמן" עד סוף רולר הקרדיטים האינסופי. בסופו הופיעה שקופית: "12,000 משרות סיפק הסרט הזה". 12,000. גיחכתי לעצמי בעצב.
דבורית שרגל, תחקירנית, מפיקה, תסריטאית, במאית, פקידה, שליחה, טלפנית, צלמית, נערת דואר, מים ותסריט, יחצ"נית, משווקת ומפיצה בערבון בלתי מוגבל.

* ההקרנות היותר מדהימות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הן עם קהל שאין לו מושג קטנטן על אודות הספרים האהובים, על אנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג, נוריקו-סאן ואלה קרי. וזה מה שהיה אתמול בספרייה בניו ג'רזי, במסגרת פסטיבל נשים בתקשורת, כשצופים ישבו ובכו וצחקו, כאילו מדובר בקהל ישראלי. זה הכי מרגש.
בעת השיחה סיפרה אחת הנשים שהייתה ספרנית בדטרויט, מישיגן, בשנות השישים, שהיא זוכרת היטב את הספר על דירק הילד מהולנד, וכשצפתה בסרט הזיכרון התעורר מחדש. אחרים סיפרו לי (בדיוק כמו שסיפר לי הולנדי שצפה בסרט בישראל), שגם בניו ג'רזי נהגו אנשים וילדים בשנות החמישים והשישים, לפני פרוץ הטרור לעולם, להגיע לשדה התעופה הקרוב למקום מגוריהם, לצפות במטוסים ממריאים, כבילוי, בדיוק כמו שאני מספרת בסרט. אין לתאר כמה זה מדהים לראות נקודות רבות המשיקות לכל כך הרבה אנשים בעולם.
בצילומים: עם מארגנות הפסטיבל (משמאל: Pamela Morgen) והקהל.

ג'רזי4

ג'רזי3

בחלק השני של השהות שלי בניו ג'רזי, כך תכננתי, עברתי לבית מלון. קשה להגיד שאני בקיאה בכל המחוזות והאזורים, כך שבחרתי מלון לפי המחיר, קראתי עליו מעט מהמלצות המתארחים, בדקתי את קרבתו לשדה"ת וכן רכבת זמינה למנהטן. מה עוד צריך לברר? כולה מלון לארבעה לילות. במנהטן אני לא יכולה להרשות לעצמי לדור. כלכלית.
כששאלו אותי מארחיי ומנהלת הפסטיבל באיזה מלון אהיה התברר שלא שמעו כלל על המלון, אך מיקומו ב-East Orange, היה, כך לדבריהם, בלתי נסבל ומסוכן עד מאוד. לא הבנתי למה הם מתכוונים ב-you look different והתמלאתי עזוז למשמע חששותיהם. ברור שלא עלה בדעתי לבטל את ההזמנה.
החוששים התעקשו להביא אותי למלון ולעלות איתי לבדוק את החדר, וכך היה. החדר מקסים למראה, גדול ומרווח, ויש בו מקום לעוד שלושה אנשים מלבדי. והרכבת, חמש דקות בהליכה. דקה לא יותר. בקיצור, מאושרת שילחתי את החוששים לדרכם.
התחלתי לתור את השכונה. התברר באמת שזו שכונת עוני, אין דרך אחרת לומר זאת. בסופרמרקטים – דרך מעולה להכיר את טיב האוכלוסייה – יש המון מזון זוהר ונוצץ והרים של קופסאות שימורים. אוקיינוסים של מאפים ודברי מתיקה. לא דומה בשום צורה מבחינת התכולה לסופרים בישראל. הכל מאוד זול. ארוחת הבוקר במלון לא הייתה שונה: וופלס, גאלונים של סירופ מייפל, מאפינס, טונות של ביצים מקושקשות, דגנים צבעוניים לרוב, וזהו. איפה זה ואיפה ארוחת הבוקר הישראלית המפורסמת.
ואז התברר שאני יחידה במיני ברדיוס של כמה קילומטרים. אני הלבנה היחידה. לא אכפת היה לי בשום צורה. מה זה משנה לי? מה זה אומר? כלום. אז לוטשים בי עיניים ותוהים מה אני עושה פה. הרגשתי גאווה משונה. וויי, נחמד לי לגמרי להיות זרה, מה הבעיה? הקריירה שלי מתבססת על להיות חריגה ויוצאת דופן, כך שכולה הגעתי למקום המתאים לי.
מתברר שבשנות השישים הוקם במקום בית חולים לחולי נפש. השחורים מהמעמד הבינוני וכן הלבנים ממעמד זה, שהיוו חלק משמעותי מהרכב האוכלוסיה נטשו את השכונה, ונותרו בה רק השחורים העניים. היא הפכה לאזור פשיעה, כצפוי.
כעת יש ראש עיר חדש לאזור, הוא עובר ג'נטריפיקציה, המעמדות שנטשו חוזרים, הפשע דועך, העוני עוד לא, ואני הקדמתי את זמני בחושישי. אמרתי לניו ג'רסיאים שהם יכולים להמליץ על המקום. סלט ירקות בכלל יהפוך אותו לגן עדן.

* סיכומסע לקיבוץ משמר העמק:
1. קיבוצניק אחד סיפר לי שהשבוע הקריא את "אלה קרי" לראשונה לנינה שלו (!). עד היום אמרתי ששלושה דורות קוראים את הספרים, מעתה אעדכן: ארבעה.
2. לסרט הגיעה מי שהייתה איתי שנתיים בצבא, באותו משרד, ולא ראיתי אותה מאז. מדובר בעשרות שנים. זיהיתי אותה מיד. היה כיף ברמות.
3. משמר העמק לא הופרט ולא רוצים לדבר בו על הפרטה, ובכ"ז הופרטו: נייר טואלט, קפה וחיתולים.
4. ואם כבר חיתולים, בקיבוץ יש אינספור חתולים דשנים ויפהפיים. אינספור. לא ראיתי קיבוץ מחותל שכזה. בעת שדיברתי, אחרי הסרט, הם טופפו והשתוללו על גג חדר האוכל. מחמת הרעש חשבתי שמדובר בנמרים.
*תודה רבה על האירוח!

משמרהעמקפוסטר

משמרהעמקהל

ריקי כהן, PUBLICO:

מדור המצטיינים: מדי שבוע אעניק פה גביע לאמנים מצטיינים בקידום האמנות שלהם ברשת: הראשונה היא הבמאית והבלוגרית דבורית שרגל המקדמת את סרטה המעולה "איפה אלה קארי ומה קרה לנוריקו סאן". שרגל יצאה לסיבוב הקרנות בארץ ובעולם עם הסרט שגם זכה כבר בכמה פסטיבלים בינלאומיים. במקביל היא עובדת בקידום שלו, היא מדווחת מהמסע ברשימות אישיות חינניות ומשעשעות, על המפגשים וההרצאות שלה עם הצופים ונותנת להם מקום ברשימות, מתארת את חוויותיה בדרכים, ומניעה את הקהילה שלה, שהולכת איתה עוד מימי הבלוג וולווט אנדרגראונד וגדלה מאוד בעקבות הצפייה בסרט. היא מודיעה כל הזמן היכן תתקיים ההקרנה הבאה ומעודדת את הגולשים להגיע ולקנות כרטיסים, באופן אלגנטי, היא אשת המכירות הכי טובה של הסרט שלה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יוצג (גם) בפסטיבל ניס וסן טרופה במאי הקרוב, ויש לו חמש מועמדויות:
לפרס ההפקה, הסרט הדוקומנטרי הקצר, הבימוי, הצילום והעריכה.
stropezlaurel

* בסינמטק ת"א היו בהקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשישי המוני אנשים סקרנים וחקרנים. אחד מהם הציע תשובה לשאלה למה דווקא בישראל מתעניינים בילדי הספרים, תוהים מיהם ומחפשים אחריהם. לדעתו זה בגלל שאנחנו, הישראלים, כל הזמן מחפשים: קרובי משפחה, מכרים ודברים שאיבדנו, ועוד.
* אחר העלה את השאלה, אם יש גבר בעולם שערך חיפוש דומה לשלי, ואני מיד הזכרתי את הבמאי המנוח של "מחפשים את שוגרמן" שתר אחר המוזיקאי סיקסטו רודריגז. ובכך, למעשה, הפרכתי את ההשערה של השואל, שרק אישה (אני?) יכולה לחפש משהו, מישהו, בכזו אינטנסיביות.
* לאחר מכן, בתיבת הדואר חיכה לי מייל ממנהלת הפסטיבל בניו ג'רזי, ממנו חזרתי בתחילת השבוע:

It was gratifying to see how your film touched audience members who had no prior knowledge of the books or characters who were the focal points of the film. This is evidence of your strength as a wonderful storyteller!

* בצילום, המוזה שלי, שבחרה לי מתנה מושלמת מפריז: עט-עם-יפנית.
* וכאן, ילדה שצפתה היום בסרט:
"שלום אני אגם בת 10 ממודיעין. אני מאוד אוהבת את הספרים האלה וזה באמת גם מאוד עניין אותי. הסרט היה ממש מעולה למרות שאני ואחי היינו הילדים היחידים שם ותודה רבה לך. אני אהבתי את זה מאד"

נטנטעטיפני

* כרמית ספיר ויץ (מעריב, 12 באפריל)
כרמיתוש

* ורד שביט:

והפעם תורי להמליץ על סרטה הנהדר של דבורית.
לכו לראות אותו – רצוי בהקרנה שגם דבורית נמצאת בה.
ה-50 דקות הכי מהנות שתבלו בזמן הקרוב: מקסים, מרגש ומעורר מחשבה.

* שרית אלוני:

מצאתי זמן סוף סוף לראות את הסרט הדוקומנטרי שדבורית שרגל עשתה על אלה קרי ונוריקו סאן – הילדות מהספרים. לפני שראיתי את הטריילר שלה כשביקשה עזרה במימון המונים – לא ידעתי כלל על הספרים האלה. ואז גיליתי אחד מהם אצל חברה טובה. ואהבתי מאוד את הסיפור. יכולתי להבין איך הוא כבש את דבורית הילדה של לפני חמישים שנה. כמו שאותי כבשו סיפורי הילדים של זמני.
הסרט נהדר. מרגש לאללה ומקיים את מה שהוא מבטיח ואף יותר מזה. תודה על המאמץ שעשית עבור כל מי שקרא את הספרים האלה וגם עבור מי שכמוני הכירו אותם בזכותך.
אני מאוד שמחה שיכולתי לתרום עבור הפרויקט המרגש הזה ולמי שלא היה בפיד שלי בעת הגיוס – הנה תזכורת עם קליפ הגיוס.
הפרויקט של דבורית זכה ל-106% מימון והיה אחת מההצלחות הגדולות של "הדסטארט" לשנת 2014. הסרט זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל Indian Cine לאותה השנה.
קיבלתי את הסרט אל ביתי בהאנובר כתודה על התמיכה בפרויקט. הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטק תל-אביב: מקווה שתאהבו אותו כמוני.

* ואיך מתגלגלים הדברים:

* היי דבורית
עבר שבוע מאז ההקרנה בסינמטק תל אביב ורק עכשיו אני כותבת לך מה שחשתי. הסרט היה מדהים, מרגש והחזיר אותי לילדות שלי ולספרים הנהדרים שקראנו בזמנו, אך יותר מכל העלה דמעות של עצב בעיני שכן בתי, הילה ז"ל, שנהרגה לפני כשבע וחצי שנים בתאונת דרכים מחרידה, אהבה את הספרים האלה יותר מכל.
הילה הייתה בת 21 במותה. ילדה מדהימה, רומנטית, חובבת ספרים וספרות שהיו כל עולמה. וכשראיתי את הסרט הרגשתי כאילו היא יושבת לידי וצופה יחד איתי בפלא שעל המסך. הדמעות לא הפסיקו לזרום…".

את המייל הזה קיבלתי שבוע אחרי הפרמיירה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א, בנובמבר 2014, מאמא של הילה. היום נערכה האזכרה השנתית להילה בנאות קדומים. מירי, אמא של הילה, שמנציחה את בתה בדרכים נפלאות, יצירתיות ומעוררות השראה, הזמינה אותי להציג את הסרט באוהל ענק לכל האנשים שאוהבים וזוכרים את הילה. שחוק ודמע מילאו את החלל.
אוהלאברהםהילה
זה היה אחד האירועים המרגשים בהם השתתף הסרט. בסוף התנהלה שיחה עליו. במקרה נכחו בקהל עובדי טלוויזיה בעבר ובהווה, שלא האמינו לי שהסרט לא משודר/שודר/ישודר ב-TV, ותהו למה. בהקרנות בנוכחותי אני מספרת גם על זה.
סינמטק ת"א:
שבת, 18.4, 17:30
ראשון, 19.4, 21:00 (בנוכחותי)
שבת, 25.4, 17:30 (בנוכחותי)
יד לבנים, רמה"ש:
שלישי, 28.4, 19:30 (בנוכחותי)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מרץ 2015

איך היה בפברואר בספריית באר שבעספריית נהריהסינמטק ירושליםמזרעסינמטק חולוןלוחמי הגטאותראש העין, בית חשמונאי, ברעם.
לרגל פורים הממשמש השבוע, שיש לו גם נוכחות בסרט, הנה כמה ילדות לשעבר שהתחפשו לנוריקו-סאן:
israela
ישראלה אזולאי, 1967

michalron
מיכל רון

dalia
דליה וירצברג-רופא

לוח סינמטק תל אביב.
אני אפטפט שם בתאריכים אלו:
שבת 7.3, 17:30
שלישי (בחירות) 17.3, 17:00
ראשון, 22.3, 21:00

9 במרץ, 19:00, קתדרה בכפר, היכל התרבות מעלות-תרשיחא, בנוכחותי.

סינמטק ירושלים
7.3, 17:00
12.3, 19:00, בנוכחותי

20.3, רביבים

22.3, ספריית הר אדר

24.3, 9:00, אודיטוריום הכט, אוניברסיטת חיפה, כנס החוג לביבליותרפיה

30.3, Women's History month, New Jersey, 17:00.
Womeninmedialaurel

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 15.2-21.2 לא כולל אוכל ויוגה


אוכליפני

שני השינויים המהותיים בחיי בשלושת החודשים האחרונים, מאז שאני מתרוצצת בחדווה עם הסרט ברחבי המדינה הם התזונה והספורט.
כל הרגלי האכילה המסודרים והמאוזנים פחותויותר התרופפו פלאים. לפעמים אני יכולה להיזכר בחלחלה ששבוע לא אכלתי ירק או פרי. יש ימים שאני ניזונה משוקולד, מים ושקדים. ואם יש עוגיות תעשייתיות או ופלים במקום אליו אני מגיעה, אני מחסלת אותם כתחליף לארוחת צהריים או ערב. אין לתאר את ההתדרדרות, באמת. וכל הדברים הנוראים שתיארתי כרגע כתחליף לאוכל מיועדים לכך שאגיע למכסת קלוריות (אומנם ריקות) יומית סבירה שלא תוביל אותי לסף עילפון. האם זו התנהלות אחראית? בוגרת? ממש לא. הלוואי והייתי אוכלת את מה שבצילום.

אותו דבר בענייני פעילות גופנית. אם עד פרוץ הסרט לעולם הייתי מקפידה על הליכות קבועות של כמה קילומטרים כחמש פעמים בשבוע, היום אני מאושרת אם אני צועדת יום אחד בשבוע. בחלק מהימים, כי אני בערבים משוטטת בדרכים, בחלק בגלל הגשם או הרוח או האובך, ובחלק הנוסף בגלל התמוטטות כללית. על היוגה ויתרתי למרבה הזוועה כבר לפני שנה וחצי, מטעמי חיסכון והשקעה בסרט. נכון שאפשר לעשות יוגה בבית, והייתי משוכנעת שאצליח לעשות את הסדרה הראשונה של האשטנגה במלואה בבית, לפחות פעמיים בשבוע, שהרי אני מכירה אותה בעל פה, או לפחות היכרתי. אבל מתברר שכוח הרצון שלי לא מגיע עד כדי כך. הדבר היחיד שניסיתי להתמיד בו זו ההתעמלות המפורסמת בת שבע הדקות, אבל גם פה אני מחפפת. אשכרה, אי אפשר לסמוך עלי יותר. גורו החיים הנכונים שהייתי, בעיני עצמי בלבד כמובן, הפך ליצור נרפה ורב תירוצים. ולא, אין לי מה לסלוח לעצמי. ממש לא. ואחרי הווידוי, לדברים משמחים יותר.

לקט נופת צופים על "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

– "סרט יפהפה ומומלץ… כדאי לראות" (איתן ווייץ, קולנוע בראש צלול).
– "שרגל יודעת היטב את מלאכת הסיפור הקולנועי והיא רקחה סרט שעשוי בחוכמה" (עופר ליברגל, סריטה)
– "סרט קטן ומקסים" (תהילה שוורץ אלטשולר, פייסבוק)
– "יצירה יפה ומרגשת על חיפוש הילדות" (ריקי כהן, פייסבוק)
– "באמצע הסרט התחילו לזלוג לי דמעות" (ירון בן נון, פייסבוק)
– "כולנו בכינו וצחקנו בסרט הזה" (מיא עשת, פייסבוק)
– "סצינות מרתקות, בלשיות, משעשעות, מרגשות, קצביות, ומאוד מאוד נשיות" (חנה בית הלחמי, פייסבוק)
– "הסרט חצב במרבץ הגיאולוגי של נשמתי ופורר אצלי חתיכת סלע ביוגרפי מפעם" (ניצה צמרת, פייסבוק)
– "ממליץ מאוד לראות, הוא מתוק, עשוי בצורה מעניינת" (קובי כהן, פייסבוק)
– "היה מרתק לעקוב אחרי העבודה הבלשית שלך. תודה על החוויה!" (יורם שרת, אימייל)
– "עולם בו נשים מעזות להגשים חלומות" (תמי דינס, פוליטיקלי קוראת)
– "האורות נדלקו, ראיתי את אימא שלי מוחה דמעות. 'זה מאוד מרגש', היא אמרה לי" (תומר ברנד, אב טיפוס)

איפה השבוע?

סינמטק ת"א:
שני, 16.2, 19:30, בנוכחותי.
לשומרי שבת ומי שלא יכולים להגיע בסו"ש
שלישי, 17.2, 11:30
שישי, 20.2, 20:30
שבת, 21.2, 17:30

חמישי, 19.2, 20:00, לוחמי הגטאות
שבת, 21.2
10:30, מוזיאון חיפה
20:30, פסטיבל DOCfeed, איינדהובן, הולנד.
אזרחי הולנד, קדימה.

ממזרע ועד חולון: שבוע חם ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אני מסתובבת לי עם הסרט ברחבי ישראל, ומדי פעם פוגשת אנשים בתל אביב ששואלים אותי: אז איפה אפשר לצפות בסרט?
לטובת כל התוהים והמתלבטים, הנה כל המקומות המופלאים בהם אפשר לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? השבוע.

שלישי, 10.2:
– 11:30, סינמטק תל אביב, הקרנה קבועה לפרפרים החופשיים בבקרים.
– 20:00 באולם במזרע, במסגרת פסטיבל דוקו בעמק. זה מרגש אותי מאוד מאוד: הפסטיבל הראשון בישראל שהסרט משתתף בו. אני אגיע למזרע.
sop-resize-1000-דוקו בעמק3
רביעי, 11.2
– 11:30, בלי הסרט, אבל אדבר עליו מעט, בכנס הורות ואל הורות במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. האירוע יתקיים באולם מס' 3 בסינמטק הירושלמי.

חמישי, 12.2
– 18:00, הקרנת בכורה של הסרט בסינמטק חולון. כן כן.
גם בהקרנה הזו יש מהסערה, ומי שכבר צפה בסרט יודע למה. החולונים ילמדו על כך בערב זה. גם לחולון אגיע.

שישי, 13.2
20:30, סינמטק תל אביב, הקרנה קבועה למי שמוותרים על ארוחת שישי ועל מהדורות החדשות המדכדכות.

שבת, 14.2
שלוש פעמים כי טוב!
10:30, מוזיאון חיפה
17:00, סינמטק ירושלים
17:30, סינמטק תל אביב, ואני אגיע כדי לחתום את השבוע.

הפיצו ושמחו גם אחרים באירועים.

וכמה מסיפורי פייסבוק על מסעותיי בשבוע שעבר:
בספרייה העירונית בבאר-שבע.
בספרייה העירונית בנהריה:
בספרייה העירונית בנהריה הושקעו יותר מ-100 מיליון ש' (אאוצ'!). הקומות, המפלסים, חדרי הילדים המתוחכמים, זה לא ייאמן. בתוך הכורסה שאני יושבת בה אפשר להקשיב לסיפור הבוקע ממנה. אבל זו רק ההתחלה של הסיפור היומי. אחרי הקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באודיטוריום הגיע שלב השיחה, וזו הייתה השיחה הכי שוקינג עד כה.
מישהי מהקהל מספרת: "בשנת 1957 הייתי חיילת, עמדתי עם חברה וחיכינו לטרמפ לנצרת. במכונית שעצרה לנו היו אנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ועוד מישהי. הן סיפרו לנו שהן בדרך לצלם ספר על ילדה מרמת יוחנן ולקחו אותנו לאכול חומוס".
צמרמורת אחזה בי. הכוונה ל"מלכת שבא הקטנה", אמרתי וסיפרתי לנהרייתים את סיפורו של הספר, ולמה הוא לא מופיע בסרט, ואיך פגשתי וצילמתי את הגיבורה שלו. ואז קמה אישה שנייה ואומרת: "כן, שולה (מלכת שבא) הייתה חברה של בעלי".
ואחרי תום הסשן מספרת לי אישה שלישית: "אני למדתי אצל לאה גולדברג בירושלים. האולם הענק היה מלא תמיד, והיא לא יכלה לסבול שמישהו מאחר או פוצה פה. היא נהגה להדליק סיגריה בסיגריה".
ואז הצטלמו איתי כמה אנשים, ומישהי לקחה אותי לרכבת וסיפרה לי שיש לה שבעה ילדים ושהיא הגיעה לנהריה מגוש עציון. היא עושה כל מיני מבחנים לעיר שעומדת בכולם: 1. במעבר חציה עוצרים להולכי רגל 2. במכולת מוותרים לך על חצי שקל 3. החתולים בעיר שבעים וחייכנים 4. אופניים וקסדה שהבת שלה שכחה בתחנה המרכזית חיכו לה שם שלושה ימים. נו, לא שווה כל המסע הזה בשביל ישראל?

וגם, מן הארכיון, ומתיק התחקיר של הסרט: מה כתבה לאה גולדברג על אלה קרי הילדה מלפלנד ב-1954?
lealanna

– וגם ראיון שאני מאוד אוהבת ברפובליקה הספרותית של עדנה אברמסון.
– וגם הסרט במסד הנתונים של IMDb.

גם ילדים אוהבים את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

אחד הדברים המפתיעים באשר ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" הוא החיבור של ילדים לסרט, שזה משהו שלא צפיתי מראש לפני הקרנת הבכורה. כששאלו אותי אז, בעידן הפרהיסטורי של לפני 21 בנובמבר 2014, אמרתי שזה סרט למבוגרים, אבל מתאים לילדים מסוימים, למשל כיתת המחוננים מביה"ס גרץ בת"א לה העברתי סדנת תחקיר בשנת הלימודים הקודמת, והבטחתי להם שאזמינם לפרמיירה, וכך היה.
הם נהנו מאוד, אבל זו הייתה רק ההתחלה, כי אחריהם הגיעו המוני ילדים להקרנות, הגיעו ומגיעים כלומר, וגם הם אוהבים את הסרט.
אחת הסיבות לכך, כך ניסו להסביר לי, היא שיש לסרט קול ילדי, בקריינות שלי, הכוונה, וזה משהו שכלל לא הייתי מודעת לו ולא חשבתי עליו ככזה, בעת העבודה (המאוד מאוד קשה) על הקריינות.
סיבה אחרת לחיבור של ילדים לסרט, כך אמרו לי, היא התמימות שבו. קצת קשה לי לחוות דעה על שני ההסברים הללו, כי אני עמוק בתוככי העניין, אבל בסדר, אם זה מסביר משהו, אז אוקיי.

אחד הדברים המדהימים הקשורים בסרט זה התגובות מהצופים. בין אם אני נמצאת בהקרנה, בשיחה שלאחר מכן, ובין אם אני לא, ואז מגיעים המיילים וההודעות בפייסבוק, שמוכיחים לי פעם אחר פעם שסיפור האהבה לספרים הוא לא רק סיפור שלי, אלא סיפור אהבה בין דורי, שכולל תחושות קולקטיביות רבות מאוד. ואת זה ידעתי לחלוטין בעת העבודה על הסרט, אני חושבת שמהרגע הראשון. שמחה להיווכח שלא טעיתי.

הנה דוגמה מהיום לתגובה מלבבת במיוחד:

מעבר לכך שהסרט שלך היה טריגר נהדר ליציאת-בנות משפחתית (אמא, שתי אחיותיי ואני הגענו להקרנה בקור של שתי מעלות בשישי בערב), החלק הטוב באמת היה לראות את ההתרגשות על פניה של אמא שלי, שגדלה כמובן על הספרים. היא סיפרה לי מיליון פעמים איך כשהייתה קטנה נהגה לומר לאמא שלה – סבתא שלי – שהיום היא מתרחצת כמו נוריקו-סאן: קודם סבון ורק אח"כ מים. סבתא שלי הייתה משתגעת, כך אמא שלי מספרת. ויש גם המון סיפורים על איך הספרים הובילו את אמא למקומות אחרים ורחוקים, מחוץ לרמת גן…
הקשר של אמא עם הספרים קשור לקשר שלה עם אמא שלה, סבתא שלי, ונדמה לי שזה חלק מהעניין. כשיצאנו, אמא דיברה שוב ושוב על כמה שהסרט שמח. נדמה לי שממש החזרת לה משהו טוב מהילדות.
כשהיא ניסתה לעניין אותי בספרים כשהייתי קטנה, אני זוכרת שהם סקרנו אותי, אבל מסתבר שמי שנדלקה על הספרים הללו יותר מכולם מקרב "הילדים" זו אחותי הקטנה, באמת קטנטנה, היום בת 14.
בקיצור, היתה חוויה נהדרת, ומסתבר שחוצת-גילאים. תודה.

וזה לוח הקרנות ינואר ברחבי הארץ יחד עם לוח מודעות, עליו הדבקתי היום פוסטר של הסרט.

לוחדיזנגוף

בעמוד של איפה אלה קרי… בפייסבוק כבר ביקרתם?