הטריילר של "אפריקה!" וגם של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אחד הלקחים שהפקתי מהפקת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היא שראוי שיהיה לסרט טריילר.
נכון שאאקוקל"ס הסתדר יפה מאוד שנה ושבעה חודשים בלי טריילר, אבל זה לא אומר שכדאי לסרט להסתובב כך עירום, בלי טריילר, על פני כדור הארץ.
ולכן, כמה שבועות לפני השקת אפריקה! כבר יש לו טריילר חמוד, שמזכיר מאין הוא בא ולאן הוא הולך. מלכתחילה ידעתי שלא אותיר את אחיו הגדול, "איפה אלה קרי…" מיותם וברור שיצרתי גם לו טריילר.

אז הנה אפריקה!

ועם כתוביות באנגלית

וגם איפה אלה קרי…

ועם כתוביות באנגלית.
את שניהם ערך שמעון ספקטור, שערך את הסרט (עם בת הזוג שלו, קטי דיאקובה).
את העריכה הגרפית של "איפה אלה קרי…", עם המסכים המקסימים המוקדשים לביקורות הצופים על הסרט עשה ערן מושקטל.

אחד הנושאים הכי קשים ומדוינים בחדר העריכה בעת העבודה על אפריקה! היה עד כמה להזכיר את הסרט הקודם, עד כמה הסרט הזה צריך להתייחס אליו, כמה יהיה דומה או שונה, האם באמת הצופים מחכים לראות עוד מאותו דבר? האם זה משהו שאני כיוצרת הסרט צריכה להתחשב בו?

בסופו של דבר ואחרי חצי שנה כל השאלות הללו מצאו את פתרונן לשביעות רצוני ורצון העורכים.
אני מאוד מאוד סקרנית לדעת איך יתקבל אפריקה! בציבור, אבל רק אגלה שיש לו ד.נ.א שונה משל אאקוקל"ס, אני חושבת שהוא נותן יותר זמן לגיבורים שלו להתבטא ולהציג את עצמם.
– מועד וכרטיסים לפרמיירה של אפריקה! (8.7, 13:00)
– והקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א (16.7, 16:00).

איך אפשר לצפות ב"כדור בגב"

ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.

נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.

תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.

עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים. cadurdvd

כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מרץ 2016

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במרץ 2016.

סינמטק תל אביב – חודש אחרון!
שבת, 5.3, 11:30
שבת, 12.3, 17:00
שבת, 26.3, 11:30

פסטיבל
פסטיבל סרטים ישראליים בשטוקהולם, שבדיה.
Doc.Israel
שבת, 5.3, 19:45
ראשון, 6.3, 16:30

חוצות ישראל

הרצליה, בי"ס, 9.3, 8:30
לכיש, 10.3, 20:30, אירוע פרטי
סינמטק ירושלים, בוקר לילדים (ולכל השאר!), 12.3, 11:30
סינמטק פ"ת, 13.3, 20:00
בית התפוצות, תל אביב, 14.3, 18:15
אלון, 15.3, 20:45
מתנ"ס קצרין, 18.3, 10:30
בית יד-לבנים חיפה, 30.3, 20:00 (ולא בספריית פבזנר)
ידלבניםחיפה
פת
BOOKS1קצרין
צילום בקצרין: עפרה שראל-קורן

מה כתבתי בפייסבוק במחצית השנייה של פברואר?

* בלמ"ס: דסק החדשות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: צה"ל בידינו! הצבא אישר את שיווק הסרט לחייליו! קציני וקצינות תרבות, קדימה צעד. כל הפרטים באתר הצה"לי:)

* אנה ריבקין-בריק ואסטריד לינדגרן (והרי צילום נדיר שבנדירים) היו חברות מאוד טובות ולא רק קולגות, כך סיפרה לי אווה בריק, האחיינית של אנה מצד אישהּ, דניאל. לאחר מותה נשאה לינדגרן הספד מאוד מרגש על אנה. שני נשים חזקות, עצמאיות, שהצליחו ביג טיים באמצע המאה שעברה לפרוץ מאה תקרות זכוכית. אבל מה, אין לחברות הזו וליחסים ביניהן אזכורים בכתבי לינדגרן וגם סדרת ילדי העולם, לה כתבה לינדגרן תשעה ספרים היא לא מקור לגאווה בעיני משפחת לינדגרן היום. במיני-סדרת TV על לינדגרן, ששודרה בשבדיה (ובשאר העולם התרבותי) בשנה שעברה אנה לא מוזכרת כלל.

AnnaAstrid

* קשריי עם משפחתה של אנה ריבקין-בריק מתחזקים.
לישראל הגיעה אווה בריק (בצילום, מתוך וידיאו), אחייניתו של דניאל בריק, בעלה של אנה.
אווה היא הצעירה בילדיו של צעיר האחים של דניאל, שהיה אחד מ-15 ילדים!
זה מעניין, מאחר שלאנה ולדניאל לא היו ילדים, כמו גם לכל ארבעת אחיה של אנה.
אווה, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית במקצועה מבקרת רבות בישראל.
"אנה הייתה פאן, מלאת חיים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי. היא הייתה משהו מיוחד. מאוד אהבתי לבלות איתה. היא הייתה כל כך פתוחה. יום אחד ישבנו שתינו במסעדה, הייתי בת 16 והיא אמרה לי, 'את דומה לזאתי, ההיא, נו, האישה המאוד מכוערת ההיא', אבל לא נעלבתי, אני יודעת שלא הייתה לה כוונת זדון. ממש סגדתי לאנה ולדניאל. הם היו אחרים. דניאל היה החכם מכל האחים. הוא הקים וערך את העיתון היהודי בשבדיה,Judisk Krönika – Sveriges judiska kulturmagasin. אני אמצא לך את הקבר שלו בשטוקהולם, יש לי אפליקציה לכך. הוא התחתן, לאחר מותה של אנה, עם המזכירה שלו. הוא היה ציוני גדול, אבל לא רצה לחיות בישראל". אנה, כזכור, הייתה כאן פעמים רבות, ובשאר הזמן נסעה בעולם. בבית של אנה ודניאל (בצילום) היה גם חדר בו היה הנוער היהודי מרוקן את הקופסאות הכחולות של קק"ל שאסף במהלך השבוע, כן, אלו הקופסאות שגם אנחנו היינו משלשלים לתוכן 10 אג' בכל יום שישי בשיעור חברה. זה היה חובה, זוכרים?

* חרדות קשות בטח פקדו את 6 מיליון קוראי העמוד הזה: איך עברה הקרנת הבוקר של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק? אז הנה, רק חיכיתי לתמונה (צילום: עדי בריל) עם כוכבת האירוע, מאיה פריש, כיתה ג'. מאיה הייתה הראשונה שהצביעה כשסיימתי את דבריי אחרי הסרט ואמרה/שאלה: "נראה לי שרק חצי מהדברים שבספרים קרו לילדים באמת, והשאר זו עלילה שחוברה". אישרתי את דבריה והרחבתי, הסברתי מה-זה-מה, ומאיה אמרה לאחר מכן: "אבל זה מה שאמרתי…", וכולם מחאו לה כפיים. ואז הצטלמנו ביחד, לבקשתה.
אדם אחד אמר לי אחרי האירוע שפתאום נזכר, עכשיו, שיש לו את שני הספרים, אלה קרי ונוריקו-סאן בבית, ושתי המדינות היחידות שביקר בהן וגם חי בהן זמן רב הן שבדיה ויפן, ושיש מצב שזה בגלל הספרים הללו. והרי לכם הספרות והקולנוע בשירות הפסיכולוגיה/אנליזה. לא מהמם? מהמם.

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ נובמבר 2015

לא רק לוח מופעים ואירועים לנובמבר 2015, אלא גם סיכומים ודיווחים מאוקטובר החולף.

סינמטק ת"א
רביעי, 4/11, 20:00
שבת, 7/11, 20:00 בנוכחותי
ראשון, 15/11, 18:00 בנוכחותי
שבת, 21/11 17:00 בנוכחותי
שבת, 28/11 17:00 בנוכחותי
* לבקשת שומרי השבת, שני תאריכים באמצע השבוע.

חוצה ישראל
10.11, 8:30, גמלאי רחובות
17.11, הספרייה הציבורית, כפר יונה
18.11, 20:30, הספרייה בבנימינה
19.11, 20:30, בית התרבות בגבעת עדה
30.11, 8:30, גמלאי רחובות
30.11, 20:00, ביה"ס גולדה

איך להזמין אותי, לכתוב לי, ועוד?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

שלושה פסטיבלים

  • הפסטיבל הבינלאומי במילנו, איטליה, 2 בנובמבר, 12:45.

Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

  • הפסטיבל היהודי באוסטרליה.
    MELBOURNE —
    Sat 7 Nov 2:15pm
    Sun 15 Nov 11:30am
    Mon 16 Nov 2:00pm
    SYDNEY —
    Sun 15 Nov 3:00pm
    Print
  • פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
    LAEMMLE ROYAL |
    Thursday November 12, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE NOHO 7 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE TOWN CENTER 5 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 P

וערב בנות אחד

שיקאגו, 15.11, 18:30, באזור פארק לינקולן:
ערבבנות

איפה הייתי ומה עשיתי

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" מתחיל את החודש ה-12 בסינמטק ת"א. כפיים לצופים שבזכותם זה קורה.
ובנוסף, כמובן, עושה הסרט סיבוב הופעות בכל רחבי הארץ יחד איתי ועם תרמילי, באוטובוס, ברכבת ועל קטנוע. ובימים חגיגיים במיוחד בטרמפ או במונית וביום הכי חגיגי, במטוס לאילת.

גולת הכותרת של השנה הנוכחית הייתה הביקור הממלכתי (מי שעוד לא צפה בסרט מוזמן לדלג ולשוב אחרי הצפייה).
אבל קרו עוד דברים: הסרט התקבל ל-17 פסטיבלים קטנים ברחבי העולם, וגם נכנס בקיץ האחרון לסל תרבות ארצי, ואני מחכה כבר להראות אותו בבתי ספר בכל רחבי ישראל. ועוד דבר מדהים, ההוצאה המחודשת לשמונה ספרים מסדרת ילדי העולם (עד כה יצאו חמישה, עוד שלושה בדרך) בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
את כל האירועים במקומות השונים אליהם אני מגיעה עם הסרט אני מתעדת בעמוד הפייסבוק.

את שגשוגו של הסרט אני חייבת ראשית כל לאלפים שכבר צפו בו והעבירו הלאה את המלצתם לכל מי שהם מכירים, וגם כתבו את התרשמותם מהסרט בכל מקום שרק אפשר, ותמכו וקראו את כל דיווחיי, ועל כך תודתי נתונה יום יום ושעה שעה. אף שקל לא הושקע בשיווק הסרט, למעט העבודה שלי. למה לא הושקע? לא מתוך אידיאולוגיה, פשוט כי אין.
אבל יש עוד כמה גורמים שאני חייבת להם את הצלחת הסרט. כוונתי היא לכל מי שסירבו לשדר או להקרין אותו ולתמוך בהפקתו. אלמלא כן לא הייתה לי מוטיבציית אדירים כזו להראות להם שהם טועים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, עם כל נסיונם העשיר וקילומטרים של סרטים מאחוריהם. למה טועים? מאחר שלא השכילו לראות בו את מה שאלפים, שנחנו במוח ובשכל ישר וברגש, הצליחו להבין: שהסרט הזה חודר ללב.
האנשים הללו טועים בנבאם את טעם הקהל. מה שהם רוצים זה רייטינג, שיהיה מי שיצפה בסרטים שהם מפיקים. אלא מה, את מספר האנשים שצופים ביס דוקו ובערוץ 8 לא תדעו לעולם. יש לערוצים האלו חיסיון. הם לא מפרסמים מספרים. ככה זה בישראל. יש מי שיש להם זכויות יתר. למה? ככה. רמז: לא בגלל שהרייטינג נורא גבוה. לא שאני חושבת שפרסומי הרייטינג של ערוץ 1, 2, 10 מתנהלים פיקס, להפך.
מתוך כתבה מ-2005. אתמהה מה נשתנה מאז מבחינת הרייטינג:

הרייטינג של ערוץ 8 עומד על שברי אחוזים ברוב שעות היממה – 0.3%-0.2%.
בשיאו, כאשר משודר בערוץ סרט מדובר במיוחד בשעות הערב, עשוי הרייטינג להגיע עד 3%.

כך שלא בשביל הרייטינג הייתי צריכה אותם אלא בשביל הכסף. יס והוט אלו הגורמים שנותנים כ-100,000$ להפקת סרט דוקומנטרי ישראלי. סכומים נוספים – כי לרוב הסרט עולה יותר – מקבלים היוצרים מקרנות הקולנוע וממפעל הפיס, ועזרה בנסיעות לפסטיבלים מקשתו"ם של משרד החוץ ומהשגרירויות הישראליות והקונסוליות בעולם, סכום (++) שהיה עלי לגייס לבד.

וזו רשימת התודות לכל מי שסירבו לי. על צורת העבודה של חלקם והיילייטס מהדיאגנוזות שלהם אספר בעתיד:
– ערוץ 1
– ערוץ 2
– ערוץ 10
– ערוץ 8
– יס דוקו
– החינוכית
– מפיצי הסרטים בישראל
– 99% מהלקטורים של הקרנות ושל הפסטיבלים ושל התחרויות בישראל.
כן, התודה על שדחיתם את הסרט שלי מהולה בבוז עמוק, אבל טוב שמצאתי דרך אחרת לעשות סרט עצמאי בישראל, גם אם היא כרוכה בעבודת פרך כמו זו שאני משקיעה בסרט.
גם את הסרט הבא אני אעשה בעזרת מימון המון. מתברר שחוכמת ההמונים אינה פראזה ריקה מתוכן.
הבעיה היחידה היא שאת הזמן שיכולתי להקדיש לעשיית סרט נוסף אני מקדישה לעבודה קשה שבה אני מחזירה את ההשקעה בסרט, כשאני שואפת להגיע לאיזון, לקו האפס, אחרי 500,000 הש' שהושקעו בסרט.

– יוצאת מהכלל היא קרן רבינוביץ שקיבלה את הערעור שלי ותמכה בסרט (ב-50,000 ש') תשעה חודשים אחרי שיצא לאקרנים.
זהו הגוף הממסדי היחיד בישראל שתמך ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדיעבד שבבדיעבד.

ועוד כמה דיווחים מאוקטובר המסתיים:

מה היה בכפר אדומים. זו התמונה מאחרי ההקרנה, וזה הסטטוס שלפני, משיטוטי בכפר.
כפראדומיםבאמצע
צילום: רותי פיטון, מנהלת הספרייה
ילד אחד מכפר אדומים שאל אותי אם אספתי חתימות מכל הילדים שמככבים בספרים.
ילד אחד התעניין בהיבט הכספי המטורף של הסרט, על חלקו אני מספרת בסרט עצמו.
מישהו שאל אותי אם יהיה סרט המשך. אמרתי: כן, אם תממן אותו.

מה עוד קרה החודש? ניסיתי לבקש מהתאחדות ענף הקולנוע שיכללו גם סרטים דוקומנטריים ביום הקולנוע הישראלי, אבל נוצר דו שיח של חירשים.

כיתת אמן לדוקומנטריסטים.
דרמה בנווה עמל.
משהו נחמד בסינמטק ת"א.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ לוח אוקטובר 2015

– ספטמבר היה חודש סוער, רב תהפוכות וחגים וטיולים וחופשות. למדתי בו הרבה מאוד דברים על תעשיית הקולנוע. את התובנות שלי מחמש השנים האחרונות, בהן עסקתי ביצירת סרט דוקומנטרי עצמאי לגמרי, אחלוק עם כל מי שירצה (קולנוענים והציבור הרחב) בכיתת אמן שתיערך ב-16 בחודש, 10:00, בסינמטק ת"א. זהו אימון בהישרדות: איך עושים סרט כשכל העולם אומר לך לא.

IMG_20150714_102154
– "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" התקבל לסל תרבות ארצי הקיץ. מנהלים, מורים, הורים ורכזי סל מוזמנים לפנות אלי (פרטים בטור משמאל, או בקצה הפוסט) ולהזמין אותי לבתי ספר ברחבי הארץ.

אשדוד21.9
אני, היכל התרבות אשדוד, 21.9, צילום: יעל לשם

לוח אוקטובר 

סינמטק תל אביב
שבת, 3.10, 17:00 (בנוכחותי)
שני, 5.10, 17:00
שבת, 10.10, 17:00 (בנוכחותי)
שבת, 17.10, 17:00
שלישי, 20.10, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 24.10, 17:00
שבת, 31.10, 17:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל בנוכחותי
11.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
13.10, היכל התרבות רחובות, 20:00
14.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, מתנ"ס נווה עמל, הרצליה, 20:15
16.10, סינמטק ת"א, 10:00, כיתת אמן
19.10, גמלאי ראשל"צ, 8:30
19.10, סינמטק ת"א, 9:30, יום עיון (בלעדיי)
19.10, כפר אדומים, 20:00
21.10, ספריית אילת, 19:00
27.10, מ.א. חוף השרון (קיבוץ יקום), 20:30

להזמנות, אירועים, וכל דבר אחר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לדיווחים יומיים שוטפים על אירועי הסרט: עמוד הפייסבוק שלי.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ ספטמבר

אירועים מרגשים ביותר היו באוגוסט, בין היתר עליית הסרט לגמר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע, המכונה פרס אופיר, וקבלת תמיכה מקרן רבינוביץ'. הכל בהמשך, ובינתיים, לוח השידורים לספטמבר, החודש החגיגי בשנה. ולא לשכוח, הסרט מתערסל בסל תרבות מ-1 בספטמבר. מנהלים, הורים ומורים מוזמנים לפנות אלי.
אה, ועוד משהו קטן, החלטתי לשנות את שם הבלוג, ולוותר על "לחיות את חייה". כל ההסבר לכך פה.

סינמטק תל-אביב
שבת, 5.9, 18:00 (בנוכחותי)
רביעי, 9.9 – יום הקולנוע הישראלי –  17:00 >> 10 ש' לכרטיס!
שישי, 11.9, 14:30
שבת, 12.9, 18:30 (בנוכחותי)
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30
שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שבת, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

ברחבי
2.9, זכרון יעקב, אירוע פרטי
7.9, 20:00, גבעת חיים איחוד
9.9, 20:00, ספריית גליל תחתון, כדורי
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל
28.9, 20:00, גבעת ברנר

הלוח מתעדכן במהלך החודש
איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

ומעלילותיי בחודש אוגוסט, החודש הלוהט בשנה

הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחגיגת יומולדת. יש משהו מאוד מעניין ומאתגר באירועים כאלו: להיות חלק מאירוע פרטי ואינטימי לא כחוגגת מן המניין, אלא כחלק מהתפריט, כבמאית שבאה עם הסרט שלה ומשוחחת עליו עם האורחים. זה מעניין בגלל הצורך למצוא את המקום החברתי המתאים, את המינון הנכון של השתתפות בשיחה ואו בשמחה.
את בן הזוג של כלת השמחה אני מכירה דרך Velvet Underground: היינו בכמה כנסים יחד, והוא הזמין אותי להרצות על הבלוגים בקורסים שהעביר. הוא, אגב, לא מאמין לי שהפסקתי לכתוב את הבלוג וחושב שהכל איומי סרק. חכה-חכה.
אמ-מה, שנינו אנשי ניו מדיה, ואילו הסרט ברובו הוא נצחון התקשורת הישנה, עיתונות הדפוס המושמצת והטלוויזיה המיושנת. אני מעולם לא חשבתי שגוגל הוא המלך, אבל זו מחשבה שצריך היה לשרש מקרב הנוכחים.
היו הרבה אמירות ושאלות יפות של הצופים. למשל, ביקשו ממני לספר על סדנת התחקיר לילדים מחוננים, וסיפרתי בהתמוגגות.
כך תיאר מישהו את תחושותיו בזמן הצפייה: "הרגשתי כאילו שעושים לי מסאג' ברגל אחת, ואז אני חושב, נו, עכשיו ברגל השנייה, והנה עושים לי מסאג' גם בה, והכל נגמר ונפתר, אבל אז אני רוצה עוד".
חזרתי מרעננה ליפו על הקטנוע בשתיים בלילה. שום ניידת של משטרת התנועה לא נראתה בדרך, ואף שוטר לא ביקש ממני לנשוף לינשוף. חומר למחשבה.

אחד הצופים בהקרנת הבוקר הססגונית בסינמטק ת"א, שפתחה את החודש התשיעי של אירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, היה פסיכולוג ששאל אותי מה עוד חיפשתי בסרט חוץ מגיבורות הילדות שלי, עניתי (פרטים בפעם הבאה שתפגשו אותי), וגם הסכמתי עם דבריו ועם פרשנותו. הוא הציע שהסרט יהפוך ל-case study (מקרה בוחן, חקר מקרה). אמרתי, יאללה בכיף, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה? ענה לי: הרבה פחות ממה שהיית צריכה לעשות כדי ליצור את הסרט. אז עכשיו אני מחכה במתח. חוץ מזה היו בסינמטק היום שתי חברות שלי, ריקי כהן, שבאה עם הילדים, היא עצמה צפתה בסרט בשנית, וכך גם חנה בית הלחמי (שצילמה), שבאה עם ענת, חברה בביקור מולדת. חתמתי למלא ילדים על ספרים ועל דפים. מתברר שאיש מהם לא מבין את כתב ידי, צרה נושנה. אני צריכה להתאמן בקליגרפיה, כמו נוריקו-סאן.

* גם אם אני מתה מעייפות אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאני מספרת על כל עלילותיי בעמק בית שאן, כי אני יודעת שיש מי שיושבים וכוססים ציפורניים ותוהים איך שרדתי בחום של 44 מעלות ובתחב"צ. אז הנה הסיפור מראשית לאחרית. משדיווחתי בבוקר שאני מתכוונת לעלות על האוטובוסים, כתבה לי מיד חברת הפייסבוק המשודרגת ד"ר מיכל רום, שכבר צפתה בסרט במכללה האקדמית כנרת בחורף, שבחל"ה, עידן גרינבאום (כן כן, העיתונאי ואיש הטלוויזיה) ומחצית מילדיהם וחבריהם ובנידודיהם, יצאו לחגוג בת"א יומולדת, ויוכלו לקחת אותי טרמפ למסילות (שהרי הם תושבי אשדות יעקב איחוד). לא היה קץ לשמחתי ולמזלי הטוב, ואמרתי, וואלה, הנה גדולת הפייסבוק וכמה טוב שאני נערה המספרת בפתיחות על כל מעשיה. ואכן, נפגשתי עם החבורה העליזה במסוף 2000 בת"א (הידוע כרכבת סבידור), שם החניתי את קטנועי האדמוני, ויצאנו למסע ארוך לעמק החמים. כן כן, כך נחסכו ממני שני אוטובוסים והמתנות. האין אני הכי בת מזל בעולם כולו? כן, אבל זה עוד כלום.
הגעתי לפּשְפָּש של מסילות, שם התבקשתי לרדת, ולתוהים מהו פִּשְפָּש זה, הרי ההסבר: השער הקטון להולכי הרגל, ולא הכניסה הממוחסמת לקיבוץ. משם באה רעיה מוועדת התרבות לאסוף אותי ברכב השרד המקומי, הקלנועית, על כל מזוודותיי, תיקיי ושקיקיי. זו הייתה נסיעת הבכורה שלי בקלנועית, המדלגת בכבדות על כבישי הקיבוץ במהירות של 2 ק"מ בשעה, אבל מה לי כי אלין, זכיתי בפיס. גם טרמפ עם סלב חביב וידידותי, גם ילדים מתוחכמים במושב האחורי שדנו בכובד ראש במשמעות הענקת סלולרי לילדים מכיתה ב', ובשאלה למה אין הרבה מתקני פנצ'רי אופניים בעולם, וגם קלנועית מלכותית (צילום מגדל השמירה הישן נעשה בסיור הקלנועית השני, שאחרי השקיעה, תוך כדי תנועה).
משהגענו למועדון שכבר צונן קלות, ובדקנו את הציודים והזיוודים והמקרנים וכו', הגיעה אחת מוותיקות המשק, שתחגוג בשנה הבאה 60 שנים במסילות, וסיפרה שמהיום שהיא שם לא היה כל כך חם כמו היום (כלומר אתמול)! הנה, לא סתם חרדתי ולא סתם הרגשתי שבעוד רגע אתמוסס בקול בעבוע פצפוצי על השבילים.
הספקתי לסעוד את לבי בשזיף, ענבים וגלידה, והאולם החל להתמלא ביושבי הקיבוץ הקטון (המתפרנס מביח"ר לכבלי פלדה ומגידולי שדה) וקיבוצי הסביבה. ואגב, מסילות נכון לקליטת חברים חדשים וחובבי חום.
מימד אקטואלי נרשם בשיחה שאחרי, כשאחת הצופות, מורה ותיקה אמרה שזה בדיוק הזמן, בו החברה הישראלית שסועה ומדממת, להראות סרט כזה, שמראה ילדים מכל העולם, וכולם שווים. אמרתי שזה בדיוק היה החזון של אנה ריבקין-בריק בעולם שליחך את פצעיו אחרי מחה"ע השנייה.
אבל השיא היה כשהתבשרתי שיש לי טרמפ לעפולה! וויי, שני נסים ביום. הטרמפ היה עם פסיכואנליטיקאית ורופאה מהעיר, שעלתה לישראל ב-1980 מארגנטינה. היא הייתה פעילת זכויות אדם שם ונרדפה ע"י משטר הגנרלים הרצחני והמטורף, עד שהפכה לאישיות בלתי רצויה. הסוכנות היהודית עזרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. סיפרתי לה על הפסיכולוג משבת, שהציע להפוך את הסרט ל-case study והיא פסלה את הרעיון: מסרט ומספר צריך ליהנות, לא להפוך אותם למחקר כזה, אבל כן, הודתה שזה טרנד של השנים האחרונות.
היא אמרה שהסרט מלא רגש, ואילו אני שטחתי את משנתי בגנות הפסיכותרפיה. זה מעניין, כי חוץ מהמפגש עם הפסיכולוג בשבת זה כבר הטרמפ השני שלי עם פסיכולוג(ית) בימים האחרונים: גם מחיפה לרעננה הגעתי בשישי בלילה עם פסיכולוג בכיר, וגם הערב. מעניין מה היקום רומז לי.
אחרי עיכובים ותלאות הופקדתי בתחנה המרכזית בעפולה, שם ביליתי חצי שעה בהמתנה ל-840, האחרון לערב זה, סופרת את הג'וקים הלאים שיצאו לטיול לילי על הרציפים. הוא הגיע בדיוק בזמן, ובתום כשעה וחצי ירדתי במסוף 2000 ומצאתי את הקטנוע בדיוק במקום שהשארתי אותו. בדרך ליפו, בג'קט פתוח, נהניתי מהרוח ומהכבישים הריקים. איזה כיף היה.

אני חושבת שזכיתי בצופים הכי נבונים בישראל, שמגיעים לסרט, וכבר שמונה חודשים שאני מקבלת אימיילים והודעות מרגשים ומלאי תובנות:
"…הילדה בת החמש מפתח תקווה שרצתה נורא לראות עולמות אחרים ולהיות חברה של נוריקו סאן, אולי בעצם קיוותה שאנה ריבקין תייחד אותה ותכיר אותה כיוון שראתה באנה מושא הערצה, מבלי לדעת כלום, ויחד עם זה להבין הכל.
בת החמש הזו הכירה את עצמה כל כך טוב (מה שברבות השנים יתחמק ממנה או יתרחק ממנה, או שפשוט יוסתר מהכלל), עד שזיהתה באנה ריבקין את עצמה, היוצרת (שתהיה), שכבר אז (בגיל חמש) רצתה לצור תמונות, קולנוע, סיפור.
ואולי התחברה מבלי להבין גם לסיפור חייה האישי של אנה ריבקין (שבתחושתי) אהבה נשים ולרגע גם מאוד את לאה גולדברג.
ההרגשה, תוך כדי הצפייה בסרט היא שיש משהו מוסתר ולא מדובר, אולי עדיין בגדר נעלם , ולכן , נורא חבל שהסרט נגמר כי אפשר לראות ממנו עוד.
(ואולי זו הסיבה שאת מלווה אותו)
אהבתי מאד. תודה, דנה
[תציצי בעמודים 98/9 בספר של יעל נאמן, מרותקת']"

כשאני על הקטנוע ולא צריכה ווייז, האנדרואיד בתיק, כך שרק כשהגעתי לסינמטק ראיתי שהחמצתי שיחה, אבל המתקשרת השאירה לי הודעה מרגשת: "אני אסתי קוסוביצקי מהקאמרי וראיתי את הסרט המדהים שלך, המרגש, לפני שבועיים, כמו כמעט כל הדור שלי, הספרים האלו היו… בעיקר נוריקו-סאן, שכל כך הזדהיתי איתו… עשית סרט נפלא, נפלא ועוד פעם נפלא, את יוצרת נפלאה, וגרמת לריגוש להרבה הרבה מאוד אנשים…".
כך שנחתתי בסינמטק ת"א, כשהסרט השתחל בסדקים של פסטיבל אנימקס, על ענן ורוד.

* הסרט יטוס לפסטיבל במילנו, איטליה.
Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

* ישששש!
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עלה לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (בוכה בוכה בוכה). הסרט שאף גוף שידור בישראל לא רצה לשדר, שאף פסטיבל ישראלי לא רצה לארח, שאף קרן לא תמכה בו. הסרט שלא קיבל שקל, שקל אחד! מממסד התרבות והקולנוע הישראלי. הסרט הכי עצמאי במדינת ישראל.

ובכן, sold out היום ברחבי הארץ: בטיקוטין בחיפה, בסינמטק ירושלים ובספרייה ומרכז ההנצחה בטבעון. כן כן. ולתאריך, 12.8, יש חלק בכך, כנראה. לפני שנתיים וחצי אמרתי לעצמי: למה לך להיאבק בימי ההולדת שלך ולהתנכר להם. נצלי את האנרגיות החיוביות שהתאריך טומן בחובו, בכ"ז, נולדת בו, יש לו משמעות, לפחות עבורך, ולכן רכשתי כרטיסי טיסה ליפן, מתוזמנים כך שאנחת שם בתאריך האמור, לצילומי פרק יפן.
כשאמנון, המפיק, נחרד כששמע (באביב 2013) על הטירוף שברכישת הכרטיסים מבלי שיהיה לי שמץ מה יקרה ביפן, נימקתי בהיגיון רב: אבל אמנון, ננחת ביומולדת שלי! אז כן, כך בחרתי את יום הנחיתה על הירח, כלומר בטוקיו, וכך בחרתי את היום לשלל הקרנות מיוחדות. וזה הצליח. לא זו אף זו, אתמול, ערב היומולדת, התבשרתי על עליית הסרט לגמר בפרס אופיר. נו, אז התאריך לא קובע? קובע.
אמש, כשיצאתי להליכה במדרון יפו עם Idit Elnatan ונפנפתי בידיי לכל עבר, כרגיל, תוך שאני נושאת נאום כלשהו, עף לי הסלולרי (One+ חדש) מהיד, וזגוגיתו התנפצה. בבת אחת ניפצתי את תקרת הזכוכית של הממסד הקולנועי בישראל, וגם את זכוכית הטלפון. לא סמלי?
וכך יצאתי לדרך השכם בבוקר, מנותקת מהעולם, בדרך לחיפה. בעודי ברכבת צלצלה אמא שלי כעשר פעמים, רוצה לאחל לי מזל טוב (בשבע וחצי בבוקר, כן?), משוכנעת, מאחר שלא עניתי (יכולתי לראות שיחות נכנסות מבעד לזכוכית המנופצת), שאני שוכבת אי שם בתעלה, מרוסקת איברים. זה מה שחושבים בעדה מסוימת כשמישהו לא עונה לטלפון.
בחיפה, בכניסה לאולם חיכה לי אבירם גיל (בצילום). אבא שלו, אוטו גיל, היה צלם וחבר של אנה ריבקין-בריק, ולקח אותה לצילומים ברחבי הארץ. הספרים שבידיו חתומים ע"י אנה, ואת הצילום שלו כנער, היא צילמה.
מחיפה מיהרתי לת"א, כדי לנסוע לר"ג, לתקן את הזכוכית השבורה, ובתום 650 ש' ושעה של מריטת עצבים הצלחתי להגיע הביתה כדי לשטוף את עמל היום ולהחליף גרדרובה לקראת המסע לירושלים, שכידוע, אורך בימינו לפחות שעתיים. הספקתי לסעוד בחטף ארוחת יומולדת מפוארת (גספצ'ו ופיצה) במסעדת הסינמטק, ובכך חיסלתי את תקציב האוכל שלי לחודש.
מתברר שהירושלמים לא נוטים לדייק, ומבחינתם הקרנה ב-19:00 זה בגדר המלצה, כך שבלגאן לא קטן השתרר באולם. כל המאוכזבים, כולל צופים קבועים, יוכלו לצפות בסרט בירושלים בחודש הבא.
ובזה תמו חגיגות היומולדת שארגנתי לעצמי עם עצמי ועם עוד כמה מאות צופים.
אני נהניתי.

* בין העיתונים בהם עבדתי היה נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה העברית, העיתון הכי קרוב לרוח סדרת ספרי ילדי העולם, ולאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היום אני סוגרת מעגל: בנשיונל ג'יאוגרפיק קידס התפרסם ראיון איתי. Naama Toren, חברה מהניינטיז – היינו מבלות במדבר ובגלולה*, תוהות על פשר החיים – ראיינה. ובסוף יש גם מסר לילדים.
*מי שלא יודע במה מדובר, לא נורא.

norikoooo

מדי פעם אני זוכה לקבל או לראות ממורביליה של אנה ריבקין-בריק מהצופים המגיעים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היום הגיעו לסינמטק ת"א סמדר מקיבוץ דפנה (הקשור לאחת התעלומות הנפתרות בסרט) ושתי בנות הדוד שלה, אחת מ-צובה והשנייה מתל אביב, ועמן גלויה מצולמת (ברכבת שנה טובה) שכתבה אנה לדוד שלהן, אברהם (אבּי) שוורץ, בכיר במוסד לעלייה ב'. מי יודע היכן נפגשו לראשונה אנה ואבּי.
היה כיף ונחמד באולם המלא (המאוכלס גם במי שצפו בסרט היום בשנייה, בשלישית וברביעית!), כשבאולם שלצדו נערכה הקרנה מקבילה של הסרט שלי לחברי אקדמיה שצריכים להכריע איזה דוקו יזכה בפרס אופיר.

אנהמדפנה

1:30 בלילה, כביש החוף, בדרחזרה ליפו. אני ממשיכה לאתגר את עצמי בנקודות ציון וזמן שונות על פני המפה צרת המותניים שלנו במסע עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. למשל, כפר תבור. שנים אני רואה את ההר מרחוק, מהכבישים הראשיים, ורק היום הגעתי למועדון המושבה הוותיקה, שחבריו נפגשים כבר עשרות שנים. במקום לנסוע לתל-אביב, הם מביאים את תל-אביב אליהם, ובשישי בערב הבאתי להם לא רק את תל אביב, אלא גם ריחות, מראות וקולות מילדות רחוקה רחוקה, מישראל של אמצע המאה שעברה.
מחשבות מהדרך: איך לתעד את המסע הזה.
[תודה רבה לGuy Amiad]

dvorit2015

* הסרט הוקרן בפני מובילי החינוך של חולון. בדברים שנשאה חיה שיטאי, מנהלת מחוז ת"א של משרד החינוך, אמרה שצריך לשאוף שכמה שיותר תלמידים יעשו בגרות במתמטיקה חמש יחידות. זקפתי גבות בתדהמה. למממה? אין עשרות נושאים הרבה יותר חשובים מכך? אין מאות דרכים לפיתוח החשיבה, הדמיון, היצירתיות? שיטאי לא נשארה לתוכנית האמנותית: להקת נוער חולון לייב, שהפליאה לשיר, והקרנת הסרט. הלו"ז שלה עמוס בדברים החשובים באמת.

המסע לשיפור תנאים ברכבת אף פעם לא יעלה יפה. עזבת קרון עם תינוק בוכה מאחור ועם זאת שמנהלת את כל חייה מולך בסלולרי? הקרון הריק שמצאת יתמלא בדיוק באותם אנשים בתחנה הבאה.
אבל למה לקטר, חוזרת מסדנת התחקיר על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לילדים בספריית נהרייה. זו הייתה סדנת בזק, להעביר בשעה נגיעות קלות מהתחקיר. הכי כיף היה לראות אותם לאחר מכן צופים מנקודת תצפית אחרת, וגם לשמוע את הסבתא שבאה לצפות בפעם השנייה בנהרייה, הפעם עם ארבעת נכדיה.

נהרייהילדים

* סוף החודש, קרן רבינוביץ' מעניקה לסרט 50,000 ש'!

PK_LOGO_NEW_WHITE

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? I איה ומתי בחודש מאי

לוח מאי

סינמטק ת"א:
שבת, 2.5, 17:30
שלישי, 19.5, 18:00 (בהשתתפותי)
שבת, 23.5, 17:30
ראשון, 24.5, 17:30 (בהשתתפותי)
שבת, 30.5, 17:30

אירוע פרטי בנהריה, שישי, 1.5

בית ברל, מרכז ימימה, 4.5, 12:15

מוזיאון הילדים בחולון (מתנ"סי מטה בנימין), 5.5, 13:30

South Carolina Cultural Film Festival, 8.5, 10:00

seals-2015-05SCCFF

קיבוץ גלעד, שישי, 8.5, 21:00

תולעת ספרים, מזא"ה 7, ת"א, 10.5, 20:00

קיבוץ גן שמואל, 11.5, 17:30

St Tropez & Nice International Film Festival
14.5, 20:00 (עדכון. בהשתתפותי), בו יש לסרט חמש מועמדויות
st tropez

Carmarthen Bay Film Festival, 9:30,15.5

כפר ויתקין (ע' 40 בקישור), 20.5, 20:00

מרכז קהילתי משגב, 21.5, 20:30

אירוע פרטי, ירושלים, 23.5, 17:30

ספריית מבצע יפתח, פ"ת, 26.5, 19:30

ספריית נצרת עילית, 31.5, 09:30 (כן, כן, בבוקר)

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לקט פייסבוק

* להקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? של ראשון, 19.4, הצטרפו אלי אורחים מלפלנד שמתיירים בישראל: פוליטיקאית בדימוס שפועלת למען שימור והחייאת השפה הסאמית, וקרוב משפחה של – טטטאם – אלה קרי, ש – טטטאם – נשוי ליהודיה. בתה של רעייתו מתגוררת בקיבוץ שמיר ונשואה לקיבוצניק. נו, סקופ או לא?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח על הפסטיבל הבא אליו התקבל הסרט. אם הייתי טסה לשם הייתי יכולה לצלול, לשחות עם חתולי ים, לבקר בחוות צבים ובשמורת תוכים, והכי חשוב, למצוא מקלט מס, עניין קריטי לברונית שרגל. כן כן, פסטיבל הקולנוע של איי קיימן, ביוני הקרוב:)

תמר גבלינגר: קיבלנו מתנה את אלה קרי הילדה מלפלנד. אז קודם כל, מדהים שהספר לא מתיישן – למרות צילומי שחור-לבן, הילדים התלהבו לחלוטין ממנו. וגם גיליתי לבושתי שאומרים Elle ולא Ella כמו שקראתי לה שנים עד שקראתי את הספר עם הניקוד… Dvorit Shargal צריכה לבוא לפה להקרנות.

היה זה יום סוער במיוחד שהחל בהודעה שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התקבל לפסטיבל באיי קיימן, המשיך באבו חסן עם שני הסאמים החביבים המבקרים בישראל, עבר להודעה נוספת, הפעם מאוסטרליה, על שהסרט התקבל לפסטיבל היהודי שייערך באוק'-נוב', בשלוש ערים שונות (!): סידני, מלבורן ופרת', והסתיים בהקרנה מעולה בסינמטק ת"א, עם מפגן של הערכה ואהבה אינסופיים, מורה לקולנוע שאמר "אנחנו עוד נלמד את הסרט הזה", אדם חביב שניסה להסביר את יחס הממסד לסרט (אני לא רוצה להעליב את הממסד לעת ליל, אז אשתוק), ושיבה הביתה מאושרת. מה אני צריכה יותר מזה?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: הסרט זכה במקום השלישי בקרב הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל טופלו במיסיסיפי וב-125$! אם הייתה בישראל טלוויזיה אפשר היה לצפות בו היום, יום העצמאות, כי זה סרט הכי עצמאי והכי ישראלי, בו השקעתי את כל משאביי החומריים והרוחניים, סרט שישראלים, ולא רק, מאוד אוהבים, כי הוא מדבר עלינו. אלינו. על פיסות מנשמתנו. אלא שאין בישראל טלוויזיה, ולכן אפשר לצפות בו במקומות רבים אחרים במדינה ובפסטיבלים חמודים בעולם.

תם החודש החמישי של הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן בסינמטק ת"א, באולם מלא עד אפס מקום. אין לתאר כמה אני עדיין מתרגשת לראות את זה. שלושה אירועים דרמטיים היו בהקרנת אחה"צ הקבועה:
1. לסרט הגיעו בהפתעה אורחים שלא פגשתי עשרות שנים:
א. נדב (עם רעייתו). ידיד נעורים ותיק שקנה לי ליומולדת 18 את "גלות המשוררים"/ ברכט. אז חזרתי הביתה ואצתי לקרוא את ההקדשה בספר, שלקוחה מ"שירים לאישה" של עמיחי. אחסוך את מצעד הדמעות שלי:)
ב. איילת. עבדנו אחרי הצבא ביחד במח' למופעים בעת"א. היא אמרה לי שכבר אז ידעה שאעשה קולנוע (זה היה לפני שהתחלתי ללמוד)! נדהמתי ונפעמתי.
2. צופה אחת סיפרה שהנכד שלה בא מבי"ס עם שיעורי בית: לכתוב בעד ונגד חיים בלפלנד. היא שאלה אותו מה העניין? והוא הראה לה דף, תמצית של "אלה קרי הילד מלפלנד" בעמוד. הוא כלל לא ידע שיש ספר שכזה. הסבתא הנמרצת ביררה עם המורה, שגם היא לא ידעה למה קשור הדף שקיבלה (ממשרד החינוך?) ולא הכירה את הספר. הסבתא נתנה לילד לקרוא את הספר העתיק (שהביאה עמה לסינמטק), וקנתה לנכד עותק. כן כן, כל זה היה באמת.
3. היו היום כמה וכמה וכמה ילדים באולם. תמיד כיף!

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 15.2-21.2 לא כולל אוכל ויוגה


אוכליפני

שני השינויים המהותיים בחיי בשלושת החודשים האחרונים, מאז שאני מתרוצצת בחדווה עם הסרט ברחבי המדינה הם התזונה והספורט.
כל הרגלי האכילה המסודרים והמאוזנים פחותויותר התרופפו פלאים. לפעמים אני יכולה להיזכר בחלחלה ששבוע לא אכלתי ירק או פרי. יש ימים שאני ניזונה משוקולד, מים ושקדים. ואם יש עוגיות תעשייתיות או ופלים במקום אליו אני מגיעה, אני מחסלת אותם כתחליף לארוחת צהריים או ערב. אין לתאר את ההתדרדרות, באמת. וכל הדברים הנוראים שתיארתי כרגע כתחליף לאוכל מיועדים לכך שאגיע למכסת קלוריות (אומנם ריקות) יומית סבירה שלא תוביל אותי לסף עילפון. האם זו התנהלות אחראית? בוגרת? ממש לא. הלוואי והייתי אוכלת את מה שבצילום.

אותו דבר בענייני פעילות גופנית. אם עד פרוץ הסרט לעולם הייתי מקפידה על הליכות קבועות של כמה קילומטרים כחמש פעמים בשבוע, היום אני מאושרת אם אני צועדת יום אחד בשבוע. בחלק מהימים, כי אני בערבים משוטטת בדרכים, בחלק בגלל הגשם או הרוח או האובך, ובחלק הנוסף בגלל התמוטטות כללית. על היוגה ויתרתי למרבה הזוועה כבר לפני שנה וחצי, מטעמי חיסכון והשקעה בסרט. נכון שאפשר לעשות יוגה בבית, והייתי משוכנעת שאצליח לעשות את הסדרה הראשונה של האשטנגה במלואה בבית, לפחות פעמיים בשבוע, שהרי אני מכירה אותה בעל פה, או לפחות היכרתי. אבל מתברר שכוח הרצון שלי לא מגיע עד כדי כך. הדבר היחיד שניסיתי להתמיד בו זו ההתעמלות המפורסמת בת שבע הדקות, אבל גם פה אני מחפפת. אשכרה, אי אפשר לסמוך עלי יותר. גורו החיים הנכונים שהייתי, בעיני עצמי בלבד כמובן, הפך ליצור נרפה ורב תירוצים. ולא, אין לי מה לסלוח לעצמי. ממש לא. ואחרי הווידוי, לדברים משמחים יותר.

לקט נופת צופים על "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

– "סרט יפהפה ומומלץ… כדאי לראות" (איתן ווייץ, קולנוע בראש צלול).
– "שרגל יודעת היטב את מלאכת הסיפור הקולנועי והיא רקחה סרט שעשוי בחוכמה" (עופר ליברגל, סריטה)
– "סרט קטן ומקסים" (תהילה שוורץ אלטשולר, פייסבוק)
– "יצירה יפה ומרגשת על חיפוש הילדות" (ריקי כהן, פייסבוק)
– "באמצע הסרט התחילו לזלוג לי דמעות" (ירון בן נון, פייסבוק)
– "כולנו בכינו וצחקנו בסרט הזה" (מיא עשת, פייסבוק)
– "סצינות מרתקות, בלשיות, משעשעות, מרגשות, קצביות, ומאוד מאוד נשיות" (חנה בית הלחמי, פייסבוק)
– "הסרט חצב במרבץ הגיאולוגי של נשמתי ופורר אצלי חתיכת סלע ביוגרפי מפעם" (ניצה צמרת, פייסבוק)
– "ממליץ מאוד לראות, הוא מתוק, עשוי בצורה מעניינת" (קובי כהן, פייסבוק)
– "היה מרתק לעקוב אחרי העבודה הבלשית שלך. תודה על החוויה!" (יורם שרת, אימייל)
– "עולם בו נשים מעזות להגשים חלומות" (תמי דינס, פוליטיקלי קוראת)
– "האורות נדלקו, ראיתי את אימא שלי מוחה דמעות. 'זה מאוד מרגש', היא אמרה לי" (תומר ברנד, אב טיפוס)

איפה השבוע?

סינמטק ת"א:
שני, 16.2, 19:30, בנוכחותי.
לשומרי שבת ומי שלא יכולים להגיע בסו"ש
שלישי, 17.2, 11:30
שישי, 20.2, 20:30
שבת, 21.2, 17:30

חמישי, 19.2, 20:00, לוחמי הגטאות
שבת, 21.2
10:30, מוזיאון חיפה
20:30, פסטיבל DOCfeed, איינדהובן, הולנד.
אזרחי הולנד, קדימה.