ממזרע ועד חולון: שבוע חם ל"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אני מסתובבת לי עם הסרט ברחבי ישראל, ומדי פעם פוגשת אנשים בתל אביב ששואלים אותי: אז איפה אפשר לצפות בסרט?
לטובת כל התוהים והמתלבטים, הנה כל המקומות המופלאים בהם אפשר לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? השבוע.

שלישי, 10.2:
– 11:30, סינמטק תל אביב, הקרנה קבועה לפרפרים החופשיים בבקרים.
– 20:00 באולם במזרע, במסגרת פסטיבל דוקו בעמק. זה מרגש אותי מאוד מאוד: הפסטיבל הראשון בישראל שהסרט משתתף בו. אני אגיע למזרע.
sop-resize-1000-דוקו בעמק3
רביעי, 11.2
– 11:30, בלי הסרט, אבל אדבר עליו מעט, בכנס הורות ואל הורות במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. האירוע יתקיים באולם מס' 3 בסינמטק הירושלמי.

חמישי, 12.2
– 18:00, הקרנת בכורה של הסרט בסינמטק חולון. כן כן.
גם בהקרנה הזו יש מהסערה, ומי שכבר צפה בסרט יודע למה. החולונים ילמדו על כך בערב זה. גם לחולון אגיע.

שישי, 13.2
20:30, סינמטק תל אביב, הקרנה קבועה למי שמוותרים על ארוחת שישי ועל מהדורות החדשות המדכדכות.

שבת, 14.2
שלוש פעמים כי טוב!
10:30, מוזיאון חיפה
17:00, סינמטק ירושלים
17:30, סינמטק תל אביב, ואני אגיע כדי לחתום את השבוע.

הפיצו ושמחו גם אחרים באירועים.

וכמה מסיפורי פייסבוק על מסעותיי בשבוע שעבר:
בספרייה העירונית בבאר-שבע.
בספרייה העירונית בנהריה:
בספרייה העירונית בנהריה הושקעו יותר מ-100 מיליון ש' (אאוצ'!). הקומות, המפלסים, חדרי הילדים המתוחכמים, זה לא ייאמן. בתוך הכורסה שאני יושבת בה אפשר להקשיב לסיפור הבוקע ממנה. אבל זו רק ההתחלה של הסיפור היומי. אחרי הקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? באודיטוריום הגיע שלב השיחה, וזו הייתה השיחה הכי שוקינג עד כה.
מישהי מהקהל מספרת: "בשנת 1957 הייתי חיילת, עמדתי עם חברה וחיכינו לטרמפ לנצרת. במכונית שעצרה לנו היו אנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג ועוד מישהי. הן סיפרו לנו שהן בדרך לצלם ספר על ילדה מרמת יוחנן ולקחו אותנו לאכול חומוס".
צמרמורת אחזה בי. הכוונה ל"מלכת שבא הקטנה", אמרתי וסיפרתי לנהרייתים את סיפורו של הספר, ולמה הוא לא מופיע בסרט, ואיך פגשתי וצילמתי את הגיבורה שלו. ואז קמה אישה שנייה ואומרת: "כן, שולה (מלכת שבא) הייתה חברה של בעלי".
ואחרי תום הסשן מספרת לי אישה שלישית: "אני למדתי אצל לאה גולדברג בירושלים. האולם הענק היה מלא תמיד, והיא לא יכלה לסבול שמישהו מאחר או פוצה פה. היא נהגה להדליק סיגריה בסיגריה".
ואז הצטלמו איתי כמה אנשים, ומישהי לקחה אותי לרכבת וסיפרה לי שיש לה שבעה ילדים ושהיא הגיעה לנהריה מגוש עציון. היא עושה כל מיני מבחנים לעיר שעומדת בכולם: 1. במעבר חציה עוצרים להולכי רגל 2. במכולת מוותרים לך על חצי שקל 3. החתולים בעיר שבעים וחייכנים 4. אופניים וקסדה שהבת שלה שכחה בתחנה המרכזית חיכו לה שם שלושה ימים. נו, לא שווה כל המסע הזה בשביל ישראל?

וגם, מן הארכיון, ומתיק התחקיר של הסרט: מה כתבה לאה גולדברג על אלה קרי הילדה מלפלנד ב-1954?
lealanna

– וגם ראיון שאני מאוד אוהבת ברפובליקה הספרותית של עדנה אברמסון.
– וגם הסרט במסד הנתונים של IMDb.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | פברואר

סינמטק ת"א (המון!).
אבל רגע לפני שנגמר החודש:
בשישי הקרוב, 30.1, הקרנה גם ב-12:30, ואגיע לפטפט. לפני או אחרי הקפה של שישי.

וגם ההקרנות הרגילות לפני סוף החודש: שישי 20:30, שבת 17:30.
בשישי בערב אהיה בקיבוץ יד מרדכי.

מבין כל הקרנות סינמטק ת"א בפברואר, לאלו אגיע:
6.2, 20:30
14.2, 17:30
16.2, 19:30
24.2, 11:30

סינמטק ירושלים:
7.2, 17:45 בנוכחותי (בתום הסרט נצא לגלריה שליד האולם)
14.2, 17:00
מתנצלת בפני תושבי העיר שומרי השבת. במרץ נשפר עמדות.

הספרייה בבאר שבע: 2.2, 19:00 בנוכחותי
הספרייה בנהריה: 5.2, 19:30 בנוכחותי

מרכז הנצחה טבעון, 7.2

מוזיאון חיפה, שבתות, 10:30

דוק בעמק, מזרע, 10.2, 20:00 בנוכחותי

יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, 11.2, כנס הורות ואל-הורות (בהקשר של הסרט):
11:30, סינמטק ירושלים

סינמטק חולון, 12.2, 18:00, בנוכחותי. זו הקרנה ראשונה של הסרט בחולון!

לוחמי הגטאות, 19.2

בית חשמונאי, מועצה אזורית גזר, 22.2, 19:30 בנוכחותי
קיבוץ ברעם, 23.2 בנוכחותי

גבעת עדה, בית מנפרד, 26.2 בנוכחותי

ובנוסף יככב הסרט בשני פסטיבלים:
DOCfeed בהולנד (20-22.2) וזה התאריך המדויק להקרנה, 21.2, בערך ב-20:30
BigMuddy באילינוי (24.2-1.3) ב-24 בפברואר, 19:00
LaureldocfeedBigMuddy2015Laurel

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטקים, בספריות, בקיבוצים

היכן ומתי אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
(פוסט מתעדכן):
טלסינמה3

טבעון: שבת, 27.12, בנוכחותי
– תל אביב
הקרנת 30.12, בנוכחותי.
בסינמטק הרצליה: שבת, 20.12, 18:15.
שלישי, 23.12, 20:00.
– ירושלים, 27.12, 17:00.
– גבעת עדה, בית מנפרד, 1.1.2015, 20:30, בנוכחותי
– סינמטק חיפה, 6.1, 19:30, בנוכחותי
– ניר עוז, 8.1, 17:30, בנוכחותי
– אודיטוריום רעננה, 19.1, 19:30, בנוכחותי
– סינמטק שדרות, 20.1, 19:00, בנוכחותי
– אורנים, הרצאה, 22.1
– באר שבע, ספרייה, 2.2, 19:00, בנוכחותי
– נהריה, ספרייה, 5.2, 19:30, בנוכחותי
– קיבוץ מזרע (דוקו עמק), 10.2, 20:00, בנוכחותי
עדכונים בהמשך.
מבט פנורמי על ההקרנות הסינמטקיות. בקישורים למעלה אפשר לרכוש כרטיסים.

מקוםומועד
ekfrom9.12
תיק עיתונות מתעדכן:

הסרט זכה בפרט הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל במומביי, השתתף בפסטיבל באינדונזיה וישתתף בפסטיבל בימאיות בניו דלהי.
– טור במאקו
– ראיון בסלונה
– ראיון ב-ynet
– המלצה בוואלה!
 JiJi press
– טלסינמה
– המוסף (עם גאולה אבן)
ידיעות הקיבוץ
– מעריב | המגזין

מתי ואיפה יוקרן "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הרגע הגדול הגיע בשישי האחרון, 21.11.14. כמעט 400 איש הגיעו לבכורה הצנועה שנערכה בסינמטק תל אביב בשתיים בצהריים, בכורת הסרט הדוקומנטרי שלי, משוש חיי ואהוב נפשי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". אין לתאר את מד המתח, החרדה וההתרגשות בהם הייתי נתונה כל החודש האחרון.

הסרט מוכן מספטמבר, וכבר הוצג בפורומים קטנים וגם בהודו ובאינדונזיה, אבל זה לא אותו דבר כמו להראות אותו ל-400 איש בבת אחת. נכון שזה היה קהל אוהד שבא לצפות בסרט שהוא תמך בו, ושהנושא קרוב ללבו, מצד אחד, אבל מצד שני, דווקא בגלל זה פחדתי שאאכזב מישהו, למרות כל התמיכה שקיבלתי ממי שכבר צפו בו באחרונה, עם סיום העבודה על הגרסה הסופית שלו.

eldadvorit
amirkdvoritamnondvorit2

ornadvorit
עם אלדד יניב, עם אמנון רבי, עם אמיר קמינר, עם אורנה ננר.
צילומים: אמיר מאירי

אז קצת עופפתי, למרות שהשתדלתי להיות מאוד ממוקדת ומרוכזת ולהגיד יפה שלום, ואפילו לתת נשיקה לכל מי שבא לברך אותי. ואז הגיע המועד, ואחרי 45 דקות בהן נהנו הבאים מתקרובת עשירה שכללה יין, מים, ספרייט, קולה ובוטנים, נכנסנו לאולם. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק הציג אותי בפני הבאים, ונשאתי את נאומי הקטון, שאת אורכו מדדתי בבית: 1:55 ד'. הנה הוא, אם אתם חפצים לקרוא אותו.

premiere1

premiere2
צילומים: עומר לוי

הכל היה קצרצר, ומיד לאחר מכן החלה ההקרנה. דממה הייתה באולם המלא. פה ושם צחקוק קל. אני צפיתי בסרט שוב (בפעם העשרתלפים), ולא ידעתי שובעה. אני חושבת שזה דומה להורים המתפעלים מהתינוק המהמם שלהם, ויושבים ומסתכלים עליו יומם וליל. ומה שיפה זה שכולו שלי, הכל נעשה בזיעת אפיי, והכל ממימון פרטי (ראו בנאום ההכתרה).

בתום הסרט היו מחיאות כפיים, והודיתי לבאים, שהגיעו לאחר מכן לספר כמה נהנו. רק אז הבנתי שבמהלך הצפייה אנשים בכו וצחקו חליפות. וזו הייתה המטרה שלי בעצם. אלו היו צחוקים קלים כאלו, זה לא שהאולם התגלגל מצחוק. ואז הבנתי שהמטרה הושגה, ושאנשים הבינו הכל, אבל ממש הכל, כל ניואנס וכל דאחקה קטנה שלי ביני לבין עצמי. ולא יכול היה להיות אושר גדול מזה. בהקרנות הבאות אני שוקלת לחלק טישו בכניסה.

אחר כך התראיינתי לסוכנות ידיעות יפנית, ואז חזרתי הביתה, והתחלתי לקבל את תגובות האנשים במייל. מאות תגובות. אין שום סיכוי בעולם שאי פעם אזכה לכמות אהבה כזו, כמו שקיבלתי בימים האחרונים. להגיד לכם שזה לא משכר? לגמרי.
ובאותו ערב, בסוף אולפן שישי, שודרה כתבת היומן של אילן לוקאץ' על הסרט ועלי. והתגובות המשיכו לזרום כמים, בפייסבוק, במייל. כמעט 48 שעות הדבר היחיד שעשיתי זה להתבשם מהן ולענות לכולם. לא חוויתי דבר כזה מימי.

המלצות ברשת: תומר ברנד, תמי דינס, מיא עשת.

ומה עכשיו? עכשיו אני יוצאת איתו לסיבוב הופעות. נתחיל בכל הסינמטקים בארץ, ונמשיך בכל מקום שרק ירצו אותו: ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, היכלי תרבות, מועצות אזוריות, מקומיות, מושבים, מה שתרצו.
והמייל שלי לצורך זה או אחר, אם במקרה אין לכם אותו. dvoritsh@gmail.com

אלו התאריכים בהם יוצג הסרט בסינמטקים במהלך דצמבר.
מקוםומועד

קישור ישיר לרכישת כרטיסים בירושלים.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בתל אביב.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בחיפה.
קישור ישיר לרכישת כרטיסים בהרצליה.

לקינוח אני רוצה להודות לכל יושבי הקרנות בישראל ולכל גופי השידור.
מתה עליכם ומעריצה ביג טיים.

כך חלפה לה שנה

בדיוק היום לפני שנה עליתי על הטיסה שהביאה אותי בסופו של דבר ליפן. כך החל החלק האחרון של צילומי הסרט שלי איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.
טסתי אל הלא נודע. רבים חשבו שיצאתי מדעתי קלות, ולא הבינו מדוע אני שמה את כל יהבי, את שארית כספי, יתרת חסכונותיי על הפרויקט, ויוצאת לצילומים כשאין לי מושג קלוש איך יתנהלו.
כן, הייתה לי תוכנית עבודה איך יתבצעו החיפושים שלי ביפן, ומי יהיו האנשים שאפגוש, אבל זהו.

זה היה מסע דוקומנטרי במלוא מובן המילה. אף שנייה לא בוימה מראש, כל מה שקרה, קרה באמת, והכל תועד: הציפייה, השמחה, הבכי, הייאוש. זה היה השבוע הסוער והמסעיר בחיי, ואני חושבת שגם בחיי כל הסובבים אותי, וכל האנשים שנטלו חלק באירועים סביב צילומי הסרט.

כל ההחלטות שקיבלתי באשר לנסיעה הזו היו אינטואיטיביות. המילה היגיון גורשה מהמילון שלי למשך כמה חודשים, ואם להיות כנים, אפילו שנים. בכל ארבע שנות העבודה שלי על הסרט הלכתי עם הרגש שלי, ואיתו בלבד. זה היה הפרטנר הכי צמוד והכי אמין שהיה לי בחיי: הרגש שלי. האינטואיציה.
אנשים שאמרו לי "אבל חשבי בהיגיון, זה לא יכול להיות, מה שאת עושה", נענו במבט מזוגג שלי. שעטתי קדימה, ולא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.

וצדקתי. צדקתי בכל החלטה שקיבלתי: מתי לצלם ואיפה ואיך.

השנה שחלפה, מאוגוסט 2013 עד אוגוסט 2014 הייתה שנת העריכה, שנה שהייתה רכבת הרים רגשית. הדימוי הכי קלישאתי יהיה כמובן חדר לידה. אבל אולי אפשר לומר גם שזה כמו לחצוב מסלע, מחומר גלם, פסל מלוטש.

ובחודש האחרון מתנהל פרויקט גיוס-ההמון לסרט (בקישור, פה). אני זקוקה לעזרת הציבור כדי לסיים אותו. לצערי, לצער כולנו, החודש האחרון היה חודש מלחמה בישראל, צוק איתן, שגבה מחירים גבוהים מאוד מהמדינה, מהחברה, ומעשרות רבות של משפחות שחייהן קרסו ברגע.

אם צריך היה לבחור מועד אחד גרוע במהלך ארבע השנים בהן אני עובדת על הסרט שלי, לערוך את פרויקט הגיוס, הרי שזה החודש הזה. אבל אין מה לעשות. אני כבר כאן, וצריך להשלים את המשימה. אם לא אוכל לגייס את כל הסכום שקבעתי מראש, לא אוכל לקבל שקל.
זהו סרטוון הגיוס:

פה אני כותבת את כל העדכונים באשר לתהליך הגיוס והעשייה של הסרט.
השבוע הוספתי עוד מתנה למשתתפים (טור המתנות מופיע משמאל בעמוד הפרויקט):
איורים על פי הספר אלה-קרי הילדה מלפלנד של המאיירת אור רוזנשטיין. הנה דוגמה:
ekor1

ולכן אבקש מכם, הצטרפו לפרויקט גיוס ההמון לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

טיסתך בוטלה

Frankfurt airport, Germany’s largest, told the dpa news agency Monday that 180 flights had been canceled because of icy conditions caused by freezing rain overnight.

בהתחלה עוד צהלנו בגלל השלג. שלג זה באמת משהו רך ונעים, לפחות אם מבוססים בו במגפיים או מסתכלים על הפתותים הנופלים ואם מתעלמים מהקור שבמקרה הוא נושא בכנפיו.

IMG_0002
להמשיך לקרוא

על החיכיון

את השורה התחתונה של הפוסט אני יכולה לכתוב כבר עכשיו ולחסוך לכם את שתי הדקות שתקדישו לקריאתו: תפסיקו לחכות. ואני מתכוונת, באופן כללי. לאף אחד ולשום דבר. אף פעם.

למרבה הצער, רוב בני האדם עסוקים כל חייהם בחיכיון, ותוך כדי החיים מתמסמסים להם מבין האצבעות. הם מחכים להצעת עבודה ולשיחות טלפון, ולחתונה, ואז לגירושין, וללידה, ולכך שהילד יגדל ויפסיק לבכות, ויתחיל לישון, ושיצמחו לו שיניים, ושילך, וכנהלאה. או שהם מחכים לחופשה השנתית ומעבירים 11 חודשים וחצי בעבודה תוך שהם מפנטזים עליה. ואז נגמרת החופשה, והם מתחילים לחכות לחופשה הבאה. הם מחכים לחגים ואז מייחלים שיעברו כבר. הם יוצאים לטיול וכבר חולמים להגיע למלון בערב ולחלוץ את הנעליים הכואבות.
להמשיך לקרוא

קדחת המטבח

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.

עד לאן להתקרב עם המצלמה

אולי כל יוצר דוקומנטרי נתקל בדילמות מוסריות הרות גורל מיומו הראשון, ואני ממש לא יחידה, אבל בגלל המון שאלות הקשורות במיקומו של הגבול ועד לאן מותר להתקדם ולחדור עם המצלמה, נסעתי לכנס אתיקה של עשייה דוקומנטרית (ובאנגלית) שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

את ההרצאה הראשונה, של ד"ר גרנט בטצ'ארט (שמציע מוסר – ולא אתיקה – של אמיתות):
ethic (not ethics) of truths – פספסתי, אבל אני משערת שהיא דומה להרצאה הזו שלו שלנקקתי אליה.
כפי שהבנתי מדברי המשתתפים בהמשך הכנס, ההרצאה הייתה מאוד תיאורטית ואת הבעיות בשטח צריך לפתור כל דוקומנטריסט בעצמו.
נו טוב, לא בשביל התיאוריה באתי. רציתי פתרונות, חוקים. רצון די אידיוטי, כשמדובר בשאלות של מוסר. ואפילו של אתיקה.
הדובר השני היה פרופ' בריאן ווינסטון מאונ' לינקולן בבריטניה.
הוא התייחס לסרטים שונים, ביניהם לאלו של רוברט פלהרטי, ננוק איש הצפון ו-Man of Aran. המניפולציות שעשה פלהרטי לו אנו סוגדים (נניח) בלתי נסלחות לטעמי. הוא לגמרי ביים את האינואיט. לא שני איגלואים נבנו שם, למשל, אלא רק אחד, חלק מהצילומים בכלל היו מסשן קודם ולא קשור לננוק.
זוכרים את ננוק מנסה לכרסם תקליט? שקר שקר שקר. הם היו מחוברים לציוויליזציה הרבה יותר ממה שפלהרטי תיאר.

בעיות אחרות היו עם דייגי אילרנד בהאיש מאראן, שחייהם הועמדו בסכנה לא מפעם, העיקר שיוכל לצלם את מאבקיהם בים.

מסוג הדברים שאני לא ממש רוצה להאמין שקרו כשאני מנסחת את הקוד האתי הפרטי שלי. אבל רגע, האם אני אהיה יותר בסדר מפלהרטי? בסדר, אז לא אעמיד פנים שיש פה שני איגלואים, אבל עד לאן אני מתכוונת להחדיר את המצלמה ולהחריד משלוותם (המדומה?) את גיבוריי?

בין היתר סיפר ווינסטון על מישהי שביימה סרט על אביה חולה הסרטן ותיעדה את גסיסתו בניגוד לרצונו, אלא שלא היה לו כוח להתמודד איתה בגלל מחלתו. יום אחד צעק עליה, תוך שהוא פונה למצלמה, מאחוריה עמדה: "אני לא מסמך דוקומנטרי, אני בנאדם!" היא כמובן צילמה והסצנה מופיעה בסרט.

גם בישראל נעשה משהו דומה: יאיר לב צילם את אביו הוגו בשני סרטים, הוגו ו-הוגו 2, כשאביו מתמרד (בצחוק?) לא פעם.

החלק השלישי של הכנס היה הקרנה של איך למות באורגון, מדינה שהפכה ב-1994 לראשונה בארה"ב שמאפשרת המתות חסד. בעזרת מרשם מרופא (המכיר אותך ויודע שימייך ספורים) מקבלים קוקטייל, ובבית מערבבים אותו עם מה שרוצים, ואז אפשר לבחור מתי למות וליד מי. בבית במיטה, לא בביה"ח.
(ישודר ב-15 באוגוסט ביס דוקו).

אני לא מתכוונת לשפוט אותו קולנועית – רק כמה משפטים – אורכו שעה וחצי, יש לו כמה גיבורים: פעילים למען יישום הפרקטיקה במדינות אחרות, ומספר אנשים שבחרו למות כך, אבל יש לו גיבורה אחת, קודי, והסרט, כך לטעמי, צריך היה להסתפק בה. כי ברגע שמופיעים שאר הנספחים, השד יודע למה, הדבר היחיד שהצופה רוצה זה לחזור לקודי ולמשפחתה ולראות מה קורה איתה.
אבל לא זה העניין, ביקורת קולנוע על זוכה סאנדנס האחרון, אלא המרחק. המרחק שהבמאי לוקח מהגיבורה שלו.

הוא מלווה את קודי בתקריב אימתני לאורך כל הסרט, כולל פרוצדורות רפואיות וביקורים בבית החולים ושיחות עם הרופאה שלה. ורק בסוף בסוף, אחרי שעברנו תהפוכות עם קודי ומצבה, מגיע הרגע בו היא רוקחת את הקוקטייל. מדובר בדקות האחרונות של הסרט. מאותו רגע שאנחנו יודעים שסופה קרוב, חס עלינו הבמאי, או על עצמו, או עליה.
הוא יוצא מהבית שלה, ונעמד עם המצלמה מאחורי החלון ששם היא חווה את הדקות האחרונות לחייה. הוא לא נצמד לחלון אלא עומד כמה מטרים ממנו. לא זז. החלון יפהפה, מזכיר לי חלון יפני. אטום. לילה. בחוץ רוח, העצים סביבו נעים. אין לנו מושג מה קורה בחדר של קודי. כלומר יש, אנחנו שומעים את הקולות ולא רואים כלום.
על הסצנה הזו אני חושבת שהסרט זכה בפרס. זה הרגע בו הבנתי כמה אני צריכה להתקרב. כמה צריך להתקרב עם המצלמה כדי להיות מוסרי, אתי, בנאדם וגם דוקומנטריסט ראוי.

דוקו צ'אלנג': תזכורת, נוסטלגיה ועצות

היית עושה שוב את דוקו צ'אלנג'? שאלתי את איילת דקל השבוע.
לא! ענתה מיד, הרי מלכתחילה עשיתי את זה בשבילך!
והיא צודקת. החידק הדוקומנטרי תקף אותי לפני כשנתיים, ומאז הוא לא מרפה. רעיונות. תחקירים. כתיבה. משלוח לקרנות השונות. ציפייה לתשובה. לעוד תשובה. ולעוד תשובה. בינתיים אין לי שום בשורה מרנינה להפיץ לעולם. לא מעט כסף, דמעת וזמן השקעתי עד כה בעניין, וזה בלשון המעטה.

אבל ימי הדוקו צ'אלנג' היו כיף שאותו לא ידעתי מאז ימי ההפקות בזמן לימודי הקולנוע. כיף שמלווה בחרדות ובתסכול ובדרמות אין קץ, שברגע שהן קורות נדמות כסוף העולם, אבל היום אי אפשר אלא לגחך כשנזכרים בהן.

דוקו צ'אלנג' זה משהו שעושים פעם בחיים, כך לפי הבנתי. אלא אם אתם בני עשרים ולא אכפת לכם להתאבד על ההפקה הזו שנה אחרי שנה.
איילת ואני, כל אחת לחוד, במקום אחר לגמרי עכשיו, אבל גם היום, כשדוקו צ'אלנג' 3 יוצא לדרך, אני מסתכלת על הפרטים בעניין:

דוקו צ'אלנג' הוא פרויקט קולנוע בינלאומי, שבמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות יוצרי הקולנוע שיתקבלו עומדים 5 ימים כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות. הנושא השנה הוא "דרך אחרת”, בהשראת יום העצמאות שייחגג בעיצומם של ימי ההפקה. מתוך היוצרים שיירשמו לתחרות יתקבלו 12-15.
היוצרים ירכיבו את הצוות ויקבלו חבילת ציוד, צילום והקלטה, חדרי עריכת וידיאו וסאונד (החידוש השנה: הצוותים יוכלו לצלם ב-HD). הצוותים שיוזנקו יקבלו נושא משותף בנוסף לנושא השנתי, וכן ז'אנר דוקומנטרי.
כל צהיוצרים יגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו. חלק מהסרטים יעלו לגמר, יוקרנו ב-18.5 בדוקאביב 2011 בנמל תל אביב, ובהקרנות מיוחדות בסינמטק.
הזוכים יקבלו פרסים יקרי ערך – בין השאר מענק פיתוח וחבילות הפקה וציוד. הסרטים ישודרו בערוצים 2 ו-10 ובאתר האינטרנט של התחרות בישראל ובארה”ב. סרטי הגמר יופצו במארז DVD ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
התחרות פתוחה ליוצרים שמאחוריהם לפחות יצירה דוקומנטרית או עלילתית אחת. יוכלו להירשם גם סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודי טלוויזיה ו/או קולנוע במוסד מוכר להשכלה גבוהה.
לפרטים ולהרשמה שתסתיים ב-19 באפריל.

לכל הדוקומנטריסטים שמתלבטים: לעשות את זה? כן, אבל רק אם זה בוער בעצמותיכם כמו שזה בער בי, והצלחתי להלהיב את איילת, שסחפה איתה את הצלם אודי גולן ואת העורכת אפרת קמפל. מה שמביא אותי לעצה הבאה: אל תחפשו אנשים חדשים לעבוד איתם בחמשת הימים האינטנסיביים האלו: תשתדלו שאלו יהיו אנשים שאתם מכירים את כל גחמותיהם ואת רוב השטיקים שלהם. אין לכם זמן לדינמיקה קבוצתית ולשיחות נפש בימים האלו. אתם צריכים לפעול כמכונה משומנת. ועוד דבר: חשוב שיהיה לכם קצת כסף (כמה זה קצת? כמה מאות שקלים). אפילו שאתם מקבלים את הציוד.

וזה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, למי שעוד לא ראה או למי שכן ראה ומתגעגע.
הגענו לגמר, אבל לא זכינו באחד משלושת המקומות הראשונים