"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" אוגוסט 2017

אני רואה שלפני חודש ויותר כתבתי ממש ספר פה:) אז החודש אקצר. אמממ.

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" באוגוסט 2017?

7.8, 20:30, מושב פארן שבערבה. אם אתם מהאזור, צרו קשר ואזמין גם אתכם.

21.8, 17:00, אחוזת בית, רעננה. כנ"ל.

30.8, 08:30, יום היערכות, בי"ס גולדה, נס-ציונה.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

תומכי הסרט בכל הפורמטים קיבלו עדכון המתייחס לבחירת המתנות לעתיד לבוא. מי שבטעות לא קיבלו, בבקשה כתבו לי ואתזכר אתכם באשר למעמדכם:).

פרטים נוספים בקרוב!

הסטטוסים הכי הכי שלי מיוני-יולי 2017

  • השבוע פנו אלי כמה אנשים ושאלו היכן אפשר לרכוש את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אז התשובה היא שבקרוב אדפיס עותקים נוספים (כל מה שהיה לי ולThe Third Ear – האוזן השלישית אזל, והייתי צריכה להסדיר את העניין) וכמובן אפשר להזמין אותי עם הסרט לכל מקום ע"פ כדור הארץ. מזוודותיי כבר ארוזות.
  • אני אוהבת לשמוע מאנשים שהכתיבה שלי על קולנוע השפיעה על היחס שלהם לקולנוע או לסרטים מסוימים או לכתיבה על קולנוע. אחד דברים המתגמלים בכל מה שאני עושה זה לשמוע שאני משפיעה על מישהו. זו תחושת התעלות עצומה מבחינתי (הייתי בין היתר מבקרת קולנוע לפני שהתחלתי ליצור סרטים).
    -אני אוהבת לשמוע שהסרטים שלי משפיעים על אנשים, שהם גורמים להם להרגיש או לחשוב או להזדהות. או גם וגם וגם. אני אוהבת לגרום לאנשים טלטלה אמיתית ואני מאושרת שהקולנוע שאני יוצרת מצליח לעשות זאת.
    -אני אוהבת לגלות שיש אנשים שראו את הדרך שלי ליצור קולנוע עצמאי וזה היה התמריץ עבורם ליצור סרט. שני אנשים שדרבנתי אותם ושהקשבתי להם בראשית הדרך נמצאים עכשיו בעיצומה של עשיית סרט תיעודי עצמאי. אלו אנשים שלא עשו קודם לכן קולנוע, אבל מאוד רצו, הדבר בער בעצמותיהם, אבל חסר היה להם הסטרטר.
    -אני שמחה להיות גם סטרטר. בסתיו אפתח סדנת קולנוע תיעודי עצמאי, סדנה קטנה ואינטימית שכותרתה: "איך יוצרים סרט תיעודי עצמאי ככל העולם אומר לך 'לא'". פרטים נוספים אצלי.
  • בלעדי: רשימת ספרי ילדי העולם ע"פ סדר הספרים הנמכרים, מהמקום הראשון עד השמיני, מהיום שיצאה המהדורה המחודשת עד היום.
    מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים
    1. "נוריקו-סאן הילדה מיפן" גיבורת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
    2. "אלה קרי הילדה מלפלנד" כנ"ל 
    3. "סיאה הילדה מאפריקה" גיבורת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
    4. "לילבס ילדת הקרקס" לכבודה נוצר הסרט איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? – ב ק ר ו ב
    5. "דירק הילד מהולנד" מגיבורי אאקוקל"ס
    6. "נואי הילדה מתאילנד"
    7. "גנט הילדה מאתיופיה"
    8. "הרפתקה במדבר" מגיבורי אאקוקל"ס, ואם לא הייתי משנעת אותם ברחבי הארץ, מי יודע כמה היו נחשפים אליהם:)
    כל הספרים האלו יצאו כאמור במהדורה המחודשת של ההוצאה, בעיצוב יפה ומושלם, אבל אני מביאה כאן צילום של המהדורה הראשונה של "לילבס ילדת הקרקס". אם יש אותה למישהו בבית הוא מוזמן לשמור. ואם לא רוצה לשמור, אקנה מכם.
    כדי לצפות בשני הסרטים הראשונים יש לעקוב אחרי הפרסומים שלי פה או להזמין אותי.

  • אין לתאר כמה אני אוהבת להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א. המקום הזה ממלא אותי שמחה ואושר ואנרגיות אינסופיות. חזרתי מיום עבודה שם, שני אירועים משמחים וכיפיים. אם לפני שבוע צפו בגני תקווה ארבעה דורות בסרט, הרי שהיום הגיעה מישהי שצופה בסרט בפעם החמישית (!). היא זוכה בפרס הצופה המצטיינת אלא אם פתאום יתברר שיש לה מתחרים. יש? כבר אמרתי לה מה יהיה הפרס שלה. תמיד גם יש שאלה שעדיין לא נשאלתי, והיום ילדה אחת שאלה אותי מה עם החברה של דירק (מ"דירק הילד מהולנד") אז סיפרתי לה:). אני ממש מקווה שאוכל ליצור אירוע פעם בחודש לסרט בסינמטק תל אביב וגם לאפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, כי מתברר לי מכל מפגשיי עם אנשים, שרבים כלל לא יודעים על קיומו.
    (צילמה דקלה קידר אתמול בבוקר, בכניסה לסינמטק)

  • היום היה יום הרדיו שלי. בשמונה בבוקר הודיע לי חבר ששמע אותי בגל"צ. הופתעתי מאוד. מדובר בסינקים בווטסאפ ששלחתי ביום שני לקראת השידור בשלישי, פתיחת פסטיבל סרטי הילדים בסינמטק, שלא שודרו במועד. האירוע, השיחה על הטרילוגיה שלי, בסינמטק, היה אתמול:). השידור על כך: היום.
    מיד אחרי הדיווח על גל"צ רכבתי לאולפני רשת ב', לתוכנית "נעם ולוסי" לדבר על הטרילוגיה שלי ועל ההקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבת בסינמטק ת"א. זה לפחות מה שחשבתי:) הראיון נדחה משבוע שעבר בגלל האירועים בהר הבית.
    הגעתי לרשת ב', השייכת ל"תאגיד" והתברר לי שאני חלק מפאנל תרבות ילדים בתוכנית של נעם סמל ולוסי איוב. האורחים בפאנל היו קובי מחט ואפרים סידון (שהשתתפו בדיון בטלפון) ובאולפן היינו הקוסם קליוסטרו ואנוכי. אני לא חובבת פופוליטיקות (זה עוד משודר?) ופאנלים, כי לא מתאים לי להידחף כדי ללכוד זמן שידור, אבל המנחים ניסו לנווט בינינו ובאמת השמעתי כמה משפטים ברצף ואופס, נגמר.
  • [הנה הקישור לתוכנית. ענייני (בתאריך 21.7) מתחיל בדקה 22:24 ותם ב-26:07. בסוף יש לי טעות משונה מאוד שלא ברור לי איך נוצרה. מיטיבי הלכת מוזמנים לחשוף אותה:)]
    לקחתי תקסדה וירדתי במעלית עם קליוסטרו שאמר לי "אנחנו בני מזל שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו אוהבים. יש אולי 1-2% אנשים בעולם שעושים זאת". הסכמתי איתו.
    מה שמעניין פה, וכבר הייתי בקטע הזה, זו העובדה שאף אחד מהסרטים שלי לא ישודר ב"תאגיד". למה? ככה. לא רוצים.
    זה הנוהל: אני מתראיינת על היצירה שלי בגופי שידור שלא רוצים לשדר אותה.
    איך קוראים לפרדוקס הזה?
    לא שווה הפגנה מתחת למשרדי התאגיד? 
  • תם ונשלם הפרויקט המורכב עד מאוד של הקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ביפו הדו-לשונית, כשהסרט בהתאם. קהילת יפו שהגיעה לצפות במרכז תרבות מנדל בסרט בחמישה שקלים (ותודה לעת"א) זכתה בפיס וגם אני נהניתי להראות את הסרט חצי ק"מ מהבית שלי.
    ילדים רבים היו היום באירוע, והחכם מכולם (זה שדיבר, ברור שכולם חכמים) שמו אובי. ומהו אובי? האבנט שנלבש מעל קימונו וקייקוגי (חליפת אומנויות הלחימה). אובי ניחש מי ביקרה פה לפני שנתיים ולאן טסה לאחר מכן, ואז אתגרתי אותו בשאלה כמה עלה הסרט, והוא כמעט ניחש, כלומר אמר חצי מהמחיר האמיתי (שהוא חצי מיליון ש').
    גם ביפו היו מי שצפו בסרט בפעם השנייה, והפעם באו עם הילדים ועם החברות. אז תודה לקהילת יפו וליעל ממרכז התרבות שהפיקה את האירוע וגם צילמה את התמונה המעניינת הזו, מזווית שעוד לא ראינו במופעיי עלי במות.

  • הקלישאה המוכרת, תמיד יש פעם ראשונה? אז הנה, היום, בפעם הראשונה, אחרי מאות הקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אחרי יותר משנתיים וחצי של המסע שלי מים לים הייתה הפסקת חשמל 19 ד' אחרי תחילת הסרט. קפצתי ממקומי בבהלה, עליתי לבמה ודיברתי קצת עם הצופים על החלק הראשון של הסרט עד שכל החשמלים חזרו. כשאמרתי לצופים שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי ענו שאצלם בגני תקווה זה שכיח.
    אבל חוץ מזה היה מקסים. זו הייתה הגראנד פיינאלה של הסיבוב שלי במגדלי הים התיכון, שהחל ב-1 במרץ והסתיים היום, ביום החם והמטורף הזה. עשיתי לשם את הדרך בקטנוע, ובגבורה. אבל היה חם, הו, כמה חם. חשתי את האספלט נמס מתחתיי.
    מגדלי גני תקווה זוכים גם בפרס הבית המצטיין, כי היו בו הבוקר די הרבה ילדים – אירוע רב דורי – כמו שאני מציינת בכל פעם שמזמינים אותי עם הסרט ו… משפחת בר-עוז הגיעה בהרכב של ארבעה דורות! כן, ארבעה דורות צפו היום בסרט והתרגשו כדבעי. בצילום: חלק מהבר-עוזים. 

  • בטל-אל היה כיף ביותר, מועדון מלא, אורחים מבחוץ והקרנה נעימה. בדרך כלל אני יושבת באחורי האולם כדי לעקוב אחר הקהל, אחרי הטיית הראש-צוואר שלו, אבל הפעם, בגלל מבנה המועדון ישבתי ממש לפני המסך ומה אגיד, מאוד נהניתי מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם האלף אולי שאני צופה בו:). מה, באמת אני עשיתי את כל זה והייתי שם? ויואו, הרגע הזה והרגע הזה, וכל החומרים שנשארו בחוץ, מיליוני מחשבות טסטסו לי בראש תוך כדי.
    אחר כך סיפרתי על מסעי ברחבי המדינה עם הסרט, על הגשמת חלומות וכמובן על הטרילוגיה. אני אוהבת כשאנשים שואלים אותי שאלות מאוד ממוקדות וענייניות המראות על התרכזות מוחלטת בסרט והערב מישהו שאל אותי איך נכנסה אסטריד לינדגרן לפרויקט. 
  • ב-8 ביולי חגגתי שנה לפרמיירה שלי "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (בצילום: עם מיכל מטוס, נהלת פסטיבל סרטי ילדים בסינמטק ת"א ליר הרול-אפ של הסרט.
  • אחד הפרויקטים המדהימים הקשורים לסרט איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה הסדנאות הממושכות לילדי כיתות המחוננים בבית ספר גרץ בת"א, פרויקט שנולד בזכות המחנכת המיתולוגית שלהם דאז, אופירה לויתן. עברתי עם הילדים את כל שלבי העבודה על הסרט, הם ערכו תחקיר מקביל בכיתה וכמובן הוזמנו לפרמיירה ולאחר מכן להקרנה החגיגית שנערכה בקיץ לפני שנתיים. אותן כיתות עקבו גם אחר העבודה על אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והילדים אפילו מופיעים בסצינת הפתיחה של הסרט. אבל נראה לי שגולת הכותרת של הפעילות איתם הייתה ספר מכתבים לנוריקו-סאן. בספר המקורי כתב כל אחד מהם מה חיבר אותו לספר ולסרט, ובחלק השני של העמוד ביקשתי שיכתבו "הידעת?" על ישראל, משהו אישי לגמרי, לא ויקיפדי, שמתחבר לחיים שלהם. הספרים נכרכו בסגנון רטרואי עם פס בד אדום על שדרתם. באקט הירואי ממש הצליחה אופירה להביא לתרגום הספר ליפנית ואז שלחנו אותו לנוריקו ביפן. הספרים נכרכו לילדים שהשתתפו בפרויקט וגם לי יש עותק אחד, היסטורי, מכל מהדורה, עברית ויפנית. 

אם חשבתי שרק כוחות הביטחון וההצלה נמצאים בכוננות, הלילה התברר לי שגם יוצרות קולנוע יכולות להיקרא לדגל. מתברר שהמדריכה של שישה סוכני נסיעות יפנים שהגיעו לסיור לימודי בישראל סיפרה להם על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, על הסרט ועל הספר. הם התלהבו וביקשו לצפות בו ולפגוש אותי. אבל מה, הלו"ז שלהם עמוס בטירוף, הם מתים מעייפות ומחר טסים בחזרה ליפן. אחרי אקרובטיקה שלא תיאמן אספתי הלילה, כשעיני כבר חצי עצומות, את ערכת העבודה שלי, כולל אלתורים וכבלים ואצתי לפועה – קפה ומסעדה אשר בשוקפשפשים, עליתי לקומה העליונה, לחדר הפרטי וארגנתי להם חדר הקרנה זוטא, שכלל מחשב ורמקולים ואת הסרט. בגלל קוצר הזמן הראיתי להם רק את החצי שעוסק בנוריקו-סאן והם נגנבו ביותר ואת סיפוריי שמעו כשהם מתורגמים ליפנית ע"י המדריכה והבטיחו לפלס את דרכי ביפן. מילאתי את משימתי בכבוד, משרד התיירות בישראל יכול להיות מרוצה ממני, וחזרתי לסביוני יפו כדי לספר על עלילות הגבורה שלי. בתמונה: הסוכנים והמדריכה

  • עדכון למכירה הפומבית של "גדי וחמורו הקטן", כולל קישור לסיפור שהבאתי בחודש שעבר.
  • "כתבי שאני יותר יפה במציאות", ביקשה רות, הדיירת הכי ותיקה בבית גיל פז כשצילמתי אותה. רות ומש' שרגל הצעירה דרו באותו בניין, דלת ליד דלת ברח' אהרונסון שבפ"ת בסיקסטיז של המאה הקודמת. רות, שהייתה מורה ללשון ולספרות בביה"ס בו למדתי זוכרת הכל. גם את הגננת חביבה ואת המורה בלהה שאותן פגשתי במסעותיי בדיור המוגן. על המורה עטרה שכחתי לשאול אותה.
    רות ציינה שדיברתי בהרצאתי עם קהל צופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בלי שגיאות. הידד. רות זוכרת את הורי עוד לפני שנולדתי! כן כן. ואפילו זכרה שאבא שלי עבד אז במכבסה וגם עזר להם פעם לתקן פנצ'ר, ושהורי באו לבקרם רק פעם אחת אחרי שעברו דירה. תכף תשמעו לאן.
    אני לא השכנה היחידה שרות פגשה היום. אחרי שMichal Binheim, שהייתה איתי בשמו"צ, קראה שאני בבית גיל פז כתבה לי שאחפש את רות, שהייתה שכנה שלהם ברוטשילד. לא מטורף?
    כשרות ניגשה אלי והציגה את עצמה התקשרתי למיכל שדיברה עם רות, שנזכרה לאט לאט גם בשכנה מרוטשילד ואפילו איך הכירה מיכל את אהובה!. רות הפכה לציירת אחרי הפנסיה והייתה לה תערוכה גדולה בבית האבות.
    רות היא גם אמא של עמיקם בלשן, שחמטאי רב אמן, אלוף ישראל 1965. ואת זה אני זכרתי.
    אבל זה עוד לא הכל. גם אמא של רענן שקד ניגשה להגיד לי שלום ושהיא זוכרת אותי מסיפורי רענן וגם שנהנתה מהסרט. אין לתאר או אין לתאר? איך ייתכן שכל חיי עוברים בסך במסע שלי לבני גיל הזהב? מה השיעור שאני צריכה ללמוד?

אנה ריבקין בריק ואחייניתי ימימיקי נולדו באותו יום, 10 ביוני. סיפרתי על כך. אך היומולדת כלומר הבתמצווה (ב"ם) – מדלגת על הסיומת יוש – נחגגה היום ברוב טקס והדר. יש אירועים שיש להם ערך מוסף, ולב"ם של ים יש כזה בגלל נסיבות הולדתה המטלטלות. חוץ מהאירוע המוש (כולל קדירה טבעונית! השארתי צלחת ריקה!) ועתיר השמחה, שהיה גם צנוע ומעודן – לא הלך רוח שנפוץ בימינו, כשילדות יוצאות מצדפות ומגיעות בשמלות מעצבים, תסרוקות כדרלעומר ונעלי עקב כשסטטיק ובן או משהו מגיעים להנעים זמירות – שמחתי כשאנשיםניגשו אלי, הדודה המשונה שמגיעה רכובה על קטנוע בבגדי שרד (בטח), וסיפרו לי על אהבתם לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. איריס, חברה של אמא של ים, סיפרה לי איך התרגשה לצפות בו כי נוריקו היה הספר האהוב עליה בו הייתה קוראת בכל פעם שבאה לבית סבתה בערד והודתה לי ממושכות וביקשה לצפות בו שוב. זה מאוד משמח ומרגש אותי עדיין, שנתיים וחצי אחרי שהסרט יצא, שמספרים לי שהרעיד כל כך הרבה מיתרים אצל כך כך הרבה אנשים ונשאר חרוט וחקוק בלבם. ע', חבר של אחי, סיפר שהוא עוקב אחרי בקפידה וסימן אצבע למעלה ובנדוד שלי ורעייתו סיפרו גם הם שצפו בסרט. מכאן שהכל מתחבר לשורה הראשונה של סטטוס זה. ים ואנה, אנה וים. וזה המקום להזכיר שחודש יולי עתיר באירועי הסרטים. קישורים ותזכורות בתגובה הראשונה. בצילום: סיום המצגת של אבא של ים המברך את בתו ומציין שזו התמונה שהוא הכי אוהב. נחשו מי צילמה?

יואו, איזה חודש היה לי! אני בהלם.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי בבקשה: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2017

החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:

תוכנית יולי

1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.

3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.

11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.

15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה

17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?

20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:

סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?

דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99

22.7, 12:00 ו-15:45, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.

 

הסטטוסים הכי הכי שלי

והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.

– נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די עצום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
 –
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.
גדיוחמורו
גדיוחמורו2
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים לעלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
 –
הרעיון לייצר סדנת קולנוע תיעודי עצמאי ששמה:

איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל

עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה לי. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאופיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן

13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

Image (4)

Image (5)

 

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בפברואר 2017 וסיכום ינואר

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו

28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f
————
פברואר 2017

-4.2, 15:45, Sami Museum, Jokkmokk, "Where is
Elle Karii…"

12.2, 21:00, מושב לכיש, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

-12.2, 12:00, Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-San
American Swedish Institute
Minneapolis, MN
A Twin Cities Jewish Film Festival PRE-festival event!
%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%94

13.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
16.2, 20:00, קיבוץ המעפיל, "איפה אלה קרי…"
20.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
27.2, בי"ס הדמוקרטי הוד השרון, "איפה אלה קרי…"

הזמנות, שאלות, מיילים וטל' dvoritsh@gmail.com
052-3512025
שני הסרטים בסל תרבות ארצי ובפמי פרימיום (לשם עברו מתרבות לישראל)
כ"כ אני ספקית של משהב"ט, כך שאפשר להזמינני גם לשם

*ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה

– אתר הסרטים של דבורית שרגל ותמיכה בסרט השלישי בטרילוגיה

ועוד עדכונים, מפייסבוק ומהחיים. סיכום אירועי ינואר 2017

  • איך היה בעין ורד?
    כמו שאפשר להבין מהדרמה הטמונה בתמונה הירקרקה מקור, איש לא נסע איתי ברכבו לעין-ורד ואני קופאת עכשיו בתחנת הרכבת למשך 40 דקות. ככה זה. מה חבל שאין פה אולם/ חלל סגור, חלילה מחומם, לימות הקרה.
    מזל שאני שטופה בגלי החום מהקרנת "אפריקה!" בעין-ורד. היה אשכרה קסום.
    אחת התושבות הביאה איתה ארבעה תיירים מקוריאה שמצאה היום משוטטים במשעולי המושב. היא אספה אותם לביתה, ואף שביקשו רק מים ושקע טעינה לסל', האכילה אותם צהריים, הכינה להם מקום לינה בביתה ולקחה אותם הערב לצפות באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ולהכיר את סיאה שלנו. לא מדהים? רק בעין-ורד יכול לקרות דבר כזה.
    הייתי בעין-ורד עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש לפני שנה וחודש, טרום נסיעתי לטנזניה, ואנשים שבאו גם היום זכרו את כל סיפוריי.
    אחת הצופות סיפרה שהיא מפיצה את שמעי בכל רחבי המדינה והנה בזכותה אגיע גם ללכיש בפברואר.
    היא שאלה אותי אם לא משמינים במדינה שלי ואמרתי שאני חוסכת מפי כדי לפרנס את הסרטים;). בסוף שאלה – כי זכרה – אם הקטנוע מחכה לי בתחנה בת"א! למי עוד יש קהל כזה?
    מעין, כיתה ג', אמר שהוא רוצה עוד סרט. אמרתי לו שאני מגשימה משאלות ומקווה שיהיה עד סוף השנה. לא היסטרי?
    הצעתי לעינ-ורדיים לתמוך גם בסרט השלישי ואני מציעה גם לכם.
    אם לא טרמפ לעין-ורד וקיפאון באפס מעלות, לפחות עזרה בסרט:)
    ברררררר!

%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a9%d7%a2

– באחת הפעמים האחרונות שסיפרתי על היטלטלותי בדרכים עם הסרטים, כתבה לי חברת פייסבוק שהיא רוצה לתת לי את המכונית שלה, בה אינה משתמשת. התרגשתי מאוד מהמחווה העצומה. באמת, אין דברים כאלו. אלא שלא יכולתי לקבל את המתנה כי אין לי רשיון על מכונית, רק על קטנוע ובנוסף אחזקה וזה, הופכים את הסיפור ליקר. אבל כאמור, זו מחווה מדהימה ונשגבת.

– רוצים לצפות ב"כדור בגב"? הנה, דרך "תרבות לפריפריה" (פמי פרימיום).
%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94

-סופסוף אזרתי אומץ לעשות סדר בניירות העבודה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תוך כוונה לזרוק את מה שאני לא צריכה יותר. בין היתר מצאתי את המכתב שנשלח לתומכים שצבט את לבי:) [בצילום]
להתראות בגיוס הקרוב: הסרטים_של_דבורית
%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99

-פגשתי אישה שצפתה באאקוקל"ס בקולנוע לב לפני שבועיים ורצתה להתייעץ איתי על סרט שהיא רוצה ליצור. זו לא הפעם הראשונה כמובן, ואני יכולה לציין בגאווה ששני סרטים כבר ממש מופקים בעקבות מפגש כזה איתי. אני מייעצת ליוצרים ככל שאני יכולה ונהנית מכך מאוד. מדובר ביוצרים עצמאיים שזה סרטם הראשון ואני שמחה שהצלחתי להניע את הדרייב שלהם. האישה שפגשתי היום כתבה ספר מדעי ורוצה להפוך אותו לדוקו. עד היום לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסיפור ועל האדם שמאחוריו, אבל הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסברתי לה איך אני עבדתי ועובדת מעבר למה ששמעה בשיחה שלי עם הקהל אחרי הצפייה בסרט והצעתי את עזרתי בייעוץ, בשלבים הראשונים. לא, אני לא בעניין הפקת סרטים של אחרים, או בימוי משותף, כי אני מעדיפה ליצור את הדברים שלי, אבל אין לי בעיה לעזור ולתרום מנסיוני. אני מקווה שגם הסיפור היפה ששמעתי היום יתקדם לשלבי ביצוע. בלי קשר לסרט שלה, אבל עם קשר לשלי, האישה הביאה למפגש את הספר הזה, שהיא שומרת מילדותה ברוסיה. הוא הודפס ב-1965, כתבה אותו אסטריד_לינדגרן (את "בילבי" לא הכירה) והוא נקרא בעברית "קרלסון המעופף" (יש שלושה ספרים במיני סדרה) וברוסית, שם דמותו של קרלסון מאוד פופולרית, "קרלסון על הגג". בקיצור, רק המעז מנצח. זכרו זאת.
%d7%a7%d7%a8%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f

-12 שעות נמשך המסע לדרום רמת הגולן, לבי"ס שורשים במושב שפעם היה קיבוץ של השמו"צ, נטור. שכבת כיתות ג'-ד' חיכתה לי בהתרגשות, וכשהילדים ראו אותי מגיעה, בחצר הענקית והמדושאת, ניגשו אלי כמעט אחד אחת והציגו את עצמם ושאלו אם אני היא אני. כבר לא הייתי בטוחה בכך אחרי המסע הארוך מסביוני יפו.
שורשים, ביה"ס עם הנוף היפה ביותר בארץ (ממול: החרמון) הוא בי"ס מעורב, של ילדים חילוניים ודתיים, אליו שולחים ההורים את הילדים מבחירה. יש בו יום לימודים ארוך ובימי שישי לא לומדים.
הילדים האלו עברו הכנה ממושכת לקראת הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, למדו על הספרים וחיכו לסרט בקוצר רוח. רק אחרי הצפייה הראו לי שכתבו גם מכתבים לילדים מהספרים, מכתבים ארוכים ומפורטים, אותם יסרקו וישלחו לי בקרוב, כדי שאוכל להעביר לכל הילדים מהספרים. זה נפלא ומסעיר לראות ילדים שממש מרחיבים את אופקיהם בבית ספר וצוות שמשקיע בחוכמה וביצירתיות. שלוש ילדות גם הכינו לי את החוברת הכרוכה הזו, שפירקתי פה לשלוש תמונות. שימו לב למורה היושב ומנגן בגיטרה בהפסקה כשהילדים משחקים סביבו. איפה ראיתם דברים כאלו?
כמו פעמים רבות במפגשים עם ילדים היו להם שאלות מעולות, כמו איך נסעתי ליפן בלי שאני יודעת אם אמצא את נוריקו ולמה בזבזתי את הכסף שלי ואיך זה שצילמו ילדה עירומה במקלחת, והאם אהפוך את שלושת הסרטים לסרט אחד (!) והאם יוכלו לקבל את מספרי הטלפון של הילדים מהסרטים. אוסף נפלא ומובחר.
אחד הדברים ששמעתי היום שוב זה שהילדים אוהבים את ספרי "ילדי העולם" ממש מאותן סיבות שאני אהבתי: אפשר ללמוד על תרבויות רחוקות ולראות ילדים אמיתיים בעולם. כן כן, עם כל האינטרנט-שמינטרנט, אלו התשובות שקיבלתי.
%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a85


%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a82

– ב-8.3 יחול #יום_האישה_הבינלאומי. בעוד הוליווד תרה כבר עשרות שנים אחר במאיות ואחר גיבורות נשיות שאינן דמויות משנה החוסות בצל הגברים, שני הסרטים שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובאופן אפילו מובהק יותר, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, עוסקים בנשים, בספרים שצולמו על ידי אישה אחת בלבד ונכתבו רק על ידי סופרות ויש בהם גיבורות, ילדות עצמאיות שעושות המון דברים לבד, כי הן יכולות. כי כל ילדה וכל אישה יכולה. וכל זה, לפני חצי מאה!
את שניהם יצרתי אני, בניגוד לכל הסיכויים, במאבקים אינסופיים ובתקציבי מינימום. רוצה לומר: אם את רוצה, את יכולה. הספרים המצולמים, כמו גם הסרטים, מעצימים נשים, לא מתייחסים בשום צורה לנשים כקורבנות, כמוחלשות, אלא כבעלות כוח, עוצמה שמצויה בהן והיא נפרשת ונחשפת באופן הכי גלוי שיש. שני הסרטים שלי הם הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להראות ביום האישה (למעשה בכל יום בשנה 🙂). הסרטים חוצים קהלים, נשים מכל הסוגים, בכל מיצוב חברתי והשכלתי שהוא ימצאו בהם עוז נפש וחיזוק. אין שום צורך להכיר את הספרים לפני הצפייה. אני מגיעה עם הסרטים ומספרת עליהם.
להזמנות, פנו אליי במיידי והפכו את יום האישה אצלכן.ם למשמעותי.
הפיצו, שלחו קישור למנהלות כ"א, לרכזות תרבות, לנשים משפיעות בחברה.
#הסרטים_של_דבורית

– שלחתי ל-א', בכיר בתעשייה (תעשיית דבורית שרגל) קורט מחומר הגלם של חלק ג' של הטרילוגיה, "עד סוף העולם" (שם זמני. דעתכם?) וזו תגובתו:
-יפה מאוד. מתי הפרמיירה?
-חח. כשתמצא לי מימון.
-מה הבעיה? את לא שייכת לאיזה מיעוט? יש מלא קרנות, הקשת המזרחית, ארגון ניצולי התנועה הקיבוצית, לא חסר מימון.

– ביליתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בספריה אזורית מנשה עם קהל חמוד באופן מרהיב, שצחק במקומות הנכונים ואני, איך אגיד את זה בלי להישמע פתטית? התאהבתי שוב בסרט, בו לא צפיתי כולה שבוע ויום.
כל פעם מדהים אותי מחדש להיווכח באנרגיות השונות שמביאים איתם הקהלים המגוונים המגיעים לסרטים, השפעת המקום והאווירה המתחלפת. וכמו שכבר אמרתי, כיף גדול. הייתי באזור בכמה מקומות: במענית (נדמה לי שזה היה הקיבוץ הראשון שהקרין את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?), בגן שמואל, בגבעת עדה, בבנימניה והקהל היום התחלק בין מי שצפו ומי שלא צפו בסרט הראשון.
אמרה אחת הצופות: "בסרט הראשון בכיתי, הייתי במתח, בסרט הזה ישבתי עם חיוך על השפתיים בגלל הדמות של סיאה". אחרת קראה שיר שכתבה, על גיבורי הספרים שלה (שכלל את גיבורותינו), אנשים שלא צפו עדיין באאקוקל"ס רצו לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותו (לתושבי האזור, בקיבוץ המעפיל, ב-16.2). שני ילדים שהלכו עם אמא הביתה לפני שנגמרה השיחה ביקשו מהספרנית למסור לי שהיו עייפים, אבל יבואו לשמוע אותי בפעם הבאה. היום גם חנכתי את תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה (כותבת מהרכבת) ונראה לי שאני כבר יכולה לסמן וי על כל תחנה ותחנה בישראל. איפה אהיה בהמשך? הכל ב #הסרטים_של_דבורית

– Aloha Dvorit, Tonight I watched the two documentaries you sent me! They were amazing! What a fantastic job! I can't wait for the third to be completed! I could feel your HEART in your work! The passion you have in honoring Anna Riwkin-Brick in these documentaries was overwhelming! I did not realize how popular these books were amongst the Israeli children! I can see the impact it has made on you as a child! Next time I am in Israel (which hopefully will be soon), we will have to get together as you said! Blessings to you, my dear friend, Dvorit! Shalom! & Shaloha! Maile

– מורים, הורים, מנהלים, מרצים, משתתפי חוגי בית, ארגוני נשים, מנהלי ספריות, מתנ"סים, רכזי תרבות בקיבוצים, קציני תרבות צה"ליים, בתי גיל הזהב ולמעשה כל אחת ואחד:
שני סרטיי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, שנמצאים גם בסל תרבות ארצי מופצים באופן עצמאי על ידי זו השנה השלישית. הם הוצגו ומוצגים בכל פורמט שהוא ברחבי הארץ לקהל מגוון במיוחד. הם חוצי קהלים, גילים ומגדרים ומגזרים. ללא יוצא מן הכלל.
אין צורך להכיר את הספרים כדי ליהנות מהסרטים.
גיבורי ילדות, הגשמת חלום, הכרת תרבויות אחרות ובילוש דוקומנטרי הם חלק מהנושאים העולים מצפייה בסרטים שלי.
חוץ מהעובדה שהצגת הסרטים לציבור זו פרנסתי, הכנסותיי משמשות רובן ככולן ליצירת הסרטים הבאים. כעת אני עובדת על הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית ילדי העולם, שגם הוא, כמו קודמיו, עומד כסרט עצמאי.
הפיצו, שתפו ושגררו לכל מי שנראה כקהל יעד (דא, לכולם, אמרתי), לכל מי שעשוי להתעניין ולהזמין.

– בשבת במוזיאון שאלה אותי ילדה אם כל גיבורי הספרים שהבאתי עדיין בחיים. אמרתי לה שככל הידוע לי, כן. מאז התברר לי שרוז, אחותה הקטנה והאהובה של סיאה, המוזכרת גם היא באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, מורה ואשת עסקים, הלכה לעולמה בגיל 50.

  • גם אני הענקתי מתנה לזוג נתניהו. כן. אני. בינואר 2015, זמן קצר אחרי שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יצא לאקרנים וגרף את האומה, הגיע לביקור קצרצר בישראל ראש ממשלת יפן, שינזו אבה. הייתי אז תמימה ביותר וניסיתי להיעזר בכל מי שאני מכירה, כולל משרד החוץ, כדי ששינזו יצפה בסרט. הגעתי כבר לאדם שהיה הכי קרוב שאפשר, אבל נכשלתי. הסבירו לי כמה תהליך כזה הוא מסובך ומתוכנן זמן רב מראש. אבל היועצים דאז, המקורבים לרה"מיה, הציעו לי לשלוח את הסרט להשרה נתניהו ולרה"מה (בצילום של לע"מ עם אבה). מיד אימצתי את הרעיון, בטוחה שהסרט ידבר ללבם. לא היה לי ספק שהשרה קיבלה וקראה בספר בילדותה. אז עוד חשבתי שאוכל לשכנע את הממסד שדחה את הסרט בטעותו. תגידו: דרך משונה, לא? ואומר: ניסיתי הכל, יריתי לכל הכיוונים, בכל תותחי הצעצוע שהיו לי. ואז החל תהליך ארוך: הסבירו לי, אנשים שעבדו במשכן ובמשרדים, שלזוג אסור לקבל ש ו ם מ ת נ ה מ א ף א ח ד מ כ ל ו כ ל, שיש נהלים נוקשים, שכל חפץ עובר בידוק, ושהמכתב שאני מצרפת לדיוידי צריך להיות מכתב פתוח ורק אחרי חקירה בטחונית ובדיקה מנהלתית, יוכלו אולי לקבל את המתנה וגם יצטרכו להשאיר אותה אחרי הקדנציה בארגז המתנות בבית הרה"מ. אמרתי שאין בעיה ולכבוד הוא לי. וכך היה. כתבתי, שיגרתי וגם קיבלתי אישור שאלה קרי ונוריקו עברו את כל הבידוקים והשילוחים והנוהלים ונחתו במעון בשלום והועברו ליעד. זה סוף הסיפור. המעטפה המפוארת שלי ודאי מעלה אבק איפשהו או שעשתה דרכה לפח הזבל של ההיסטוריה בעוד בקבוקים נלגמים וסיגרים מעושנים. מה לעשות. 

– אבל למה להפלות? הנה סיפור מהצד השני של המפה הפוליטית. לא מעורבות פה מתנות, אלא הזמנה לסרט, אקט מקובל בקרב יוצרים (קולנוע, תיאטרון וכו'). במרץ 2015 קראתי בראיון עם זהבה גלאון שהיא בוכה בסרטים והזמנתי אותה דרך פייסבוק לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבכות ולצחוק. דווקא ענתה לי:
"דבורית שלום,
רק שמות הספרים הללו מעלים דמעות של נוסטלגיה לעיניים שלי
אני אשמח מאוד לראות את הסרט, בקרוב,
בברכה, זהבה גלאון"
לא הגיעה מעולם.

– בזמן שאתם מתנשקים אעדכן ששבתי בשלום מקרני שומרון. לא דבר פשוט הוא זה, מאחר שבדרכי לשם, בטרמפ שאסף אותי מצומת רעננה, ראינו בדרך, במרחק של איזה 100 מ' אחת מהשנייה, שלוש תאונות. כן, שלוש. פלוס תאונה קודמת בצומת רענני כלשהו, בה מכונית נוספת נתקעה בעמוד. וזה בלי לשתות בכלל כלום, כי היה זה בשבע וחצי בערב, וחוץ מזה באזור לא חוגגים שום שנה ושום חדשה, רק את חג האורים. אז זו הייתה ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לשנה זו והיא עמדה בסימן של קירוב לבבות, כי כמו שאני אומרת, אני מגיעה לכל מקום בישראל (למה לא מזמינים אותי לטייבה?) ורוצה להראות את הסרט לכל יישוב ובכל מגזר. אז הנה, גם במתנס קרני שומרון. וקרני שומרון סומנה ונהנתה:). להתראות בשנה הבאה, הכל תלוי רק בכם. תזמינו אותי, אבוא. עד קצה העולם אלך.

– השעות הכי מאושרות בחיי, עכשיו ובכלל, הן אלו בהן אני מבלה עם הסרטים ועם צופיהם. מעולם לא הייתי כה מאושרת. לעולם לא אהיה מאושרת יותר ממה שאני עכשיו. עתה זה שבתי מהאירוע בקולנוע לב – Lev Cinema – לב דניאל הרצליה, אירוע ראשון בלב של לב:) [רבאק, כמה פקקים בדרך הרצליה-ת"א ובתוך ת"א! אל תעזו להסתובב באזור].
הוא התנהל בדיוק כמו שתכננתי: הורים וילדים (גם אם הילדה בת 40 ואמא בת 688 שדומה לאלה קרי הקטנה וגם אם אמא בת 35 והילדה בת 10 וגם אם סבתא בת 75 והילדה בת שבע, וגם אם אבא בן 37 והילדות בנות 8 🙂 וגם סתם חברות וזוגות ומי לא. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הסרט ששינה את חיי. הסרט שישנה את חייכם.

– מאז שהיכרתי כמה יפנים (מיליון-שניים) באופן אישי אני נרגשת לקראת השנה החדשה, כי אז אני מקבלת מהם מכתבים יפים להלל, שלא מיועדים לי אישית, אלא לכל משפחותיהם ומכריהם.
במכתבים הללו הם מספרים מה אירע לכל משפחתם בשנה החולפת. המכתב לא יעלה על עמוד אבל יהיה תמיד ממצה. מה עבר על כל אחד, מה עשו, איך התקדמו ומה תוכניותיהם. זה נשמע לכאורה ארכאי להלל בעידננו, כשאנשי ה-FB מתעדים כל תנועה שלהם במרחב הציבורי והאישי, כל מחשבה, הגיג, רגש, כל חטיף שאכלו ועיכלו וברור שגם את הדברים הדרמטיים של החיים. זהו לוח המודעות הקולקטיבי של כולה עלמא.
לכן לקבל בדואר מכתב מיפן שעטוף בכריכה נאה (בצילום), זה תמיד מרגש אותי. אין כמו סיכום שנה כזה כדי להתעדכן. אני לא יודעת אם יש תעשייה סביב המכתבים האלו, אם אנשים חיצוניים כותבים אותם, כי הם מנוסחים (באנגלית) לעילא. בטוב טעם, ברמיזות כשצריך, בלי להיות פולשניים, בקורקטיות אבל בחום.
עוד דבר קטן שאפשר ללמוד מהיפנים במדינת כל חלונותיה ומרפסותיה, בה על פי הכביסה שתלה השכן אפשר להסיק מה עבר עליו השבוע.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו בינואר 2017

אומנם יש כבר אתרצ'יק המיועד לסרטים, הסרטים של דבורית שרגל, אבל אני כמובן לא אוותר על הבלוג הזה ואמשיך לעדכן גם כאן.
לתמיכה בסרט השלישי שיעסוק בסדרת ילדי העולם?
פנו אלי. או בפייפל.

ראשית אזכיר את שתי ההקרנות האחרונות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ב-2016:

30.12, שישי, 11:00, חנוכה!, קולנוע לב דניאל. מבחינת התזמון, באמת, הקרנה זו מיועדת לכל-כולם.
ממש חבל להפסיד, ההקרנות במרכז הארץ מאוד נדירות אחרי שנתיים תמימות, כן? זה הזמן לעשות מאמץ קל, לוותר על הקפה ועל המכונכושר, על מירוק הפאנלים והשנדליירים ולהתמקד במירוק הנפש וציפויה בשעווה ממגנת המורכבת מנוסטלגיה, עונג, סחרור, חלומות שמתגשמים ובכלל, מרציפן טהור.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

יום למחרת, מוצ"ש, 31.12, 20:30, כשתתכוננו למסיבות הסילבסטר אני אגיע לקרני שומרון.
אז מי שבאזור, סבבה. ומי שרוצה להתאמץ, בכיף.

ינואר 2017
7.1.2017, שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"
11.1, רביעי, 13:20, בית ספר שורשים בנטור, רמת הגולן, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
15.1, יום ראשון, 20:00, ספרייה אזורית מנשה, "אפריקה!"
22.1, יום ראשון, 20:00, מועדון לחבר, עין ורד, "אפריקה!"
28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

וסיכום המחצית השנייה של דצמבר 2016

  • האירוע במשואות יצחק התחיל ב-18:30 כדי ששלושה דורות יוכלו להגיע וליהנות וכך היה. מסירה את כובע הקוטב שלי עם האוזניות, איתו הפלגתי לדרום הקררר בפני הספרנית שלומית לבבי שעשתה שבועות של הכנה לילדים ולמבוגרים, שבנו בובות (בצילום, פינה אחת), יצרו עריסת אלה קרי, הכינו את מפת העולם, למדו על הספרים וצפו בכתבה על הסרט. והאנשים שהגיעו לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?! גם כאלו שמכירים את הספרים מילדותם וגם בעלי מבטא אנגלוסקסי שלא גדלו כאן.
    -סיפרה לי אחת הנשים שלמדה במכון אדלר לפני עשרות שנים שהספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" שימש כדי להמחיש שיש לסמוך על ילדים ולהאמין בהם: הנה אלה קרי מוזגת מים רותחים מקומקום ועושה זאת היטב.
    -אחרת סיפרה לי שהיא גננת "אנתרופודוסית" (בחיי!) ושהיא מחפשת תמיד ספרים מתאימים לתורתה וספרי ילדי העולם מתאימים בגלל שהילדים נוכחים בהם ופעילים.
    -ילדה אחת באה לומר לי כמה נהנתה.
    -ילדה שנייה באה אלי בעצב, אחרי שסיפרתי שמחר, כ"א כסלו הוא יום השנה העברי למותה של אנה ריבקין-בריק, וזה יוצא לפני יומולדתה שחל בכ"ב כסלו. איחלתי לה מזל טוב וניחמתי אותה.
    -אבא אחד סיפר לי שלא הכיר את הספרים, אבל מאוד נהנה ועכשיו קנה אותם לבתו שהייתה איתו באירוע.
    %d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7
  • ב-19.12.70 הלכה לעולמה אנה ריבקין-בריק בביה"ח אסותא בת"א. את הפתק הזה נתנה לי במתנה הספרנית איריס כנען אותה פגשתי באחד מאירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הוא היה שייך לאמא שלה, שושנה, שהייתה האחות שטיפלה באנה בימיה האחרונים שם. זהו פתק תודה מאחותה של אנה על הטיפול המסור. עוד על אנה בסרט השלישי שלי העוסק בילדי העולם.
  • %d7%a4%d7%aa%d7%a7%d7%9e%d7%90%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%94
  • 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

  • פילת, המרכז למידע ומחקרי תרבות מוציא דו"ח שנתי על כל אירועי התרבות בישראל, מפולחים לקטגוריות ולסעיפים ובעיקר כספים. כמה קיבלו ההפקות, כמה הכניסו. קראתי את כל דוח הקולנוע ואני רוצה לספר למשל שאף סרט ישראלי שיצא ב-2015 לא הצליח להביא רווחים. אף לא אחד! אלו הם סרטים שקיבלו מיליונים (מיליונים) מהמדינה, מגופי שידור ומקרנות הקולנוע, כן? אף אחד מהסרטים ברשימה הוא לא סרט עצמאי.
    עצמאי=לא קיבל כסף מהמדינה בשלב זה או אחר להפקתו.
    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע למצב בו הכנסותיו עלו על הוצאותיו (עלה חצי מיליון ש') כבר בתחילת השנה השנייה למסעותיי איתו ברחבי ישראל. מסעות באוטובוסים, רכבות, מוניות, קטנוע, בחום ובקור, ברוח ובגשם, בעמידה של שעה וחצי בצומת מגידו בלילה מחכה לאוטובוס המבושש ועוד ועוד. על כל הרפתקאותיי אני מספרת פה ביומיום. זה לא המצב של הסרטים האחרים, שאורך חייהם לרוב כזמן המסכים הגדולים שיש להם. אבל למה שלבמאים שלהם יהיה אכפת? אם במאי קיבל שישה מיליון ש' על הסרט שלו, שהכניס רק מחצית, מה זה משנה לו? זה הכסף שלו? הוא לא ישן בלילות? לא! מי שלא ישנה בלילות זו אני…..> להמשך


    שנה טובה ואתם יודעים איפה למצוא אותי כדי לצפות בסרטים יחד איתי:
    dvoritsh@gmail.com
    052-3512025

אלה קרי, נוריקו-סאן וסיאה בדצמבר 2016 וטיסה ארוכה

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" בחודש דצמבר 2016

5.12,  20:00, בני יהודה (שלוחה של ספריה אזורית גולן) "איפה אלה קרי…"
7.12, 19:30, ספריית נהריה, "אפריקה!"
8.12, 20:30, מתנ"ס חבצלת, רחובות, "איפה אלה קרי…."
11.12, 20:00, סינמהדר, חיפה, "איפה אלה קרי…"
15.12, 16:00, שיחה והקרנה לתלמידים מחוננים, סינמטק ת"א (אירוע סגור)
20.12, 18:30, משואות יצחק, "איפה אלה קרי…."
30.12, 11:00, קולנוע לב דניאל, הרצליה
31.12, 20:30, קרני שומרון
ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה
מקווה לראות כל אחד ואחת מכם לפחות באחד האירועים הללו על פי פרישתכם הגיאוגרפית.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

* כשתקראו את הפוסט הזה אהיה קרוב לוודאי באוויר (ואם תתמהמהו מרגע בקיעתו לעולם, יום או יומיים או שנתיים לאחר מכן, לא אחראית על מה שאעשה באותו רגע), בדרכי להמשך הצילומים לסרט החדש שלי, שיהיה גם חלק ג' בטרילוגיית ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק אך כמו שני אחיו הגדולים יעמוד בפני עצמו. אני אדווח מזירת הפשע.
אפשר להמשיך ולתמוך בסרט באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. 
מתנות ומגדים וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

כל מה שקרה החודש לסרטים ולי. שזה אותו דבר

* ב-21.11 חגגתי שנתיים לפרמיירת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". זה היה יום שישי חצי קיצי חצי גשום וביום זה השתנו חיי. שמעו של הסרט החל לשעוט כאש בשדה קוצים. הוא נגע בדיוק בנקודה שסרטים צריכים לגעת. מאז הסרט מוקרן ברחבי ישראל.  זה העמוד שלו בפייסבוק.

* שתי חוו"ד מהנכר שם יש הזכות לרכוש את הסרטים:

I first watched that film about Elle Kari and Noriko San. It was MAGICAL🌟it brought back so many memories, scents, emotions and even tears. I watched with my boyfriend who has not read the books and it was wonderful to see how the film touched him.
The film Africa is beautiful! Although I did not read that book as a child, it carries a similar theme and it was simply a pleasure to follow the kids in the books.
N.
(ישראלית)

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מ-ט' מגרמניה. היא סיפרה לי שגיגלה את ספר הילדות האהוב עליה "נוריקו סאן הילדה מיפן" ונתקלה בשמי ובWhere Is Elle Kari and what happened to Noriko-san?. נרגשת ונלהבת שאלה אותי איך תוכל לצפות בו. הסברתי לה שבעתיד תוכל לרכוש די.וי.די וכך היה. מילאתי את הבטחתי ולפני כמה ימים הגיע הדי.וי.די אליה והערב, אחרי שצפתה בו, כתבה לי וצירפה צילום של נוריקו שלה (בצילום). זה למקרה שחשבתם שרק בישראל אוהבים את הספרים (ואת הסרט 🙂 ).
Dear Dvorit,
I just watched your movie and it was like a childhood-dream come true!! Thank you so much for making this movie and bringing the stories of the books to a happy ending!
xx
T
(לא ישראלית)

* חרך לתעשיית חלוקת הכספים בתעשיית הקולנוע:
בימים אלו יצא קול קורא לקבלת מענק ל"שיווק הפצה ופוסטפרודקשן של קולנוע דוקומנטרי ישראלי" של מפעל הפיס, פיס בתרבות. אלא מה, יש לו תנאי סף. למשל:

במועד הגשת הבקשה אושר עבור הסרט/הסדרה מענק הפקה מקרנות קולנוע המוכרות ע"י 'מינהל תרבות' ו/או מקרנות בינלאומיות מקצועיות ו/או אושר תקציב מגופי שידור (יובהר כי מענקי פיתוח לא ייחשבו כמענק הפקה, לצורכי תנאי זה).
בנוסף על המענק המבוקש ממפעל הפיס, יש למבקש מקורות מימון נוספים מובטחים בשיעור של לפחות 50 אחוז מהסכום הכולל הנדרש להפקת הסרט.

הסבר: מי שקיבל, יקבל עוד. מי שלא, ימשיך לקבל כלום. מי שיש לו, יקבל עוד. מי שאין לו, יקבל כלום.
לכן כה חשובה תמיכת המחבבים בחלק ג' של טרילוגיית ילדי העולם: אחרי אלה קרי, נוריקו סאן, דירק, הילדים מישראל וסיאה יבואו… .

* אנה ריבקין-בריק מצלמת את מרלן דיטריך בישראל.

* כך נולדה בילבי.

* לא אכחיש. עצב גדול אופף אותי על סיום הקרנות אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בסינמטק תל אביב. אומנם אמשיך לדהור עם הסרט ברחבי הארץ, אבל עדיין, סינמטק ת"א הוא נמל בית לסרטים שלי.
הפיצוי היה במפגש עם הצופים החביבים, רובם צופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?אבל היו גם כמה שלא.
אחת מהן שאלה אותי מה ההבדל בתחושה שלי בעשיית שני הסרטים. אז מעבר לכך שזו שאלה מצוינת ושאני צריכה לברר אותה עד תום עם עצמי, היו לי רק כמה שניות לענות ויכולתי לומר שבאתי לסרט השני ממקום אחר, יותר בטוח, יותר מיומן, יותר סקרן, יותר רגוע (קצת!) מהסרט הראשון, בו הייתי על הקצה בכל שנייה של עשייה, כשדרמה רודפת דרמה.
הבדל גדול נוסף הוא שב"אפריקה!" הייתה לי שליטה מקסימלית על כל התהליך מאחר שאני גם המפיקה היחידה של הסרט, שזו מצד אחד אחריות מאוד גדולה ומצד שני זה בדיוק מה שמתאים לי, מה שאני רוצה לעשות ככל שזה נוגע ליצירות שלי. הטוטאליות המוחלטת.
היו היום גם כמה ילדות מתוקות, ביניהן נינה ועלמה (משומה לא היו בנים היום, אאל"ט), נינה כותבת ספר על נינה הילדה מת"א ועלמה חזרה ואמרה לי כמה נהנתה מהסרט.
והיו גם שוקולדים והפתעה, שמי שלא הגיע לא ידע מה היא.
מחר, באופן סמלי או לא סמלי, אני מתחילה לערוך את הסרט השלישי למנייננו, או למניינה של אנה ריבקין-בריק ואני נרגשת עד מאוד.
אז איך אומרים אצלנו במדינה? עצב ושמחה משמשים בערבובייה.
בסוואהילי אני מרגישה קצת אחרת: האקונה מטטה. או, צוללים קדימה.

* שניים מצופי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בטבעון שלחו רשמים:
– "היי דבורית, לפני שבועיים חזרתי עם שלושה מילדיי מטיפוס על הקילימנג׳רו, והיום ראיתי בטבעון את סרטך על סיאה מהקילימנג׳רו והיה יופי!
זה סרט מרגש שמחזיר אותנו אחורה ומזכיר לנו איך נראה העולם הגדול בעיני הילדים ומה זה אומר ללכת אחרי חלום שיש לך (כמו הטיפוס על ההר עבורי), ופתאום הכל מתחבר יחד ודווקא שם, בקילימנג׳רו.
אז תודה לך על סרט יפה ומרגש, סרט שמצליח לשים במרכז אהבה, תמימות וחלומות!" (איציק "אסקלנטה" גונן)

– "ראיתי אתמול את 'אפריקה!' בטבעון עם עלמה (5), גל (8).
את גל מאוד עניין מה זה איידס ומה זו מלריה ויכלה לראות את הפער בגיל של הזמן שעבר. היה מעניין גם החזרה שלי לנופי צפון טנזניה. תודה" (בלהה זנדרמן-גולן)

* הייתי בהקרנה פרטית של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו לזוג מהמם שתמך בסרט, שמחציתו חגגה יומולדת.
היינו בחוץ על הדשא הנרחב, והיה כיף גדול. אחרי ההקרנה סיפר לי אחד הצופים, שמוכר טכנולוגיות חקלאיות לעשירי אפריקה: א. שהבננות הן מקור הפחמימות המרכזי במזרח אפריקה ושזו למעשה הסיבה לכך שהמדינות שם לא מתפתחות: יש להם טריליוני בננות בחצר, אז למה שיתאמצו? ב. שהכאת נשים רווחת באפריקה במימדים שאין לשער ושהיא חוצה מעמדות, השכלה, כסף, הכל. הוא סיפר לי על ישראלי שהתחתן עם אפריקאית. אחרי כשנה וחצי היא פנתה אליו בחיל ורעדה ושאלה מתי בכוונתו להכות אותה. אמר לה הישראלי, למה שאכה אותך? זה לא מקובל עלינו. האישה התקשתה להבין. נורא? נורא.
כ"כ היו בהקרנה שני סודנים ששמחו על שאני מראה פיסה מאפריקה לישראלים, שלדעתם עדיין מפחדים מאפריקה. אמרתי להם שהישראלים מגיעים בהמוניהם לעשות ספארי ולראות את השמורות ושלכן בחרתי להראות משהו אחר מאפריקה.

איך אפשר לצפות ב"כדור בגב"

ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.

נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.

תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.

עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים. cadurdvd

כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ פברואר 2016

בשעה טובה ושהחיינו, לוח הקרנות פברואר 2016 של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?".

סינמטק תל אביב
כל שבת ב-11:30. בנוכחותי.
6.2.16
13.2.16
20.2.16
27.2.16

חוצה ישראל

2.2.16, 17:00, 18:30, בי"ס רמ"ה רמה"ש
3.2.16, פאבלמנט, צעירי שער הנגב.
שערהנגב

13.2.16, 20:30, אירוע פרטי, רמה"ש
14.2.16, 8:30, ביה"ס הדו-לשוני ירושלים
21.2.16, 20:00, מרכז קהילתי רוזין
22.2.16, 17:00, בית הבאובב, עין גדי נדחה עקב שטפונות
25.2.16, 20:00, כותר אלון ראשל"צ
29.2.16, 10:15, סל תרבות, שהם

מה עוד חדש בחיינו? ואיך אני מסכמת את ינואר, עם הפנים לפברואר?

אז ככה, הסתיים גיוס הכסף בהדסטארט ל"אפריקה!", אחיו הקטן של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
הנה הפרויקט וכל העדכונים עליו.
בתחילת ינואר הייתי בשבוע צילומים באפריקה, ומשחזרתי התחלתי לערוך את הסרט.
בין היתר למדתי שבאפריקה אני אישה עשירה, שינוי מרענן בחיי!.

מקבץ פייסבוק

היילייטים מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בינואר, שהיה חודש הילדים:

אלו הם חיי: אני מנהלת בעצמי, לבד לבד, הפקה של שני סרטים. האחד, "כדור בגב", הסרט על דוד שלי שנהרג בצבא ב-1957 בתאונת ירי איומה, אותו הפקתי וצילמתי וביימתי לבד ועכשיו אני עורכת אותו (כלומר עם עורך). והשני, "אפריקה!", אחיו הקטן של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שהחלק השני של צילומיו הסתיים לפני שבועיים באפריקה עצמה, ואני כבר עורכת אותו (כלומר עם עורך) ותודה לתומכיו ב-הדסטארט – Headstart.
וחוץ מזה עסוקה בכל מה שעושה במאית/תסריטאית שהיא גם מפיקה ראשית של עצמה, וגם מפיקה בפועל וגם עוזרת הפקה וגם תחקירנית וגם מתאמת וגם פוגשת את מלחין הסרט לדבר איתו על עבודתו ומזכירה למעצב הגרפי שתכף יגיע תורו וגם מנהלת לבד לבד את הגיוס בהדסטארט וגם מזמינה לעצמה כרטיסי ביקור ואוספת אותם וגם מבקשת חשבוניות ששכחה לבקש מהטיסה לאפריקה, וגם הולכת לדואר לקנות בולים וגם מוציאה חשבוניות וגם מייחצנת, מפיצה ומשווקת את אחיו הבכור של "אפריקה!" ומתחב"צת איתו ברחבי הארץ. הכל הכל לבד לבד. מאוד גאה בעצמי אבל חיה על הקצה וחרדה מאוד ומוטרדת ודואגת ומקווה לעמוד בכל הציפיות.

את חצי היום הראשון ביליתי עם שלוש כיתות ג'-ד' בבית הספר למחוננים ולמצטיינים רמ"ה ברמה"ש, עם סדנת תחקיר על הסרט. על הבוקר, 8:15, הלם: אני מציגה את עצמי: "אני דבורית שרגל, הבמאית של הסרט הדוקומנטרי שעליו נדבר היום…., מיד מצביע יואב, בן שמונה, כן? ואומר לי: "גם אני במאי דוקומנטרי, אני עובד עכשיו על חמישה סרטים, זה עולה המון כסף ואני מחפש משקיעים".
אני: [פה פעור]
אני ([מתעשתת]: "על מה הסרטים שלך?"
יואב, בן שמונה, כן?: "סרט אחד על ג'ון קנדי, אני עובד על התחקיר מאוקטובר האחרון. סרט שני על סבא-רבא שלי שהיה חייל בצבא הפולני במחה"ע השנייה, אני משתמש בספר שהוא כתב, לא באינטרנט".
נו, ואני עם נוריקו-סאן שלי.

* איך התנהלה סדנת התחקיר עם המחוננים הבוקר?
ובכן, כיתות ד'-ה' היו משעשעות ונעדרות התמימות של כיתות ג'.
הנה מגוון מההצעות שהעלו בפני לשאלת התחקיר שהתבקשו לענות עליה: איך למצוא את הילדים מהספרים?
– לפנות ל"אבודים" ("אבל אמרתי את זה בציניות")
– לשכור חוקרים
– להמציא מכונת זמן קדימה, ישר לסרט שלך שנראה בשבוע הבא
– לעשות טלפון שרשרת: להגיד לבנאדם אחד שאנחנו מחפשים את הדמויות ושיעביר את זה הלאה
– לפרוש מהמקצוע
– לשחד אותך (כדי שאספר להם)

דמויות שהילדים היו רוצים לפגוש:
– אלן טיורינג, צ'רלי צ'פלין, הלן קלר, גיבור סרט על העלייה מאתיופיה, מג מארץ' מ"נשים קטנות", אן שרלי, "האסופית"
—-
שאלות ששאלו אותי:
– האם יש לי כיסא במאי בבית?
– ומגאפון?
– וכובע ברט?

בקשות שביקשו ממני:
לביים סרט דוקומנטרי על:
– גיבורי "גאליס"
– גיבורי "החממה"
ב-2.2 יצפו בסרט עם הוריהם שישמעו על סדנאונת התחקיר.

בגלל הטרור התרבותי בטלוויזיה הישראלית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא ישודר בה. כלומר, המיליונים שלא צורכים תרבות דרך סינמטקים/ ספריות/ קיבוצים/ מתנ"סים, שזה מיעוט מבוטל ביחס לשאר, לא יוכלו ליהנות מהסרט. מצער, נכון? נכון. תגידו תודה לכל מי שאתם משלמים להם הון מדי חודש, אנשים שחושבים שהם מבינים בתרבות ויודעים מה הצופים שלהם אוהבים וצריכים (בעקבות שיחת טלפון בה "הסבירו לי" למה הסרט "לא מתאים" לטלוויזיה לדעת "קובעי הטעם". איככככס). מצחיק, זה קרה בדיוק אחרי שהצופים אתמול בסינמטק שאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי שהסרט ישודר בטלוויזיה ואני נפנפתי בידי בביטול ואמרתי שכלום לא יעזור. עכשיו ברור למה צריך לתמוך בקולנוע דוקומנטרי ישראלי עצמאי?

* אחרי הסרט והשיחה בשבת בסינמטק, ניגשה אלי אחת הצופות כשעיניה אדומות ואמרה: "בהתחלה צחקתי, אחר כך בכיתי עד סוף הסרט, ואני לא יודעת למה, כי היה הפי אנד. פיצחת פה משהו…"
עניתי: "בכית כי החיים עצובים, אבל רציתי לתאר אותם עם הפי אנד".
ואז שאלה אותי: "אפשר לחבק אותך? את מתחבקת עם זרים?" אמרתי, "התרגלתי:)" והתחבקנו.

יום מרגש במיוחד עבר עלי בהפנינג לספרות ילדים במכללת דוד ילין שבירושלים. וזה למה? כי הייתי שם לפני שנתיים וחצי, בסתיו 2013, ממש אחרי שחזרתי מיפן, כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה בשלבי עריכה ראשונים. היה אירוע מסעיר גם אז. מה לעשות, יש מקומות שהאנרגיות שלהם טובות באופן מיוחד. זה תלוי, אני חושבת, גם במארגני האירוע. או במילים אחרות, Renana Green-Shukrun.
היום הראיתי את הסרט לקהל אחר, סטודנטים להוראה, ושמחתי להיווכח שחלק מהם מכירים את הספרים גם בלי התיווך שלי. סיפרתי להם בין היתר על המפגשים שלי עם ילדים ברחבי הארץ, ועל סדרת ספרי ילדי העולם הקלאסית, ועל כך שילדים שואלים אותי שאלות כמו מבוגרים, אבל קצת אחרת. חלק מהם שואלים אותי אם מה שהם רואים בסרט זה אמיתי, ואם באמת הייתי במקומות האלו בסרט ופגשתי את הילדים, ואיך זה שהשיער שלי נראה אותו דבר גם בסרט וגם בחיים. היום שאלו אותי (לא ילדים) אם באמת רציתי להיות סוכנת חשאית כמו שאני מספרת בסרט והתשובה היא כן, רציתי להיות סוכנת מוסד מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא אך נופנפתי תוך שניות.
צופה אחת אמרה לי, לפני שמיהרתי לרכבת הקלה, שיש לי כוכבים בעיניים. בחיי.
יש מצב שכל שיחתי עם הקהל תועלה לרשת מתישהו.
אחה"צ פגשתי את נטנטושי המהממת בת השמונה ("בעוד 16 יום"), הילדה שהיא הטריגר לסרט, וסיפרתי לה על כל השיחות שלי עם הילדים, ועל השאלות שלהם. טושי אמרה לי שגם לה יש שאלה, כאילו היא הייתה במפגשים האלו, "אבל זו שאלה מסובכת ואולי אני צריכה לשנות לה את המילים קצת". נתתי לה חמש דקות לערוך את השאלה המסובכת, ובסוף היא שאלה אותי:
"יהיה סרט המשך לסרט ההמשך?"
עניתי שזו באמת שאלה מסובכת, ושתיתן לי קודם לגמור את סרט ההמשך, וגם סיפרתי לה על ילדה משהם ששאלה אותי אם אני לא מפחדת שסרט ההמשך לא יהיה מוצלח כמו הראשון, ועניתי לה שבטח שאני מפחדת!

קיבלתי עשרות מכתבים כמו אלו שאביא מיד במהלך השנה++ שחלפה מאז נולד איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, זה לא מובן מאליו שאנשים כותבים. הרוב יסתפקו בלהגיד לי תודה אחרי ההקרנה, בפייסבוק או בפגישה מקרית. לפני שבוע פגשתי סופרת אהובה אותה אני מכירה מימיי בעיתונות, שסיפרה לי שצפתה בסרט כבר מזמן עם בתה וכמה התרגשו והודתה לי. אם תשאלו ממה אני חיה, התשובה היא מתגובות כאלו. הנה המכתב האחרון מהשבוע:

דבורית שלום
נכחתי בהרצאתך ובהקרנת סרטך המרגש.
הרגשתי שהענקת לי מתנה של ממש. חלק משמעותי של ילדותי הוחזר לי ושעות של התרפקות על הספרים הללו ובעיקר אלה קרי וקורותיה שהדהדו דרך סיפורייך המרתקים ובאמצעות הסרט המרגש.
החזרת לי והחיית בי מחדש את השעות הרבות בהן שימשו לי ספרים אלה ואחרים חברי אמת, שערים לעולמות אחרים, מסקרנים ורחוקים כל כך ועם זאת נגישים, נוגעים וקרובים להפליא.
הגשת את הדברים בהומור ובצניעות כה רבה בהתחשב בעבודת המחקר המונומנטלית והסיזיפית שערכת בנחישותך כי רבה, ובתוצאה היפהפייה שהשגת.
אני מאחלת לך הצלחה במסעותייך לאפריקה, ונחושה לרכוש את הספרים ולהעבירם לנכדי, לשמר ולטעום בצוותא עימם במעט מניחוחות תקופה שלא תחזור.
בהערכה מרובה,
בהתרגשות ובתודה מקרב לב,
א'

רק נחתתי מאפריקה בשבת לפנות בוקר, השלמתי שעות שינה, והבוקר טסתי לשהם, אוקיי, לא טסתי אלא נסעתי, ובכ"ז. זה היה מרתון מרגש של כיתות ג'-ד', שלוש הקרנות רצופות במסגרת סל תרבות ארצי, והיה כיף לספר לילדים על הספרים המצולמים ולשמוע אותם שואלים ומדברים על סרט. ילדה אחת אמרה לי ש"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יותר יפה מסרטים לילדים", אז הסברתי שזה גם סרט לילדים, זה סרט לכו-לם. ילדה אחרת אמרה לי שהסרט היה "גם כיף וגם קשה", כי היה לי נורא קשה לעשות אותו. סיפרתי שנהניתי גם כשהיה קשה. ילדה נוספת שאלה אותי אם לא התבאסתי כש"חתכו לך את הסרט, כי צילמת כל כך הרבה", אז הסברתי להם מה זה עריכה; עורכת הדין העתידית בת התשע (ככה הוריה רוצים), או העיתונאית/ דוקומנטריסטית לעתיד הסבירה לכולם מה זה סרט דוקומנטרי, והחמיאה לי על התחקיר ורואה החשבון העתידי שאל אותי מאיפה הכסף?

* שיעור בסווהילית:
אסנטה (סאנה) – תודה (רבה)
קריבו – וולקאם
ממבו – מה עניינים
האקונה מטטה – סבבה

אפריקה

מלון

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.