כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ פברואר 2016

בשעה טובה ושהחיינו, לוח הקרנות פברואר 2016 של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?".

סינמטק תל אביב
כל שבת ב-11:30. בנוכחותי.
6.2.16
13.2.16
20.2.16
27.2.16

חוצה ישראל

2.2.16, 17:00, 18:30, בי"ס רמ"ה רמה"ש
3.2.16, פאבלמנט, צעירי שער הנגב.
שערהנגב

13.2.16, 20:30, אירוע פרטי, רמה"ש
14.2.16, 8:30, ביה"ס הדו-לשוני ירושלים
21.2.16, 20:00, מרכז קהילתי רוזין
22.2.16, 17:00, בית הבאובב, עין גדי נדחה עקב שטפונות
25.2.16, 20:00, כותר אלון ראשל"צ
29.2.16, 10:15, סל תרבות, שהם

מה עוד חדש בחיינו? ואיך אני מסכמת את ינואר, עם הפנים לפברואר?

אז ככה, הסתיים גיוס הכסף בהדסטארט ל"אפריקה!", אחיו הקטן של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
הנה הפרויקט וכל העדכונים עליו.
בתחילת ינואר הייתי בשבוע צילומים באפריקה, ומשחזרתי התחלתי לערוך את הסרט.
בין היתר למדתי שבאפריקה אני אישה עשירה, שינוי מרענן בחיי!.

מקבץ פייסבוק

היילייטים מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בינואר, שהיה חודש הילדים:

אלו הם חיי: אני מנהלת בעצמי, לבד לבד, הפקה של שני סרטים. האחד, "כדור בגב", הסרט על דוד שלי שנהרג בצבא ב-1957 בתאונת ירי איומה, אותו הפקתי וצילמתי וביימתי לבד ועכשיו אני עורכת אותו (כלומר עם עורך). והשני, "אפריקה!", אחיו הקטן של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שהחלק השני של צילומיו הסתיים לפני שבועיים באפריקה עצמה, ואני כבר עורכת אותו (כלומר עם עורך) ותודה לתומכיו ב-הדסטארט – Headstart.
וחוץ מזה עסוקה בכל מה שעושה במאית/תסריטאית שהיא גם מפיקה ראשית של עצמה, וגם מפיקה בפועל וגם עוזרת הפקה וגם תחקירנית וגם מתאמת וגם פוגשת את מלחין הסרט לדבר איתו על עבודתו ומזכירה למעצב הגרפי שתכף יגיע תורו וגם מנהלת לבד לבד את הגיוס בהדסטארט וגם מזמינה לעצמה כרטיסי ביקור ואוספת אותם וגם מבקשת חשבוניות ששכחה לבקש מהטיסה לאפריקה, וגם הולכת לדואר לקנות בולים וגם מוציאה חשבוניות וגם מייחצנת, מפיצה ומשווקת את אחיו הבכור של "אפריקה!" ומתחב"צת איתו ברחבי הארץ. הכל הכל לבד לבד. מאוד גאה בעצמי אבל חיה על הקצה וחרדה מאוד ומוטרדת ודואגת ומקווה לעמוד בכל הציפיות.

את חצי היום הראשון ביליתי עם שלוש כיתות ג'-ד' בבית הספר למחוננים ולמצטיינים רמ"ה ברמה"ש, עם סדנת תחקיר על הסרט. על הבוקר, 8:15, הלם: אני מציגה את עצמי: "אני דבורית שרגל, הבמאית של הסרט הדוקומנטרי שעליו נדבר היום…., מיד מצביע יואב, בן שמונה, כן? ואומר לי: "גם אני במאי דוקומנטרי, אני עובד עכשיו על חמישה סרטים, זה עולה המון כסף ואני מחפש משקיעים".
אני: [פה פעור]
אני ([מתעשתת]: "על מה הסרטים שלך?"
יואב, בן שמונה, כן?: "סרט אחד על ג'ון קנדי, אני עובד על התחקיר מאוקטובר האחרון. סרט שני על סבא-רבא שלי שהיה חייל בצבא הפולני במחה"ע השנייה, אני משתמש בספר שהוא כתב, לא באינטרנט".
נו, ואני עם נוריקו-סאן שלי.

* איך התנהלה סדנת התחקיר עם המחוננים הבוקר?
ובכן, כיתות ד'-ה' היו משעשעות ונעדרות התמימות של כיתות ג'.
הנה מגוון מההצעות שהעלו בפני לשאלת התחקיר שהתבקשו לענות עליה: איך למצוא את הילדים מהספרים?
– לפנות ל"אבודים" ("אבל אמרתי את זה בציניות")
– לשכור חוקרים
– להמציא מכונת זמן קדימה, ישר לסרט שלך שנראה בשבוע הבא
– לעשות טלפון שרשרת: להגיד לבנאדם אחד שאנחנו מחפשים את הדמויות ושיעביר את זה הלאה
– לפרוש מהמקצוע
– לשחד אותך (כדי שאספר להם)

דמויות שהילדים היו רוצים לפגוש:
– אלן טיורינג, צ'רלי צ'פלין, הלן קלר, גיבור סרט על העלייה מאתיופיה, מג מארץ' מ"נשים קטנות", אן שרלי, "האסופית"
—-
שאלות ששאלו אותי:
– האם יש לי כיסא במאי בבית?
– ומגאפון?
– וכובע ברט?

בקשות שביקשו ממני:
לביים סרט דוקומנטרי על:
– גיבורי "גאליס"
– גיבורי "החממה"
ב-2.2 יצפו בסרט עם הוריהם שישמעו על סדנאונת התחקיר.

בגלל הטרור התרבותי בטלוויזיה הישראלית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא ישודר בה. כלומר, המיליונים שלא צורכים תרבות דרך סינמטקים/ ספריות/ קיבוצים/ מתנ"סים, שזה מיעוט מבוטל ביחס לשאר, לא יוכלו ליהנות מהסרט. מצער, נכון? נכון. תגידו תודה לכל מי שאתם משלמים להם הון מדי חודש, אנשים שחושבים שהם מבינים בתרבות ויודעים מה הצופים שלהם אוהבים וצריכים (בעקבות שיחת טלפון בה "הסבירו לי" למה הסרט "לא מתאים" לטלוויזיה לדעת "קובעי הטעם". איככככס). מצחיק, זה קרה בדיוק אחרי שהצופים אתמול בסינמטק שאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי שהסרט ישודר בטלוויזיה ואני נפנפתי בידי בביטול ואמרתי שכלום לא יעזור. עכשיו ברור למה צריך לתמוך בקולנוע דוקומנטרי ישראלי עצמאי?

* אחרי הסרט והשיחה בשבת בסינמטק, ניגשה אלי אחת הצופות כשעיניה אדומות ואמרה: "בהתחלה צחקתי, אחר כך בכיתי עד סוף הסרט, ואני לא יודעת למה, כי היה הפי אנד. פיצחת פה משהו…"
עניתי: "בכית כי החיים עצובים, אבל רציתי לתאר אותם עם הפי אנד".
ואז שאלה אותי: "אפשר לחבק אותך? את מתחבקת עם זרים?" אמרתי, "התרגלתי:)" והתחבקנו.

יום מרגש במיוחד עבר עלי בהפנינג לספרות ילדים במכללת דוד ילין שבירושלים. וזה למה? כי הייתי שם לפני שנתיים וחצי, בסתיו 2013, ממש אחרי שחזרתי מיפן, כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה בשלבי עריכה ראשונים. היה אירוע מסעיר גם אז. מה לעשות, יש מקומות שהאנרגיות שלהם טובות באופן מיוחד. זה תלוי, אני חושבת, גם במארגני האירוע. או במילים אחרות, Renana Green-Shukrun.
היום הראיתי את הסרט לקהל אחר, סטודנטים להוראה, ושמחתי להיווכח שחלק מהם מכירים את הספרים גם בלי התיווך שלי. סיפרתי להם בין היתר על המפגשים שלי עם ילדים ברחבי הארץ, ועל סדרת ספרי ילדי העולם הקלאסית, ועל כך שילדים שואלים אותי שאלות כמו מבוגרים, אבל קצת אחרת. חלק מהם שואלים אותי אם מה שהם רואים בסרט זה אמיתי, ואם באמת הייתי במקומות האלו בסרט ופגשתי את הילדים, ואיך זה שהשיער שלי נראה אותו דבר גם בסרט וגם בחיים. היום שאלו אותי (לא ילדים) אם באמת רציתי להיות סוכנת חשאית כמו שאני מספרת בסרט והתשובה היא כן, רציתי להיות סוכנת מוסד מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא אך נופנפתי תוך שניות.
צופה אחת אמרה לי, לפני שמיהרתי לרכבת הקלה, שיש לי כוכבים בעיניים. בחיי.
יש מצב שכל שיחתי עם הקהל תועלה לרשת מתישהו.
אחה"צ פגשתי את נטנטושי המהממת בת השמונה ("בעוד 16 יום"), הילדה שהיא הטריגר לסרט, וסיפרתי לה על כל השיחות שלי עם הילדים, ועל השאלות שלהם. טושי אמרה לי שגם לה יש שאלה, כאילו היא הייתה במפגשים האלו, "אבל זו שאלה מסובכת ואולי אני צריכה לשנות לה את המילים קצת". נתתי לה חמש דקות לערוך את השאלה המסובכת, ובסוף היא שאלה אותי:
"יהיה סרט המשך לסרט ההמשך?"
עניתי שזו באמת שאלה מסובכת, ושתיתן לי קודם לגמור את סרט ההמשך, וגם סיפרתי לה על ילדה משהם ששאלה אותי אם אני לא מפחדת שסרט ההמשך לא יהיה מוצלח כמו הראשון, ועניתי לה שבטח שאני מפחדת!

קיבלתי עשרות מכתבים כמו אלו שאביא מיד במהלך השנה++ שחלפה מאז נולד איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, זה לא מובן מאליו שאנשים כותבים. הרוב יסתפקו בלהגיד לי תודה אחרי ההקרנה, בפייסבוק או בפגישה מקרית. לפני שבוע פגשתי סופרת אהובה אותה אני מכירה מימיי בעיתונות, שסיפרה לי שצפתה בסרט כבר מזמן עם בתה וכמה התרגשו והודתה לי. אם תשאלו ממה אני חיה, התשובה היא מתגובות כאלו. הנה המכתב האחרון מהשבוע:

דבורית שלום
נכחתי בהרצאתך ובהקרנת סרטך המרגש.
הרגשתי שהענקת לי מתנה של ממש. חלק משמעותי של ילדותי הוחזר לי ושעות של התרפקות על הספרים הללו ובעיקר אלה קרי וקורותיה שהדהדו דרך סיפורייך המרתקים ובאמצעות הסרט המרגש.
החזרת לי והחיית בי מחדש את השעות הרבות בהן שימשו לי ספרים אלה ואחרים חברי אמת, שערים לעולמות אחרים, מסקרנים ורחוקים כל כך ועם זאת נגישים, נוגעים וקרובים להפליא.
הגשת את הדברים בהומור ובצניעות כה רבה בהתחשב בעבודת המחקר המונומנטלית והסיזיפית שערכת בנחישותך כי רבה, ובתוצאה היפהפייה שהשגת.
אני מאחלת לך הצלחה במסעותייך לאפריקה, ונחושה לרכוש את הספרים ולהעבירם לנכדי, לשמר ולטעום בצוותא עימם במעט מניחוחות תקופה שלא תחזור.
בהערכה מרובה,
בהתרגשות ובתודה מקרב לב,
א'

רק נחתתי מאפריקה בשבת לפנות בוקר, השלמתי שעות שינה, והבוקר טסתי לשהם, אוקיי, לא טסתי אלא נסעתי, ובכ"ז. זה היה מרתון מרגש של כיתות ג'-ד', שלוש הקרנות רצופות במסגרת סל תרבות ארצי, והיה כיף לספר לילדים על הספרים המצולמים ולשמוע אותם שואלים ומדברים על סרט. ילדה אחת אמרה לי ש"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יותר יפה מסרטים לילדים", אז הסברתי שזה גם סרט לילדים, זה סרט לכו-לם. ילדה אחרת אמרה לי שהסרט היה "גם כיף וגם קשה", כי היה לי נורא קשה לעשות אותו. סיפרתי שנהניתי גם כשהיה קשה. ילדה נוספת שאלה אותי אם לא התבאסתי כש"חתכו לך את הסרט, כי צילמת כל כך הרבה", אז הסברתי להם מה זה עריכה; עורכת הדין העתידית בת התשע (ככה הוריה רוצים), או העיתונאית/ דוקומנטריסטית לעתיד הסבירה לכולם מה זה סרט דוקומנטרי, והחמיאה לי על התחקיר ורואה החשבון העתידי שאל אותי מאיפה הכסף?

* שיעור בסווהילית:
אסנטה (סאנה) – תודה (רבה)
קריבו – וולקאם
ממבו – מה עניינים
האקונה מטטה – סבבה

אפריקה

מלון

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ נובמבר 2015

לא רק לוח מופעים ואירועים לנובמבר 2015, אלא גם סיכומים ודיווחים מאוקטובר החולף.

סינמטק ת"א
רביעי, 4/11, 20:00
שבת, 7/11, 20:00 בנוכחותי
ראשון, 15/11, 18:00 בנוכחותי
שבת, 21/11 17:00 בנוכחותי
שבת, 28/11 17:00 בנוכחותי
* לבקשת שומרי השבת, שני תאריכים באמצע השבוע.

חוצה ישראל
10.11, 8:30, גמלאי רחובות
17.11, הספרייה הציבורית, כפר יונה
18.11, 20:30, הספרייה בבנימינה
19.11, 20:30, בית התרבות בגבעת עדה
30.11, 8:30, גמלאי רחובות
30.11, 20:00, ביה"ס גולדה

איך להזמין אותי, לכתוב לי, ועוד?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

שלושה פסטיבלים

  • הפסטיבל הבינלאומי במילנו, איטליה, 2 בנובמבר, 12:45.

Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

  • הפסטיבל היהודי באוסטרליה.
    MELBOURNE —
    Sat 7 Nov 2:15pm
    Sun 15 Nov 11:30am
    Mon 16 Nov 2:00pm
    SYDNEY —
    Sun 15 Nov 3:00pm
    Print
  • פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
    LAEMMLE ROYAL |
    Thursday November 12, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE NOHO 7 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE TOWN CENTER 5 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 P

וערב בנות אחד

שיקאגו, 15.11, 18:30, באזור פארק לינקולן:
ערבבנות

איפה הייתי ומה עשיתי

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" מתחיל את החודש ה-12 בסינמטק ת"א. כפיים לצופים שבזכותם זה קורה.
ובנוסף, כמובן, עושה הסרט סיבוב הופעות בכל רחבי הארץ יחד איתי ועם תרמילי, באוטובוס, ברכבת ועל קטנוע. ובימים חגיגיים במיוחד בטרמפ או במונית וביום הכי חגיגי, במטוס לאילת.

גולת הכותרת של השנה הנוכחית הייתה הביקור הממלכתי (מי שעוד לא צפה בסרט מוזמן לדלג ולשוב אחרי הצפייה).
אבל קרו עוד דברים: הסרט התקבל ל-17 פסטיבלים קטנים ברחבי העולם, וגם נכנס בקיץ האחרון לסל תרבות ארצי, ואני מחכה כבר להראות אותו בבתי ספר בכל רחבי ישראל. ועוד דבר מדהים, ההוצאה המחודשת לשמונה ספרים מסדרת ילדי העולם (עד כה יצאו חמישה, עוד שלושה בדרך) בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
את כל האירועים במקומות השונים אליהם אני מגיעה עם הסרט אני מתעדת בעמוד הפייסבוק.

את שגשוגו של הסרט אני חייבת ראשית כל לאלפים שכבר צפו בו והעבירו הלאה את המלצתם לכל מי שהם מכירים, וגם כתבו את התרשמותם מהסרט בכל מקום שרק אפשר, ותמכו וקראו את כל דיווחיי, ועל כך תודתי נתונה יום יום ושעה שעה. אף שקל לא הושקע בשיווק הסרט, למעט העבודה שלי. למה לא הושקע? לא מתוך אידיאולוגיה, פשוט כי אין.
אבל יש עוד כמה גורמים שאני חייבת להם את הצלחת הסרט. כוונתי היא לכל מי שסירבו לשדר או להקרין אותו ולתמוך בהפקתו. אלמלא כן לא הייתה לי מוטיבציית אדירים כזו להראות להם שהם טועים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, עם כל נסיונם העשיר וקילומטרים של סרטים מאחוריהם. למה טועים? מאחר שלא השכילו לראות בו את מה שאלפים, שנחנו במוח ובשכל ישר וברגש, הצליחו להבין: שהסרט הזה חודר ללב.
האנשים הללו טועים בנבאם את טעם הקהל. מה שהם רוצים זה רייטינג, שיהיה מי שיצפה בסרטים שהם מפיקים. אלא מה, את מספר האנשים שצופים ביס דוקו ובערוץ 8 לא תדעו לעולם. יש לערוצים האלו חיסיון. הם לא מפרסמים מספרים. ככה זה בישראל. יש מי שיש להם זכויות יתר. למה? ככה. רמז: לא בגלל שהרייטינג נורא גבוה. לא שאני חושבת שפרסומי הרייטינג של ערוץ 1, 2, 10 מתנהלים פיקס, להפך.
מתוך כתבה מ-2005. אתמהה מה נשתנה מאז מבחינת הרייטינג:

הרייטינג של ערוץ 8 עומד על שברי אחוזים ברוב שעות היממה – 0.3%-0.2%.
בשיאו, כאשר משודר בערוץ סרט מדובר במיוחד בשעות הערב, עשוי הרייטינג להגיע עד 3%.

כך שלא בשביל הרייטינג הייתי צריכה אותם אלא בשביל הכסף. יס והוט אלו הגורמים שנותנים כ-100,000$ להפקת סרט דוקומנטרי ישראלי. סכומים נוספים – כי לרוב הסרט עולה יותר – מקבלים היוצרים מקרנות הקולנוע וממפעל הפיס, ועזרה בנסיעות לפסטיבלים מקשתו"ם של משרד החוץ ומהשגרירויות הישראליות והקונסוליות בעולם, סכום (++) שהיה עלי לגייס לבד.

וזו רשימת התודות לכל מי שסירבו לי. על צורת העבודה של חלקם והיילייטס מהדיאגנוזות שלהם אספר בעתיד:
– ערוץ 1
– ערוץ 2
– ערוץ 10
– ערוץ 8
– יס דוקו
– החינוכית
– מפיצי הסרטים בישראל
– 99% מהלקטורים של הקרנות ושל הפסטיבלים ושל התחרויות בישראל.
כן, התודה על שדחיתם את הסרט שלי מהולה בבוז עמוק, אבל טוב שמצאתי דרך אחרת לעשות סרט עצמאי בישראל, גם אם היא כרוכה בעבודת פרך כמו זו שאני משקיעה בסרט.
גם את הסרט הבא אני אעשה בעזרת מימון המון. מתברר שחוכמת ההמונים אינה פראזה ריקה מתוכן.
הבעיה היחידה היא שאת הזמן שיכולתי להקדיש לעשיית סרט נוסף אני מקדישה לעבודה קשה שבה אני מחזירה את ההשקעה בסרט, כשאני שואפת להגיע לאיזון, לקו האפס, אחרי 500,000 הש' שהושקעו בסרט.

– יוצאת מהכלל היא קרן רבינוביץ שקיבלה את הערעור שלי ותמכה בסרט (ב-50,000 ש') תשעה חודשים אחרי שיצא לאקרנים.
זהו הגוף הממסדי היחיד בישראל שתמך ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדיעבד שבבדיעבד.

ועוד כמה דיווחים מאוקטובר המסתיים:

מה היה בכפר אדומים. זו התמונה מאחרי ההקרנה, וזה הסטטוס שלפני, משיטוטי בכפר.
כפראדומיםבאמצע
צילום: רותי פיטון, מנהלת הספרייה
ילד אחד מכפר אדומים שאל אותי אם אספתי חתימות מכל הילדים שמככבים בספרים.
ילד אחד התעניין בהיבט הכספי המטורף של הסרט, על חלקו אני מספרת בסרט עצמו.
מישהו שאל אותי אם יהיה סרט המשך. אמרתי: כן, אם תממן אותו.

מה עוד קרה החודש? ניסיתי לבקש מהתאחדות ענף הקולנוע שיכללו גם סרטים דוקומנטריים ביום הקולנוע הישראלי, אבל נוצר דו שיח של חירשים.

כיתת אמן לדוקומנטריסטים.
דרמה בנווה עמל.
משהו נחמד בסינמטק ת"א.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ לוח אוקטובר 2015

– ספטמבר היה חודש סוער, רב תהפוכות וחגים וטיולים וחופשות. למדתי בו הרבה מאוד דברים על תעשיית הקולנוע. את התובנות שלי מחמש השנים האחרונות, בהן עסקתי ביצירת סרט דוקומנטרי עצמאי לגמרי, אחלוק עם כל מי שירצה (קולנוענים והציבור הרחב) בכיתת אמן שתיערך ב-16 בחודש, 10:00, בסינמטק ת"א. זהו אימון בהישרדות: איך עושים סרט כשכל העולם אומר לך לא.

IMG_20150714_102154
– "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" התקבל לסל תרבות ארצי הקיץ. מנהלים, מורים, הורים ורכזי סל מוזמנים לפנות אלי (פרטים בטור משמאל, או בקצה הפוסט) ולהזמין אותי לבתי ספר ברחבי הארץ.

אשדוד21.9
אני, היכל התרבות אשדוד, 21.9, צילום: יעל לשם

לוח אוקטובר 

סינמטק תל אביב
שבת, 3.10, 17:00 (בנוכחותי)
שני, 5.10, 17:00
שבת, 10.10, 17:00 (בנוכחותי)
שבת, 17.10, 17:00
שלישי, 20.10, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 24.10, 17:00
שבת, 31.10, 17:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל בנוכחותי
11.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
13.10, היכל התרבות רחובות, 20:00
14.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, מתנ"ס נווה עמל, הרצליה, 20:15
16.10, סינמטק ת"א, 10:00, כיתת אמן
19.10, גמלאי ראשל"צ, 8:30
19.10, סינמטק ת"א, 9:30, יום עיון (בלעדיי)
19.10, כפר אדומים, 20:00
21.10, ספריית אילת, 19:00
27.10, מ.א. חוף השרון (קיבוץ יקום), 20:30

להזמנות, אירועים, וכל דבר אחר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לדיווחים יומיים שוטפים על אירועי הסרט: עמוד הפייסבוק שלי.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ ספטמבר

אירועים מרגשים ביותר היו באוגוסט, בין היתר עליית הסרט לגמר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע, המכונה פרס אופיר, וקבלת תמיכה מקרן רבינוביץ'. הכל בהמשך, ובינתיים, לוח השידורים לספטמבר, החודש החגיגי בשנה. ולא לשכוח, הסרט מתערסל בסל תרבות מ-1 בספטמבר. מנהלים, הורים ומורים מוזמנים לפנות אלי.
אה, ועוד משהו קטן, החלטתי לשנות את שם הבלוג, ולוותר על "לחיות את חייה". כל ההסבר לכך פה.

סינמטק תל-אביב
שבת, 5.9, 18:00 (בנוכחותי)
רביעי, 9.9 – יום הקולנוע הישראלי –  17:00 >> 10 ש' לכרטיס!
שישי, 11.9, 14:30
שבת, 12.9, 18:30 (בנוכחותי)
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30
שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שבת, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

ברחבי
2.9, זכרון יעקב, אירוע פרטי
7.9, 20:00, גבעת חיים איחוד
9.9, 20:00, ספריית גליל תחתון, כדורי
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל
28.9, 20:00, גבעת ברנר

הלוח מתעדכן במהלך החודש
איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

ומעלילותיי בחודש אוגוסט, החודש הלוהט בשנה

הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחגיגת יומולדת. יש משהו מאוד מעניין ומאתגר באירועים כאלו: להיות חלק מאירוע פרטי ואינטימי לא כחוגגת מן המניין, אלא כחלק מהתפריט, כבמאית שבאה עם הסרט שלה ומשוחחת עליו עם האורחים. זה מעניין בגלל הצורך למצוא את המקום החברתי המתאים, את המינון הנכון של השתתפות בשיחה ואו בשמחה.
את בן הזוג של כלת השמחה אני מכירה דרך Velvet Underground: היינו בכמה כנסים יחד, והוא הזמין אותי להרצות על הבלוגים בקורסים שהעביר. הוא, אגב, לא מאמין לי שהפסקתי לכתוב את הבלוג וחושב שהכל איומי סרק. חכה-חכה.
אמ-מה, שנינו אנשי ניו מדיה, ואילו הסרט ברובו הוא נצחון התקשורת הישנה, עיתונות הדפוס המושמצת והטלוויזיה המיושנת. אני מעולם לא חשבתי שגוגל הוא המלך, אבל זו מחשבה שצריך היה לשרש מקרב הנוכחים.
היו הרבה אמירות ושאלות יפות של הצופים. למשל, ביקשו ממני לספר על סדנת התחקיר לילדים מחוננים, וסיפרתי בהתמוגגות.
כך תיאר מישהו את תחושותיו בזמן הצפייה: "הרגשתי כאילו שעושים לי מסאג' ברגל אחת, ואז אני חושב, נו, עכשיו ברגל השנייה, והנה עושים לי מסאג' גם בה, והכל נגמר ונפתר, אבל אז אני רוצה עוד".
חזרתי מרעננה ליפו על הקטנוע בשתיים בלילה. שום ניידת של משטרת התנועה לא נראתה בדרך, ואף שוטר לא ביקש ממני לנשוף לינשוף. חומר למחשבה.

אחד הצופים בהקרנת הבוקר הססגונית בסינמטק ת"א, שפתחה את החודש התשיעי של אירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, היה פסיכולוג ששאל אותי מה עוד חיפשתי בסרט חוץ מגיבורות הילדות שלי, עניתי (פרטים בפעם הבאה שתפגשו אותי), וגם הסכמתי עם דבריו ועם פרשנותו. הוא הציע שהסרט יהפוך ל-case study (מקרה בוחן, חקר מקרה). אמרתי, יאללה בכיף, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה? ענה לי: הרבה פחות ממה שהיית צריכה לעשות כדי ליצור את הסרט. אז עכשיו אני מחכה במתח. חוץ מזה היו בסינמטק היום שתי חברות שלי, ריקי כהן, שבאה עם הילדים, היא עצמה צפתה בסרט בשנית, וכך גם חנה בית הלחמי (שצילמה), שבאה עם ענת, חברה בביקור מולדת. חתמתי למלא ילדים על ספרים ועל דפים. מתברר שאיש מהם לא מבין את כתב ידי, צרה נושנה. אני צריכה להתאמן בקליגרפיה, כמו נוריקו-סאן.

* גם אם אני מתה מעייפות אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאני מספרת על כל עלילותיי בעמק בית שאן, כי אני יודעת שיש מי שיושבים וכוססים ציפורניים ותוהים איך שרדתי בחום של 44 מעלות ובתחב"צ. אז הנה הסיפור מראשית לאחרית. משדיווחתי בבוקר שאני מתכוונת לעלות על האוטובוסים, כתבה לי מיד חברת הפייסבוק המשודרגת ד"ר מיכל רום, שכבר צפתה בסרט במכללה האקדמית כנרת בחורף, שבחל"ה, עידן גרינבאום (כן כן, העיתונאי ואיש הטלוויזיה) ומחצית מילדיהם וחבריהם ובנידודיהם, יצאו לחגוג בת"א יומולדת, ויוכלו לקחת אותי טרמפ למסילות (שהרי הם תושבי אשדות יעקב איחוד). לא היה קץ לשמחתי ולמזלי הטוב, ואמרתי, וואלה, הנה גדולת הפייסבוק וכמה טוב שאני נערה המספרת בפתיחות על כל מעשיה. ואכן, נפגשתי עם החבורה העליזה במסוף 2000 בת"א (הידוע כרכבת סבידור), שם החניתי את קטנועי האדמוני, ויצאנו למסע ארוך לעמק החמים. כן כן, כך נחסכו ממני שני אוטובוסים והמתנות. האין אני הכי בת מזל בעולם כולו? כן, אבל זה עוד כלום.
הגעתי לפּשְפָּש של מסילות, שם התבקשתי לרדת, ולתוהים מהו פִּשְפָּש זה, הרי ההסבר: השער הקטון להולכי הרגל, ולא הכניסה הממוחסמת לקיבוץ. משם באה רעיה מוועדת התרבות לאסוף אותי ברכב השרד המקומי, הקלנועית, על כל מזוודותיי, תיקיי ושקיקיי. זו הייתה נסיעת הבכורה שלי בקלנועית, המדלגת בכבדות על כבישי הקיבוץ במהירות של 2 ק"מ בשעה, אבל מה לי כי אלין, זכיתי בפיס. גם טרמפ עם סלב חביב וידידותי, גם ילדים מתוחכמים במושב האחורי שדנו בכובד ראש במשמעות הענקת סלולרי לילדים מכיתה ב', ובשאלה למה אין הרבה מתקני פנצ'רי אופניים בעולם, וגם קלנועית מלכותית (צילום מגדל השמירה הישן נעשה בסיור הקלנועית השני, שאחרי השקיעה, תוך כדי תנועה).
משהגענו למועדון שכבר צונן קלות, ובדקנו את הציודים והזיוודים והמקרנים וכו', הגיעה אחת מוותיקות המשק, שתחגוג בשנה הבאה 60 שנים במסילות, וסיפרה שמהיום שהיא שם לא היה כל כך חם כמו היום (כלומר אתמול)! הנה, לא סתם חרדתי ולא סתם הרגשתי שבעוד רגע אתמוסס בקול בעבוע פצפוצי על השבילים.
הספקתי לסעוד את לבי בשזיף, ענבים וגלידה, והאולם החל להתמלא ביושבי הקיבוץ הקטון (המתפרנס מביח"ר לכבלי פלדה ומגידולי שדה) וקיבוצי הסביבה. ואגב, מסילות נכון לקליטת חברים חדשים וחובבי חום.
מימד אקטואלי נרשם בשיחה שאחרי, כשאחת הצופות, מורה ותיקה אמרה שזה בדיוק הזמן, בו החברה הישראלית שסועה ומדממת, להראות סרט כזה, שמראה ילדים מכל העולם, וכולם שווים. אמרתי שזה בדיוק היה החזון של אנה ריבקין-בריק בעולם שליחך את פצעיו אחרי מחה"ע השנייה.
אבל השיא היה כשהתבשרתי שיש לי טרמפ לעפולה! וויי, שני נסים ביום. הטרמפ היה עם פסיכואנליטיקאית ורופאה מהעיר, שעלתה לישראל ב-1980 מארגנטינה. היא הייתה פעילת זכויות אדם שם ונרדפה ע"י משטר הגנרלים הרצחני והמטורף, עד שהפכה לאישיות בלתי רצויה. הסוכנות היהודית עזרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. סיפרתי לה על הפסיכולוג משבת, שהציע להפוך את הסרט ל-case study והיא פסלה את הרעיון: מסרט ומספר צריך ליהנות, לא להפוך אותם למחקר כזה, אבל כן, הודתה שזה טרנד של השנים האחרונות.
היא אמרה שהסרט מלא רגש, ואילו אני שטחתי את משנתי בגנות הפסיכותרפיה. זה מעניין, כי חוץ מהמפגש עם הפסיכולוג בשבת זה כבר הטרמפ השני שלי עם פסיכולוג(ית) בימים האחרונים: גם מחיפה לרעננה הגעתי בשישי בלילה עם פסיכולוג בכיר, וגם הערב. מעניין מה היקום רומז לי.
אחרי עיכובים ותלאות הופקדתי בתחנה המרכזית בעפולה, שם ביליתי חצי שעה בהמתנה ל-840, האחרון לערב זה, סופרת את הג'וקים הלאים שיצאו לטיול לילי על הרציפים. הוא הגיע בדיוק בזמן, ובתום כשעה וחצי ירדתי במסוף 2000 ומצאתי את הקטנוע בדיוק במקום שהשארתי אותו. בדרך ליפו, בג'קט פתוח, נהניתי מהרוח ומהכבישים הריקים. איזה כיף היה.

אני חושבת שזכיתי בצופים הכי נבונים בישראל, שמגיעים לסרט, וכבר שמונה חודשים שאני מקבלת אימיילים והודעות מרגשים ומלאי תובנות:
"…הילדה בת החמש מפתח תקווה שרצתה נורא לראות עולמות אחרים ולהיות חברה של נוריקו סאן, אולי בעצם קיוותה שאנה ריבקין תייחד אותה ותכיר אותה כיוון שראתה באנה מושא הערצה, מבלי לדעת כלום, ויחד עם זה להבין הכל.
בת החמש הזו הכירה את עצמה כל כך טוב (מה שברבות השנים יתחמק ממנה או יתרחק ממנה, או שפשוט יוסתר מהכלל), עד שזיהתה באנה ריבקין את עצמה, היוצרת (שתהיה), שכבר אז (בגיל חמש) רצתה לצור תמונות, קולנוע, סיפור.
ואולי התחברה מבלי להבין גם לסיפור חייה האישי של אנה ריבקין (שבתחושתי) אהבה נשים ולרגע גם מאוד את לאה גולדברג.
ההרגשה, תוך כדי הצפייה בסרט היא שיש משהו מוסתר ולא מדובר, אולי עדיין בגדר נעלם , ולכן , נורא חבל שהסרט נגמר כי אפשר לראות ממנו עוד.
(ואולי זו הסיבה שאת מלווה אותו)
אהבתי מאד. תודה, דנה
[תציצי בעמודים 98/9 בספר של יעל נאמן, מרותקת']"

כשאני על הקטנוע ולא צריכה ווייז, האנדרואיד בתיק, כך שרק כשהגעתי לסינמטק ראיתי שהחמצתי שיחה, אבל המתקשרת השאירה לי הודעה מרגשת: "אני אסתי קוסוביצקי מהקאמרי וראיתי את הסרט המדהים שלך, המרגש, לפני שבועיים, כמו כמעט כל הדור שלי, הספרים האלו היו… בעיקר נוריקו-סאן, שכל כך הזדהיתי איתו… עשית סרט נפלא, נפלא ועוד פעם נפלא, את יוצרת נפלאה, וגרמת לריגוש להרבה הרבה מאוד אנשים…".
כך שנחתתי בסינמטק ת"א, כשהסרט השתחל בסדקים של פסטיבל אנימקס, על ענן ורוד.

* הסרט יטוס לפסטיבל במילנו, איטליה.
Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

* ישששש!
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עלה לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (בוכה בוכה בוכה). הסרט שאף גוף שידור בישראל לא רצה לשדר, שאף פסטיבל ישראלי לא רצה לארח, שאף קרן לא תמכה בו. הסרט שלא קיבל שקל, שקל אחד! מממסד התרבות והקולנוע הישראלי. הסרט הכי עצמאי במדינת ישראל.

ובכן, sold out היום ברחבי הארץ: בטיקוטין בחיפה, בסינמטק ירושלים ובספרייה ומרכז ההנצחה בטבעון. כן כן. ולתאריך, 12.8, יש חלק בכך, כנראה. לפני שנתיים וחצי אמרתי לעצמי: למה לך להיאבק בימי ההולדת שלך ולהתנכר להם. נצלי את האנרגיות החיוביות שהתאריך טומן בחובו, בכ"ז, נולדת בו, יש לו משמעות, לפחות עבורך, ולכן רכשתי כרטיסי טיסה ליפן, מתוזמנים כך שאנחת שם בתאריך האמור, לצילומי פרק יפן.
כשאמנון, המפיק, נחרד כששמע (באביב 2013) על הטירוף שברכישת הכרטיסים מבלי שיהיה לי שמץ מה יקרה ביפן, נימקתי בהיגיון רב: אבל אמנון, ננחת ביומולדת שלי! אז כן, כך בחרתי את יום הנחיתה על הירח, כלומר בטוקיו, וכך בחרתי את היום לשלל הקרנות מיוחדות. וזה הצליח. לא זו אף זו, אתמול, ערב היומולדת, התבשרתי על עליית הסרט לגמר בפרס אופיר. נו, אז התאריך לא קובע? קובע.
אמש, כשיצאתי להליכה במדרון יפו עם Idit Elnatan ונפנפתי בידיי לכל עבר, כרגיל, תוך שאני נושאת נאום כלשהו, עף לי הסלולרי (One+ חדש) מהיד, וזגוגיתו התנפצה. בבת אחת ניפצתי את תקרת הזכוכית של הממסד הקולנועי בישראל, וגם את זכוכית הטלפון. לא סמלי?
וכך יצאתי לדרך השכם בבוקר, מנותקת מהעולם, בדרך לחיפה. בעודי ברכבת צלצלה אמא שלי כעשר פעמים, רוצה לאחל לי מזל טוב (בשבע וחצי בבוקר, כן?), משוכנעת, מאחר שלא עניתי (יכולתי לראות שיחות נכנסות מבעד לזכוכית המנופצת), שאני שוכבת אי שם בתעלה, מרוסקת איברים. זה מה שחושבים בעדה מסוימת כשמישהו לא עונה לטלפון.
בחיפה, בכניסה לאולם חיכה לי אבירם גיל (בצילום). אבא שלו, אוטו גיל, היה צלם וחבר של אנה ריבקין-בריק, ולקח אותה לצילומים ברחבי הארץ. הספרים שבידיו חתומים ע"י אנה, ואת הצילום שלו כנער, היא צילמה.
מחיפה מיהרתי לת"א, כדי לנסוע לר"ג, לתקן את הזכוכית השבורה, ובתום 650 ש' ושעה של מריטת עצבים הצלחתי להגיע הביתה כדי לשטוף את עמל היום ולהחליף גרדרובה לקראת המסע לירושלים, שכידוע, אורך בימינו לפחות שעתיים. הספקתי לסעוד בחטף ארוחת יומולדת מפוארת (גספצ'ו ופיצה) במסעדת הסינמטק, ובכך חיסלתי את תקציב האוכל שלי לחודש.
מתברר שהירושלמים לא נוטים לדייק, ומבחינתם הקרנה ב-19:00 זה בגדר המלצה, כך שבלגאן לא קטן השתרר באולם. כל המאוכזבים, כולל צופים קבועים, יוכלו לצפות בסרט בירושלים בחודש הבא.
ובזה תמו חגיגות היומולדת שארגנתי לעצמי עם עצמי ועם עוד כמה מאות צופים.
אני נהניתי.

* בין העיתונים בהם עבדתי היה נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה העברית, העיתון הכי קרוב לרוח סדרת ספרי ילדי העולם, ולאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היום אני סוגרת מעגל: בנשיונל ג'יאוגרפיק קידס התפרסם ראיון איתי. Naama Toren, חברה מהניינטיז – היינו מבלות במדבר ובגלולה*, תוהות על פשר החיים – ראיינה. ובסוף יש גם מסר לילדים.
*מי שלא יודע במה מדובר, לא נורא.

norikoooo

מדי פעם אני זוכה לקבל או לראות ממורביליה של אנה ריבקין-בריק מהצופים המגיעים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היום הגיעו לסינמטק ת"א סמדר מקיבוץ דפנה (הקשור לאחת התעלומות הנפתרות בסרט) ושתי בנות הדוד שלה, אחת מ-צובה והשנייה מתל אביב, ועמן גלויה מצולמת (ברכבת שנה טובה) שכתבה אנה לדוד שלהן, אברהם (אבּי) שוורץ, בכיר במוסד לעלייה ב'. מי יודע היכן נפגשו לראשונה אנה ואבּי.
היה כיף ונחמד באולם המלא (המאוכלס גם במי שצפו בסרט היום בשנייה, בשלישית וברביעית!), כשבאולם שלצדו נערכה הקרנה מקבילה של הסרט שלי לחברי אקדמיה שצריכים להכריע איזה דוקו יזכה בפרס אופיר.

אנהמדפנה

1:30 בלילה, כביש החוף, בדרחזרה ליפו. אני ממשיכה לאתגר את עצמי בנקודות ציון וזמן שונות על פני המפה צרת המותניים שלנו במסע עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. למשל, כפר תבור. שנים אני רואה את ההר מרחוק, מהכבישים הראשיים, ורק היום הגעתי למועדון המושבה הוותיקה, שחבריו נפגשים כבר עשרות שנים. במקום לנסוע לתל-אביב, הם מביאים את תל-אביב אליהם, ובשישי בערב הבאתי להם לא רק את תל אביב, אלא גם ריחות, מראות וקולות מילדות רחוקה רחוקה, מישראל של אמצע המאה שעברה.
מחשבות מהדרך: איך לתעד את המסע הזה.
[תודה רבה לGuy Amiad]

dvorit2015

* הסרט הוקרן בפני מובילי החינוך של חולון. בדברים שנשאה חיה שיטאי, מנהלת מחוז ת"א של משרד החינוך, אמרה שצריך לשאוף שכמה שיותר תלמידים יעשו בגרות במתמטיקה חמש יחידות. זקפתי גבות בתדהמה. למממה? אין עשרות נושאים הרבה יותר חשובים מכך? אין מאות דרכים לפיתוח החשיבה, הדמיון, היצירתיות? שיטאי לא נשארה לתוכנית האמנותית: להקת נוער חולון לייב, שהפליאה לשיר, והקרנת הסרט. הלו"ז שלה עמוס בדברים החשובים באמת.

המסע לשיפור תנאים ברכבת אף פעם לא יעלה יפה. עזבת קרון עם תינוק בוכה מאחור ועם זאת שמנהלת את כל חייה מולך בסלולרי? הקרון הריק שמצאת יתמלא בדיוק באותם אנשים בתחנה הבאה.
אבל למה לקטר, חוזרת מסדנת התחקיר על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לילדים בספריית נהרייה. זו הייתה סדנת בזק, להעביר בשעה נגיעות קלות מהתחקיר. הכי כיף היה לראות אותם לאחר מכן צופים מנקודת תצפית אחרת, וגם לשמוע את הסבתא שבאה לצפות בפעם השנייה בנהרייה, הפעם עם ארבעת נכדיה.

נהרייהילדים

* סוף החודש, קרן רבינוביץ' מעניקה לסרט 50,000 ש'!

PK_LOGO_NEW_WHITE

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אוגוסט

איפה ניפגש באוגוסט, החודש החם בשנה?

לוח מחוזק ומשודרג לסינמטק ת"א לרגל החופשה, הקיץ ובכלל

1.8, שבת, 11:00 (בנוכחותי)
7.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
14.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
15.8, שבת, 19:00
19.8, רביעי, 18:30
22.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)
27.8, חמישי, 19:00
29.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)

אירוע פרטי:
1.8, 21:30, מכבים

אוזןבר (האוזן השלישית בקינג ג'ורג' 48 בתל אביב)
2.8, ראשון, פתיחת אולם ב-19:30, מתחילים ב-20:00

מסילות:
3.8, שני, מתכנסים ב-20:00

חיפה:
12.8, רביעי, 10:30, אולם טיקוטין
31.8, שני, 10:00, בי"ס גניגר (אירוע סגור)

נהריה:
17.8, 17:00, אירוע לילדים בספרייה

טבעון, מרכז הנצחה:
6.8, חמישי, 11:00
10.8, שני, 11:00
12.8, רביעי, 19:00

ירושלים:
12.8, רביעי, 19:00, סינמטק
24.8, סודי ביותר

כפר תבור:
14.8, שישי, 21:30

חולון:
16.8, ראשון, 10:00, יום היערכות עירוני למובילי החינוך בעיר (אירוע סגור)

ת"א:
26.8, רביעי, 17:00, בית אריאלה, פעילות לילדים+הקרנת הסרט (מספר המקומות מוגבל)
מחיר: 20 ש'. פרטים והרשמה בספריית הילדים והנוער טל': 03-6910141-5 (שלוחות 246, 257)
childrenba@tel-aviv.gov.il

הלוח יתעדכן, בכפוף לשינויים, במהלך החודש

איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

מלכת יפן הייתה כאן

יולי היה מהמסעיר שבחודשים, מבחינת תנועת ותנופת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי ישראל.
לא רק שהיה זה חודש מרובה צפיות ואירועים לסרט, אלא שאורחת כבוד חד פעמית הגיעה ביקור ראשון בהיסטוריה בישראל, לפסטיבל סרטי הילדים שהיה בסינמטק ת"א. חמישה ימים בלבד הייתה פה הילדה מיפן, חמישה ימים מלאים וגדושים.

הגעתי לקבל את פניה בשדה התעופה בבוקר ה-1 ביולי (בצילום למטה), ובבוקר ה-6 ביולי ליוויתי אותה עד לאגף ההמראות. מצד אחד זה היה ביקור מאוד המוני וגועש, ואפילו שגריר יפן קיבל את פנינו ואירח אותנו בביתו, מצד שני מאוד דאגתי והקפדתי לשמור על פרטיותה של נוריקו-סאן ולגונן עליה. בשבת אכלנו במסעדה בתחנה (באי המקום לא זיהו את הסלב והארוחה עברה בניחותא), ולאחר מכן אירחתי את המשפחה בביתי, לבקשתם. זה היה מאוד מלחיץ, מאחר שביתי הקופסתי והבלתי מדוגם בלשון המעטה לא ממש מתאים לאירוח סלבז, או לאירוח בכלל, ועמלתי כחצי יום, בשבת, להפוך אותו ראוי לישיבה קצרה על הספה הקטנה. התקרובת שהיגשתי (היינו אחרי ארוחה במסעדה), הייתה תה קר מעשה ידיי (ממנו התלהבו מאוד), מיץ רימונים מבוקבק, ענבים ירוקים ודובדבנים אדומים. מתברר שדובדבנים אלו, שלנו, נקראים בפי היפנים דובדבנים אמריקאים, ושהם יותר אדומים ויותר בשרניים מהיפנים.

נוריקובנתבג1.7

את האנרגיה שהייתה בסינמטק ת"א ביום שישי, 3 ביולי, קשה מאוד לשחזר ולתאר. מאות הגיעו לצפות בסרט ולפגוש את נוריקו-סאן הילדה מיפן, שגם חתמה להם על ספרים. פה העליתי חלק מדבריי בסינמטק.
אניבסינמטקגליהאלונידגן
צילום: גליה אלוני דגן

וראו את הצילום של איציק בירן:
התור

קודם לכן היה ההיילייט האינטימי של הביקור. נוריקו ואני, רק שתינו, נסענו לקבר של אנה ריבקין-בריק, נוריקו קנתה זר פרחים והניחה על הקבר.

IMG_0288

אני לא רוצה להעיק בעוד ועוד תמונות וסטטוסים, אבל הנה אחת הגדולות:
נוריקו צפה בים המלח, מגשימה את חלום חייה.

נוריקוביםהמלח

ועוד דבר מרגש שקרה החודש, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסל תרבות ארצי. מה זה אומר? שכל בית ספר בישראל (ביישובים המחוברים לסל) יוכל להזמין את הסרט ואותי לצפייה, בסבסוד היסטרי של משרד החינוך. אני מה-זה שמחה. הורים, מורים, מנהלים ורכזי תרבות מוזמנים להזמין, לדווח ולהפיץ, ואני אגיע לכל מקום.
צריך להבין את גודל העניין: עד הבכורה כלל לא ידעתי שהסרט מיועד ג ם לילדים. עבר זמן עד שקלטתי.

IMG_20150714_102154

בבית הראשונים בכפר שמריהו שחזרו עולם שהיה: מקרר קרח, רדיו אימתני כמו שחלקנו זוכר. מוזיאון. גם פה מאמצים את טרנד הקרנות הקיץ של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" ממש בחצר עם המחרשה והמשדדה. המארגנת שאלה אותי אם המרצדס בחניה שלי. היא שאלה ברצינות:)

המילה ששמעתי הכי הרבה בכפר שמריהו הערב היא "תודה". אנשים הודו לי על שעשיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבילם. פשוט כך. "תודה". כמה מרגש זה לשמוע מילה אחת ויחידה על סרט שעשית? אין לתאר.

– חזרתי ממועדון המנהרה בקיבוץ עברון, שהוקם, עקב מחסור בברזל בזמן מחה"ע ה-2, בשיטת הבנייה הקמרונית העתיקה מלבני חימר ובטון רק כציפוי עליון. המבנה הוקם ע"י מייסדי נאות מרדכי שישבו במקום ב-1946-1941. כשעברו הנאותים לגליל העליון הפך המבנה לחדר האוכל עד 1960, ומאז ועד 1997 שימש ככלבו של הקיבוץ. ב-1999 שופץ והפך למועדון המנהרה. והנה הכל מתחבר: נאות מרדכי מככב בסרט.
– חלק מהעברונים התגלו כביישנים, ושאלו את שאלותיהם רק בתום השיחה, באופן פרטי. התגובה הכי מרגשת הייתה של מימי, יפנית הנשואה לאבנר מעברון, שהגיעה לסרט עם הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן" שקיבל אבנר בגיל 5, ועם בתם עדן. מימי חיבקה אותי אחרי ההקרנה ואמרה לי שלא תשכח את הערב הזה כל חייה, ושהתרגשה עד מאוד, וביקשה שאחתום לה על הספר הישן של אבנר.
– ילדה אחרת בקהל אמרה לאמא שלה, ברגע שנגמרה ההקרנה, שהיא רוצה לצפות בו שוב, מהתחלה:) נו, נחת.

– חזרתי נרעשת מהקרנת שבת אחה"צ הקבועה בסינמטק ת"א. ראשית, כל באי האולם המלא לא ידעו על החידוש: השקופית המהממת שיצרה הוצאת הספרים לרגל השקת המהדורה החדשה מקשטת עכשיו את האולם לפני כל הקרנה. מקסים.
גם היום צפו הרבה ילדים בסרט, וכולם היו פעילים ושאלתנים להפליא. ילדה אחת שאלה "תהיי מוכנה לחתום לנו על הספרים אחרי שייגמרו השאלות?" לתשואות הקהל. אישה אחת שאלה אם נגמרו תלאות ההפקה עליהן קראה ב"הארץ" והסברתי שלא (באמצעות הסטנד-אפ שלי, המשתדרג מדי שבוע, על תוכניות האיכות המשודרות בטלוויזיה לעומת הסרט שלי, שלא מתאים ליפעה הזאת), ואז מישהי אחרת שאלה איך קסטינה תקשורת השקיעה בסרט אם לא היה לו גוף שידור, והסברתי שראשית, מי חשב שהסרט לא יימכר? ושנית, שיש אנשים גדולים מהחיים, ומפאת צניעותם לא אזכיר שמות פה (אבל באולם הזכרתי ועוד איך).
עוד אירוע בו בלעתי את הדמעות לפני שהתחלתי לדבר. מהתרגשות כמובן.

נוריקודבר1959
בעבודת תחקיר על סרט (למשל) מגיעים פעמים רבות למבוי סתום. אחד הדברים שעבדתי עליו, אני חושבת שנה לפחות, במהלך החיפושים אחר נוריקו-סאן זה גזיר העיתון הזה, מ"דבר", 1959. ראשית חיפשתי את הציר היפני, הייתי בטוחה שהוא המפתח לנוריקו, שאין ספק שהוא יצר איתה קשר. העסקתי בכך את עובדי שגרירות יפן בישראל ללא סוף. מיליון שאילתות ובקשות שהעלו חרס. לא נמצא הציר, לא בתו ולא הסרטון.
המילה "סרטון" בידיעונת טלטלה אותי קשות והלכה עלי כשפים. סרטון על נוריקו-סאן! הייתי באקסטזה. חיפשתי את מכון "בינאור", שאינו קיים יותר, את בעליו ואת פועלו. בסופו של דבר, אחרי חפירה עד הקצה השני של כדור הארץ מצאתי שהסרטונים מאופסנים בספריית "פסג"ה" (אגף פיתוח לעובדי הוראה) ברחוב טשרניחובסקי בת"א.
נרגשת ובטוחה שהר הבית בידי, קבעתי שם פגישה עם מחזיקי האוסף, סיפרתי להם כמובן קודם לכן את סיפורי, את סיפור הסרט, והגעתי למקום. מצאתי את גלילי הסרטון "נוריקו-סאן הילדה מיפן" (וגלילים של ספרים נוספים מהסדרה ילדי העולם). מה התברר? שבעל המכון פשוט הסריט את דפי הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", והיה מקרין אותם בפנס קסם, או מה, בגני ילדים ובבי"ס, תוך שהגננות והמורות מקריאות את הסיפור לילדים. זו הייתה אנקדוטה נחמדה, אבל מבחינתי עוד מסלול-תחקיר עם ציפיות בשמיים שהסתיים בלא כלום.
(מתוך טיוטת הספר שאולי ייכתב על המסע שלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?)

בצילום, הדשא של קיבוץ עינת, לפני השקיעה ולפני בוא הקהל. לפעמים, מרוב עיסוקים ועניינים לפני ההקרנה, אני שוכחת לבקש שיצלמו את הקהל ואותי, וזה מה שקרה גם היום, ועוד כששני חברים שלי היו בקהל: טל שניידר שצפתה בשנית, הפעם עם אמא, והצלם אילן נחשון, שנאות לבוא לצפות בסרט רק כשזה הגיע למרחק מטר מהבית שלו (וכמובן עזר לי גם היום, כמו תמיד).
– ממש חצי מהקהל היה ילדים, שלהם נפרשה מחצלת ענקית עם כריות לפני הבמה. המסך המשובח, אגב, נקנה במיוחד עבורי (טוב, ועבור כל הסרטים הבאים בעינת).
– הילדים של עינת זוכים בתואר הילדים הכי פעילים, הכי מלאי ביטחון עצמי, והכי חכמים מכל ילדי הקיבוצים שבהם הייתי, עם שאלות מעולות. בסוף חתמתי להם על הספרים, וטרנד חדש פשה בשניות ביניהם: כל הילדים ביקשו כרטיסי ביקור שלי. בחיי. אגב, שאלתי אם ילדי הקיבוץ לומדים גם בפ"ת, והחברים הסתכלו עלי בבוז עמוק: כאילו, השתגעת?
– באמצע השיחה (נו, טוב שלא בזמן הסרט) נשמעו יריות. מיד שאלתי אם יורים עלינו, והסבירו לי שלא, זו XXXXXX שמתאמנת באזור. כזו אני, ביטחון שדה מעל הכל.

קרו עוד המון דברים החודש, המון מפגשים. אפשר למצוא הכל בעמוד הפייסבוק שלי.

אה, ושכחתי, מה פשר כותרת הביניים, מלכת יפן? ובכן, זה הכינוי שהדביקה אחיינית הפלא שלי לנוריקו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? I איה ומתי בחודש מאי

לוח מאי

סינמטק ת"א:
שבת, 2.5, 17:30
שלישי, 19.5, 18:00 (בהשתתפותי)
שבת, 23.5, 17:30
ראשון, 24.5, 17:30 (בהשתתפותי)
שבת, 30.5, 17:30

אירוע פרטי בנהריה, שישי, 1.5

בית ברל, מרכז ימימה, 4.5, 12:15

מוזיאון הילדים בחולון (מתנ"סי מטה בנימין), 5.5, 13:30

South Carolina Cultural Film Festival, 8.5, 10:00

seals-2015-05SCCFF

קיבוץ גלעד, שישי, 8.5, 21:00

תולעת ספרים, מזא"ה 7, ת"א, 10.5, 20:00

קיבוץ גן שמואל, 11.5, 17:30

St Tropez & Nice International Film Festival
14.5, 20:00 (עדכון. בהשתתפותי), בו יש לסרט חמש מועמדויות
st tropez

Carmarthen Bay Film Festival, 9:30,15.5

כפר ויתקין (ע' 40 בקישור), 20.5, 20:00

מרכז קהילתי משגב, 21.5, 20:30

אירוע פרטי, ירושלים, 23.5, 17:30

ספריית מבצע יפתח, פ"ת, 26.5, 19:30

ספריית נצרת עילית, 31.5, 09:30 (כן, כן, בבוקר)

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לקט פייסבוק

* להקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? של ראשון, 19.4, הצטרפו אלי אורחים מלפלנד שמתיירים בישראל: פוליטיקאית בדימוס שפועלת למען שימור והחייאת השפה הסאמית, וקרוב משפחה של – טטטאם – אלה קרי, ש – טטטאם – נשוי ליהודיה. בתה של רעייתו מתגוררת בקיבוץ שמיר ונשואה לקיבוצניק. נו, סקופ או לא?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח על הפסטיבל הבא אליו התקבל הסרט. אם הייתי טסה לשם הייתי יכולה לצלול, לשחות עם חתולי ים, לבקר בחוות צבים ובשמורת תוכים, והכי חשוב, למצוא מקלט מס, עניין קריטי לברונית שרגל. כן כן, פסטיבל הקולנוע של איי קיימן, ביוני הקרוב:)

תמר גבלינגר: קיבלנו מתנה את אלה קרי הילדה מלפלנד. אז קודם כל, מדהים שהספר לא מתיישן – למרות צילומי שחור-לבן, הילדים התלהבו לחלוטין ממנו. וגם גיליתי לבושתי שאומרים Elle ולא Ella כמו שקראתי לה שנים עד שקראתי את הספר עם הניקוד… Dvorit Shargal צריכה לבוא לפה להקרנות.

היה זה יום סוער במיוחד שהחל בהודעה שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? התקבל לפסטיבל באיי קיימן, המשיך באבו חסן עם שני הסאמים החביבים המבקרים בישראל, עבר להודעה נוספת, הפעם מאוסטרליה, על שהסרט התקבל לפסטיבל היהודי שייערך באוק'-נוב', בשלוש ערים שונות (!): סידני, מלבורן ופרת', והסתיים בהקרנה מעולה בסינמטק ת"א, עם מפגן של הערכה ואהבה אינסופיים, מורה לקולנוע שאמר "אנחנו עוד נלמד את הסרט הזה", אדם חביב שניסה להסביר את יחס הממסד לסרט (אני לא רוצה להעליב את הממסד לעת ליל, אז אשתוק), ושיבה הביתה מאושרת. מה אני צריכה יותר מזה?

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: הסרט זכה במקום השלישי בקרב הסרטים הדוקומנטריים בפסטיבל טופלו במיסיסיפי וב-125$! אם הייתה בישראל טלוויזיה אפשר היה לצפות בו היום, יום העצמאות, כי זה סרט הכי עצמאי והכי ישראלי, בו השקעתי את כל משאביי החומריים והרוחניים, סרט שישראלים, ולא רק, מאוד אוהבים, כי הוא מדבר עלינו. אלינו. על פיסות מנשמתנו. אלא שאין בישראל טלוויזיה, ולכן אפשר לצפות בו במקומות רבים אחרים במדינה ובפסטיבלים חמודים בעולם.

תם החודש החמישי של הקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן בסינמטק ת"א, באולם מלא עד אפס מקום. אין לתאר כמה אני עדיין מתרגשת לראות את זה. שלושה אירועים דרמטיים היו בהקרנת אחה"צ הקבועה:
1. לסרט הגיעו בהפתעה אורחים שלא פגשתי עשרות שנים:
א. נדב (עם רעייתו). ידיד נעורים ותיק שקנה לי ליומולדת 18 את "גלות המשוררים"/ ברכט. אז חזרתי הביתה ואצתי לקרוא את ההקדשה בספר, שלקוחה מ"שירים לאישה" של עמיחי. אחסוך את מצעד הדמעות שלי:)
ב. איילת. עבדנו אחרי הצבא ביחד במח' למופעים בעת"א. היא אמרה לי שכבר אז ידעה שאעשה קולנוע (זה היה לפני שהתחלתי ללמוד)! נדהמתי ונפעמתי.
2. צופה אחת סיפרה שהנכד שלה בא מבי"ס עם שיעורי בית: לכתוב בעד ונגד חיים בלפלנד. היא שאלה אותו מה העניין? והוא הראה לה דף, תמצית של "אלה קרי הילד מלפלנד" בעמוד. הוא כלל לא ידע שיש ספר שכזה. הסבתא הנמרצת ביררה עם המורה, שגם היא לא ידעה למה קשור הדף שקיבלה (ממשרד החינוך?) ולא הכירה את הספר. הסבתא נתנה לילד לקרוא את הספר העתיק (שהביאה עמה לסינמטק), וקנתה לנכד עותק. כן כן, כל זה היה באמת.
3. היו היום כמה וכמה וכמה ילדים באולם. תמיד כיף!

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אפריל של פסטיבלים

1. לכבוד הפסח ובעזרת הסרט, יוצאת כעת לאור מהדורה חדשה ומפעימה ביותר של הספרים מסדרת ילדי העולם (ספריית פועלים | הקיבוץ המאוחד). הספרים מודפסים בישראל, המדינה היחידה בעולם שבה הם חיים, נושמים ואהובים. הנה אני עם הספרים הישנים (מהקיץ) והחדשים (מהשבוע), ואלו הכריכות היפהפיות שלהם, והפונט החדש.
newbooksdvoritbooks

newfontnewcovers

2. הלילה אני טסה עם הסרט לניו ג'רזי, לפסטיבל סרטי נשים.
אז אם יש לכם חברים שם, או אם אתם עצמכם תושבי המקום, הנה אני מגיעה עד אליכם. אלו פרטי הפסטיבל וזה הסמל שלו.
30.3, Women's History month, New Jersey, 17:00.
אני מקווה שאוכל לדווח בהרחבה על הפסטיבל.

Womeninmedialaurel

3. מועדי הסרט הבאים:

בסינמטק תל אביב, לאורך החודש, כולל היום האחרון של מרץ, אפשר לשלב עם הילדים הספרותיים שלכם:).

8.4, 18:00, מרכז ההנצחה בקריית טבעון, המקום שזוכה בפרס מספר ההקרנות (שלא בסינמטק) הרב ביותר! כבוד לתושבי קריית טבעון ולמנהלות המרכז, אופיר ושרון.

9.4, קיבוץ משמר העמק, בנוכחותי.

28.4, 19:30, יד לבנים, רמת השרון, בנוכחותי.

עוד שלושה (!) פסטיבלים מחכים לסרט באפריל:
טופלו מיסיסיפי (16.4, 14:00) ופסטיבל לרב תרבותיות, קליפורניה, ופסטיבל לסרטי ילדים של ביה"ס לשיטת מונטסורי בלאקנאו שבצפון הודו. הסרט יוצג בהודו שלוש פעמים: ב-7 באפריל, אחרי 9:00, ב-10 באפריל, אחרי 12:30, וב-14 באפריל, שוב בבוקר.

Tupelolaurelmulticulturalaurel

כאמור, מקווה לדווח מניו ג'רזי.

ותוספת לתיק העיתונות: "ספרים, רבותי", עם ציפי גון גרוס.
דקה 25 עד 31

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? 22.2-28.2

אם עוד לא ראיתם, ואם יש בסביבה שלכם הקרנה, ממליצה מאוד על הסרט המתוק איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? גם לא/נשים שגדלו על הספרים המצולמים המקסימים האלה, וגם לצעירות וצעירים יותר, ואפילו לילדים צעירים. זה סרט מקסים, שמספר את סיפורה של תשוקה סקרנית ללכת בעקבות הלב והזכרון וקטעי תמונות מהילדות ומספר בטוב טעם סיפור חיים של תרבויות שונות ויבשות שונות.
שווה.
ענת סרגוסטי
[מקבץ חוו"ד קודם]

איפה אפשר לצפות בסרט השבוע?

ראשון, 22.2
19:30, בית חשמונאי, מועצה אזורית גזר

שני, 23.2
קיבוץ ברעם, אירוע מתמשך ויוצא דופן.
ב-16:30 אערוך שעת סיפור לילדים ולהוריהם: אקריא שניים מהספרים ואכין את הילדים לצפייה בסרט.
ב-17:30 יושק הספר "לאה גולדברג המשוררת שאהבה לצייר"
ב-18:00 יוקרן הסרט ואח"כ אשוחח על אודותיו עם הנוכחים.

שלישי, 24.2
11:30, סינמטק תל אביב, בנוכחותי (הקרנת בוקר אחרונה!).
גם את פרפרי הבוקר החופשיים צריך לצ'פר, לא?

19:00, שעון אילינוי: פסטיבל Big Muddy.

חמישי, 26.2
21:00, בית מנפרד, גבעת עדה

שישי, 27.2
20:30, סינמטק ת"א (הקרנת שישי אחרונה).

שבת, 28.2
10:30, מוזיאון חיפה (הקרנה אחרונה בחיפה בינתיים, לאור סגירת המוזיאון לשיפוצים).
תוספת, 27.2: באקט ספונטני החלטתי להגיע בשבת בבוקר לחיפה, לטקס הנעילה:).
17:30, סינמטק ת"א

חדש! קבוצת ווטסאפ לעדכונים על הסרט.
המבקשים להצטרף, שלחו לי את מס' הסל' שלכם למייל dvoritsh@gmail.com
.