ראיונות וטריילר ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

-ראיון טלוויזיה אצל אמיר בר-שלום, יומיים לפני הפרמיירה, ב-18.10.

-ראיון במיזם התרבות "החללית" ב-31.10 אצל יאיר נהוראי. זה היה בעצם שידור חי בפייסבוק, אז אי אפשר להטמיע ולכן קישור בלבד. שעה שלמה. מולווט ועד הטרילוגיה.

-סופסוף, הטריילר של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

ובפוסט הקודם: כל הקרנות הסרט בארץ בנובמבר 2017, כמו גם שאר הסרטים!

איפה לילבס, אלה קרי, נוריקו-סאן וסיאה בנובמבר 2017?

מפעלות דבורית שרגל שמחים להציג בפניכם את הקרנות כל הסרטים לנובמבר 2017 (ייתכנו שינויים, עקבו אחר הלוח):

אתחיל מהחדש-חדש-חדש:

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:30

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק ירושלים

6.11, 19:00

16.11, 18:00

סינמטק הרצליה

9.11, 19:15

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום!

ספריית הר אדר

19.11, 20:00

אולם מופעים מזרע

20.11, 20:00

ספריית אבן יהודה

26.11, 18:00

אבןיהודה

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24.10, 16:00, בי"ח טירת כרמל (אירוע סגור)

31.10, 17:00, סינמטק חיפה

2.11, 18:00, ספריית כוכב יאיר

7.11, 19:00, "מסע נשי" בבית הבד בשרונה

15.11, 20:00, ספריית נס ציונה

נסציונה.png

16.11, 20:00, צור הדסה

23.11, 20:00, מושב כמון

28.11, 18:00, קיבוץ כרמים (מועד מעודכן)

אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו

30.10, 20:00, ספריית מבשרת ציון

איך הייתה הפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

ב-20.10.17 התקיימה הקרנת הבכורה העולמית של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".

אולם מס' 3, סינמטק ת"א, שישי, 20.10.17, 14:16. הנקודה על הבמה: אני. צילום: שלומית כרמלי

הקרנותיו הקרובות בסינמטק תל אביב:

שבת, 28.10, 11:20

שבת, 4.11, 11:30

שלישי, 7.11, 12:30

שישי, 10.11, 16:00

שבת, 11.11, 11:30

שבת, 18.11, 11:30

שישי, 24.11, 16:00

שבת, 25.11, 11:30

שני,   27.11, 21:45

סינמטק הרצליה:

8.11, 19:00

21.11, 18:00

מכללת קיי, באר-שבע

7.11, 12:15, הקרנה יחידה בבירת הדרום

והפרמיירה

זו הבכורה הרביעית שלי (אחת, "כדור בגב", הייתה קטנה ומשפחתית) והייתי כבר צריכה להיות בעלת ניסיון, כך חושבות הבריות. אז זהו, שלא. כלומר, הניסיון רק הופך את האירוע למפחיד יותר. ראשית, כל בכורה היא אירוע מלחיץ ברמות, אבל יש גם עוד משהו: לפני הטיסה הראשונה שלי בחיים (בגיל 21 הגעתי לפריז. חסכתי כסף במשך חצי שנה של עבודה אחרי הצבא) נורא רציתי כבר לטוס, אבל לא ידעתי מה זה אומר, איך מרגישים. ואז הגיעה הטיסה והבנתי. ומאז פיתחתי חרדת טיסה. כלומר, רק מהטיסה השנייה התחלתי לפחד. כך גם עם הפרמיירות. לפני הראשונה לא הבנתי כלום. לא הייתי מודעת לעוצמות שהדבר הזה מחולל. לשאלה מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את הסרט.

הפעם, לקראת פרמיירת הסרט שמסיים את הטרילוגיה הפחד והחרדה מילאו אותי בכל החודשים שלפני היום הגדול.

מאוד מאוד רציתי שהסרט יתקבל באהבה, כי במובנים מסוימים הוא דרש את ההשקעה הגדולה ביותר  מבין שלושת סרטי הטרילוגיה. טמונים בו כל כך הרבה מרכיבים מסוגים שונים, עסקתי בו בכ"כ הרבה מישורים ונושאים במקביל, כך שהעומס היה רב מנשוא.

אני מביאה פה את דבריי, וגם כמה מהתגובות שנכתבו בפייסבוק (בהמשך אביא עוד):

אני: חזרתי הביתה מהפרמיירה של איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? אין לתאר את רמת המתח, ההתרגשות, החרדה וההיסטריה שהייתי נתונה בה כל החודשים האחרונים, שלא לומר היום. היה אירוע מרגש מאין כמותו. אני מודה לכל המאות שהגיעו לשמוח איתי ואני שמחה שאהבו את הסרט. אני מביאה פה את הנאום הקצרצר שנשאתי לפניו.
מחר! מתחילות ההקרנות בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ. לוח נובמבר יתפרסם בקרוב.
מוכנים? הנה הדברים שאמרתי. תמונות יתפרסמו כשכל הצלמים ישלחו את תוצרתם:)
*
ברוכים הבאים להקרנת הבכורה העולמית של "אֵיפֹה לילבס יַלְדַּת הַקִּרְקָס וּמָה קָרָה בְּהוֹנוֹלוּלוּ?". אני, דבורית שרגל, שמחה מאוד לראות את כולכם. לְכָל אֶחָד מִכֶּם יֵשׁ חלק בִּיצִירַת הסרט הזה וּלְמַעֲשֶׂה בְּכָל הַטְּרִילוֹגְיָה.

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל "אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?", שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. אבל בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת חיי התגלגלו באופן מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, פלאי, שֶׁלוּוָה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. כשאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה אני לֹא מַאֲמִינָה שעשיתי את כל הדרך הזו.
הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

אבל למה בכלל טרילוגיה? כי לא רציתי להיפרד מהספרים ומהדמויות. רציתי לדעת עוד על אנה ריבקין-בריק, הצלמת, עוד על עצמי. רציתי להבין מה אני זוכרת מהילדה שהייתי כשקראתי את הספרים. מה זה זיכרון. איך אפשר לאחוז בו, אם הוא אמיתי ומה קורה כשהוא נעלם? משתבש? וְגַם, אִם דֶּרֶךְ הַזִּכָּרוֹן, אותו אני אוחזת בצבתות ברזל, אוּכַל לְהַנְפִּישׁ אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מפ"ת.

לא מעט קסמים ושעשועים יש בסרט הזה, שהעלילה שלו משופעת בקווים מקבילים בין הסיפורים. מצאתי בו תשובות להרבה מהשאלות שלי. לא תמיד תשובות עולצות, אבל תמיד עם קו ורוד דק באופק.

אני מוֹדה מִכָּל הַלֵּב לָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ אִתִּי עָל הסרט: מִיכָאֵל בַּלָּק וַאֲשֶׁר סבידנסקי שֶׁצִּלְּמוּ, שְׁלוֹמִית כַּרְמלִּי שֶׁערְכה, עוֹדֵד זְהָבִי שֶׁכָּתַב אֶת הַמּוּזִיקָה ומִיָה הרמן-צָבּרי שֶׁקּוֹרֵאת וְגַם שָׂרָה. וּלְמִי שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַגְּמָר: ערן מושקטל שעיצב, אור קפלן, אביב פרס, אורי גלאון, נעם לוי ואהרון פאר.
וְכַמּוּבָן, לְכָל מִי שֶׁתָּמְכוּ בּלילבּס וּבְכָל הַסְּרָטִים שֶׁלִּי וּלְקֶרֶן רָבִּינוֹבִיץ' וְלָעוֹמֵד בּרֹאשָׁה גִּיּוֹרָא עֵיני, שעזרו לי לסיים את הסרט.

תּוֹדָה לְכֻלְּכֶם,
נִתְרָאֶה בְּעוֹד 54 דַּקּוֹת.

——————————————————————-

יובל לוי: דבורית הייתה העורכת שלי בשלושה עיתונים ועל כן זכתה לתואר ״עורכת שלושת המלחמות ״. נשארנו חברים גם אחרי שעזבתי את עולם העיתונות והערצתי את היכולת שלה להמשיך להילחם על מקומה ודרכה תוך חריקת שיניים תמידית בעולם התקשורת הנבזי. הערכתי אליה גברה כשהחליטה לעזוב את המקור היחיד לפרנסתה ובחרה לצאת לדרך קשה עוד יותר, כהרגלה לבד תוך בחירה בעצמאות מוחלטת. כשיצא הסרט הראשון בטרילוגיה שבאה היום לסיומה הוכנו בהלם. זה היה מקורי מרענן שנון ומצחיק. לסרט השני כבר חיכינו תוך הפגנת פמילאריות והוא סיפק לנו רגעים של עומק רגשי ואהבה גדולה לאפריקה שלפחות אחד מאיתנו חולק עם דבורית. לקראת הסרט השלישי גם רננה כבר הייתה מגויסת לחלוטין. היא קראה כל ספר, עקבה אחרי הסיפורים ונהנתה מהפגישות עם דבורית, שמצדה הכירה בכישרונות המיוחדים של ילדתנו עוד כשהייתה פעוטה בת שלוש. היום הגיע המסע לסיומו והותיר אותנו עם דמעה גדולה בזווית העין. דבורית פיצחה את חוויית הילדות של דור שלם ונתנה לגעגועים לאותה תקופה מסגרת ראויה, תכלית ותוקף רגשי עמוק. בקיצור, אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: מחר זה מתחיל בהקרנות מסודרות רוצו לראות!!
צילומים באדיבות הדוקטור.

————————————————————————–

גליה אלוני-דגן: לא יפה, דבורית.

השישי-שנ"צ שלי הוא עניין רציני. אפילו הילדים שלי כבר מדקלמים מתוך שינה ש"מי שמפריע לאמא לישון בשישי בצהריים, מאבד תנוך". עד כדי כך.

ולא, זו לא השעה שנקבעה להקרנת הבכורה שהרסה לי את השנ"צ. להיפך. תכננתי לחזור הביתה בארבע, להיכנס למיטה ולהמשיך במסורת ללא הפרעה. אבל אחרי מאבק קצר הבנתי שאין סיכוי. אני טעונת רגשות, מחשבות ורשמים בעקבות הצפייה בסרט. אז ישבתי לכתוב, ואל דאגה – לטוב ולרע, אני לא אשכח לך את זה.

ביקשת להימנע מספוילרים, וזה מעקֵר, מבחינתי, את האפשרות לכתוב כאן את כל מה שאני באמת רוצה לומר. לכן, יהיו למכתב הזה שתי גרסאות. האישית, שאותה אני שולחת אליך, לעיניך בלבד, והציבורית – שאפרסם כפוסט בפייסבוק, עם הרבה טקסט מושחר, שישמש כטיזר למי שהחוויה עדיין לפניו.

"אף פעם לא ראיתי סרטים כאלה.

אישה רגילה, כמוני וכמוך, ואיזו הפקה! ואיזו עריכה! מדהים"

(טל, בן 11, באוטו, בדרך הביתה)

"אוף, אני כבר לא יכולה לחכות. חיכיתי כל הגן"

(ילדה בשמלה משובצת, במעלית לקומה 1- בסינמטק)

בכורה של סרט שמתחילה עם שבבי קוקוס בפואייה, היא כבר עניין מבטיח. לא קרקרים עבשושיים, לא ביסלי, רחמנא ליצלן. שבבי קוקוס! לא יכולתי שלא להעריך את המחווה. בחיי ובלי טיפת ציניות. נפלא. כמעט הרגשתי בהוואי.

עוד בטרם כבו האורות באולם, וכבר התחוללה דרמה, כשאחת הצופות החליקה במדרגות ושברה את הקרסול. מעולם לא הייתי קודם בסיטואציה שבה באמת שאלו בקול רם אם "יש רופא באולם", ויכולתי רק לדמיין איך את מרגישה ברגעים האלה, כשגם בלי האירוע המיותר הזה, והעיכוב (שלא הטריד את הקהל כהוא זה, אגב) את מתוחה ונרגשת כל כך. אני יכולה רק לקוות שהכל הסתיים בטוב, שהגברת תשוב בקרוב להלך בינינו וגם תזכה לראות את הסרט שהחמיצה. כי מאוד, מאוד כדאי לה.

אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, בחושך. בעיקר דוקומנטריים. החשיכה מאפשרת לי לחוות אותם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לפעור עיניים גדולות כמו ילדה, לדמוע כשמתחשק לי, לצחוק בקול רם בלי שיידעו שזו אני. עשיתי את כל אלה, ולא פעם אחת, לאורך כל 54 הדקות של הסרט. וגם על זה רציתי להודות לך. כי לא תמיד אני זוכרת להיות כל כך אני,  וזו הייתה הזדמנות מצוינת.

"לילבס" הוא, בעיניי, הסרט העמוק, הבשל ולכן גם המוצלח ביותר מבין השלושה – אם כי כולם היו נהדרים בעיניי. אבל הפעם, אולי בגלל שגם אני כבר צופה "מתורגלת" וידעתי שאני יוצאת בעקבותיך למסע מסקרן, הרגשתי שקיבלתי בדרך מטען משמעותי נוסף, מעבר לחוויה הבלשית ולמתח המתבקש. הרבה חומר למחשבה, הרבה שאלות – חלקן נשאלו בקולך, חלקן נשאלו בראשי – על נושאים שמעסיקים אותי לאורך חיי: געגוע, זיכרון, התבגרות, אובדן, ילדות (רשימה חלקית). רצו החיים (כתבתי "רצה הגורל", ומחקתי) והמסע הזה סיפק לך, ולנו, לא מעט רגעים כאלה במהלך הסרט:

כש[…] והיו עוד רגעים רבים כאלה, שימשיכו איתי הלאה.

המוסיקה (עודד זהבי) פשוט נפלאה. מדויקת. שובת לב.

הנעליים (מיכל פרנקל) פשוט יפהפיות. מסע כזה ראוי לנעליים כאלו, ולהיפך.

העריכה (שלומית כרמלי) מוצלחת כל כך, עד שגם מופרעת קשב כמוני לא התפתתה ולו לרגע לבדוק מה השעה בסלולרי. תק-תק-תק, ונגמר לי הסרט.

מעציב לדעת שהסתיימה הטרילוגיה.

מסקרן לדעת האם את כבר יודעת, או אפילו עובדת על, הפרויקט הבא שלך. אני סקרנית לגביו מבלי שאדע מהו.

ומאד מעורר הערכה לדעת שוב, שאת כל הסרטים שלך עשית לגמרי לבד, בעשר ציפורניים עקשניות, שהתשוקה שמניעה אותן מעוררת פליאה, כבוד וקנאה. כן, ככה קוראים לזה. קנאה.

במידה מסוימת, הטרילוגיה שיצרת מכאיבה לי, ו"לילבס" במיוחד. ניסיתי לחשוב, עוד במהלך הצפייה, האם זהו כאב מריר-מתוק, של נוסטלגיה מהולה בצער. כנראה שכן. אם כי נדמה לי שככל שאני מתבגרת, המתוק – מתוק פחות, ולפעמים אפילו קצת מדכדך. לא שהכל היה דבש שם, ברחובות של שנות ה-70. ממש לא.

אני לא יודעת אם אני יוצאת מהכלל מהבחינה הזאת, או שזו הרגשה משותפת לרבים מהצופים. בכל מקרה, ברור לי שהסרט הזה – ושני קודמיו – הם חוויית חובה: לא רק לדבורית, הילדה מפתח תקווה, ולא רק לגליה, הילדה מרחובות, אלא לכל מי שהיו (ולכל מי שעודם) ילד/ה ממקום כלשהו.

זהו, הלכה לי השנ"צ באופן סופי וברור, לפחות עד שישי הבא. אבל היה כל כך שווה.

הביקור הזה, במחוזות הזיכרון שבין הגעגוע לתעתוע, כרטיס הכניסה הזה שנתת לי, ולכל מי שישב/ה באולם, לעולם המרתק שאת חיה ויוצרת בו – הוא מתנה יקרה מאד.

הטרילוגיה כולה היא בעיניי שיר געגועים חובק עולם, אנושי ונוגע, בכל שפה, גיל וצבע. מהוואי ועד יפן, מאירופה ועד אפריקה, מפתח תקווה ועד רחובות. ואם לא שמעת (שורה 6, באמצע) אז הנה, עוד פעם: מחיאות כפיים סוערות.

תודה גדולה,

גליה (וגם טל, כמובן)

——————————————-

מיא עשת: היום, כשהחורים הכי נידחים בעולם כבר נכבשו ע"י חברות התעופה המסחריות, וכל הפייס והאינסטה מלאים בתמונות מזנזיבר, מאיי אנדמן ומגרוזיה ההו-כה-אותנטית, קל להתפתות ולחשוב שאנחנו כתיירים יכולים גם באמת להכיר את התרבויות האלה ואת האנשים שחיים בהן. רק כשרואים סרט כמו 'איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?' מבינים עד כמה המחשבה הזאת היא אשליה.

חזרתי עכשיו מבכורת הסרט, שיצרה דבורית שרגל, והתקיימה בסינמטק תל אביב, ואני אומרת לכם – לא רק לכו לראות, אלא רוצו. ולא בגלל שדבורית היא חברה שלי – אחת הבודדות שנותרו אחרי שנים של סינון קפדני משני הצדדים. בראיון טלוויזיה ל'כאן' יעצה דבורית להכין את הממחטות, ואכן – זה סרט מרגש ומבכיא, ויותר מזה, סרט מתח המתפרש על פני שלוש יבשות, שאין שום מושג כל דקה בו מה יקרה בדקה שאחריה.

זהו השלישי בטרילוגיית הסרטים שלה, המתחקים אחר גורלם של מי שכיכבו בספרי הילדות של הדור שלנו, בסדרת 'ילדי העולם' של הצלמת השבדית-יהודייה אנה ריבקין-בריק, שאיירה בטקסטים חברתה אסטריד (בילבי) לינדגרן. הילדים של אז הם בני שישים פלוס היום, וריבקין-בריק ז"ל מזמן (וקבורה בחולון), ועצם הניסיון לאיתורם הוא מבצע בלשי מרתק, שלו נרתמה דבורית בשבע השנים האחרונות.

לריבקין-בריק לא היו ילדים (למרות שהיתה נשואה לגבר ממש שווה וחתיך!), היא בחרה שלא להביא אותם לעולם של תקופת מלח"ע השנייה כי סברה ש"הדבר הכי טוב לילדים הוא לא להיוולד". לעומת זאת, היא מאוד אהבה ילדים והצליחה להתחבר אליהם, וספריה, שכדי לצלם אותם נסעה בכל העולם, שבו את לבותיהם ודימיונם של המוני ילדים באירופה ובארץ בעידן הטרום-מחשבי ועוד לפני אפילו שהטלוויזיה כבשה כל חלקה בחיינו. גם לדבורית אין ילדים, מבחירה,ֿ והיא לכן מרואיינת מבוקשת (וסרבנית) בקרב כל מיני תחקירניות בנות עשרים וכלום שחושבות שזה נורא נורא חתרני לעשות מיני אייטמים נועזים על הנשים המוזרות האלה.

כנגד הדפקט העצום של אי-השרצה, אני יכולה לסנגר על דבורית ולספר שבסרטים שלה היא מצליחה ליצור חוויה מרגשת כמעט כמו החוויה שנגרמת להורים מהקשקוש המזעזע שהילד הפרטי שלהם מביא מהגן וזוכה לשבחים של מדאים ומאמם, וגם, כן, אם נחזור לתחילת הסטטוס – מצליחה לגרד במעט את מעטה המסתורין של תרבויות שכל כך רחוקות מאיתנו, גם בעידן הגלובלי.

האם אי-הולדה היא בעצם, בניגוד למה שחשבנו, המפתח לאהבת ילדים ולסבלנות אליהם? או אולי המפתח לחיים מלאי עניין ומאושרים? או ליצירה של משהו בעל ערך? בשביל להתחיל לענות על השאלות האלה תצטרכו לצפות בסרט, שמוצג החל ממחר בסינמטק תל אביב ואח"כ בכל הארץ.

——————————————————-

מיכל פרנקל אז למי שהתעניין – הנה הנעליים מהסרט(:
זה הזוג הספציפי ממש (!), והן צוירו במיוחד עבור Dvorit Shargal, שביקשה שאם אפשר, אולי שיהיו ציורים שקשורים למסע. בגלל הסרט. וכך שילבתי נופים מגוונים, ובהם מכוניות, רכבת, סירות, מטוסים, וגם כדור פורח או שניים – פשוט לא הייתי בטוחה במה דבורית תבחר להתנייד ורציתי שיהיו לה כל האופציות.


אתמול היתה הקרנת הבכורה של השלישי בסדרת הדוקו המעולה שלה
איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. היה מרגש באמת באמת. דבורית לא מוותרת בקצוות של העשיה ובוודאי שלא בלב. אני כותבת רק היום – לקח לי זמן להמליל לעצמי את התחושה המיוחדת שעלתה בי כשישבתי באולם וצפיתי בסרט, אבל בסוף הצלחתי: זה היה כמו להיות בתוך חלום. ממש כך. כי *הזמן והמקום איבדו משמעות איכשהו*, ומה יותר טוב מזה כדי לספר שהיתה שם חוויה מלאה אנושיות, שעטפה אותי כצופה?
אני מנסה להבין כדי להסביר איך היא עשתה את זה (בלי לספיילר. בלי לספיילר). אז יש את השילוב של עשיה פרקטית בוגרת עד פרטי הפרטים עם הצמדות לאותנטיות ילדית וזה משובח, ואפשר להפליג עוד בשבחים, אבל, כידוע, אין באמת משהו שיכול להסביר את ה'בוינג' של הקסם, כי ככה זה באמנות. וגם אחרי הסרט אגב, עלו מחשבות על מהות החיים ועוד. כמו שאוהבת.
ממליצה על הסרט בחום – זו אמנות ייחודית ושווה במלוא מובן המלה – 

———————————————-

אורלי מזור-יובל: לא פעם, כשאני אומרת לאנשים מה כתובת המייל שלי, אני נאלצת לחזור עליה פעם ופעמיים, ואף להסביר: לילבס, כמו לילבס ילדת הקרקס, לא מכירים? גם חבריי מפורום השפה העברית, עליו השלום, לא תמיד הבינו מה עומד מאחורי הניק שלי, וכיצד הוגים אותו, ואילולא נמחקו רשומותיו הדיגיטליות של הפורום מאלמנך הזמן הייתי יכולה לצטט שרשורים שלמים שדנו בו. הסברתי שלילבס היא גיבורת ילדותי הספרותית, ולא פעם סיפרתי – בין השאר בפורום העורכים כאן – איך ידעו כולם שנועדתי להיות עורכת לשון (כשהקריאו לי את הספר, ואני כבת ארבע, בקטע שבו לילבס אומרת "אני נורא כועסת על ליאו", אמרתי, לא אומרים "עליהו", אומרים "עליו"). רציתי כפכפי עץ כמו של לילבס, ובגד בלט לבן עם חצאית קטנה כמו של לילבס, ולעמוד על סוס נקוד בזרועות מונפות כמו לילבס. מיפת פיפת ומוריפת, קרא לי אבא שלי במלעיל את מילות הקסם שלה, ולרגע הייתי ילדה שוודית בלונדינית שחיה בקרקס. Dvorit Shargal ידעה היטב מיהי לילבס, וכל מה שלא ידעה – תסמכו עליה, היא ביררה. אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט השלישי בטרילוגיה שלה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? באתי כמובן בהתרגשות גדולה אבל גם בחשש גדול להתאכזב. כדי שלא לעשות ספוילרים, כמו שדבורית ביקשה, אגיד רק שיצאתי בתחושה של רוממות רוח. גדעון, שמכיר את לילבס רק דרכי ולא מתרגש ממנה כמוני, היה מרותק ומוקסם לא פחות ממני, ללמדכם שהסרט נוגע גם במי שאינו מחובר רגשית מילדות. וכשנדלקו האורות בדק את פניי לבקשתי ואמר שלא, האיפור לא נמרח לי מהדמעות. מהיום בקולנוע, אל תחמיצו.

—————————————–

גיא עמיעד: חזרתי עכשיו מהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונלולו"
של היוצרת Dvorit Shargal.
הסרט הוא השלישי בטרילוגיה שמבוססת על ספרי ילדים שלפני 50 שנים היו למעשה הגרסה המוקדמת של האינטרנט.
הסרטים הם תוצר של חלום ועבודה קשה של דבורית שהצליחה לגייס קהילה שלמה לעזור לה להגשים.

הזדמן לי ללוות את דבורית וקצת לעזור לה במסע המרתק שלה (יש אפילו קרדיט בסרט!) ובעיקר חוויתי איך סיפור קולנועי אישי נוגע בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מקומות.

ואם עד עכשיו לא הסתקרנתם ללכת לראות, קבלו המלצה חמה על סרט רגיש ומיוחד שעוסק באנשים, זיכרון והגשמת חלומות.
ההקרנות לקהל מתחילות מחר בסינמטק תל אביב. מומלץ.

שבת שלום

————————————-

שלומית כרמלי (עורכת הסרט): לא ראיתי את הסרט הרבה זמן ואני חייבת להודות שהתגעגעתי ואחרי מיקס סאונד ואון ליין אני חייבת לציין שהוא ממש הפך חתיך. לא צילמתי הרבה, אבל היה חשוב לי להראות לכם את התור הגדול, את האולם המלא ובמיוחד עד כמה אהובה דבורית שרגל.

אוקטובר 2017: פרמיירה, דיוידי, אפריקה!

חודש אוקטובר 2017 עמוס באירועים.

14.10, 11:00, שיח גלריה בגלריה צדיק ביפו, על התערוכה ילדת הקרקס של רינת פודיסוק רייזנר, ואיתי, לקראת הפרמיירה של "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" שתיערך שבוע לאחר מכן, ב-20.10, 14:00 בסינמטק ת"א. כל הפרטים וההקרנות הבאות.

מתוך התערוכה "ילדת הקרקס", רינת פוסידוק רייזנר

14.10, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו", הקרנה פרטית ביומולדת 60.

20.10, כאמור לפני שלושורות, פרמיירת לילבס.

24.10, 16:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", בי"ח כרמל, חיפה. צוות בלבד.

30.10, 20:00, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו", ספריית מבשרת ציון.

כמו כן, הדיוידיז של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" הודפסו ונמצאים למכירה. דרכי. כך גם הדיוידיז של "אפריקה!".

כל הפניות: להקרנות, רכישות, מפגשים, הזמנות, דרכי: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?/ הזמנה לפרמיירה וההקרנות הבאות

העבודה שלי על ועם ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק לא הסתיימה עד כה. כל התהליך, שהחל לפני שבע שנים, נמשך: גם אחרי שיצא לאוויר העולם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בנובמבר 2014 וגם אחרי שנולד אחיו הקטן, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2016.

הסרט שיחתום את הטרילוגיה, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ייוולד ציבורית ב-20.10. והנה גם ההזמנה שלו וקישור לעמוד הסרט ולרכישת כרטיסים באתר סינמטק ת"א.

כעת אני עורכת את דברי הפתיחה שכתבתי לפרמיירה. הנה פרסום ראשון לפסקה ראשונה (שאולי עוד תשתנה):

לא דמיינתי, בַּפְּרֶמְיֶרָה שֶׁל אֵיפֹה אֵלֶּה קרי וּמָה קָרָה לנוריקו-סָאַן?, שֶׁאֶעֱמֹד פֹּה הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן, עם טְּרִילוֹגְיָה ביד. מַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁלִּי בּשׁבַע הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת הוּא מַהֲלָךְ מֶטָפִיזִי כִּמְעַט, שֶׁמְּלֻוֶּה בַּעֲבוֹדָה אֵינְסוֹפִית. לְעִתִּים אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת אָחוֹרָה וְלֹא מַאֲמִינָה. הָעַקְשָׁנוּת, מִתְבָּרֵר, מוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ.

 

Lilabes

את ההזמנה היפה, כמו גם את כל העיצוב הגרפי של הסרט יצר ערן מושקטל.

למה "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא שודר ולא ישודר בטלוויזיה הישראלית?

סיפורם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, הכיצד סרטם לא התקבל לפסטיבל חיפה אף שלא צפו בו לפי גרסתם ולפי הוכחות וימאו שהביאו ובכפוף לדעתם החולקת של אנשי הפסטיבל, מכה גלים.
עדכון: זה לא נגמר בטוב . סיכום. תגובת האיגודים. אני לא מאוד מופתעת.
סיפורי הידוע בחלקו, באשר לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שונה. הגיע הזמן להביאו במלואו.
במחצית השנייה של 2014 שלחתי את הסרט לכל הפסטיבלים בישראל: דוקאביב, ירושלים, חיפה. הסרט לא התקבל לשום פסטיבל. באותה עת עוד לא היה לי חשבון וימאו ועדיין לא הייתי אמונה על צפיות בקישור שנשלח ובכלל על כל הטכנולוגיה הפשוטה הזו. כך שאין לי שום ראיות לכאן או לכאן. אבל מה, ההתלהבות בה הוא התקבל ומתקבל ע"י הקהל מאז ועד היום מובילה למסקנה שאם כל הלקטורים ומנהלי הפסטיבלים צפו בו הם כנראה עיוורים או שהם לא נמצאים בתפקיד הנכון. אפשרות שלישית? אשמח לשמוע.
 –
הלאה. הסרט נשלח לכל קרנות הקולנוע ולכל גופי השידור בישראל. שלוש פעמים. אפילו ארבע.
יס דוקו דחו אותו ארבע פעמים (אחרי שברביעית הם פנו אלי). בפעם החמישית, כשפנו אלי שוב (אחרי שהצלחת הסרט המובהקת הייתה בלתי ניתנת להכחשה יותר), הציעו לי עליו 10,000 ש' ל-15 שידורים(!). למען הלא בקיאים: הסכום הבסיסי שערוצים משלמים על "הפקה": 300,000 ש'. אבל ברגע שהוא עובר למסלול "רכש" ינסו לקנות אותו ממך בגרושים. הפקת הסרט עלתה 500,000 ש'. אמרתי "לא".
ערוץ 8 תעתעו בי במשך שנתיים, כן-לא-אולי, באפריל 2014 אמרו "כן" ואחרי שבועיים אמרו "לא". למה? כי "אנחנו מעדיפים להשקיע בסרטים אחרים". שנתיים לאחר מכן אמרו הוא מתאים לסינמטקים, לא לטלוויזיה. לצחוק או לבכות? תחליטו.
לערוץ 1 זצ"ל הוגש הסרט שלוש-ארבע-חמש פעמים מאז 2012. לא התקבל. בסוף, דקה לפני סגירת הערוץ הודו שם שהסרט "נפל בן הכיסאות" (מה?). כדי לתקן את העוולה הציעו לי לשדרו ועדיין אמרתי לא, מאחר שהסכום שהוצע לא התקרב בשיט לעלות ההפקה.
ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 20, החינוכית: דחו אותו.
הקרן החדשה לקולנוע – דחתה את הסרט שלוש פעמים.
גשר, קרן מקור – דחו את הסרט.
קרן רבינוביץ – הקרן דחתה את הסרט כמה פעמים. זמן רב אחרי שהושלם התקבל ערעורי והסרט זכה בתקציב השלמה. הללויה. המשך יבוא.
שורה תחתונה: בגלל הצלחת הסרט ואהבת הקהל, כשנה אחרי שיצאתי איתו לדרכים החזרתי את עלות ההפקה שלו. כלומר, הסרט הצליח למרות ועל אף. נוק-אאוט היסטרי למסרביו.
כמובן שאפשר להזמין אותי להציגו בכל מקום בישראל (ובעולם). 

אבל מה עם כאן, תאגיד השידור המהפכני?

פה אני מגיעה לסיפור הטרי. כל הטרילוגיה שלי הוגשה לתאגיד לפי הצעתם הראשונית. כל הסרטים קיבלו, שנה ורבע (!) לאחר מכן, וגם זה אחרי לחץ בלתי מתון ועצבני שלי, תשובות שליליות. השיא היה תשובת הלקטורים לשאלה למה אאקוקל"ס לא ישודר בתאגיד הציבורי:
מדובר בסרט מוכן שכבר הוקרן בסינמטק ובמקומות נוספים בארץ פעמים רבות . לכן איננו מתאים לנו למשבצת הנוכחית.
המילים "זלזול באינטליגנציה" קטנות על התשובה המופרכת הזו, והנה הסיבה: באפריל 2017, כמה חודשים לפני שקיבלתי את התשובה פנה התאגיד ליוצרים בזו הלשון:
…ראשי התוכן בתאגיד הביעו את רצונם לרכוש זכויות על תכנים קיימים ומוכנים. לשם כך הם רוצים לפנות אך ורק ליוצרים שתמה תקופת השידור של הפרויקטים שלהם בגופי השידור השונים, והזכויות חזרו למפיקים/ליוצר עצמו. היוצרים… ש…מעוניינים להציע את עבודתם למכירה לתאגיד, מתבקשים לשלוח פרטים עליה, כמה שיותר מהר..
כלומר, התאגיד ביקש סרטים שכבר שודרו! קל וחומר צריכים היו לחטוף סרטים שלא שודרו מעולם בטלוויזיה, לא?
משקיבלתי את התשובה חסרת הפשר השבתי לתאגיד כך:
צופי הסרטים שלי בסינמטקים ובכל רחבי הארץ (ספריות, קיבוצים, מתנ"סים, בתי אבות, בתי ספר) הם צופים מאוד מובחנים.
מדובר בעידית, באלפיון העליון של צרכני תרבות (אלפיון = לא בכסף אלא בהשכלה ובחשיפה לגירויים תרבותיים).
רוב אזרחי המדינה צורכים תרבות רק באמצעות הטלוויזיה ופה אתם כושלים: במקום להביא תרבות אמיתית להמונים, תרבות שתהיה שונה משעשועונים ומתוכניות בישול ומפרשיות בטחוניות וגו, אתם מתרצים את סירובכם בנימוק תמוה במיוחד, בעיקר לאור בקשתכם שלהלן.
הטרילוגיה שלי, סרטיי, מוציאים לאור ומגוללים את סיפורם של ספרים המוכרים לדורות שלמים. ואפילו לא צריך להכיר את הספרים כדי להתרשם מהם.
אלו הם נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לא ייאמן שהשידור הציבורי, שצריך לדאוג לתרבות להמונים, לכל מי שחי פה, לא רק למי שיש לו נגישות לסינמטקים וכו', מתעקש להתעלם מהם ומיצירה עצמאית ויוצאת דופן.
את התשובה הזו שיגרתי ב-30 ביולי 2017. לא קיבלתי שום מענה. הדיאלוג הסתיים.

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" אוגוסט 2017

אני רואה שלפני חודש ויותר כתבתי ממש ספר פה:) אז החודש אקצר. אמממ.

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" באוגוסט 2017?

7.8, 20:30, מושב פארן שבערבה. אם אתם מהאזור, צרו קשר ואזמין גם אתכם.

21.8, 17:00, אחוזת בית, רעננה. כנ"ל.

30.8, 08:30, יום היערכות, בי"ס גולדה, נס-ציונה.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

תומכי הסרט בכל הפורמטים קיבלו עדכון המתייחס לבחירת המתנות לעתיד לבוא. מי שבטעות לא קיבלו, בבקשה כתבו לי ואתזכר אתכם באשר למעמדכם:).

פרטים נוספים בקרוב!

הסטטוסים הכי הכי שלי מיוני-יולי 2017

  • השבוע פנו אלי כמה אנשים ושאלו היכן אפשר לרכוש את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אז התשובה היא שבקרוב אדפיס עותקים נוספים (כל מה שהיה לי ולThe Third Ear – האוזן השלישית אזל, והייתי צריכה להסדיר את העניין) וכמובן אפשר להזמין אותי עם הסרט לכל מקום ע"פ כדור הארץ. מזוודותיי כבר ארוזות.
  • אני אוהבת לשמוע מאנשים שהכתיבה שלי על קולנוע השפיעה על היחס שלהם לקולנוע או לסרטים מסוימים או לכתיבה על קולנוע. אחד דברים המתגמלים בכל מה שאני עושה זה לשמוע שאני משפיעה על מישהו. זו תחושת התעלות עצומה מבחינתי (הייתי בין היתר מבקרת קולנוע לפני שהתחלתי ליצור סרטים).
    -אני אוהבת לשמוע שהסרטים שלי משפיעים על אנשים, שהם גורמים להם להרגיש או לחשוב או להזדהות. או גם וגם וגם. אני אוהבת לגרום לאנשים טלטלה אמיתית ואני מאושרת שהקולנוע שאני יוצרת מצליח לעשות זאת.
    -אני אוהבת לגלות שיש אנשים שראו את הדרך שלי ליצור קולנוע עצמאי וזה היה התמריץ עבורם ליצור סרט. שני אנשים שדרבנתי אותם ושהקשבתי להם בראשית הדרך נמצאים עכשיו בעיצומה של עשיית סרט תיעודי עצמאי. אלו אנשים שלא עשו קודם לכן קולנוע, אבל מאוד רצו, הדבר בער בעצמותיהם, אבל חסר היה להם הסטרטר.
    -אני שמחה להיות גם סטרטר. בסתיו אפתח סדנת קולנוע תיעודי עצמאי, סדנה קטנה ואינטימית שכותרתה: "איך יוצרים סרט תיעודי עצמאי ככל העולם אומר לך 'לא'". פרטים נוספים אצלי.
  • בלעדי: רשימת ספרי ילדי העולם ע"פ סדר הספרים הנמכרים, מהמקום הראשון עד השמיני, מהיום שיצאה המהדורה המחודשת עד היום.
    מקור: הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים
    1. "נוריקו-סאן הילדה מיפן" גיבורת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
    2. "אלה קרי הילדה מלפלנד" כנ"ל 
    3. "סיאה הילדה מאפריקה" גיבורת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
    4. "לילבס ילדת הקרקס" לכבודה נוצר הסרט איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? – ב ק ר ו ב
    5. "דירק הילד מהולנד" מגיבורי אאקוקל"ס
    6. "נואי הילדה מתאילנד"
    7. "גנט הילדה מאתיופיה"
    8. "הרפתקה במדבר" מגיבורי אאקוקל"ס, ואם לא הייתי משנעת אותם ברחבי הארץ, מי יודע כמה היו נחשפים אליהם:)
    כל הספרים האלו יצאו כאמור במהדורה המחודשת של ההוצאה, בעיצוב יפה ומושלם, אבל אני מביאה כאן צילום של המהדורה הראשונה של "לילבס ילדת הקרקס". אם יש אותה למישהו בבית הוא מוזמן לשמור. ואם לא רוצה לשמור, אקנה מכם.
    כדי לצפות בשני הסרטים הראשונים יש לעקוב אחרי הפרסומים שלי פה או להזמין אותי.

  • אין לתאר כמה אני אוהבת להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א. המקום הזה ממלא אותי שמחה ואושר ואנרגיות אינסופיות. חזרתי מיום עבודה שם, שני אירועים משמחים וכיפיים. אם לפני שבוע צפו בגני תקווה ארבעה דורות בסרט, הרי שהיום הגיעה מישהי שצופה בסרט בפעם החמישית (!). היא זוכה בפרס הצופה המצטיינת אלא אם פתאום יתברר שיש לה מתחרים. יש? כבר אמרתי לה מה יהיה הפרס שלה. תמיד גם יש שאלה שעדיין לא נשאלתי, והיום ילדה אחת שאלה אותי מה עם החברה של דירק (מ"דירק הילד מהולנד") אז סיפרתי לה:). אני ממש מקווה שאוכל ליצור אירוע פעם בחודש לסרט בסינמטק תל אביב וגם לאפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, כי מתברר לי מכל מפגשיי עם אנשים, שרבים כלל לא יודעים על קיומו.
    (צילמה דקלה קידר אתמול בבוקר, בכניסה לסינמטק)

  • היום היה יום הרדיו שלי. בשמונה בבוקר הודיע לי חבר ששמע אותי בגל"צ. הופתעתי מאוד. מדובר בסינקים בווטסאפ ששלחתי ביום שני לקראת השידור בשלישי, פתיחת פסטיבל סרטי הילדים בסינמטק, שלא שודרו במועד. האירוע, השיחה על הטרילוגיה שלי, בסינמטק, היה אתמול:). השידור על כך: היום.
    מיד אחרי הדיווח על גל"צ רכבתי לאולפני רשת ב', לתוכנית "נעם ולוסי" לדבר על הטרילוגיה שלי ועל ההקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבת בסינמטק ת"א. זה לפחות מה שחשבתי:) הראיון נדחה משבוע שעבר בגלל האירועים בהר הבית.
    הגעתי לרשת ב', השייכת ל"תאגיד" והתברר לי שאני חלק מפאנל תרבות ילדים בתוכנית של נעם סמל ולוסי איוב. האורחים בפאנל היו קובי מחט ואפרים סידון (שהשתתפו בדיון בטלפון) ובאולפן היינו הקוסם קליוסטרו ואנוכי. אני לא חובבת פופוליטיקות (זה עוד משודר?) ופאנלים, כי לא מתאים לי להידחף כדי ללכוד זמן שידור, אבל המנחים ניסו לנווט בינינו ובאמת השמעתי כמה משפטים ברצף ואופס, נגמר.
  • [הנה הקישור לתוכנית. ענייני (בתאריך 21.7) מתחיל בדקה 22:24 ותם ב-26:07. בסוף יש לי טעות משונה מאוד שלא ברור לי איך נוצרה. מיטיבי הלכת מוזמנים לחשוף אותה:)]
    לקחתי תקסדה וירדתי במעלית עם קליוסטרו שאמר לי "אנחנו בני מזל שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו אוהבים. יש אולי 1-2% אנשים בעולם שעושים זאת". הסכמתי איתו.
    מה שמעניין פה, וכבר הייתי בקטע הזה, זו העובדה שאף אחד מהסרטים שלי לא ישודר ב"תאגיד". למה? ככה. לא רוצים.
    זה הנוהל: אני מתראיינת על היצירה שלי בגופי שידור שלא רוצים לשדר אותה.
    איך קוראים לפרדוקס הזה?
    לא שווה הפגנה מתחת למשרדי התאגיד? 
  • תם ונשלם הפרויקט המורכב עד מאוד של הקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ביפו הדו-לשונית, כשהסרט בהתאם. קהילת יפו שהגיעה לצפות במרכז תרבות מנדל בסרט בחמישה שקלים (ותודה לעת"א) זכתה בפיס וגם אני נהניתי להראות את הסרט חצי ק"מ מהבית שלי.
    ילדים רבים היו היום באירוע, והחכם מכולם (זה שדיבר, ברור שכולם חכמים) שמו אובי. ומהו אובי? האבנט שנלבש מעל קימונו וקייקוגי (חליפת אומנויות הלחימה). אובי ניחש מי ביקרה פה לפני שנתיים ולאן טסה לאחר מכן, ואז אתגרתי אותו בשאלה כמה עלה הסרט, והוא כמעט ניחש, כלומר אמר חצי מהמחיר האמיתי (שהוא חצי מיליון ש').
    גם ביפו היו מי שצפו בסרט בפעם השנייה, והפעם באו עם הילדים ועם החברות. אז תודה לקהילת יפו וליעל ממרכז התרבות שהפיקה את האירוע וגם צילמה את התמונה המעניינת הזו, מזווית שעוד לא ראינו במופעיי עלי במות.

  • הקלישאה המוכרת, תמיד יש פעם ראשונה? אז הנה, היום, בפעם הראשונה, אחרי מאות הקרנות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, אחרי יותר משנתיים וחצי של המסע שלי מים לים הייתה הפסקת חשמל 19 ד' אחרי תחילת הסרט. קפצתי ממקומי בבהלה, עליתי לבמה ודיברתי קצת עם הצופים על החלק הראשון של הסרט עד שכל החשמלים חזרו. כשאמרתי לצופים שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי ענו שאצלם בגני תקווה זה שכיח.
    אבל חוץ מזה היה מקסים. זו הייתה הגראנד פיינאלה של הסיבוב שלי במגדלי הים התיכון, שהחל ב-1 במרץ והסתיים היום, ביום החם והמטורף הזה. עשיתי לשם את הדרך בקטנוע, ובגבורה. אבל היה חם, הו, כמה חם. חשתי את האספלט נמס מתחתיי.
    מגדלי גני תקווה זוכים גם בפרס הבית המצטיין, כי היו בו הבוקר די הרבה ילדים – אירוע רב דורי – כמו שאני מציינת בכל פעם שמזמינים אותי עם הסרט ו… משפחת בר-עוז הגיעה בהרכב של ארבעה דורות! כן, ארבעה דורות צפו היום בסרט והתרגשו כדבעי. בצילום: חלק מהבר-עוזים. 

  • בטל-אל היה כיף ביותר, מועדון מלא, אורחים מבחוץ והקרנה נעימה. בדרך כלל אני יושבת באחורי האולם כדי לעקוב אחר הקהל, אחרי הטיית הראש-צוואר שלו, אבל הפעם, בגלל מבנה המועדון ישבתי ממש לפני המסך ומה אגיד, מאוד נהניתי מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם האלף אולי שאני צופה בו:). מה, באמת אני עשיתי את כל זה והייתי שם? ויואו, הרגע הזה והרגע הזה, וכל החומרים שנשארו בחוץ, מיליוני מחשבות טסטסו לי בראש תוך כדי.
    אחר כך סיפרתי על מסעי ברחבי המדינה עם הסרט, על הגשמת חלומות וכמובן על הטרילוגיה. אני אוהבת כשאנשים שואלים אותי שאלות מאוד ממוקדות וענייניות המראות על התרכזות מוחלטת בסרט והערב מישהו שאל אותי איך נכנסה אסטריד לינדגרן לפרויקט. 
  • ב-8 ביולי חגגתי שנה לפרמיירה שלי "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" (בצילום: עם מיכל מטוס, נהלת פסטיבל סרטי ילדים בסינמטק ת"א ליר הרול-אפ של הסרט.
  • אחד הפרויקטים המדהימים הקשורים לסרט איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה הסדנאות הממושכות לילדי כיתות המחוננים בבית ספר גרץ בת"א, פרויקט שנולד בזכות המחנכת המיתולוגית שלהם דאז, אופירה לויתן. עברתי עם הילדים את כל שלבי העבודה על הסרט, הם ערכו תחקיר מקביל בכיתה וכמובן הוזמנו לפרמיירה ולאחר מכן להקרנה החגיגית שנערכה בקיץ לפני שנתיים. אותן כיתות עקבו גם אחר העבודה על אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו והילדים אפילו מופיעים בסצינת הפתיחה של הסרט. אבל נראה לי שגולת הכותרת של הפעילות איתם הייתה ספר מכתבים לנוריקו-סאן. בספר המקורי כתב כל אחד מהם מה חיבר אותו לספר ולסרט, ובחלק השני של העמוד ביקשתי שיכתבו "הידעת?" על ישראל, משהו אישי לגמרי, לא ויקיפדי, שמתחבר לחיים שלהם. הספרים נכרכו בסגנון רטרואי עם פס בד אדום על שדרתם. באקט הירואי ממש הצליחה אופירה להביא לתרגום הספר ליפנית ואז שלחנו אותו לנוריקו ביפן. הספרים נכרכו לילדים שהשתתפו בפרויקט וגם לי יש עותק אחד, היסטורי, מכל מהדורה, עברית ויפנית. 

אם חשבתי שרק כוחות הביטחון וההצלה נמצאים בכוננות, הלילה התברר לי שגם יוצרות קולנוע יכולות להיקרא לדגל. מתברר שהמדריכה של שישה סוכני נסיעות יפנים שהגיעו לסיור לימודי בישראל סיפרה להם על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, על הסרט ועל הספר. הם התלהבו וביקשו לצפות בו ולפגוש אותי. אבל מה, הלו"ז שלהם עמוס בטירוף, הם מתים מעייפות ומחר טסים בחזרה ליפן. אחרי אקרובטיקה שלא תיאמן אספתי הלילה, כשעיני כבר חצי עצומות, את ערכת העבודה שלי, כולל אלתורים וכבלים ואצתי לפועה – קפה ומסעדה אשר בשוקפשפשים, עליתי לקומה העליונה, לחדר הפרטי וארגנתי להם חדר הקרנה זוטא, שכלל מחשב ורמקולים ואת הסרט. בגלל קוצר הזמן הראיתי להם רק את החצי שעוסק בנוריקו-סאן והם נגנבו ביותר ואת סיפוריי שמעו כשהם מתורגמים ליפנית ע"י המדריכה והבטיחו לפלס את דרכי ביפן. מילאתי את משימתי בכבוד, משרד התיירות בישראל יכול להיות מרוצה ממני, וחזרתי לסביוני יפו כדי לספר על עלילות הגבורה שלי. בתמונה: הסוכנים והמדריכה

  • עדכון למכירה הפומבית של "גדי וחמורו הקטן", כולל קישור לסיפור שהבאתי בחודש שעבר.
  • "כתבי שאני יותר יפה במציאות", ביקשה רות, הדיירת הכי ותיקה בבית גיל פז כשצילמתי אותה. רות ומש' שרגל הצעירה דרו באותו בניין, דלת ליד דלת ברח' אהרונסון שבפ"ת בסיקסטיז של המאה הקודמת. רות, שהייתה מורה ללשון ולספרות בביה"ס בו למדתי זוכרת הכל. גם את הגננת חביבה ואת המורה בלהה שאותן פגשתי במסעותיי בדיור המוגן. על המורה עטרה שכחתי לשאול אותה.
    רות ציינה שדיברתי בהרצאתי עם קהל צופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בלי שגיאות. הידד. רות זוכרת את הורי עוד לפני שנולדתי! כן כן. ואפילו זכרה שאבא שלי עבד אז במכבסה וגם עזר להם פעם לתקן פנצ'ר, ושהורי באו לבקרם רק פעם אחת אחרי שעברו דירה. תכף תשמעו לאן.
    אני לא השכנה היחידה שרות פגשה היום. אחרי שMichal Binheim, שהייתה איתי בשמו"צ, קראה שאני בבית גיל פז כתבה לי שאחפש את רות, שהייתה שכנה שלהם ברוטשילד. לא מטורף?
    כשרות ניגשה אלי והציגה את עצמה התקשרתי למיכל שדיברה עם רות, שנזכרה לאט לאט גם בשכנה מרוטשילד ואפילו איך הכירה מיכל את אהובה!. רות הפכה לציירת אחרי הפנסיה והייתה לה תערוכה גדולה בבית האבות.
    רות היא גם אמא של עמיקם בלשן, שחמטאי רב אמן, אלוף ישראל 1965. ואת זה אני זכרתי.
    אבל זה עוד לא הכל. גם אמא של רענן שקד ניגשה להגיד לי שלום ושהיא זוכרת אותי מסיפורי רענן וגם שנהנתה מהסרט. אין לתאר או אין לתאר? איך ייתכן שכל חיי עוברים בסך במסע שלי לבני גיל הזהב? מה השיעור שאני צריכה ללמוד?

אנה ריבקין בריק ואחייניתי ימימיקי נולדו באותו יום, 10 ביוני. סיפרתי על כך. אך היומולדת כלומר הבתמצווה (ב"ם) – מדלגת על הסיומת יוש – נחגגה היום ברוב טקס והדר. יש אירועים שיש להם ערך מוסף, ולב"ם של ים יש כזה בגלל נסיבות הולדתה המטלטלות. חוץ מהאירוע המוש (כולל קדירה טבעונית! השארתי צלחת ריקה!) ועתיר השמחה, שהיה גם צנוע ומעודן – לא הלך רוח שנפוץ בימינו, כשילדות יוצאות מצדפות ומגיעות בשמלות מעצבים, תסרוקות כדרלעומר ונעלי עקב כשסטטיק ובן או משהו מגיעים להנעים זמירות – שמחתי כשאנשיםניגשו אלי, הדודה המשונה שמגיעה רכובה על קטנוע בבגדי שרד (בטח), וסיפרו לי על אהבתם לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. איריס, חברה של אמא של ים, סיפרה לי איך התרגשה לצפות בו כי נוריקו היה הספר האהוב עליה בו הייתה קוראת בכל פעם שבאה לבית סבתה בערד והודתה לי ממושכות וביקשה לצפות בו שוב. זה מאוד משמח ומרגש אותי עדיין, שנתיים וחצי אחרי שהסרט יצא, שמספרים לי שהרעיד כל כך הרבה מיתרים אצל כך כך הרבה אנשים ונשאר חרוט וחקוק בלבם. ע', חבר של אחי, סיפר שהוא עוקב אחרי בקפידה וסימן אצבע למעלה ובנדוד שלי ורעייתו סיפרו גם הם שצפו בסרט. מכאן שהכל מתחבר לשורה הראשונה של סטטוס זה. ים ואנה, אנה וים. וזה המקום להזכיר שחודש יולי עתיר באירועי הסרטים. קישורים ותזכורות בתגובה הראשונה. בצילום: סיום המצגת של אבא של ים המברך את בתו ומציין שזו התמונה שהוא הכי אוהב. נחשו מי צילמה?

יואו, איזה חודש היה לי! אני בהלם.

להזמנות, בקשות ושאלות פנו אלי בבקשה: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025 או בפייסבוק.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2017

החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:

תוכנית יולי

1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.

3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.

11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.

15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה

17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?

20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:

סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?

דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99

22.7, 12:00 ו-15:45, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.

 

הסטטוסים הכי הכי שלי

והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.

– נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די עצום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
 –
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.
גדיוחמורו
גדיוחמורו2
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים לעלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
 –
הרעיון לייצר סדנת קולנוע תיעודי עצמאי ששמה:

איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל

עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה לי. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאופיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן

13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

Image (4)

Image (5)

 

מסעה של במאית קולנוע לפסטיבל בקמרון שבאפריקה

אפריל-מאי 2017 היו חודשים מטלטלים במיוחד, אחרי נסיעה בת שבועיים לקמרון שמרכז/מערב אפריקה עם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במדינה, CAMIFF. "אפריקה!" זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי. וזה סרטון הזכייה (הלא ערוך).

שגריר ישראל בקמרון, רן גידור וע. שגריר, נועה שחר. ואני

trophycamiff

פסלון הזכייה של "אפריקה!"

אבל זה היה סיומו של המסע, שהחל ביאונדה הבירה. קמרון מחולקת לשני חלקים מבחינת תרבותית (וגם למעשה גיאוגרפית): החלק הפרנקופוני והחלק האנגלופוני. בין שני החלקים יש מתיחות מתמדת. אדייק: מלחמת תרבות. בתחילת 2017 חלה הסלמה: חלק מזכויותיהם של האנגלופונים (החלוקה היא כמובן בשל שליטתן של שתי המעצמות, בעבר, על המדינה הגדולה) נגזלו: חל איסור על שימוש באנגלית כשפת לימוד בבתיה"ס וכן במערכת המשפט. נערכו הפגנות ומעצרים אלימים רבים. חלק מהעצורים כלואים עד היום.

כדי להעניש את "המורדים" האנגלופונים הוריד הנשיא, פול בייה, את מתג האינטרנט לשלושה חודשים. וזאת, מאחר שהאינטרנט הוא בחסות הממשלה. בייה מכהן מ-1982, באופן מפתיע זוכה בבחירות בכל פעם ואין לו שום כוונה להיפרד מתפקידו. אומנם, אחרי לחץ מהעולם האינטרנט הוחזר, אבל קמרון לא חזרה לעצמה והבעיות השונות והקשות לא נפתרו.

מאחר שיאונדה, הבירה, היא פרנקופונית יצרנו, בזכות שגרירות ישראל, עותק של הסרט בצרפתית, וכך התקיימו שתי הקרנות חביבות ביאונדה, הבירה, עוד לפני שהמשכתי משם לפסטיבל בבויה: האחת במוסד אקדמי והשנייה במעין מרכז תרבות חדש. בכל המקומות נערכו מסיבות עיתונאים. היה מעניין לראות את תגובות האפריקאים למסעה המשונה של אישה אחת (אני) לאפריקה, בעקבות גיבורת ספר ילדים מ-1958 או להסביר להם את המשפט (מהסרט) "ישראל שיווקה את אפריקה לאפריקאים". אחד ממשפטי הקריינות שלי, שלא חשבתי איך יתקבלו באפריקה. סרטים תיעודיים זה לא חיזיון נפוץ בקמרון, כך שצופיי התקשו להבין למה אני מעדיפה קולנוע תיעודי ע"פ עלילתי, עם שחקנים.

המחזה שהכי זעזע אותי אלו האלפים הרוכבים על דוג"ל בלי קסדות. מחזות שראיתי לא פעם על קטנועים: אמא, אבא וארבעה ילדים דחוסים יחדיו על הכלי האומלל. איש מהם לא חובש קסדה. דווקא את המשפחות האלו שכה רציתי לצלם לא הספקתי. לכן אסתפק בסתם שלישיית רוכבים או בזוג.

קמרון היא מדינה ענייה. ענייה מאוד. השכר החודשי הממוצע הוא כ-50-60 דולרים. אין קמרונים שגוועים מרעב ברחובות כי זו מדינה ירוקה מאוד ופורייה והמזון (ירקות, פירות) מאוד זול.

אבל את כל השאר, אין ידם של האזרחים משגת לרכוש. כמו רוב, או כל מדינות אפריקה, השחיתות בקמרון משגשגת. "כולם גונבים", אמר לי מישהו וזה ידוע, אין שום דרך אחרת לשרוד.

מצד שני, אמר לי מרואיין אחר, אלכס פאוורס, המקום היחיד בעולם כעת לעשות כסף, אבל ממש, הוא אפריקה. הסיבה, לדעתו, לכך שאפריקה ענייה היא שרק 0.1 אחוז מההון בעולם מגיע לאפריקה. הוא עצמו בהחלט עושה שם כסף, אבל במקביל מנסה לעשות ככל יכולתו למען כלכלת המדינה. נחשו מה מוצאו? יהודי אמריקאי. לדבריו, הסיבה שאפריקה לא משגשגת היא שאין שם מספיק יהודים וישראלים. לגרסתו, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, פורח (וזה בגלל השכל והחריצות).

גרסה אחרת לסיבה לעוניה של אפריקה אמר לי מרואיין אחר, מנהל פסטיבל הקולנוע, גילברט אבוט: הבריטים והצרפתים, ששלטו בעבר בקמרון, הם אלו האחראים לכך שהמדינה נשארת בעונייה. טביעות הידיים של המדינות, בכל התחומים הכלכליים, ניכרות. למעשה, הבריטים והצרפתים לא ממש עזבו את קמרון.

מה שכן, הגרמנים, למרות שפשעו נוראות (גם) באפריקה וטבחו בעשרות אלפים (ר' מרד המאג'י-מאג'י בטנזניה), זוכים שם להכרת תודה מאחר שהקימו תשתיות לרוב (תחילת המאה העשרים), והכבישים הטובים שבנו עדיין משרתים את המדינה.

תעשיית הקולנוע נמצאת בתחילת דרכה. רוב היוצרים לא מצליחים להרוויח הרבה, גם אם הסרטים שלהם מצליחים, בגלל הפיראטיות. בבויה (Buea), העיר בה נערך הפסטיבל יש רק בית קולנוע אחד הנמצא במול נטוש. באולם הקטן הזה נערכו הקרנות הסרטים. אבל לא לקהל הרחב, אלא לאורחי הפסטיבל ולשופטיו. נכון ששר התרבות הודיע במהלך הפסטיבל שבכוונתו להזרים משאבים לתעשיית הקולנוע ולסייע בהקמת בתי קולנוע. כך גם מושל האזור אותו ביקרנו (בצילום הקבוצתי). והנה גם פאוורס, היהודי המשקיען, בראיון על מיזם קולנוע חדש, פיי פר ויו (אפריקה! יהיה חלק ממנו).

אורחי הפסטיבל ומנהלו עם מושל המחוז הדרומערבי בבויה, ברנרד אוקליה בילאי

אגב, התשובה לשאלה מה עושים ישראלים בקמרון היא: מאמנים את יחידת הצבא, ביר (BIR), הנלחמת בבוקו חראם. זוהי יוזמה פרטית (יש טענה באזור שמותו של אל"מ מיל. אבי סיון שם בתאונת מסוק לא הייתה, אאאמ, ממש תאונה).

התיירות מישראל לקמרון כמעט ולא קיימת. זה הזמן להסתער:).

אני יש לי כוונות אחרות: לביים את הדוקו הבא שלי בקמרון. וזה אחרי שנשיק, בשעט"מ את איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביוני 2017

3 הקרנות פרטיות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? צפויות ביוני. אני יכולה להביא איתי אורח-שניים-שלושה אם זה מתאים למי מכם.

7.6 מגדלי הים התיכון אור יהודה
15.6 מגדלי הים התיכון רמה"ש
19.6 מגדלי הים התיכון כפר סבא
26.6 בית גיל פז כפר סבא
28.6 מגדלי הים התיכון בת ים
אפשר להזמין אותי להראות את איפה אלה קרי וכן את אפריקה! בכל מקום. יודעים איפה למצוא אותי. כן? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו במאי 2017

קונגלומרט הקולנוע שלי:

מימון 
ב-4.4 הסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" בג'אמפסטארטר, אבל כמו שכבר הזכרתי, הפעם זהו מבצע מימון שהחל למעשה באוקטובר 2016, ויימשך ככל שירצו צופיי וקוראיי בכך. כלומר: אין דד ליין.

למעשה אני מייצרת מודל כלכלי אחר שיאפשר לי ליצור קולנוע עצמאי.
1. חלק ניכר מהסכומים שאני מרוויחה לפרנסתי אני משקיעה , באופן רציף, בסרט העתידי עליו אני עובדת בזמן נתון. זהו ההון העצמי, לא גבוה, אבל כך גם עליות הפקת הסרטים שלי (הכל באופן יחסי, כן?).
מאחר שאני עושה חלק גדול מהתפקידים בעצמי אני חוסכת מאוד בעלויות ובמנגנוני הפקה.

2. צפית בסרט אחד וברצונך להביע את הערכך ותמיכתך? אחלה? צפית בשני? כנ"ל. את זה אפשר לעשות ישירות דרך חשבון הבנק שלי בכל דרך שתיבחר.
דרך  נוספת: מסיבת גיוס. יוצרים אירוע (בכל סדר גודל שהוא, אפשר גם עשרה אנשים) בבית (או במקום גדול יותר), מספיק מסך טלוויזיה גדול וחיבור למחשב. אני מגיעה עם אחד הסרטים ומקרינה אותם ומשוחחת עם הנוכחים על קולנוע עצמאי, על עבודתי כיוצרת קולנוע עצמאית, על העבר, ההוה והעתיד.
הצופים משלמים על האירוע/תומכים בסרט העתידי כראות עיניהם.

לוח הקרנות מאי 2017

11 במאי, 19:00, אירוע פרטי. "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
16 במאי, 08:00, בי"ס מיכה רייכר ראשל"צ. "איפה אלה קרי…"

17 במאי, חוג בית, חולון, "איפה אלה קרי…"

28 במאי, 16:30, מכון ויצמן, אולם ויקס, "איפה אלה קרי…".
זהו אירוע לעובדי המכון, אבל גם אחרים יכולים להגיע.

—————-
29 במאי, 20:00, ספריית כפר סבא, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"

רוצים גם, בכל מקום בארץ ולכל קהל? בבקשה.

dvoritsh@gmail.com

052-3512025