הפרמיירה של אפריקה!

אז ביום שישי, 8.7.16, 13:00 הייתה הפרמיירה של אפריקה!.
אף שאני כבר שועלת צפיות ותיקה אחרי 20 חודשים במחיצת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבי חישב להתפוצץ מהתרגשות, חרדה והיסטריה. תודה על כל האהבה שהרעפתם עלי ועל סיאה, תודה תודה, בלעדיכם, צופים מהממים ותומכים מופלאים, כל זה לא היה קורה.
עדכון: הקרנה נוספת במסגרת פסטיבל סרטי הילדים והנוער בסינמטק ת"א, לפני הקרנות אוגוסט:
חמישי, 14.7, 17:30, אולם 2

דבוריתסיאה
צילום: בן סויסה

והנה דברים שנשאתי באירוע (זה הטקסט שכתבתי לי, בע"פ הוא היה קצת יותר מאולתר):

שלום לכולם
אני דבורית שרגל יוצרת הסרט הדוקומנטרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אבל לא לשם כך התכנסנו היום, אלא לפרמיירה של אפריקה!.
אם מישהו היה אומר לי, בפרמיירה לאלה קרי, שהייתה בנובמבר 2014, שניפגש פה בעוד שנה ושבעה חודשים עם סרט חדש, סרט המשך, הייתי מתייחסת אליו כהוזה. אבל כבר ראיתי כמה נסים וצירופי מקרים מופלאים הקשורים לסרט הזה, כך שבדיעבד אין לי על מה להתפלא, בטח לא כשהנסים מעורבים בעבודה קשה.
זוהי הפקה פרטית, שלי בלבד, כשמאחוריי עומדים אתם ואתם בלבד. הסרט הזה לא היה נוצר ללא הקהל, הקהילה, ללא חוכמת ההמונים. הקהל שצפה ב"איפה אלה קרי…" ותמך בו בכל דרך וכך עזר לי להחזיר את כל החסכונות שלי, שאותם השקעתי מחדש פה, ב"אפריקה!", ככל טייקון מקומי ובעיקר הקהל שתמך בפרויקט באתר הדסטארט.
אבל לא רק כסף מעורב פה, אלא גם פריצת דרך בתחקיר על "סיאה הילדה מאפריקה" שהגיעה בעזרת איילת עומר, צופה בסרט. בלעדיה כלום לא היה קורה.
תודה רבה למיקרו, סליחה לננו-צוות שיצר את "אפריקה!", הצלמת תמר בן חיים, העורכים שמעון ספקטור וקטי דיאקובה, המלחין רב הפעלים עודד זהבי והעורכים שהביאו את הסרט לגמר: אביב פרס, אורי גלאון וערן מושקטל ולנטע לנדא-סגל, הקריינית הקטנה שלנו.
וכמובן למיכל מטוס, מנהלת פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער שמארחת אותנו פה היום ומאמינה בי כבר ארבע שנים תמימות.
ועוד תודה קטנה לבחור מצוין שעשה לי הפתעה והתנדב ממש השבוע ליחצ"ן את הסרט בחינם, טוב, לא ממש בחינם, המדינה משלמת, קוראים לו בנימין נתניהו והוא מצא טריק שיווקי מדהים עבורי: לחדש את היחסים עם אפריקה בטיימינג מעולה. כשתצפו בסרט נראה לי שלסתותיכם יישמטו, ממש כמו שלי, בעודי עוקבת אחר אירועי הימים האחרונים. איך היינו אומרים במקומונים בניינטיז? הקדמתי את זמני.
אורך הסרט 46:21 לאו.סי.דיז המעטים שבאולם.
לאחר מכן יש לנו תוכנית ארוכה.
תיהנו ותודה שבאתם.

MAL_7063

ואז החלה ההקרנה. הכל היה בסדר, הסאונד, הכתוביות באנגלית שהיו מתואמות עם העברית, בלי שהספקתי לעשות בדיקה באותו יום (ברור שיומיים קודם עשיתי צפייה מלאה של הסרט באולם זה), אבל טוב שהמקרין עשה זאת בלעדיי, בעת שהתרוצצתי בין הקומות כאחוזת אמוק. עמדתי במשך כל ההקרנה. לא יכולתי לשבת. עקבתי אחר ראשי הקהל ותנודותיו, התעצבנתי כרגיל מהמצלמות ומהסלולרים שריצדו באולם – שכחתי לומר לאנשים לכבות אותם, כמו שאני עושה תמיד, אבל סמכתי על הקהל האיכותני שלי – כמעט על כולם יכולתי לסמוך.

ואחרי ההקרנה, ראיון מורכב עם כלת השמחה ע"י ילדי כיתות המחוננים בבי"ס גרץ, חתימה על ספרים, וקבלת פנים בקפה הסינמטק. למרבה הבושה לא יכולתי להגיע לשם כי הייתי עסוקה עם סיאה על הבמה. אז כל אורחיי אכלו מהמגדנות בעצמם. אני לא אכלתי, ויתרתי על אוכל לפני כמה שנים. זה ממש לא נורא!

הנה כמה חוות דעת של הקהל:

-כל סרט שלך שונה מהקודם ומעניין מאוד. יש בסרטים שלך רגישות ותמימות שמאוד קשה למצוא היום. ראיתי קודם את הסרט ואחר כך קראתי את הספר והבנתי שעשית הפעם סרט המשך על חייה של סיאה. אנה ריבקין-בריק צפתה מראש את דרך חייה של סיאה ואת הרצון העז שלה ללכת בדרכה ואת הראית לנו את זה בסרט. תודה ענקית! (מירי בן מלכה)

-הסרט מקסים בעיני. מאד אהבתי את הטון המאופק, המתבונן שלו, וכמובן את הרוח החברתית-פוליטית במובנה האישי ובמובנה הרחב. היה אירוע מדויק לסרט מדויק. מקווה להתראות בסרט על לילבס ועל אנשי הקרקס
(תמי ניר-גוטליב)

-הייתי עם בתי בת התשע וחצי ומאוד נהנינו. נטלת על עצמך שליחות יוצאת דופן ואת עושה זאת בהצלחה רבה. מרגש להתוודע לסיפורים ולמה שהתרחש שנים רבות לאחר מכן. את מביאה ארצה את העולם וזו גאוותנו. אפריקה בשבילי תמיד תהיה משהו מיוחד:) הסרט עורר בי געגועים עזים למקום ולאנשים. יאללה… התחילי עם הסרט הבא (חביבה רוטשילד)

-סרט רגיש ועמוק, אותנטי, פשוט ולא יומרני. מדווח בעדינות אותנטית ללא מניפולציות מסחריות ונשאר נאמן לספרים המפליאים בפשטותם. מצדיעה לך דבורית שלא נתת להצלחה של נוריקו-סאן לפגוע בקו הצנוע והאנושי (צופית שפאן)

-סרט חכם ורגיש. עשוי מצוין ואנושי ביותר. סצינת היער עם סריקו ג׳וניור היא מהחזקות בסרט. תמצית האמירה השרגלית (עודד  זהבי, מלחין הסרט)

-אהבתי מאוד את הסרט וגם את הבנייה שלו. באמת אפשר להגשים חלומות אם רוצים ואת עושה את זה בגדול. ויפה שאת מצליחה למצוא את "הילדים מהספרים" שתמיד רצית להיפגש איתם (טל אלוני-דגן, 9 וחצי).

-יש משהו מתעתע באפריקה! זה אינו החיפוש המפותל אחר גיבורת הספר, וההתחקות אחריה ברחבי טוקיו ואי הידיעה, כמו הפליאה העצומה למול קריסת הסטריאוטיפ על אפריקה ונשים אפריקאיות וגורלן מול דמותה הססגונית של סיאה ובני משפחתה. והטלת ספק בשאר הסטריאוטופים בהם אנו מחזיקים ושהחברה מסייעת לנו לתחזק אותם.
השיעור הגדול מסרטיה של דבורית שרגל הוא הומניות. מבט אוהב, חומל ומרפא על האחר. היא סוחפת אותנו בניסיון להבין את ילדותנו, להתחקות אחרי גיבורינו ולרגע נוסף לגמוא בצמא עצום את התמימות והאמפטיה שאנו, כבוגרים כה חסרים.
עשו חסד עמכם ומצאו לכם זמן לצפות באפריקה! ואיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
תודה דבורית.
אני כבר מחכה לסרט הבא, ולזה שאחריו. ויש לי כמה רעיונות (שלומית נעים-נאור).

-כל הכבוד על יופי של סרט! (ולדי דבוייריס)

-בכישרונה הרב מצליחה לרגש אותנו בכל פעם מחדש!
גיבורות הילדות שלנו שטרם נמצאו, ראו הוזהרתן 🙂 (נעמה אקסלרוד)

-אצל דבורית הענקית
הכל תמיד מיוחד: הקרנת בכורה לסרט אפריקה. ילדים (ג׳) מבית ספר גרץ בתל אביב מראיינים את סיאה הילדה מאפריקה, היא אריקה, רופאה מטנזניה שכל חייה עסקה במניעת התפשטות מחלת האיידס.
אה, והסרט נהדר. לזה כבר התרגלנו (טל שניידר)

-אולם שלם וצפוף מוחה כפיים לדבורית שרגל. איתות לכל הקרנות והערוצים, שמתפרנסים פרקטיקלי מהקהל שכאן, אבל בגלל פוליטיקה לא ברורה, משקיעים בסרטים שברובם הרבה פחות מעניינים אותנו מהסרט הזה ודומיו.
אנחנו כאן! (חנה בית הלחמי)

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | יולי 2016

נכון שיש הקרנות משמחות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי, אבל החודש עומד בסימן הפרמיירה של אפריקה!, אחיו הקטן של אאקוקל"ס.
כמו שחדי המחשבה יכולים ודאי להבין, שמו הקצרצר של הסרט החדש הוא אנטי-דוט לשמו הארוך של הראשון, שאין כמעט איש בעולם שמסוגל לומר אותו בלי להתבלבל.
אז כזו אני, אישה של קצוות, מסרט ששמו בן שבע מילים, לסרט עם שם בן מילה אחת.

אם להתחיל בפרמיירה האמורה, הרי שהיא תתרחש ב-8 ביולי, הוא יום שישי, בשעה אחת בצהריים.
תומכי הדסטארט ומקורבים למלכות קיבלו הזמנות ואף אישרו את בואם. ומי שלא אישר את בואו: עוד לא מאוחר!.

Africainvitation

ומה באשר להקרנות איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ביולי 2016?
הנה:
ראשון, 3.7, 18:00, נהלל
שני, 4.7, 10:30 מזכרת בתיה
רביעי, 6.7, 20:00, שכניה
שבת, 16.7, 16:00, סינמטק תל אביב
ראשון, 17.7, 20:00, מסע נשי, רעננה
רביעי, 20.7, עין גדי

ובמלאת שנה ושמונה חודשים להקרנות הסרט, הנה גם הטריילר שלו:

והנה כמה דברים שקרו עם הסרט ביוני:
פגשתי, בטווח זמן של שבוע, הן את המורה שלי בכיתה א'-ב' והן את הגננת שלי.

מה עוד צפוי לי במסעותיי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מה? חזרתי מדיור מוגן עד 120 ברמת החיל. בראשית הערב באה יפהפייה אחת ושאלה אם אני זוכרת אותה. אמרתי שלא כל כך, והיא ניסתה לעזור לי: "כיתה א' ב', בי"ס גורדון?", אה! המורה בלהה! וויי, איך נשנקתי. דליה תלמי, רעייתו של מנחם, גם הם מדיירי המקום, שאלה אותה אם הייתי תלמידה טובה, והמורה בלהה אמרה: "הכי טובה! איזה מחברות היו לה!" למרבה הצער תוך כמה שנים נמוגה חריצותי 😦. המורה בלהה, שגרה באותו רחוב בו גרתי, זכרה אותי גם כשהייתי תינוקת, ואפילו מה הכי אהבתי במכולת של הניה: בננה מצופה בשוקולד. מי היה מאמין. ואז הצטלמנו. אחר כך סיפרה לי אישה אחת שהייתה ביפן עם בעלה שהיה בצי הסוחר ושהשיקה שלוש אוניות! ובסוף אמא של אילנה דיין באה לומר לי שהיא מעריכה את העבודה הקשה שלי וכולם נורא נהנו ומחכים לאפריקה! 🙂 בסוף לבי לא יעמוד בכל הדרמות האלו

bilhaa

ושבוע לאחר מכן הגננת חביבה:
זה הזוי ועוד יחקרו אותי בחשד לחטיפת נשים מדיור מוגן עד 120, אבל נשבעת שהכל אמת. צירוף המקרים די מדהים. בשבוע שעבר פגשתי את המורה בלההhttp://tinyurl.com/znfewef בהקרנת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסניף רמת החי"ל ואילו היום, בסיום סבב הרשת של "עד 120" הגעתי להוד השרון ושוב ניגשה אלי אישה ושאלה אם אני זוכרת אותה. הפעם ניצחתי וזיהיתי במיידי את הגננת חביבה מטרום חובה. אין לתאר את ההתרגשות. היא אמרה שלא השתניתי;) אבל מי שבאמת לא השתנתה זו היא, שפניה נשארו חמודים כשהיו. הנה! בשבוע הבא אפגוש כנראה את המיילדת שלי ולאחר מכן……..
haviva

כך אטפל באפריקה!
נכון אחרי שמגדלים ילד ראשון חושבים שיודעים כבר הכל? אז ככה אני אחרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם אפריקה! (כדור בגב נמצא בקטגוריה אחרת, מכל מיני סיבות). למדתי כל כל הרבה ביותר משנה וחצי שעברו מאז יצא "אלה קרי…" לאקרנים, וכמעט שנתיים מאז שסיימתי את העבודה הרשמית עליו, שבאמת, שום בי"ס לקולנוע ושום קולנוען-על לא היה יכול ללמד אותי. וזה למה? כי אין אף אחד שעושה כל כך הרבה דברים לבד בתהליך יצירת הסרט וממלא כל כך הרבה פונקציות, כמוני. אבל יש כמה לקחים מאוד דרמטיים שהפקתי, כמה דברים שלא אחזור עליהם לעולם, שהקלו על חיי משמעותית:
1. לא שולחת את אפריקה! לפסטיבלים. לא בישראל ולא בעולם. בישראל מסיבות ידועות ובעולם מאחר שזו עבודה שגוזלת הרבה מאוד אנרגיה, זמן וכסף ושכרה לא בצדה. על משלוח "אלה קרי…" לפסטיבלים הפסדתי לפחות 20 א' ש' ואני חוששת שיותר. למדתי לא מעט דברים תוך כדי: למשל, שהלקטורים בפסטיבלי חו"ל (באשר לארץ אין לי ראיות) לא צופים בכל הסרטים שמגיעים אליהם ומשתמשים בגוגל, בסינופסיס או במידע על החברה/ המפיצים מהם הגיע הסרט, על נוכחותו בפסטיבלים אחרים, בעיקר מה-A, B ליסט. וכמובן, אם הסרט השתתף בעת יצירתו בחממה זו או אחרת, וכמובן כמובן שם הבמאי ועד כמה הם מכירים אותו. לא רק זה, לעתים גם אין קשר בין חוו"ד המצוינת שהגיעה מהפסטיבל (חלקם מציעים זאת) לבין העובדה שהסרט לא התקבל אליו. ברגע שהבנתי את זה (לאט-לאט), החלטתי שזהו, חלאס. נו מור פסטיבלים. כך שסלע נגול מעל לבי.
2. לא מציעה את הסרט למפיצים. יש בישראל מעט מאוד מפיצים ולפחות שניים מהם, כדי שלא להכליל, לא צפו ב"אלה קרי" כששלחתי להם אותו. תיק-תק, חיסלתי את סאגת המפיצים. הכירו את עצמי, המפיצה לעצמה בלבד. אז זה לא שאני האחים היימן שיש להקים מקדש על שמם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי.
3. צמצום מוחלט עד ויתור על משלוח הסרט לגופי שידור ולקרנות קולנוע. את אפריקה! שלחתי לקרן אחת ולגוף שידור אחד. פעם אחת. אל תעצרו את נשימתכם בבקשה. זהו ניסיון אחרון בהחלט (וראשון לאפריקה!). ברגע שלא הייתי עסוקה בשכתוב ומשלוח אין סופי של הגשות מנג'סות לכל הקרנות והגופים בישראל קיבלתי עוד כמה חודשי חיים במתנה, שלא לומר שלווה ויכולתי להתמסר ליצירת הסרט ברוגע. וזה אושר גדול אחרי שבעים מדורי הגיהנום שעברתי עם "אלה קרי…" יבדל"א.
4. וגם לא שולחת את מחמלי לטקסים ולתחרויות: לא פרס אופיר (אופס, חסכתי 850 ש') ולא פורום היוצרים הדוקומנטריים. עוד אמצעי להפחתת עוגמת נפש ותימהון אין קץ. בהחלט, יש מחיר לחופש ולאי השתייכות למעגל זה או אחר.

מהנעשה בתאגיד השידור החדש.

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איך אפשר לצפות ב"כדור בגב"

ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.

נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.

תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.

עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים. cadurdvd

כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.

איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | מרץ 2016

איפה אפשר לצפות ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" במרץ 2016.

סינמטק תל אביב – חודש אחרון!
שבת, 5.3, 11:30
שבת, 12.3, 17:00
שבת, 26.3, 11:30

פסטיבל
פסטיבל סרטים ישראליים בשטוקהולם, שבדיה.
Doc.Israel
שבת, 5.3, 19:45
ראשון, 6.3, 16:30

חוצות ישראל

הרצליה, בי"ס, 9.3, 8:30
לכיש, 10.3, 20:30, אירוע פרטי
סינמטק ירושלים, בוקר לילדים (ולכל השאר!), 12.3, 11:30
סינמטק פ"ת, 13.3, 20:00
בית התפוצות, תל אביב, 14.3, 18:15
אלון, 15.3, 20:45
מתנ"ס קצרין, 18.3, 10:30
בית יד-לבנים חיפה, 30.3, 20:00 (ולא בספריית פבזנר)
ידלבניםחיפה
פת
BOOKS1קצרין
צילום בקצרין: עפרה שראל-קורן

מה כתבתי בפייסבוק במחצית השנייה של פברואר?

* בלמ"ס: דסק החדשות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מדווח: צה"ל בידינו! הצבא אישר את שיווק הסרט לחייליו! קציני וקצינות תרבות, קדימה צעד. כל הפרטים באתר הצה"לי:)

* אנה ריבקין-בריק ואסטריד לינדגרן (והרי צילום נדיר שבנדירים) היו חברות מאוד טובות ולא רק קולגות, כך סיפרה לי אווה בריק, האחיינית של אנה מצד אישהּ, דניאל. לאחר מותה נשאה לינדגרן הספד מאוד מרגש על אנה. שני נשים חזקות, עצמאיות, שהצליחו ביג טיים באמצע המאה שעברה לפרוץ מאה תקרות זכוכית. אבל מה, אין לחברות הזו וליחסים ביניהן אזכורים בכתבי לינדגרן וגם סדרת ילדי העולם, לה כתבה לינדגרן תשעה ספרים היא לא מקור לגאווה בעיני משפחת לינדגרן היום. במיני-סדרת TV על לינדגרן, ששודרה בשבדיה (ובשאר העולם התרבותי) בשנה שעברה אנה לא מוזכרת כלל.

AnnaAstrid

* קשריי עם משפחתה של אנה ריבקין-בריק מתחזקים.
לישראל הגיעה אווה בריק (בצילום, מתוך וידיאו), אחייניתו של דניאל בריק, בעלה של אנה.
אווה היא הצעירה בילדיו של צעיר האחים של דניאל, שהיה אחד מ-15 ילדים!
זה מעניין, מאחר שלאנה ולדניאל לא היו ילדים, כמו גם לכל ארבעת אחיה של אנה.
אווה, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית במקצועה מבקרת רבות בישראל.
"אנה הייתה פאן, מלאת חיים, אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי. היא הייתה משהו מיוחד. מאוד אהבתי לבלות איתה. היא הייתה כל כך פתוחה. יום אחד ישבנו שתינו במסעדה, הייתי בת 16 והיא אמרה לי, 'את דומה לזאתי, ההיא, נו, האישה המאוד מכוערת ההיא', אבל לא נעלבתי, אני יודעת שלא הייתה לה כוונת זדון. ממש סגדתי לאנה ולדניאל. הם היו אחרים. דניאל היה החכם מכל האחים. הוא הקים וערך את העיתון היהודי בשבדיה,Judisk Krönika – Sveriges judiska kulturmagasin. אני אמצא לך את הקבר שלו בשטוקהולם, יש לי אפליקציה לכך. הוא התחתן, לאחר מותה של אנה, עם המזכירה שלו. הוא היה ציוני גדול, אבל לא רצה לחיות בישראל". אנה, כזכור, הייתה כאן פעמים רבות, ובשאר הזמן נסעה בעולם. בבית של אנה ודניאל (בצילום) היה גם חדר בו היה הנוער היהודי מרוקן את הקופסאות הכחולות של קק"ל שאסף במהלך השבוע, כן, אלו הקופסאות שגם אנחנו היינו משלשלים לתוכן 10 אג' בכל יום שישי בשיעור חברה. זה היה חובה, זוכרים?

* חרדות קשות בטח פקדו את 6 מיליון קוראי העמוד הזה: איך עברה הקרנת הבוקר של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק? אז הנה, רק חיכיתי לתמונה (צילום: עדי בריל) עם כוכבת האירוע, מאיה פריש, כיתה ג'. מאיה הייתה הראשונה שהצביעה כשסיימתי את דבריי אחרי הסרט ואמרה/שאלה: "נראה לי שרק חצי מהדברים שבספרים קרו לילדים באמת, והשאר זו עלילה שחוברה". אישרתי את דבריה והרחבתי, הסברתי מה-זה-מה, ומאיה אמרה לאחר מכן: "אבל זה מה שאמרתי…", וכולם מחאו לה כפיים. ואז הצטלמנו ביחד, לבקשתה.
אדם אחד אמר לי אחרי האירוע שפתאום נזכר, עכשיו, שיש לו את שני הספרים, אלה קרי ונוריקו-סאן בבית, ושתי המדינות היחידות שביקר בהן וגם חי בהן זמן רב הן שבדיה ויפן, ושיש מצב שזה בגלל הספרים הללו. והרי לכם הספרות והקולנוע בשירות הפסיכולוגיה/אנליזה. לא מהמם? מהמם.

כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ פברואר 2016

בשעה טובה ושהחיינו, לוח הקרנות פברואר 2016 של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?".

סינמטק תל אביב
כל שבת ב-11:30. בנוכחותי.
6.2.16
13.2.16
20.2.16
27.2.16

חוצה ישראל

2.2.16, 17:00, 18:30, בי"ס רמ"ה רמה"ש
3.2.16, פאבלמנט, צעירי שער הנגב.
שערהנגב

13.2.16, 20:30, אירוע פרטי, רמה"ש
14.2.16, 8:30, ביה"ס הדו-לשוני ירושלים
21.2.16, 20:00, מרכז קהילתי רוזין
22.2.16, 17:00, בית הבאובב, עין גדי נדחה עקב שטפונות
25.2.16, 20:00, כותר אלון ראשל"צ
29.2.16, 10:15, סל תרבות, שהם

מה עוד חדש בחיינו? ואיך אני מסכמת את ינואר, עם הפנים לפברואר?

אז ככה, הסתיים גיוס הכסף בהדסטארט ל"אפריקה!", אחיו הקטן של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
הנה הפרויקט וכל העדכונים עליו.
בתחילת ינואר הייתי בשבוע צילומים באפריקה, ומשחזרתי התחלתי לערוך את הסרט.
בין היתר למדתי שבאפריקה אני אישה עשירה, שינוי מרענן בחיי!.

מקבץ פייסבוק

היילייטים מאירועי "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בינואר, שהיה חודש הילדים:

אלו הם חיי: אני מנהלת בעצמי, לבד לבד, הפקה של שני סרטים. האחד, "כדור בגב", הסרט על דוד שלי שנהרג בצבא ב-1957 בתאונת ירי איומה, אותו הפקתי וצילמתי וביימתי לבד ועכשיו אני עורכת אותו (כלומר עם עורך). והשני, "אפריקה!", אחיו הקטן של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שהחלק השני של צילומיו הסתיים לפני שבועיים באפריקה עצמה, ואני כבר עורכת אותו (כלומר עם עורך) ותודה לתומכיו ב-הדסטארט – Headstart.
וחוץ מזה עסוקה בכל מה שעושה במאית/תסריטאית שהיא גם מפיקה ראשית של עצמה, וגם מפיקה בפועל וגם עוזרת הפקה וגם תחקירנית וגם מתאמת וגם פוגשת את מלחין הסרט לדבר איתו על עבודתו ומזכירה למעצב הגרפי שתכף יגיע תורו וגם מנהלת לבד לבד את הגיוס בהדסטארט וגם מזמינה לעצמה כרטיסי ביקור ואוספת אותם וגם מבקשת חשבוניות ששכחה לבקש מהטיסה לאפריקה, וגם הולכת לדואר לקנות בולים וגם מוציאה חשבוניות וגם מייחצנת, מפיצה ומשווקת את אחיו הבכור של "אפריקה!" ומתחב"צת איתו ברחבי הארץ. הכל הכל לבד לבד. מאוד גאה בעצמי אבל חיה על הקצה וחרדה מאוד ומוטרדת ודואגת ומקווה לעמוד בכל הציפיות.

את חצי היום הראשון ביליתי עם שלוש כיתות ג'-ד' בבית הספר למחוננים ולמצטיינים רמ"ה ברמה"ש, עם סדנת תחקיר על הסרט. על הבוקר, 8:15, הלם: אני מציגה את עצמי: "אני דבורית שרגל, הבמאית של הסרט הדוקומנטרי שעליו נדבר היום…., מיד מצביע יואב, בן שמונה, כן? ואומר לי: "גם אני במאי דוקומנטרי, אני עובד עכשיו על חמישה סרטים, זה עולה המון כסף ואני מחפש משקיעים".
אני: [פה פעור]
אני ([מתעשתת]: "על מה הסרטים שלך?"
יואב, בן שמונה, כן?: "סרט אחד על ג'ון קנדי, אני עובד על התחקיר מאוקטובר האחרון. סרט שני על סבא-רבא שלי שהיה חייל בצבא הפולני במחה"ע השנייה, אני משתמש בספר שהוא כתב, לא באינטרנט".
נו, ואני עם נוריקו-סאן שלי.

* איך התנהלה סדנת התחקיר עם המחוננים הבוקר?
ובכן, כיתות ד'-ה' היו משעשעות ונעדרות התמימות של כיתות ג'.
הנה מגוון מההצעות שהעלו בפני לשאלת התחקיר שהתבקשו לענות עליה: איך למצוא את הילדים מהספרים?
– לפנות ל"אבודים" ("אבל אמרתי את זה בציניות")
– לשכור חוקרים
– להמציא מכונת זמן קדימה, ישר לסרט שלך שנראה בשבוע הבא
– לעשות טלפון שרשרת: להגיד לבנאדם אחד שאנחנו מחפשים את הדמויות ושיעביר את זה הלאה
– לפרוש מהמקצוע
– לשחד אותך (כדי שאספר להם)

דמויות שהילדים היו רוצים לפגוש:
– אלן טיורינג, צ'רלי צ'פלין, הלן קלר, גיבור סרט על העלייה מאתיופיה, מג מארץ' מ"נשים קטנות", אן שרלי, "האסופית"
—-
שאלות ששאלו אותי:
– האם יש לי כיסא במאי בבית?
– ומגאפון?
– וכובע ברט?

בקשות שביקשו ממני:
לביים סרט דוקומנטרי על:
– גיבורי "גאליס"
– גיבורי "החממה"
ב-2.2 יצפו בסרט עם הוריהם שישמעו על סדנאונת התחקיר.

בגלל הטרור התרבותי בטלוויזיה הישראלית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא ישודר בה. כלומר, המיליונים שלא צורכים תרבות דרך סינמטקים/ ספריות/ קיבוצים/ מתנ"סים, שזה מיעוט מבוטל ביחס לשאר, לא יוכלו ליהנות מהסרט. מצער, נכון? נכון. תגידו תודה לכל מי שאתם משלמים להם הון מדי חודש, אנשים שחושבים שהם מבינים בתרבות ויודעים מה הצופים שלהם אוהבים וצריכים (בעקבות שיחת טלפון בה "הסבירו לי" למה הסרט "לא מתאים" לטלוויזיה לדעת "קובעי הטעם". איככככס). מצחיק, זה קרה בדיוק אחרי שהצופים אתמול בסינמטק שאלו אותי מה הם יכולים לעשות כדי שהסרט ישודר בטלוויזיה ואני נפנפתי בידי בביטול ואמרתי שכלום לא יעזור. עכשיו ברור למה צריך לתמוך בקולנוע דוקומנטרי ישראלי עצמאי?

* אחרי הסרט והשיחה בשבת בסינמטק, ניגשה אלי אחת הצופות כשעיניה אדומות ואמרה: "בהתחלה צחקתי, אחר כך בכיתי עד סוף הסרט, ואני לא יודעת למה, כי היה הפי אנד. פיצחת פה משהו…"
עניתי: "בכית כי החיים עצובים, אבל רציתי לתאר אותם עם הפי אנד".
ואז שאלה אותי: "אפשר לחבק אותך? את מתחבקת עם זרים?" אמרתי, "התרגלתי:)" והתחבקנו.

יום מרגש במיוחד עבר עלי בהפנינג לספרות ילדים במכללת דוד ילין שבירושלים. וזה למה? כי הייתי שם לפני שנתיים וחצי, בסתיו 2013, ממש אחרי שחזרתי מיפן, כשאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה בשלבי עריכה ראשונים. היה אירוע מסעיר גם אז. מה לעשות, יש מקומות שהאנרגיות שלהם טובות באופן מיוחד. זה תלוי, אני חושבת, גם במארגני האירוע. או במילים אחרות, Renana Green-Shukrun.
היום הראיתי את הסרט לקהל אחר, סטודנטים להוראה, ושמחתי להיווכח שחלק מהם מכירים את הספרים גם בלי התיווך שלי. סיפרתי להם בין היתר על המפגשים שלי עם ילדים ברחבי הארץ, ועל סדרת ספרי ילדי העולם הקלאסית, ועל כך שילדים שואלים אותי שאלות כמו מבוגרים, אבל קצת אחרת. חלק מהם שואלים אותי אם מה שהם רואים בסרט זה אמיתי, ואם באמת הייתי במקומות האלו בסרט ופגשתי את הילדים, ואיך זה שהשיער שלי נראה אותו דבר גם בסרט וגם בחיים. היום שאלו אותי (לא ילדים) אם באמת רציתי להיות סוכנת חשאית כמו שאני מספרת בסרט והתשובה היא כן, רציתי להיות סוכנת מוסד מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא אך נופנפתי תוך שניות.
צופה אחת אמרה לי, לפני שמיהרתי לרכבת הקלה, שיש לי כוכבים בעיניים. בחיי.
יש מצב שכל שיחתי עם הקהל תועלה לרשת מתישהו.
אחה"צ פגשתי את נטנטושי המהממת בת השמונה ("בעוד 16 יום"), הילדה שהיא הטריגר לסרט, וסיפרתי לה על כל השיחות שלי עם הילדים, ועל השאלות שלהם. טושי אמרה לי שגם לה יש שאלה, כאילו היא הייתה במפגשים האלו, "אבל זו שאלה מסובכת ואולי אני צריכה לשנות לה את המילים קצת". נתתי לה חמש דקות לערוך את השאלה המסובכת, ובסוף היא שאלה אותי:
"יהיה סרט המשך לסרט ההמשך?"
עניתי שזו באמת שאלה מסובכת, ושתיתן לי קודם לגמור את סרט ההמשך, וגם סיפרתי לה על ילדה משהם ששאלה אותי אם אני לא מפחדת שסרט ההמשך לא יהיה מוצלח כמו הראשון, ועניתי לה שבטח שאני מפחדת!

קיבלתי עשרות מכתבים כמו אלו שאביא מיד במהלך השנה++ שחלפה מאז נולד איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, זה לא מובן מאליו שאנשים כותבים. הרוב יסתפקו בלהגיד לי תודה אחרי ההקרנה, בפייסבוק או בפגישה מקרית. לפני שבוע פגשתי סופרת אהובה אותה אני מכירה מימיי בעיתונות, שסיפרה לי שצפתה בסרט כבר מזמן עם בתה וכמה התרגשו והודתה לי. אם תשאלו ממה אני חיה, התשובה היא מתגובות כאלו. הנה המכתב האחרון מהשבוע:

דבורית שלום
נכחתי בהרצאתך ובהקרנת סרטך המרגש.
הרגשתי שהענקת לי מתנה של ממש. חלק משמעותי של ילדותי הוחזר לי ושעות של התרפקות על הספרים הללו ובעיקר אלה קרי וקורותיה שהדהדו דרך סיפורייך המרתקים ובאמצעות הסרט המרגש.
החזרת לי והחיית בי מחדש את השעות הרבות בהן שימשו לי ספרים אלה ואחרים חברי אמת, שערים לעולמות אחרים, מסקרנים ורחוקים כל כך ועם זאת נגישים, נוגעים וקרובים להפליא.
הגשת את הדברים בהומור ובצניעות כה רבה בהתחשב בעבודת המחקר המונומנטלית והסיזיפית שערכת בנחישותך כי רבה, ובתוצאה היפהפייה שהשגת.
אני מאחלת לך הצלחה במסעותייך לאפריקה, ונחושה לרכוש את הספרים ולהעבירם לנכדי, לשמר ולטעום בצוותא עימם במעט מניחוחות תקופה שלא תחזור.
בהערכה מרובה,
בהתרגשות ובתודה מקרב לב,
א'

רק נחתתי מאפריקה בשבת לפנות בוקר, השלמתי שעות שינה, והבוקר טסתי לשהם, אוקיי, לא טסתי אלא נסעתי, ובכ"ז. זה היה מרתון מרגש של כיתות ג'-ד', שלוש הקרנות רצופות במסגרת סל תרבות ארצי, והיה כיף לספר לילדים על הספרים המצולמים ולשמוע אותם שואלים ומדברים על סרט. ילדה אחת אמרה לי ש"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יותר יפה מסרטים לילדים", אז הסברתי שזה גם סרט לילדים, זה סרט לכו-לם. ילדה אחרת אמרה לי שהסרט היה "גם כיף וגם קשה", כי היה לי נורא קשה לעשות אותו. סיפרתי שנהניתי גם כשהיה קשה. ילדה נוספת שאלה אותי אם לא התבאסתי כש"חתכו לך את הסרט, כי צילמת כל כך הרבה", אז הסברתי להם מה זה עריכה; עורכת הדין העתידית בת התשע (ככה הוריה רוצים), או העיתונאית/ דוקומנטריסטית לעתיד הסבירה לכולם מה זה סרט דוקומנטרי, והחמיאה לי על התחקיר ורואה החשבון העתידי שאל אותי מאיפה הכסף?

* שיעור בסווהילית:
אסנטה (סאנה) – תודה (רבה)
קריבו – וולקאם
ממבו – מה עניינים
האקונה מטטה – סבבה

אפריקה

מלון

כך הפכתי לאישה עשירה באפריקה

חזרתי מאפריקה, שם צילמתי את הסרט שלי, "אפריקה!", סרט ההמשך לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לו מתנהל ממש בימים אלו מבצע מימון-המון.

במהלך השהות הקצרה שלי באפריקה הבנתי שאם יש מקום אחד בעולם בו אני יכולה להיחשב כנראה לאישה עשירה הרי שהגעתי אליו. אפריקה.

המשכורת הממוצעת (במדינות מסוימות) היא 100$ בחודש. אין פלא, אם כך, שפיזרתי שם דולרים לרוב. להגיד "פיזרתי" זה לא ממש מדויק. נכון יותר יהיה לומר: התבקשתי לעשות זאת.  יש מיליונים שזקוקים לעזרה. ואני, כמתברר, זו שתפתור אינספור בעיות בכמה ימים, כך הסבירו לי. דולר פה ודולר שם, כך אציל את היבשת. אבל אני חייבת לומר שההרגשה נפלאה: אם יש לי כסף שאני יכולה לחלוק עם אחרים מבלי שייגרע מפתי, אז למה לא. אם שישה דולר יכולים לעזור לאישה אחת במשך חודש שלם, אז אין בעיה מצדי. להפך!

אני מבינה שהכסף שנתתי בנסיבות שונות ולעתים גם משונות לאנשים באפריקה יכול לשנות את החיים של רבים למשך כמה חודשים. אז אם איכות החיים שלהם או של ילדיהם תשתפר בזכות דולרים ספורים ממני, סבבה. או, האקונה מטטה בסוואהילית.

במהלך אחד הפיזורים הללו שמעתי שמחברות ועפרונות עולים הרבה כסף שם (יחסית, נו). אם הייתי יודעת זאת מראש, חי נפשי שהייתי ממלאת את מזוודתי במחברות ועפרונות מכל הצבעים והמינים, כולל מחקים ומחדדים ועטים צבעוניים, עוברת מבית לבית ומחלקת אותם.

IMG_citycenter
קניון מפואר במרכז העיר. הכביש הבנוי לא מובן מאליו. ברוב מקומות היישוב יש דרכי עפר זרועות באבנים

ואם מישהו חושד שאני יושבת על הררי כסף וסתם מתבכיינת ביומיום, הנה תיקון קל: הכנסותיי הן הרבה פחות מהממוצע במשק כעת.

זה מעניין, המצב הזה, כי בטוח יש אנשים בסביבה שאני חיה בה, שהכסף שאני מבקשת כתמיכה בהפקת הסרט שלי, "אפריקה!", שווה ערך עבורם לכסף שאני נתתי באפריקה, שלא שינה במאומה את מצבי, אבל עזר לרבים.

כלומר, יש כאן פירמידה של נתינה וכל אחד יכול לעזור במשהו לאחר, שצריך משהו קטן יחסית. לא רעיון יפה?
נו, אז למה לא ליישם אותו?
יישמתם? מצוין, ספרו על כך לאחרים.