"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"/ ינואר 2016

שנה חדשה, לוח חודשי חדש, והנה אנחנו בינואר 2016. החודש יש המון אירועים לילדים והשמחה גדולה.
בשליש הראשון של ינואר לא אהיה בישראל.
אטוס לצילומי "אפריקה!" עם הצלמת תמר בן חיים, ובינתיים אשמח אם תתמכו במימון-המון של הסרט.

תיק עיתונות

– טיים-אאוט על גיוס ההדסטארט ל"אפריקה!".
– שין שין בסלונה.
– טייסת קמיקזה – nrg.

מחפשים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

כל ההקרנות החודש הן בנוכחותי.

סינמטק ת"א
2.1, 11:30
16.1, 15:30
23.1, 11:00
28.1, 17:00 (ימי חמישי לכל המשפחה)

חוצה ישראל

1 בינואר, 22:00, מועדון חברים געש
10 בינואר, בוקר, סל תרבות, שהם
11 בינואר, 20:00, ספריה אזורית בני ראם, מ"א נחל שורק
13 בינואר, בוקר, סל תרבות, שהם
14 בינואר, בוקר, מכללת דוד ילין, ירושלים
דוד ילין
16 בינואר, 11:00, בית הלוחם, ת"א
18 בינואר, 8:30, גמלאי רחובות
19 בינואר, בוקר, בי"ס רמ"ה, רמה"ש
19 בינואר, 19:00, הספרייה בעומר
20 בינואר, בוקר, סל תרבות, שהם
26 בינואר, בוקר, בי"ס רמ"ה, רמה"ש
27 בינואר, בוקר, סל תרבות, שהם
27 בינואר, 16:30, עין גדי
שני האירועים האחרונים נדחו בגלל פגעי מזג האוויר
* הלוח כפוף לשינויים

מאירועי דצמבר

ומה עוד קרה במהלך דצמבר בהקרנות "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
את הצילום הזה קיבלתי ממיכאל לוי, שהגיע להקרנת הסרט בספרייה העירונית בערד, שם היה אירוע מצוין ביותר (והנה דיווח על האירוע).

arrrad

אני מצרף צילום שלי ושל ילד נוסף שהיה בזמנו בקיבוץ, אפריים, שמשפחתו הגיעה לנאות מרדכי מקוצ'ין. התמונה הזו פורסמה בזמנו בשער של דבר השבוע. כוונתה של אנה ריבקין-בריק (אליבא דהוריי) הייתה להציג לעולם את קיבוץ הגלויות של אותם הזמנים. בבית הוריי הייתה גם תמונה שצולמה בתערוכה בארה"ב בה רואים שחקנית אפרו-אמריקאית מפורסמת צופה בצילום הזה.

לשמחתי מצאתי אישוש לדברים בקטע המדבר על הצילום הזה, בקטלוג תערוכה של אנה ריבקין-בריק:

מיכאלוי

ומה היה במודיעין? הנה בבקשה.
modiin
צילום: יעל בן-דרור

החודש גם ציינתי את יום השנה ה-45 למותה של אנה ריבקין-בריק.

annasgrave2015
לייה ומיקה שומעות על אנה ריבקין-בריק (וגם מניחות פרחים על המצבה).

ומה היה במעגן מיכאל, אוניברסיטת תל אביב ועין השופט.
ובערבה, ובבר אילן. וסטודנטים מצטיינים לחינוך ומושב אביגדור ומגמת תקשורת בתיכון גולדה.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ דצמבר 2015

דצמבר 2015 פותח את השנה השנייה להקרנת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בכל רחבי הארץ. כן, גם אני לא מאמינה שאני כותבת את המשפט הזה. והנה סטיקר לציון האירוע:
IMG_0025

תזכורת: שנה לפרמיירה.
premiere2
צילום: עומר לוי

לוח ההקרנות דצמבר 2015

למעט ההקרנה בטבעון, אהיה בכל האירועים החודש.

סינמטק תל אביב
2.12, 18:00
12.12, 15:30
19.12, 15:30
26.12, 11:00

חוצה ישראל

מתנסערבהמודיעיןייצוגיםשלילדות

4.12, 22:00, מושב אביגדור
6.12, 14:00, פורום הסטודנטים, מכון מופ"ת
10.12, 13:30, בר אילן: ייצוגים של ילדות
10.12, 20:00, ערבה תיכונה
11.12, 20:00, עין השופט
13.12, 20:00, הספרייה ומרכז ההנצחה טבעון
15.12, 18:00, מועדון האוניברסיטה, ת"א
17.12, 10:30, מעגן מיכאל
20.12, 20:00, ספריה עירונית ערד
21.12, 20:00, כותר מודיעין: הספרייה (ר' גם מודעה לעיל)
28.12, 12:00, מכללת קיי, ב"ש
29.12, 8:15, בי"ס שגיא, קיבוץ שריד
31.12, 20:00, עין ורד

צרו קשר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

מה קרה בחודש שעבר?

יצא הספר השישי בסדרת ילדי העולם המחודשת: נואי הילדה מתאילנד.
כלומר, עד כה יצאו כבר שישה ספרים מחודשים:
אלה קרי הילדה מלפלנד
נוריקו-סאן הילדה מיפן
דירק הילד מהולנד
סיאה הילדה מאפריקה
לילבס ילדת הקרקס
נואי הילדה מתאילנד

עברתי הרפתקאות שחבל בבנימינה-גבעת עדה.

ספרייתבנימינה
צילום: מיקי שטיינר, ימים של קולנוע

והנה כפר יונה, שיקגו, וסול סלבה, במלבורן, אוסטרליה:

Just had an emotional experience of watching an amazing documentary made by the even more amazing Dvorit Shargal. The title is as esoteric as the subject matter itself: Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-san. Ever since she was a little girl, Dvorit idolised a series of books for children photographed by the talented Swedish photographer Anna Riwkin-Brick. She was determined to find the children featured in book photographed about 60 years ago. [I was raised on them] . The doco tells of Dvorit's painstaking work tracking down Elle Kari the girl fro Lapland and the Japanese Noriko San. Some detective work.
Sivan Barak of the next generation to have been raised on those books, and yours truly outside the Classic Cinema in Elsternwick (Melbourne) where the Jewish Film Festival is being held. Sivan is holding her own copy of the Noriko San book which she kept since her own childhood.

נאד המים של אלה קרי בסינמטק ת"א.

חגגתי שנה לפרמיירה, שהייתה ב-21 בנובמבר 2014.
ופה:

כמו שכתבתי בשבת בבוקר, זו הייתה השנה היפה והמאושרת בחיי. אין שום סיכוי שתהיה שנה שתתעלה עליה. זו הייתה שנת הניצחון שלי: כנגד כל הסיכויים איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הושלם, עלה ופרח ומשגשג בכיף. כשאמרתי זאת לנוכחים בסינמטק אמש הם התמרמרו וטענו שאין לדעת: אולי תהיה שנה מהממת עוד יותר? אבל אני יודעת. הסיפור שלי עם הסרט הזה הוא סיפור של פעם בחיים.
בשורה הראשונה באולם 4 בסינמטק תל אביב ישבו אתמול ראשי ערוץ 1, 2, 10, יס דוקו, ערוץ 8 והחינוכית, יחד עם מנהלי קרנות הקולנוע. כולם אחזו בידיהם זרי פרחים מעודנים וקופסאות שוקולד מהודרות, מחו דמעות, החזיקו ידיים במעגל תמיכה, עלו בשורה ישרה לבמה עליה עמדתי ושרו במקהלה: "חטאנו פשענו דבורית, צריכים היינו לתמוך בסרט שלך ולשדר אותו. אנחנו מתנצלים מכל הלב. אל תדאגי, העוול יתוקן, מגיע לכל ישראלי לצפות בו על המסך הקטן, מאחר שהם משלמים כל כך הרבה כסף על הזכות להימנות על צופינו".
פחחח. ברור שזה לא קרה. זה היה החלום האירוטי שלי בשנה האחרונה. אבל שטויות, באמת שטויות. בשורה הראשונה ישבו אתמול מלא ילדים מאושרים, כי ההורים שלהם שלחו אותם או הביאו אותם לסרט. הרבה יותר כיף. הם גם אלו שעטו על חמשת הפוסטרים שחילקתי אתמול חד-פעמית במתנה (בצילום) וזכו בהם.
אני שמחה על כל אדם שמגיע לאולם כלשהו ברחבי הארץ כדי לפגוש את הסרט ואותי. הצער הוא על מי שהגעה לסינמטקים ולמקבילותיהם אינה חלק מתרבות הצריכה התרבותית שלהם. גם להם מגיע לצפות בסרט, שמדבר לכל לב ולכל נפש, בתנאי שיש כאלו. אבל זה לא יקרה. הסרט לא יונגש לכל, כי בחייאת, יש דברים חשובים יותר להראות לציבור. אז המשיכו להפיץ את הבשורה. אלה קרי ונוריקו-סאן ואני נשמח לבוא לכל מקום בארץ ובעולם.
במוצ"ש, 28.11.15, 17:00, סינמטק ת"א, הקרנה אחרונה לסיום השנה הראשונה.
בדצמבר 2015 מתחילה השנה השנייה……..>>>

תיק העיתונות תופח

* ראיון בתוכנית סדר נשים של טל לאור, בקול ישראל (רשת א+ב).
דקה 33:29-45:50

* ראיון בתוכנית של רינו צרור.
דקה 31:47.

* תעשיה.קום: למשרד החוץ (קשתו"ם) אין קריטריונים.
יש מדיניות ושיקול דעת.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ נובמבר 2015

לא רק לוח מופעים ואירועים לנובמבר 2015, אלא גם סיכומים ודיווחים מאוקטובר החולף.

סינמטק ת"א
רביעי, 4/11, 20:00
שבת, 7/11, 20:00 בנוכחותי
ראשון, 15/11, 18:00 בנוכחותי
שבת, 21/11 17:00 בנוכחותי
שבת, 28/11 17:00 בנוכחותי
* לבקשת שומרי השבת, שני תאריכים באמצע השבוע.

חוצה ישראל
10.11, 8:30, גמלאי רחובות
17.11, הספרייה הציבורית, כפר יונה
18.11, 20:30, הספרייה בבנימינה
19.11, 20:30, בית התרבות בגבעת עדה
30.11, 8:30, גמלאי רחובות
30.11, 20:00, ביה"ס גולדה

איך להזמין אותי, לכתוב לי, ועוד?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

שלושה פסטיבלים

  • הפסטיבל הבינלאומי במילנו, איטליה, 2 בנובמבר, 12:45.

Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

  • הפסטיבל היהודי באוסטרליה.
    MELBOURNE —
    Sat 7 Nov 2:15pm
    Sun 15 Nov 11:30am
    Mon 16 Nov 2:00pm
    SYDNEY —
    Sun 15 Nov 3:00pm
    Print
  • פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
    LAEMMLE ROYAL |
    Thursday November 12, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE NOHO 7 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 PM
    LAEMMLE TOWN CENTER 5 |
    Wednesday November 18, 2015 | 05:00 P

וערב בנות אחד

שיקאגו, 15.11, 18:30, באזור פארק לינקולן:
ערבבנות

איפה הייתי ומה עשיתי

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" מתחיל את החודש ה-12 בסינמטק ת"א. כפיים לצופים שבזכותם זה קורה.
ובנוסף, כמובן, עושה הסרט סיבוב הופעות בכל רחבי הארץ יחד איתי ועם תרמילי, באוטובוס, ברכבת ועל קטנוע. ובימים חגיגיים במיוחד בטרמפ או במונית וביום הכי חגיגי, במטוס לאילת.

גולת הכותרת של השנה הנוכחית הייתה הביקור הממלכתי (מי שעוד לא צפה בסרט מוזמן לדלג ולשוב אחרי הצפייה).
אבל קרו עוד דברים: הסרט התקבל ל-17 פסטיבלים קטנים ברחבי העולם, וגם נכנס בקיץ האחרון לסל תרבות ארצי, ואני מחכה כבר להראות אותו בבתי ספר בכל רחבי ישראל. ועוד דבר מדהים, ההוצאה המחודשת לשמונה ספרים מסדרת ילדי העולם (עד כה יצאו חמישה, עוד שלושה בדרך) בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
את כל האירועים במקומות השונים אליהם אני מגיעה עם הסרט אני מתעדת בעמוד הפייסבוק.

את שגשוגו של הסרט אני חייבת ראשית כל לאלפים שכבר צפו בו והעבירו הלאה את המלצתם לכל מי שהם מכירים, וגם כתבו את התרשמותם מהסרט בכל מקום שרק אפשר, ותמכו וקראו את כל דיווחיי, ועל כך תודתי נתונה יום יום ושעה שעה. אף שקל לא הושקע בשיווק הסרט, למעט העבודה שלי. למה לא הושקע? לא מתוך אידיאולוגיה, פשוט כי אין.
אבל יש עוד כמה גורמים שאני חייבת להם את הצלחת הסרט. כוונתי היא לכל מי שסירבו לשדר או להקרין אותו ולתמוך בהפקתו. אלמלא כן לא הייתה לי מוטיבציית אדירים כזו להראות להם שהם טועים, כולם, בלי יוצא מן הכלל, עם כל נסיונם העשיר וקילומטרים של סרטים מאחוריהם. למה טועים? מאחר שלא השכילו לראות בו את מה שאלפים, שנחנו במוח ובשכל ישר וברגש, הצליחו להבין: שהסרט הזה חודר ללב.
האנשים הללו טועים בנבאם את טעם הקהל. מה שהם רוצים זה רייטינג, שיהיה מי שיצפה בסרטים שהם מפיקים. אלא מה, את מספר האנשים שצופים ביס דוקו ובערוץ 8 לא תדעו לעולם. יש לערוצים האלו חיסיון. הם לא מפרסמים מספרים. ככה זה בישראל. יש מי שיש להם זכויות יתר. למה? ככה. רמז: לא בגלל שהרייטינג נורא גבוה. לא שאני חושבת שפרסומי הרייטינג של ערוץ 1, 2, 10 מתנהלים פיקס, להפך.
מתוך כתבה מ-2005. אתמהה מה נשתנה מאז מבחינת הרייטינג:

הרייטינג של ערוץ 8 עומד על שברי אחוזים ברוב שעות היממה – 0.3%-0.2%.
בשיאו, כאשר משודר בערוץ סרט מדובר במיוחד בשעות הערב, עשוי הרייטינג להגיע עד 3%.

כך שלא בשביל הרייטינג הייתי צריכה אותם אלא בשביל הכסף. יס והוט אלו הגורמים שנותנים כ-100,000$ להפקת סרט דוקומנטרי ישראלי. סכומים נוספים – כי לרוב הסרט עולה יותר – מקבלים היוצרים מקרנות הקולנוע וממפעל הפיס, ועזרה בנסיעות לפסטיבלים מקשתו"ם של משרד החוץ ומהשגרירויות הישראליות והקונסוליות בעולם, סכום (++) שהיה עלי לגייס לבד.

וזו רשימת התודות לכל מי שסירבו לי. על צורת העבודה של חלקם והיילייטס מהדיאגנוזות שלהם אספר בעתיד:
– ערוץ 1
– ערוץ 2
– ערוץ 10
– ערוץ 8
– יס דוקו
– החינוכית
– מפיצי הסרטים בישראל
– 99% מהלקטורים של הקרנות ושל הפסטיבלים ושל התחרויות בישראל.
כן, התודה על שדחיתם את הסרט שלי מהולה בבוז עמוק, אבל טוב שמצאתי דרך אחרת לעשות סרט עצמאי בישראל, גם אם היא כרוכה בעבודת פרך כמו זו שאני משקיעה בסרט.
גם את הסרט הבא אני אעשה בעזרת מימון המון. מתברר שחוכמת ההמונים אינה פראזה ריקה מתוכן.
הבעיה היחידה היא שאת הזמן שיכולתי להקדיש לעשיית סרט נוסף אני מקדישה לעבודה קשה שבה אני מחזירה את ההשקעה בסרט, כשאני שואפת להגיע לאיזון, לקו האפס, אחרי 500,000 הש' שהושקעו בסרט.

– יוצאת מהכלל היא קרן רבינוביץ שקיבלה את הערעור שלי ותמכה בסרט (ב-50,000 ש') תשעה חודשים אחרי שיצא לאקרנים.
זהו הגוף הממסדי היחיד בישראל שתמך ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדיעבד שבבדיעבד.

ועוד כמה דיווחים מאוקטובר המסתיים:

מה היה בכפר אדומים. זו התמונה מאחרי ההקרנה, וזה הסטטוס שלפני, משיטוטי בכפר.
כפראדומיםבאמצע
צילום: רותי פיטון, מנהלת הספרייה
ילד אחד מכפר אדומים שאל אותי אם אספתי חתימות מכל הילדים שמככבים בספרים.
ילד אחד התעניין בהיבט הכספי המטורף של הסרט, על חלקו אני מספרת בסרט עצמו.
מישהו שאל אותי אם יהיה סרט המשך. אמרתי: כן, אם תממן אותו.

מה עוד קרה החודש? ניסיתי לבקש מהתאחדות ענף הקולנוע שיכללו גם סרטים דוקומנטריים ביום הקולנוע הישראלי, אבל נוצר דו שיח של חירשים.

כיתת אמן לדוקומנטריסטים.
דרמה בנווה עמל.
משהו נחמד בסינמטק ת"א.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ לוח אוקטובר 2015

– ספטמבר היה חודש סוער, רב תהפוכות וחגים וטיולים וחופשות. למדתי בו הרבה מאוד דברים על תעשיית הקולנוע. את התובנות שלי מחמש השנים האחרונות, בהן עסקתי ביצירת סרט דוקומנטרי עצמאי לגמרי, אחלוק עם כל מי שירצה (קולנוענים והציבור הרחב) בכיתת אמן שתיערך ב-16 בחודש, 10:00, בסינמטק ת"א. זהו אימון בהישרדות: איך עושים סרט כשכל העולם אומר לך לא.

IMG_20150714_102154
– "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" התקבל לסל תרבות ארצי הקיץ. מנהלים, מורים, הורים ורכזי סל מוזמנים לפנות אלי (פרטים בטור משמאל, או בקצה הפוסט) ולהזמין אותי לבתי ספר ברחבי הארץ.

אשדוד21.9
אני, היכל התרבות אשדוד, 21.9, צילום: יעל לשם

לוח אוקטובר 

סינמטק תל אביב
שבת, 3.10, 17:00 (בנוכחותי)
שני, 5.10, 17:00
שבת, 10.10, 17:00 (בנוכחותי)
שבת, 17.10, 17:00
שלישי, 20.10, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 24.10, 17:00
שבת, 31.10, 17:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל בנוכחותי
11.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
13.10, היכל התרבות רחובות, 20:00
14.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, הקתדרה בראשל"צ, 10:00, אירוע סגור
15.10, מתנ"ס נווה עמל, הרצליה, 20:15
16.10, סינמטק ת"א, 10:00, כיתת אמן
19.10, גמלאי ראשל"צ, 8:30
19.10, סינמטק ת"א, 9:30, יום עיון (בלעדיי)
19.10, כפר אדומים, 20:00
21.10, ספריית אילת, 19:00
27.10, מ.א. חוף השרון (קיבוץ יקום), 20:30

להזמנות, אירועים, וכל דבר אחר:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

לדיווחים יומיים שוטפים על אירועי הסרט: עמוד הפייסבוק שלי.

פרסי אופיר 2015, סיכום אישי מבואס

הצבעה
בצילום: חבר אקדמיה שלח לי את הצבעתו + כותרת מצוינת

השורה התחתונה, כדי שאי אפשר יהיה לאמ;לק (ר"ת ל"ארוך מדי, לא קראתי", לחוצני פייסבוק) היא שהסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" לא זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר, בטקס שנערך ב-21.9 בהיכל התרבות של אשדוד.
[לפחות יש לי תמונה מנצחת מהערב. צילום: יעל לשם]

הוא הגיע לחמישיית הגמר אבל לא זכה, למרות ההערכה מאוגוסט והמדגם שערך יאיר רוה (זה הלייב בלוגינג, בו הוא מתבאס מהזכייה האחרת) ולמרות ההימור של צוות סריטה, שגם הוא התבאס, ולמרות המיילים והפניות האישיות החמות מחברי האקדמיה. כל הסובבים אותי היו משוכנעים שאזכה, ואילו אני אמרתי, דחיל רבאק, זאת אני. שאני אזכה?

ההימור של צוות סריטה: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

הימור יכול להפתיע היה צריך להיות פה
אור איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן מרוששות
עופר איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק ליל הפתאים
אורון איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן קוזלצ'יק

הייתי במתח לקראת האירוע, לא אכלתי יומיים, לא נשמתי שבועיים, התעוררתי כל דקה בלילות, וגם באירוע עצמו לא שתיתי מהשמפניה ולא נשנשתי את המנג'טים הקטנים עם הלא-יודעת-מה. הייתי במתח אבל לא ממש, כי ידעתי שיש אנשים יותר מחוברים ומקושרים ועורכי קמפיינים ממני, וכי נו, זה לא מתאים ל-DNA שלי לזכות במשהו ממשי. ככה זה מאז ומעולם.

אני משוכנעת שהסרט שלי הוא סרט טוב ויוצא דופן בהרבה מובנים, אבל הוא לא עוסק במצוקות. הוא עסוק בדברים אחרים: ילדוּת, חלוף הזמן ולכידתו, זכרונות קולקטיביים, ועוד. איך כתב אחד הלקטורים שפסלו הענקת תמיכה בו: "הקולנוע הישראלי צריך לעסוק בנושאים חשובים יותר". שהרי הקולנוע הישראלי הדוקומנטרי כלל לא עוסק בכיבוש, בשחרור, ביחסים עם השכנים, בנעשה במחסומים, במחאה החברתית, במצוקה הכלכלית, ביציאה מהארון, כניסה לארון, חזרה בתשובה וחזרה בשאלה, גילוי עריות, אונס ושואה. ושואה. ומלחמה. מלחמה. ומבצעים מיוחדים. וגיבורי ישראל הלוחמים ופירוקם לחתיכות. ומחלות. הקולנוע הישראלי התיעודי כלל לא עסוק בכך, כך שבאמת צריך היה עוד סרט על אחד מהנושאים האלו, שאני פשוט לא מעוניינת להתעמק בהם בסרט דוקומנטרי. לא רוצה, נו, מה לא ברור?

חשבתי בכל מיני שלבים שהסרט שלי, שזוכה לאלפי צופים נרגשים ובוכיים וצוחקים, ישפיע כך גם על חלק נכבד מחברי האקדמיה, ושהעובדה שאני נטע זר בתעשייה, זה מקרוב באתי, דווקא תהיה לזכותי, שהרי אני לא מעורבבת בממסד על קישוריו, ליקוקיו וחולייו. וכמו שאמרתי, קיבלתי תגובות מאוד נרגשות מחברי אקדמיה.

רק שלא לקחתי בחשבון שני גורמים. האחד, הקמפיין והכסף. הסרט שלי משווק ומופץ בלי השקעה של שקל, למעט העבודה האינסופית שלי. אני לא רוכשת שטחי פרסום, לא משתטחת בפייסבוק עם מודעות חסות ולא משתמשת באנשי מקצוע שיפיצו וישווקו. ככה זה באינדי, הכי אינדי שיש.
אין סרט שלא זקוק לקמפיין, אין מוצר שלא זקוק לפרסום. גם אם הוא עובר מפה לאוזן.
אז התוצאה היא שאני חופרת את דרכי החוצה עם כפית. ויש מצב שזה היה לי לרועץ.

שילחתי מיילים לחברי האקדמיה בדיוק לפני ההוראות שקיבלתי, שלוש פעמים במהלך הבחירות לשלב א'.
אחרי העלייה לגמר עדכנתי אותם על ההקרנות הנוספות. ההקרנה הרשמית (אחת, בכסף שמשלמים המתמודדים, ותכף אספר כמה הכל עלה) נקבעה כהקרנה ראשונה אחרי ההכרזה על העלייה לגמר, יומיים לאחר מכן, בשישי, ב-14:30 בצהריים. נו מה.

לפני כשלושה שבועות נערכה למועמדים מסיבה במסעדה ביפו, ופה סיפרתי על קשיי ההתמנגלות שלי. מה שבכל זאת שמעתי שם זה על מסחרה בקולות: נצביע לכם אם כל הצוות שלכם יצביע לנו. ווטסאפים וסמסים אינסופיים נשלחו בטירוף לחברי האקדמיה, כמו גם פניות בכל אמצעי התקשורת. חוץ ממיילים, עמודי פייסבוק, טוויטר ומה לא. דילים ממש כמו במרכז הליכוד. הכל כשר. אני, כאמור, עשיתי רק את המצוין לעיל. אני לא בעד ניג'וס. חשבתי בתום לב שמספר האנשים שצפו בסרט ואהבו אותו, כמו גם החוזים בכוכבים ודוגמי המדגמים, יספיקו. אבל מה שהתברר כיום השחור של העיתונאים, הסוקרים והדוגמים בבחירות האחרונות, קרה גם לי אמש. רק שמי שלובש אפר זו אני, כועסת על עצמי על הפנטזיה שפה ושם התבוססתי בה.

עניין נוסף הוא שחלק מחברי האקדמיה כלל לא צפו בדוקו. זאת יש לדעת: הדוקו נחשב כז'אנר נחות ביחס לקולנוע העלילתי. ראו למשל את התאחדות ענף הקולנוע שהכינה מודעה לסרטים העלילתיים המשתתפים בתחרות. התאחדות הענף גם מקרינה סרטים עלילתיים בלבד ביום הקולנוע הישראלי. הקולנוע התיעודי נדחק לסינמטק ת"א ולסיבובי הופעות כמו זה שאני עורכת עם הסרט שלי ברחבי הארץ. כך שמה שקורה כשמגיע יום הדין וצריך לבחור בסרטים לפרס אופיר, חלק (חלק!) מחברי האקדמיה יבחרו בסרטים שלא צפו בהם רק לפי שמות היוצרים שהם מכירים ומיודדים איתם. עכשיו מה, יש אנשים בתעשייה שאהובים יותר ויש פחות. ואם יש שם בלתי מוכר, או מוכר מהקשרים בלתי קולנועיים (אני אני), ולא צפית בסרט שלו, מה תעשו?

הנה אימייל שקיבלתי מחבר אקדמיה המוכיח שהכל אישי, ושסגירת חשבונות זו לא המצאה.

דבורית,
אחרי שכתבת מה שכתבת על הסרט שלי, לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך.
בהצלחה בכ"ז, מי כמוני יודע כמה קשה זה לעשות סרט וכמה צריך לפרגן לכל מי שעשה את המסע.

מדובר בביקורת קולנוע שכתבתי כשהייתי מבקרת קולנוע. במייל הקצר הזה הכותב מבטל את מוסד הביקורת. מבחינתו לעשות סרט זה קשה וצריך לפרגן לכל מי שעשה זאת. אז אני לא חושבת כך. ואני מודעת לחלוטין לעובדה שאי אפשר לאהוב את הסרט שלי רק בגלל דרך החתחתים שעברתי איתו. זה לא נימוק לאהוב סרט. סיפור יצירת הסרט טוב לשיחה שאחרי, אבל קודם לכן אני רוצה שהצופים ייהנו מהסרט.
ביקשתי סליחה מהיוצר שנעלב, אבל לא פתחתי דיון על מוסד הביקורת, וגם לא הערתי לו על המשפט "לא כדאי לך שאני אראה את הסרט שלך או אגיד לך מה אני חושב עלייך". למה לא כדאי? אולי דווקא כן כדאי? אבל לא, אם יצפה בסרט זה יהיה רק כדי להחזיר לי על העוול שגרמתי לו בלי קשר לטיב הסרט שלי. יש לנו פה חשבון לסגור. עין תחת עין.

סיכום עד כה:
1. לסרט שלי לא היה קמפיין כלל.
2. רבים מחברי האקדמיה כנראה לא הספיקו/ רצו לצפות בדוקו, ולכן בחרו בשמות מוכרים וחביבים.
3. קומץ (קמצוץ) חברי אקדמיה שוטמים אותי בגלל ביקורות שכתבתי עליהם.
4. לסרט שנבחר הצביעו יותר אנשים מאשר לסרט שלי.

אני לא אומרת שהרצפה עקומה. לא זכיתי, נקודה. בכיתי, התבאסתי, שמי אשדוד נפלו עלי, הכל נכון, אבל ניסיתי לנתח את המקרה, להבין בכלים רציונליים מה קרה ואיך ייתכן שכל הדוגמים והמהמרים כשלו.
תוספת: תגובת שולה שפיגל, מפיקת הסרט הזוכה.

כמה עלה הסיפור: 750 ש' הרשמה לתחרות+850 ש' הקרנת אקדמיה. סה"כ 1,600 ש'.
מאחר שלא היה לי שום קמפיין, ואף לא טבעתי בווטסאפים ובפמפום ברשתות חברתיות, זו כל העלות. עוגמת הנפש, משלוח האימיילים והנסיעה לאשדוד: הכל על חשבון הבית.

שורה תחתונה ביותר: נכון שרציתי בהכרה מהממסד ונכון שהתאכזבתי נורא, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מכך שאנשים, ציבור, קהל, אוהב את הסרט שלי ובא לצפות בו ומזמין אותו אליו, מנובמבר 2014 ועד היום.
בשבוע הבא אעלה את לוח אוקטובר, ובינתיים בסינמטק ת"א.

ופוסטר עדכני:
טט

* הפוסט נערך, תוקן ועודכן.

שנה טובה מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

אוי, גם אני צריכה לעשות סיכום שנה? ממש לא. אני כל כך שונאת סיכומים. גם בשנותיי המרובות כעיתונאית תיעבתי את הז'אנר. ומאחר שאני כבר לא כותבת את ולווט אנדרגראונד אין לי אפילו רגשי אשמה, ואני חשה הקלה גדולה על שאני לא צריכה לקרוא עיתוני חג, לראשונה מזה כמעט עשור.

במקום סיכום יש שני דברים משמעותיים שאני רוצה לומר בעניין הסרט שלי, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", את שניהם קראתי ממש בסוף השנה, והם מתייחסים לשאלות שאני נשאלת לא פעם בסוף ההקרנה.
ברגע שנדלקים האורות באולם, כשאנשים עוד מסדירים את נשימתם אחרי המסע הטעון והעמוס והמהיר שהעברתי אותם בסרט, צצות שתי שאלות: ומה עם שאר הילדים מהספרים? ומה הפרויקט הבא?
אני משתדלת לענות, אבל הנטייה הטבעית שלי היא לומר: רגע, מה בוער, תישארו שנייה, ובעצם הרבה היותר, עם מה שיש.  עם הקיים. עם הכאן והעכשיו. מה הבהלה? כבר להסתער קדימה? מה עם לעכל, לעבד, להרהר, לחשוב, לזכור, לשכוח, לשאול שאלות על מה שראיתם כרגע?

והנה מצאתי, בראיון על מחפשים את שוגרמן את המשפטים הבאים:

“Well, that’s a very interesting question,” Segerman said. “You know, Americans, sorry if there are any in the audience, but we had this one album for 40 years, then we find there’s another one, and we listened to that for a bit, and that’s sufficient. Americans hear Cold Fact and After the Fact, and they’re like, ‘When’s the new album coming out?’ Come on, man, I mean … spend 20 years listening to these albums!

הדבר הנוסף ששואלים אותי הוא זה: כן, הסיפור על נטע, הילדה הקטנה שהראית לה את הספרים והיא אהבה אותם ובגלל זה יצאת למסע הוא מאוד נחמד, אבל מה באמת, ולמה עכשיו? ותשובה מעניינת לכך מצאתי בספר של אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן (אפשר לקרוא פה את כולו):

אין זו אלא שגיאה לומר שהאמן "מחפש" את הנושא שלו. הנושא מבשיל בו כפרי, מתחיל לדרוש את הבעתו… הדבר דומה ללידה… (ע' 51)

אז כן, מן הסתם לא יכולתי ליצור את הסרט הזה דקה לפני שהתחלתי לעבוד עליו. כלומר רק לפני חמש שנים. זה היה הרגע המתאים לצאת למסע בעקבות הספרים שאני אוהבת ושומרת מילדותי. ככה זה, יש אנשים שמתבגרים לאט לאט, ושצריכים לעבור כברת דרך לא קצרה לפני שהם מוצאים את האהבה הגדולה שלהם.

לוח הקרנות הסרט למחצית השנייה של ספטמבר. שימו לב להשבוע בסינמטק ת"א, חג מלא וגדוש.
וגם בסינמטק ירושלים.

סינמטק תל-אביב
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30

שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שלישי, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

חוצה ישראל
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל נדחה לאוקטובר
28.9, 20:30, גבעת ברנר

והנה לקט מדברים שנכתבו על הסרט באחרונה:

ד"ר חיותה דויטש:
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן?
שהרי זה לא רק שאלה של פרטים ועובדות (אלה קארי גרה פה, נוריקו גרה שם) אלא של מנוע. של לב – מה היה שם. מה היה סוד הכוח שלהן אז, מה מפעיל את אנרגיית החיפוש העצומה אחריהן היום? לא רק איפה הן, אלא – איפה אנחנו?
והסרט מנסה, ומצליח, להשיב.
במשפט אחד אמש, בשיחה שאחרי הסרט, נגעה דבורית בלב העניין: הצלמת היהודיה-שבדית אנה רבקין הצליחה ללכוד בסדרת הספרים המצולמים שלה על ילדים בכל רחבי העולם את הסיפור התרבותי המיוחד של כל ארץ, דקה לפני שהגלובליזציה תשטיח אותו. (האם בעידן הרשתות החברתיות, וגוגל יכולה להיווצר סדרה כזו שתספר לילדים של היום דבר מה שאינם יודעים? האם ההבדלים ביניהם עדיין גדולים כל כך כמו ההבדל בין אווה השבדית לנוריקו היפנית – ברמה שתיצור את הסקרנות ואת הפליאה שחווינו אני ובני דורי? זו השאלה שהטרידה אותי)
דבורית עצמה הצליחה לגעת בגעגוע. כמה סרטים או ספרים אתם מכירים שמצליחים בזה? כי לב העניין – ולעניין הזה יש כנראה כמה לבבות, או לב אחד, גדול מאד – הוא הגעגוע לילדות שלנו, לחדוות הגילוי שהיתה בה. לסקרנות. לרגעי התפעמות מנופים זרים שמגיעים בספר מצולם היטב, עם פנים זרות אך שובבות מוכרת. לב העניין הוא גם הצער והפרידה מהילדות הזו, העמידה מול ההתבגרות, וההבנה – מה קרה לפנים המתוקות של אלה-קארי, ולחלקות עורה של נוריקו -סאן.
ובשבילי, הרגע המרגש היה הרגע שבו בסבלנות אין קץ עוברת דבורית בעזרת סרגל ארוך , שורה אחרי שורה בתוך ספר כתוב בשבדית, בלי להבין אף מילה ממנו, כדי לחפש ולזהות בו מילים מנחות שיעזרו לה בחיפוש.
וה'בינגו'. רק מי שעמל וטרח על המלאכה הסיזיפית – לחצוב מידע משמעותי מתוך ים של פרטים כדי לגלות דבר מה בעל ערך על הדמויות שאתה עושה עליהם סרט (או כותב עליהן ספר) יכול להבין את גודל ההתרגשות, ואת חדוות הגילוי. יגעת ומצאת תאמין. ולרגע נראה שהכל אפשרי אם רק מתאמצים, ורוצים, ויש סבלנות.
איפה אלה-קארי, ומה קרה לנוריקו סאן? מה קרה לנו?
אתמול בשבע בערב, בסינמטק ירושלים, קיבלתי תשובה יפהפייה לשאלות האלה.
עםחיותה
עם ד"ר דויטש והלימונדה בסינמטק י-ם


"הסרט שלך מותח ומרתק ומרגש. אני ישבתי עם דמעות בעיניים מהתחלה עד הסוף. ודיברנו עליו אח"כ בלי הרף. הניגודים בין המשתנה לקבוע. הגיל ומה הוא מביא איתו. תהילת עולם והבורחים מפניה. הכול בטווח הסיפור 'הקטן' הזה. כל הכבוד"
(י)

יאיר רוה, סינמסקופ:
"פרס אצבע הזהב לנחישות והתמדה:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, דבורית שרגל
איזה סיפור מופלא זה: דבורית שרגל החליטה לצאת ולחפש את גיבורות ילדותה (הספרותיות) ברחבי העולם, ואף אחד לא הבין מה היא עושה ומה מניע אותה. וכך, בלי קרנות, בלי זכיינים, היא יצאה לעשות סרט חובק עולם.
ובכנות, זה נראה משונה: בדרך כלל יוצרים, כשאומרים להם לא, מרימים ידיים. הסכנה במקרה כזה היא שסרט שנעשה לגמרי לבד, יישאר כזה. אבל מתברר ששרגל אינה לבד באובססיה שלה לאלה קרי ונוריקו סאן, והסרט שלה הפך לתופעה.
כבר 200 הקרנות שלו ברחבי הארץ, הסינמטק בתל אביב משבץ עוד ועוד הקרנות כי הביקוש עדיין גבוה, והוצאת הספרים זיהתה את הפוטנציאל והוציאה מחדש את הספרים, שהפכו לרבי מכר. בקיץ האחרון נוריקו סאן אפילו הגיעה לישראל, להקרנה חגיגית של הסרט.
האמת, זה נושא לסרט תיעודי בפני עצמו: איך להאמין במשהו גם כשכולם אומרים לך להרים ידיים.
הצד המבאס של ההצלחה: דבורית סגרה השנה את הבלוג שלה, ולווט אנדרגראונד, כדי להתמקד בעבודה על הסרט והפצתו. תמיד הרגשתי שולווט אנדרגראונד הוא מעין אח גדול של סינמסקופ, ומבאס לי בשכונה בלעדיו".

ומה אני עברתי עם הסרט בספטמבר:

גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ מצוין עם קהל נפלא. בזכות הנסיעה לשם עם הסרט למדתי שבתחנת הרכבת של חדרה, התחנה היחידה בישראל, אין מוניות שיקחו אותך לרחבי עמק חפר. המשבר נפתר אחרי שה-GPS של גט טקסי התאפס על עצמו וגילה שיש חיים בחדרה.
אבל מהן תלאות אמצע הדרך לעומת הפלאות שבקיבוץ.
ראשית הגיע הכלב רינו (בצילום). "מה? איך קוראים לו?", שאלתי שוב, בהנחה שלא שמעתי טוב, "רינו?" "כן", ענתה המלווה שלו, "כמו רינו צרור?" שאלתי. "בדיוק", היא ענתה, "קראנו לו על שמו, כי אנחנו נורא אוהבים את רינו צרור בקיבוץ, ואת המלחמות שלו, והכלב הזה הוא כלב טיפולי, שעובד עם החינוך המיוחד, ונלחם על כל ילד, אז תגידי לרינו שזה מאהבה, שלא ייעלב". אז הנה רינו, אני אומרת.
ואז באה אישה שקנתה לנינה שלה את הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד". ואז הגיע שלב השיחה, ומישהי אמרה ששמה לב שהשיער נורא משמעותי בספרים וגם בספר, ושהיא הכי זוכרת את הצילום של אלה קרי הסורקת את שיערה הזהוב, והנה גם אני מדברת בסרט על השיער של נוריקו. ואז מישהי אמרה לי שאני דומה לנוריקו-סאן, ואמרתי לה שכן, זה תהליך שקרה במהלך העבודה על הסרט, זה לא שנולדתי ככה. ומישהו שאל איך נטע הקטנה, עליה אני מספרת תמיד כטריגר ליצירת הסרט מתייחסת אליו ואל הגיבורים שלו. וגם שאלת הריקנות הגיעה, האם אני חשה בה לאחר סיום העבודה על הסרט, והסברתי, כמובן, שהעבודה על הסרט עוד לא הסתיימה, כידוע. ברגע האחרון הגעתי לרכבת האחרונה ליפו, ועכשיו אני נהנית משירותי ה-WiFi שלה. אז תודה רבה לקיבוצניקים המהממים שפגשתי הערב, למור ולהדס שוורץ שצילמו, ולעדית.
גחא1

* הדבר שהכי, אבל הכי קשה לי בחיים זה להתמנגל. אני מדברת מול שלושים עד אלף איש בקלילות, אבל אומנות הסמול טוק, או סתם כישורי סמול טוק בסיסיים, אין לי. כלום שבכלום. לפיכך עמדתי על המרפסת המוגבהת וצילמתי את משתתפי המסיבה לכבוד המועמדים (אני! אני!) שעלו לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר. הטקס ייערך ב-21.9 באשדוד. המסיבה התמנגלה במסעדה ביפו העתיקה. למותר לציין שאת הכיבוד העשיר והבר החופשי מיציתי בכוס מים עם קרח. לפני שהלכתי ניגשה אלי בחורה צעירה, ממש ממש צעירה, וסיפרה לי שהיא קוראת אותי ועוקבת אחרי מגיל 13, ושהיא נוראה אהבה והתרגשה מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היה שווה.

* כשהייתי בפסטיבל בניס במאי, קיבלתי מייל מישראלית שחיה בצרפת, דוקומנטריסטית צעירה, שרצתה לצפות בסרט ושאלה אם אגיע איתו לפריז אחרי ניס. מאחר שזה לא היה בתכנון, והיא לא יכלה להגיע לניס, פספסה את הסרט. אבל העולם קטן ועגול, והמרחק בין ישראלי לישראלי הוא לא שישה אנשים אלא 1 בלבד, והסרט מגיע בסוף לכולם:
אותה ישראלית, שהגיעה לחופשה בישראל, התבררה כבתה של האישה שחגגה הערב יומלדת 60 ותשעה חודשים, כך שהערב, באיחור קל, צפתה הבת בסרט והבטיחה שתשתדל להביא אותו לפריז. אז צרפתישראלים, יש למה לחכות. היומולדת המאוחר שארגנו החברות לנערה בת ה-60+ נערך בבית יפהפה בזכרון יעקב, עם נוף לשקיעה, ועם חצר מלאה בשכיות חמדה (בצילום). בשיחה סיפרתי על נס קרן רבינוביץ', עניתי על השאלה מתי מחליטים שגמרת לצלם סרט, וגם סיפרתי את הסיפור המופלא, איך הפך הסרט להמשכו של הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן".

שנה טובה טובה טובה מאלה קרי, נוריקו-סאן וכל השאר. וממני.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ ספטמבר

אירועים מרגשים ביותר היו באוגוסט, בין היתר עליית הסרט לגמר בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע, המכונה פרס אופיר, וקבלת תמיכה מקרן רבינוביץ'. הכל בהמשך, ובינתיים, לוח השידורים לספטמבר, החודש החגיגי בשנה. ולא לשכוח, הסרט מתערסל בסל תרבות מ-1 בספטמבר. מנהלים, הורים ומורים מוזמנים לפנות אלי.
אה, ועוד משהו קטן, החלטתי לשנות את שם הבלוג, ולוותר על "לחיות את חייה". כל ההסבר לכך פה.

סינמטק תל-אביב
שבת, 5.9, 18:00 (בנוכחותי)
רביעי, 9.9 – יום הקולנוע הישראלי –  17:00 >> 10 ש' לכרטיס!
שישי, 11.9, 14:30
שבת, 12.9, 18:30 (בנוכחותי)
שני, 14.9, ראש השנה, 18:30
שלישי, 15.9, ראש השנה, 19:30 (בנוכחותי)
שישי, 18.9, 14:30 (בנוכחותי)
שבת, 19.9, 19:00
חמישי, 24.9, 21:00
שבת, 26.9, 11:00 (בנוכחותי)
שני, 28.9, סוכות, 19:00

סינמטק ירושלים
חמישי, 17.9, 20:30 (בנוכחותי)
שבת, 29.9, 21:00 (בנוכחותי)

ברחבי
2.9, זכרון יעקב, אירוע פרטי
7.9, 20:00, גבעת חיים איחוד
9.9, 20:00, ספריית גליל תחתון, כדורי
24.9, 20:30, ספריית נווה עמל
28.9, 20:00, גבעת ברנר

הלוח מתעדכן במהלך החודש
איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

ומעלילותיי בחודש אוגוסט, החודש הלוהט בשנה

הייתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחגיגת יומולדת. יש משהו מאוד מעניין ומאתגר באירועים כאלו: להיות חלק מאירוע פרטי ואינטימי לא כחוגגת מן המניין, אלא כחלק מהתפריט, כבמאית שבאה עם הסרט שלה ומשוחחת עליו עם האורחים. זה מעניין בגלל הצורך למצוא את המקום החברתי המתאים, את המינון הנכון של השתתפות בשיחה ואו בשמחה.
את בן הזוג של כלת השמחה אני מכירה דרך Velvet Underground: היינו בכמה כנסים יחד, והוא הזמין אותי להרצות על הבלוגים בקורסים שהעביר. הוא, אגב, לא מאמין לי שהפסקתי לכתוב את הבלוג וחושב שהכל איומי סרק. חכה-חכה.
אמ-מה, שנינו אנשי ניו מדיה, ואילו הסרט ברובו הוא נצחון התקשורת הישנה, עיתונות הדפוס המושמצת והטלוויזיה המיושנת. אני מעולם לא חשבתי שגוגל הוא המלך, אבל זו מחשבה שצריך היה לשרש מקרב הנוכחים.
היו הרבה אמירות ושאלות יפות של הצופים. למשל, ביקשו ממני לספר על סדנת התחקיר לילדים מחוננים, וסיפרתי בהתמוגגות.
כך תיאר מישהו את תחושותיו בזמן הצפייה: "הרגשתי כאילו שעושים לי מסאג' ברגל אחת, ואז אני חושב, נו, עכשיו ברגל השנייה, והנה עושים לי מסאג' גם בה, והכל נגמר ונפתר, אבל אז אני רוצה עוד".
חזרתי מרעננה ליפו על הקטנוע בשתיים בלילה. שום ניידת של משטרת התנועה לא נראתה בדרך, ואף שוטר לא ביקש ממני לנשוף לינשוף. חומר למחשבה.

אחד הצופים בהקרנת הבוקר הססגונית בסינמטק ת"א, שפתחה את החודש התשיעי של אירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, היה פסיכולוג ששאל אותי מה עוד חיפשתי בסרט חוץ מגיבורות הילדות שלי, עניתי (פרטים בפעם הבאה שתפגשו אותי), וגם הסכמתי עם דבריו ועם פרשנותו. הוא הציע שהסרט יהפוך ל-case study (מקרה בוחן, חקר מקרה). אמרתי, יאללה בכיף, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה? ענה לי: הרבה פחות ממה שהיית צריכה לעשות כדי ליצור את הסרט. אז עכשיו אני מחכה במתח. חוץ מזה היו בסינמטק היום שתי חברות שלי, ריקי כהן, שבאה עם הילדים, היא עצמה צפתה בסרט בשנית, וכך גם חנה בית הלחמי (שצילמה), שבאה עם ענת, חברה בביקור מולדת. חתמתי למלא ילדים על ספרים ועל דפים. מתברר שאיש מהם לא מבין את כתב ידי, צרה נושנה. אני צריכה להתאמן בקליגרפיה, כמו נוריקו-סאן.

* גם אם אני מתה מעייפות אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאני מספרת על כל עלילותיי בעמק בית שאן, כי אני יודעת שיש מי שיושבים וכוססים ציפורניים ותוהים איך שרדתי בחום של 44 מעלות ובתחב"צ. אז הנה הסיפור מראשית לאחרית. משדיווחתי בבוקר שאני מתכוונת לעלות על האוטובוסים, כתבה לי מיד חברת הפייסבוק המשודרגת ד"ר מיכל רום, שכבר צפתה בסרט במכללה האקדמית כנרת בחורף, שבחל"ה, עידן גרינבאום (כן כן, העיתונאי ואיש הטלוויזיה) ומחצית מילדיהם וחבריהם ובנידודיהם, יצאו לחגוג בת"א יומולדת, ויוכלו לקחת אותי טרמפ למסילות (שהרי הם תושבי אשדות יעקב איחוד). לא היה קץ לשמחתי ולמזלי הטוב, ואמרתי, וואלה, הנה גדולת הפייסבוק וכמה טוב שאני נערה המספרת בפתיחות על כל מעשיה. ואכן, נפגשתי עם החבורה העליזה במסוף 2000 בת"א (הידוע כרכבת סבידור), שם החניתי את קטנועי האדמוני, ויצאנו למסע ארוך לעמק החמים. כן כן, כך נחסכו ממני שני אוטובוסים והמתנות. האין אני הכי בת מזל בעולם כולו? כן, אבל זה עוד כלום.
הגעתי לפּשְפָּש של מסילות, שם התבקשתי לרדת, ולתוהים מהו פִּשְפָּש זה, הרי ההסבר: השער הקטון להולכי הרגל, ולא הכניסה הממוחסמת לקיבוץ. משם באה רעיה מוועדת התרבות לאסוף אותי ברכב השרד המקומי, הקלנועית, על כל מזוודותיי, תיקיי ושקיקיי. זו הייתה נסיעת הבכורה שלי בקלנועית, המדלגת בכבדות על כבישי הקיבוץ במהירות של 2 ק"מ בשעה, אבל מה לי כי אלין, זכיתי בפיס. גם טרמפ עם סלב חביב וידידותי, גם ילדים מתוחכמים במושב האחורי שדנו בכובד ראש במשמעות הענקת סלולרי לילדים מכיתה ב', ובשאלה למה אין הרבה מתקני פנצ'רי אופניים בעולם, וגם קלנועית מלכותית (צילום מגדל השמירה הישן נעשה בסיור הקלנועית השני, שאחרי השקיעה, תוך כדי תנועה).
משהגענו למועדון שכבר צונן קלות, ובדקנו את הציודים והזיוודים והמקרנים וכו', הגיעה אחת מוותיקות המשק, שתחגוג בשנה הבאה 60 שנים במסילות, וסיפרה שמהיום שהיא שם לא היה כל כך חם כמו היום (כלומר אתמול)! הנה, לא סתם חרדתי ולא סתם הרגשתי שבעוד רגע אתמוסס בקול בעבוע פצפוצי על השבילים.
הספקתי לסעוד את לבי בשזיף, ענבים וגלידה, והאולם החל להתמלא ביושבי הקיבוץ הקטון (המתפרנס מביח"ר לכבלי פלדה ומגידולי שדה) וקיבוצי הסביבה. ואגב, מסילות נכון לקליטת חברים חדשים וחובבי חום.
מימד אקטואלי נרשם בשיחה שאחרי, כשאחת הצופות, מורה ותיקה אמרה שזה בדיוק הזמן, בו החברה הישראלית שסועה ומדממת, להראות סרט כזה, שמראה ילדים מכל העולם, וכולם שווים. אמרתי שזה בדיוק היה החזון של אנה ריבקין-בריק בעולם שליחך את פצעיו אחרי מחה"ע השנייה.
אבל השיא היה כשהתבשרתי שיש לי טרמפ לעפולה! וויי, שני נסים ביום. הטרמפ היה עם פסיכואנליטיקאית ורופאה מהעיר, שעלתה לישראל ב-1980 מארגנטינה. היא הייתה פעילת זכויות אדם שם ונרדפה ע"י משטר הגנרלים הרצחני והמטורף, עד שהפכה לאישיות בלתי רצויה. הסוכנות היהודית עזרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. סיפרתי לה על הפסיכולוג משבת, שהציע להפוך את הסרט ל-case study והיא פסלה את הרעיון: מסרט ומספר צריך ליהנות, לא להפוך אותם למחקר כזה, אבל כן, הודתה שזה טרנד של השנים האחרונות.
היא אמרה שהסרט מלא רגש, ואילו אני שטחתי את משנתי בגנות הפסיכותרפיה. זה מעניין, כי חוץ מהמפגש עם הפסיכולוג בשבת זה כבר הטרמפ השני שלי עם פסיכולוג(ית) בימים האחרונים: גם מחיפה לרעננה הגעתי בשישי בלילה עם פסיכולוג בכיר, וגם הערב. מעניין מה היקום רומז לי.
אחרי עיכובים ותלאות הופקדתי בתחנה המרכזית בעפולה, שם ביליתי חצי שעה בהמתנה ל-840, האחרון לערב זה, סופרת את הג'וקים הלאים שיצאו לטיול לילי על הרציפים. הוא הגיע בדיוק בזמן, ובתום כשעה וחצי ירדתי במסוף 2000 ומצאתי את הקטנוע בדיוק במקום שהשארתי אותו. בדרך ליפו, בג'קט פתוח, נהניתי מהרוח ומהכבישים הריקים. איזה כיף היה.

אני חושבת שזכיתי בצופים הכי נבונים בישראל, שמגיעים לסרט, וכבר שמונה חודשים שאני מקבלת אימיילים והודעות מרגשים ומלאי תובנות:
"…הילדה בת החמש מפתח תקווה שרצתה נורא לראות עולמות אחרים ולהיות חברה של נוריקו סאן, אולי בעצם קיוותה שאנה ריבקין תייחד אותה ותכיר אותה כיוון שראתה באנה מושא הערצה, מבלי לדעת כלום, ויחד עם זה להבין הכל.
בת החמש הזו הכירה את עצמה כל כך טוב (מה שברבות השנים יתחמק ממנה או יתרחק ממנה, או שפשוט יוסתר מהכלל), עד שזיהתה באנה ריבקין את עצמה, היוצרת (שתהיה), שכבר אז (בגיל חמש) רצתה לצור תמונות, קולנוע, סיפור.
ואולי התחברה מבלי להבין גם לסיפור חייה האישי של אנה ריבקין (שבתחושתי) אהבה נשים ולרגע גם מאוד את לאה גולדברג.
ההרגשה, תוך כדי הצפייה בסרט היא שיש משהו מוסתר ולא מדובר, אולי עדיין בגדר נעלם , ולכן , נורא חבל שהסרט נגמר כי אפשר לראות ממנו עוד.
(ואולי זו הסיבה שאת מלווה אותו)
אהבתי מאד. תודה, דנה
[תציצי בעמודים 98/9 בספר של יעל נאמן, מרותקת']"

כשאני על הקטנוע ולא צריכה ווייז, האנדרואיד בתיק, כך שרק כשהגעתי לסינמטק ראיתי שהחמצתי שיחה, אבל המתקשרת השאירה לי הודעה מרגשת: "אני אסתי קוסוביצקי מהקאמרי וראיתי את הסרט המדהים שלך, המרגש, לפני שבועיים, כמו כמעט כל הדור שלי, הספרים האלו היו… בעיקר נוריקו-סאן, שכל כך הזדהיתי איתו… עשית סרט נפלא, נפלא ועוד פעם נפלא, את יוצרת נפלאה, וגרמת לריגוש להרבה הרבה מאוד אנשים…".
כך שנחתתי בסינמטק ת"א, כשהסרט השתחל בסדקים של פסטיבל אנימקס, על ענן ורוד.

* הסרט יטוס לפסטיבל במילנו, איטליה.
Milan-Laurel-Post-IMage-900x450

* ישששש!
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עלה לשלב הגמר בתחרות פרסי אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר (בוכה בוכה בוכה). הסרט שאף גוף שידור בישראל לא רצה לשדר, שאף פסטיבל ישראלי לא רצה לארח, שאף קרן לא תמכה בו. הסרט שלא קיבל שקל, שקל אחד! מממסד התרבות והקולנוע הישראלי. הסרט הכי עצמאי במדינת ישראל.

ובכן, sold out היום ברחבי הארץ: בטיקוטין בחיפה, בסינמטק ירושלים ובספרייה ומרכז ההנצחה בטבעון. כן כן. ולתאריך, 12.8, יש חלק בכך, כנראה. לפני שנתיים וחצי אמרתי לעצמי: למה לך להיאבק בימי ההולדת שלך ולהתנכר להם. נצלי את האנרגיות החיוביות שהתאריך טומן בחובו, בכ"ז, נולדת בו, יש לו משמעות, לפחות עבורך, ולכן רכשתי כרטיסי טיסה ליפן, מתוזמנים כך שאנחת שם בתאריך האמור, לצילומי פרק יפן.
כשאמנון, המפיק, נחרד כששמע (באביב 2013) על הטירוף שברכישת הכרטיסים מבלי שיהיה לי שמץ מה יקרה ביפן, נימקתי בהיגיון רב: אבל אמנון, ננחת ביומולדת שלי! אז כן, כך בחרתי את יום הנחיתה על הירח, כלומר בטוקיו, וכך בחרתי את היום לשלל הקרנות מיוחדות. וזה הצליח. לא זו אף זו, אתמול, ערב היומולדת, התבשרתי על עליית הסרט לגמר בפרס אופיר. נו, אז התאריך לא קובע? קובע.
אמש, כשיצאתי להליכה במדרון יפו עם Idit Elnatan ונפנפתי בידיי לכל עבר, כרגיל, תוך שאני נושאת נאום כלשהו, עף לי הסלולרי (One+ חדש) מהיד, וזגוגיתו התנפצה. בבת אחת ניפצתי את תקרת הזכוכית של הממסד הקולנועי בישראל, וגם את זכוכית הטלפון. לא סמלי?
וכך יצאתי לדרך השכם בבוקר, מנותקת מהעולם, בדרך לחיפה. בעודי ברכבת צלצלה אמא שלי כעשר פעמים, רוצה לאחל לי מזל טוב (בשבע וחצי בבוקר, כן?), משוכנעת, מאחר שלא עניתי (יכולתי לראות שיחות נכנסות מבעד לזכוכית המנופצת), שאני שוכבת אי שם בתעלה, מרוסקת איברים. זה מה שחושבים בעדה מסוימת כשמישהו לא עונה לטלפון.
בחיפה, בכניסה לאולם חיכה לי אבירם גיל (בצילום). אבא שלו, אוטו גיל, היה צלם וחבר של אנה ריבקין-בריק, ולקח אותה לצילומים ברחבי הארץ. הספרים שבידיו חתומים ע"י אנה, ואת הצילום שלו כנער, היא צילמה.
מחיפה מיהרתי לת"א, כדי לנסוע לר"ג, לתקן את הזכוכית השבורה, ובתום 650 ש' ושעה של מריטת עצבים הצלחתי להגיע הביתה כדי לשטוף את עמל היום ולהחליף גרדרובה לקראת המסע לירושלים, שכידוע, אורך בימינו לפחות שעתיים. הספקתי לסעוד בחטף ארוחת יומולדת מפוארת (גספצ'ו ופיצה) במסעדת הסינמטק, ובכך חיסלתי את תקציב האוכל שלי לחודש.
מתברר שהירושלמים לא נוטים לדייק, ומבחינתם הקרנה ב-19:00 זה בגדר המלצה, כך שבלגאן לא קטן השתרר באולם. כל המאוכזבים, כולל צופים קבועים, יוכלו לצפות בסרט בירושלים בחודש הבא.
ובזה תמו חגיגות היומולדת שארגנתי לעצמי עם עצמי ועם עוד כמה מאות צופים.
אני נהניתי.

* בין העיתונים בהם עבדתי היה נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה העברית, העיתון הכי קרוב לרוח סדרת ספרי ילדי העולם, ולאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. היום אני סוגרת מעגל: בנשיונל ג'יאוגרפיק קידס התפרסם ראיון איתי. Naama Toren, חברה מהניינטיז – היינו מבלות במדבר ובגלולה*, תוהות על פשר החיים – ראיינה. ובסוף יש גם מסר לילדים.
*מי שלא יודע במה מדובר, לא נורא.

norikoooo

מדי פעם אני זוכה לקבל או לראות ממורביליה של אנה ריבקין-בריק מהצופים המגיעים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היום הגיעו לסינמטק ת"א סמדר מקיבוץ דפנה (הקשור לאחת התעלומות הנפתרות בסרט) ושתי בנות הדוד שלה, אחת מ-צובה והשנייה מתל אביב, ועמן גלויה מצולמת (ברכבת שנה טובה) שכתבה אנה לדוד שלהן, אברהם (אבּי) שוורץ, בכיר במוסד לעלייה ב'. מי יודע היכן נפגשו לראשונה אנה ואבּי.
היה כיף ונחמד באולם המלא (המאוכלס גם במי שצפו בסרט היום בשנייה, בשלישית וברביעית!), כשבאולם שלצדו נערכה הקרנה מקבילה של הסרט שלי לחברי אקדמיה שצריכים להכריע איזה דוקו יזכה בפרס אופיר.

אנהמדפנה

1:30 בלילה, כביש החוף, בדרחזרה ליפו. אני ממשיכה לאתגר את עצמי בנקודות ציון וזמן שונות על פני המפה צרת המותניים שלנו במסע עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. למשל, כפר תבור. שנים אני רואה את ההר מרחוק, מהכבישים הראשיים, ורק היום הגעתי למועדון המושבה הוותיקה, שחבריו נפגשים כבר עשרות שנים. במקום לנסוע לתל-אביב, הם מביאים את תל-אביב אליהם, ובשישי בערב הבאתי להם לא רק את תל אביב, אלא גם ריחות, מראות וקולות מילדות רחוקה רחוקה, מישראל של אמצע המאה שעברה.
מחשבות מהדרך: איך לתעד את המסע הזה.
[תודה רבה לGuy Amiad]

dvorit2015

* הסרט הוקרן בפני מובילי החינוך של חולון. בדברים שנשאה חיה שיטאי, מנהלת מחוז ת"א של משרד החינוך, אמרה שצריך לשאוף שכמה שיותר תלמידים יעשו בגרות במתמטיקה חמש יחידות. זקפתי גבות בתדהמה. למממה? אין עשרות נושאים הרבה יותר חשובים מכך? אין מאות דרכים לפיתוח החשיבה, הדמיון, היצירתיות? שיטאי לא נשארה לתוכנית האמנותית: להקת נוער חולון לייב, שהפליאה לשיר, והקרנת הסרט. הלו"ז שלה עמוס בדברים החשובים באמת.

המסע לשיפור תנאים ברכבת אף פעם לא יעלה יפה. עזבת קרון עם תינוק בוכה מאחור ועם זאת שמנהלת את כל חייה מולך בסלולרי? הקרון הריק שמצאת יתמלא בדיוק באותם אנשים בתחנה הבאה.
אבל למה לקטר, חוזרת מסדנת התחקיר על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לילדים בספריית נהרייה. זו הייתה סדנת בזק, להעביר בשעה נגיעות קלות מהתחקיר. הכי כיף היה לראות אותם לאחר מכן צופים מנקודת תצפית אחרת, וגם לשמוע את הסבתא שבאה לצפות בפעם השנייה בנהרייה, הפעם עם ארבעת נכדיה.

נהרייהילדים

* סוף החודש, קרן רבינוביץ' מעניקה לסרט 50,000 ש'!

PK_LOGO_NEW_WHITE

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ אוגוסט

איפה ניפגש באוגוסט, החודש החם בשנה?

לוח מחוזק ומשודרג לסינמטק ת"א לרגל החופשה, הקיץ ובכלל

1.8, שבת, 11:00 (בנוכחותי)
7.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
14.8, שישי, 12:00 (בנוכחותי)
15.8, שבת, 19:00
19.8, רביעי, 18:30
22.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)
27.8, חמישי, 19:00
29.8, שבת, 19:00 (בנוכחותי)

אירוע פרטי:
1.8, 21:30, מכבים

אוזןבר (האוזן השלישית בקינג ג'ורג' 48 בתל אביב)
2.8, ראשון, פתיחת אולם ב-19:30, מתחילים ב-20:00

מסילות:
3.8, שני, מתכנסים ב-20:00

חיפה:
12.8, רביעי, 10:30, אולם טיקוטין
31.8, שני, 10:00, בי"ס גניגר (אירוע סגור)

נהריה:
17.8, 17:00, אירוע לילדים בספרייה

טבעון, מרכז הנצחה:
6.8, חמישי, 11:00
10.8, שני, 11:00
12.8, רביעי, 19:00

ירושלים:
12.8, רביעי, 19:00, סינמטק
24.8, סודי ביותר

כפר תבור:
14.8, שישי, 21:30

חולון:
16.8, ראשון, 10:00, יום היערכות עירוני למובילי החינוך בעיר (אירוע סגור)

ת"א:
26.8, רביעי, 17:00, בית אריאלה, פעילות לילדים+הקרנת הסרט (מספר המקומות מוגבל)
מחיר: 20 ש'. פרטים והרשמה בספריית הילדים והנוער טל': 03-6910141-5 (שלוחות 246, 257)
childrenba@tel-aviv.gov.il

הלוח יתעדכן, בכפוף לשינויים, במהלך החודש

איך מזמינים אותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

מלכת יפן הייתה כאן

יולי היה מהמסעיר שבחודשים, מבחינת תנועת ותנופת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי ישראל.
לא רק שהיה זה חודש מרובה צפיות ואירועים לסרט, אלא שאורחת כבוד חד פעמית הגיעה ביקור ראשון בהיסטוריה בישראל, לפסטיבל סרטי הילדים שהיה בסינמטק ת"א. חמישה ימים בלבד הייתה פה הילדה מיפן, חמישה ימים מלאים וגדושים.

הגעתי לקבל את פניה בשדה התעופה בבוקר ה-1 ביולי (בצילום למטה), ובבוקר ה-6 ביולי ליוויתי אותה עד לאגף ההמראות. מצד אחד זה היה ביקור מאוד המוני וגועש, ואפילו שגריר יפן קיבל את פנינו ואירח אותנו בביתו, מצד שני מאוד דאגתי והקפדתי לשמור על פרטיותה של נוריקו-סאן ולגונן עליה. בשבת אכלנו במסעדה בתחנה (באי המקום לא זיהו את הסלב והארוחה עברה בניחותא), ולאחר מכן אירחתי את המשפחה בביתי, לבקשתם. זה היה מאוד מלחיץ, מאחר שביתי הקופסתי והבלתי מדוגם בלשון המעטה לא ממש מתאים לאירוח סלבז, או לאירוח בכלל, ועמלתי כחצי יום, בשבת, להפוך אותו ראוי לישיבה קצרה על הספה הקטנה. התקרובת שהיגשתי (היינו אחרי ארוחה במסעדה), הייתה תה קר מעשה ידיי (ממנו התלהבו מאוד), מיץ רימונים מבוקבק, ענבים ירוקים ודובדבנים אדומים. מתברר שדובדבנים אלו, שלנו, נקראים בפי היפנים דובדבנים אמריקאים, ושהם יותר אדומים ויותר בשרניים מהיפנים.

נוריקובנתבג1.7

את האנרגיה שהייתה בסינמטק ת"א ביום שישי, 3 ביולי, קשה מאוד לשחזר ולתאר. מאות הגיעו לצפות בסרט ולפגוש את נוריקו-סאן הילדה מיפן, שגם חתמה להם על ספרים. פה העליתי חלק מדבריי בסינמטק.
אניבסינמטקגליהאלונידגן
צילום: גליה אלוני דגן

וראו את הצילום של איציק בירן:
התור

קודם לכן היה ההיילייט האינטימי של הביקור. נוריקו ואני, רק שתינו, נסענו לקבר של אנה ריבקין-בריק, נוריקו קנתה זר פרחים והניחה על הקבר.

IMG_0288

אני לא רוצה להעיק בעוד ועוד תמונות וסטטוסים, אבל הנה אחת הגדולות:
נוריקו צפה בים המלח, מגשימה את חלום חייה.

נוריקוביםהמלח

ועוד דבר מרגש שקרה החודש, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסל תרבות ארצי. מה זה אומר? שכל בית ספר בישראל (ביישובים המחוברים לסל) יוכל להזמין את הסרט ואותי לצפייה, בסבסוד היסטרי של משרד החינוך. אני מה-זה שמחה. הורים, מורים, מנהלים ורכזי תרבות מוזמנים להזמין, לדווח ולהפיץ, ואני אגיע לכל מקום.
צריך להבין את גודל העניין: עד הבכורה כלל לא ידעתי שהסרט מיועד ג ם לילדים. עבר זמן עד שקלטתי.

IMG_20150714_102154

בבית הראשונים בכפר שמריהו שחזרו עולם שהיה: מקרר קרח, רדיו אימתני כמו שחלקנו זוכר. מוזיאון. גם פה מאמצים את טרנד הקרנות הקיץ של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" ממש בחצר עם המחרשה והמשדדה. המארגנת שאלה אותי אם המרצדס בחניה שלי. היא שאלה ברצינות:)

המילה ששמעתי הכי הרבה בכפר שמריהו הערב היא "תודה". אנשים הודו לי על שעשיתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בשבילם. פשוט כך. "תודה". כמה מרגש זה לשמוע מילה אחת ויחידה על סרט שעשית? אין לתאר.

– חזרתי ממועדון המנהרה בקיבוץ עברון, שהוקם, עקב מחסור בברזל בזמן מחה"ע ה-2, בשיטת הבנייה הקמרונית העתיקה מלבני חימר ובטון רק כציפוי עליון. המבנה הוקם ע"י מייסדי נאות מרדכי שישבו במקום ב-1946-1941. כשעברו הנאותים לגליל העליון הפך המבנה לחדר האוכל עד 1960, ומאז ועד 1997 שימש ככלבו של הקיבוץ. ב-1999 שופץ והפך למועדון המנהרה. והנה הכל מתחבר: נאות מרדכי מככב בסרט.
– חלק מהעברונים התגלו כביישנים, ושאלו את שאלותיהם רק בתום השיחה, באופן פרטי. התגובה הכי מרגשת הייתה של מימי, יפנית הנשואה לאבנר מעברון, שהגיעה לסרט עם הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן" שקיבל אבנר בגיל 5, ועם בתם עדן. מימי חיבקה אותי אחרי ההקרנה ואמרה לי שלא תשכח את הערב הזה כל חייה, ושהתרגשה עד מאוד, וביקשה שאחתום לה על הספר הישן של אבנר.
– ילדה אחרת בקהל אמרה לאמא שלה, ברגע שנגמרה ההקרנה, שהיא רוצה לצפות בו שוב, מהתחלה:) נו, נחת.

– חזרתי נרעשת מהקרנת שבת אחה"צ הקבועה בסינמטק ת"א. ראשית, כל באי האולם המלא לא ידעו על החידוש: השקופית המהממת שיצרה הוצאת הספרים לרגל השקת המהדורה החדשה מקשטת עכשיו את האולם לפני כל הקרנה. מקסים.
גם היום צפו הרבה ילדים בסרט, וכולם היו פעילים ושאלתנים להפליא. ילדה אחת שאלה "תהיי מוכנה לחתום לנו על הספרים אחרי שייגמרו השאלות?" לתשואות הקהל. אישה אחת שאלה אם נגמרו תלאות ההפקה עליהן קראה ב"הארץ" והסברתי שלא (באמצעות הסטנד-אפ שלי, המשתדרג מדי שבוע, על תוכניות האיכות המשודרות בטלוויזיה לעומת הסרט שלי, שלא מתאים ליפעה הזאת), ואז מישהי אחרת שאלה איך קסטינה תקשורת השקיעה בסרט אם לא היה לו גוף שידור, והסברתי שראשית, מי חשב שהסרט לא יימכר? ושנית, שיש אנשים גדולים מהחיים, ומפאת צניעותם לא אזכיר שמות פה (אבל באולם הזכרתי ועוד איך).
עוד אירוע בו בלעתי את הדמעות לפני שהתחלתי לדבר. מהתרגשות כמובן.

נוריקודבר1959
בעבודת תחקיר על סרט (למשל) מגיעים פעמים רבות למבוי סתום. אחד הדברים שעבדתי עליו, אני חושבת שנה לפחות, במהלך החיפושים אחר נוריקו-סאן זה גזיר העיתון הזה, מ"דבר", 1959. ראשית חיפשתי את הציר היפני, הייתי בטוחה שהוא המפתח לנוריקו, שאין ספק שהוא יצר איתה קשר. העסקתי בכך את עובדי שגרירות יפן בישראל ללא סוף. מיליון שאילתות ובקשות שהעלו חרס. לא נמצא הציר, לא בתו ולא הסרטון.
המילה "סרטון" בידיעונת טלטלה אותי קשות והלכה עלי כשפים. סרטון על נוריקו-סאן! הייתי באקסטזה. חיפשתי את מכון "בינאור", שאינו קיים יותר, את בעליו ואת פועלו. בסופו של דבר, אחרי חפירה עד הקצה השני של כדור הארץ מצאתי שהסרטונים מאופסנים בספריית "פסג"ה" (אגף פיתוח לעובדי הוראה) ברחוב טשרניחובסקי בת"א.
נרגשת ובטוחה שהר הבית בידי, קבעתי שם פגישה עם מחזיקי האוסף, סיפרתי להם כמובן קודם לכן את סיפורי, את סיפור הסרט, והגעתי למקום. מצאתי את גלילי הסרטון "נוריקו-סאן הילדה מיפן" (וגלילים של ספרים נוספים מהסדרה ילדי העולם). מה התברר? שבעל המכון פשוט הסריט את דפי הספר "נוריקו-סאן הילדה מיפן", והיה מקרין אותם בפנס קסם, או מה, בגני ילדים ובבי"ס, תוך שהגננות והמורות מקריאות את הסיפור לילדים. זו הייתה אנקדוטה נחמדה, אבל מבחינתי עוד מסלול-תחקיר עם ציפיות בשמיים שהסתיים בלא כלום.
(מתוך טיוטת הספר שאולי ייכתב על המסע שלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?)

בצילום, הדשא של קיבוץ עינת, לפני השקיעה ולפני בוא הקהל. לפעמים, מרוב עיסוקים ועניינים לפני ההקרנה, אני שוכחת לבקש שיצלמו את הקהל ואותי, וזה מה שקרה גם היום, ועוד כששני חברים שלי היו בקהל: טל שניידר שצפתה בשנית, הפעם עם אמא, והצלם אילן נחשון, שנאות לבוא לצפות בסרט רק כשזה הגיע למרחק מטר מהבית שלו (וכמובן עזר לי גם היום, כמו תמיד).
– ממש חצי מהקהל היה ילדים, שלהם נפרשה מחצלת ענקית עם כריות לפני הבמה. המסך המשובח, אגב, נקנה במיוחד עבורי (טוב, ועבור כל הסרטים הבאים בעינת).
– הילדים של עינת זוכים בתואר הילדים הכי פעילים, הכי מלאי ביטחון עצמי, והכי חכמים מכל ילדי הקיבוצים שבהם הייתי, עם שאלות מעולות. בסוף חתמתי להם על הספרים, וטרנד חדש פשה בשניות ביניהם: כל הילדים ביקשו כרטיסי ביקור שלי. בחיי. אגב, שאלתי אם ילדי הקיבוץ לומדים גם בפ"ת, והחברים הסתכלו עלי בבוז עמוק: כאילו, השתגעת?
– באמצע השיחה (נו, טוב שלא בזמן הסרט) נשמעו יריות. מיד שאלתי אם יורים עלינו, והסבירו לי שלא, זו XXXXXX שמתאמנת באזור. כזו אני, ביטחון שדה מעל הכל.

קרו עוד המון דברים החודש, המון מפגשים. אפשר למצוא הכל בעמוד הפייסבוק שלי.

אה, ושכחתי, מה פשר כותרת הביניים, מלכת יפן? ובכן, זה הכינוי שהדביקה אחיינית הפלא שלי לנוריקו.

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"/ לוח יולי

סינמטק תל אביב:
שישי, 3.7, 12:00, פסטיבל סרטי ילדים, אירוע נוריקו, כל הכרטיסים נמכרו
שבת, 11.7, 17:30
שבת, 18.7, 17:30 (בנוכחותי)
ראשון, 19.7, 18:30 (בנוכחותי)
ראשון, 26.7, 18:30 (בנוכחותי)
שבת, 1.8, 11:00 (בנוכחותי)

1.7, 11:00 – מורים בחינוך הדתי, בנייני האומה, ירושלים
4.7, 21:00, פסטיבל נשים נהדרות, אשכול פיס, בית שמש
6.7, 13:00, מוזיאון הילדים, חולון
6.7, 19:45, מושב עולש, עמק חפר
7.7, הספרייה בתקוע
10.7, אירוע פרטי
11.7, בית אבות, צהלה, 19:30
16.7, 20:30, בית ראשונים, כפר שמריהו
17.7, קיבוץ עברון
23.7, 19:30, קיבוץ עינת
27.7, קיבוץ געש, מועדון (לחברי הקיבוץ בלבד)
30.7, 20:30, ספריית קריית אונו
31.7, אירוע פרטי, חיפה

* הלוח יתעדכן ע"פ הצורך

מה כתבתי בפייסבוק ביוני על הסרט

נעמה, בת שמונה, ניגשה אלי אחרי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?בסינמטק היום: "אני מאוד אוהבת תחקירים, וגם את הספרים, חשבתי שהסרט יהיה משהו אחר לגמרי, אבל מאוד אהבתי אותו". חיה מאהבה כבר אמרתי? כן:)

* – שלום, אני מתקשרת בקשר לספר שלך.
אני: התכוונת סרט.
– לא, ספר.
אני: לא, סרט. סרט על הספרים המצולמים של אנה ריבקין-בריק.
– אה, לא ספר? חשבתי שכתבת על הילדים מהספרים.
אני: לא, צילמתי על זה סרט!
– את בטוחה?

ובראש רשימת רבי המכר לספרי ילדים?
נוריקו-סאן הילדה מיפן
אלה קרי הילדה מלפלנד
למי תודה למי ברכה?
רבימכרמשופר

היום התחלתי להעביר סדנת תחקיר תלת מפגשית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לכיתת ילדים מחוננים (כיתה ג'). זו שנה שנייה שאני עורכת סדנה כזו, והשמחה גדולה. בשנה שעברה בזמן הזה, כשהעברתי את הסדנה, הייתי לקראת סיום העבודה על הסרט, בהמון צמתים ועם הרבה מאוד סימני שאלה בעניינו. הייתי לפני עליית פרויקט המימון בהדסטארט, עמוסת בעיות כלכליות, עקרוניות, עריכתיות, הפקתיות, ומה לא: חרדה, מוטרדת, לא יודעת מה יהיה.
היום אני במקום אחר לגמרי, חוגגת חצי שנה להקרנות הסרט: ניצחון ההמון על הממסד הכבוי, עם כיתה פלאית, ילדים בני שמונה וחצי-רבע לתשע, שאין ספק באשר ליכולותיהם. הם שואלים את כל השאלות הנכונות, ומבינים במהירות שלא תתואר איך עושים תחקיר, מהו מבוי סתום, ועוד ועוד.
הכיף שבחברתם לא ישוער בכלל. אני כבר מחכה לפגישה הבאה. בחלק השלישי של הסדנה הם יצפו בסרט וינתחו אותו לאור העבודה המדהימה שלהם עליו. הוריהם מתדפקים על השער, ורוצים להגיע גם הם למפגש האחרון (טוב, גם לשניים הראשונים).
ויש לי גם מסר לכל מי שחוששים שילדיהם המחוננים (או הנבונים מאוד) ילמדו בכיתת מחוננים וכך יחמיצו את ילדותם, או לא יתערו עם הילדים האחרים, "הרגילים". שטויות שאין כמותן. אין לתאר כמה הילדים האלו מפרים אחד את השני, וכמה הם מיוחדים וחד פעמיים, ואיזה הפסד זה עלול להיות אם לא יהיו בחברת דומים להם, דומים ושונים. אגב, הם לומדים יחד מכיתה ג' ועד י"ב. שמעו לי. אני יודעת מה אני אומרת.
בצילום, מאחר שלא רציתי לצלם את הילדים, הלוח בכיתה, עליו סיכמתי את חלקי המפגש והתחקיר.
מחוננים

יודע כל במאי נודד המסתובב בדרכים עם גלגלי הסרט הענקיים שלו, שאין דבר כזה להגיע מוקדם מדי למקום האירוע. תמיד יתגלו מהמורות שלא התכונן אליהן. למשל באשכול צריך היה ליצור לילה אמריקאי בגלל הספרייה פעורת החלונות והשעה המוקדמת. עמדנו באתגר!

יום מפרך ומשמח הסתיים זה עתה, אחרי צהריים מופזים במכללת לוינסקי (בצילום ד"ר יעקובה סצ'רדוטי בהקדמה לסרט, שבסופו קיבלתי ממנה זר פרחים שחבל). תמיד כיף לראות את הסגל האקדמי מתלהב מאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בלוינסקי שאל אותי אחד הצופים שאלה שעוד לא נשאלתי: איך זה שמאה נוריקו-סאניות לא התנפלו עלי ביפן ואמרו "אני היא אני היא". נו, כי הן יפניות, לא?
אחר הצהריים הגעתי לפרוטיאה בהר (מימין), אתר נופש דיור מוגן, הלוואי על כולנו, ושם הצגתי את הסרט בפני שתי קבוצות, האחת, דוברי אנגלית, והשנייה, דוברי עברית. בסוף, האדם הראשון שהגיב כשפתחתי את הבמה לשאלות אמר לי "את משוגעת, וטוב שכך". לא יכולתי שלא להסכים.

* לא הצלחנו לראות הרבה מקיבוץ הזורע. הגענו בחושך, ושבילי הקיבוץ לא ממש מוארים. כנראה חוסכים. יש משהו מאוד וינטאג'י בקיבוץ שאליו אבא שלי הגיע עם עליית הנוער ב-1948, כמו שלטי הרחוב שכנראה לא הוחלפו מאז שנות השישים, או אולם האירועים הענק המכיל 700 מקומות בימים בהם מקימים אודיטוריומים משוכללים בני 50 מקומות. שימו לב לכיסאות, וגם לווילאות הכבדים והאדומים (אלמלא מוטיב החושך נטול הפוקוס בצילומי הערב) שיכולים להגדיל ולהקטין את האולם, אלא שמערכת התנע שלהם לא פועלת יותר. אבל הבמה, כך אמרו לי, היא מעולה שבמעולות, העץ כבד, האקוסטיקה סבבה, מיטב הזמרים הופיעו פה, והכי חשוב, לא בונים כאלו אולמות יותר.
למרות כל היושן מסביב, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נראה מצוין על המסך הענק, וגם נשמע היטב.
אני מאוד אוהבת שאלות חדשות, והנה, שאל אותי אחד הזורעים איך כתבתי את התסריט: לפני הצילומים או אחרי, והסברתי שסרט דוקומנטרי, בעיקר סרט מסע, אי אפשר לכתוב לפני שהמסע מסתיים, לפני שיודעים מה קורה בו. אפשר לכתוב קווי מתאר, ולסמוך, בטעות, על לקטורים נבונים.
כך למשל, את השוט האחרון של הסרט לא יכולתי לצלם לפני שהוא קרה, ולא ידעתי מה הוא יהיה עד שהאירוע לא הגיע, וזה היה כשכבר הייתי עמוק בחדר העריכה.
אותו אדם החמיא לי גם על הקריינות (הידד!), והסברתי שזה הדבר הכי קשה
שכתבתי אי פעם בחיי, למרות שכתבתי כבר מאות אלפי מילים, כי זו שפה שונה לגמרי. עוד סיפרתי שבבית אני שומרת ערימות-ערימות של טיוטות הקריינות מכל הגלגולים שלהן, ולא מסוגלת להיפטר מהן. אולי בסוף אמכור אותן באיביי.

היה ממש סוער היום עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א, באולמון המפוצץ, אליו הגיעו, ממש במקרה, המון אנשי תקשורת, עם חלקם עבדתי לפני עשרות שנים, והם פשוט הצעירו, נשבעת. הסרט הזה מחולל פלאות. לא עוד בוטוקס והזרקות, צפייה בסרט שלי תחזיר אתכם לנעוריכם. למשל, איתן גלס, למשל הילה גבריאל, פשוט לא ייאמן, היכרתי אותם בתחילת שנות העשרים שלהם, והם רק השביחו עם השנים.
השאלה הראשונה עם תום הסרט הייתה איפה הוא ישודר בטלוויזיה. נו, אתם כבר מכירים את הסיפור: תדהמה, "איך יכול להיות שלא", וכהנה וכהנה, ואני עם הנאום המפורסם שלי, "הטלוויזיה משדרת רק סוגה עלית והסרט שלי לא עומד בסטנדרט הזה", ואז כולם צוחקים במקום לבכות מצער על המקום בו הם חיים. היום נכחו גם אנשי מפתח מערוצים שלא נזכיר את שמם, שהיו המומים לשמוע שגם הערוץ בו הם עובדים מעורב במעל. לא האמינו, נשבעו לפעול.

נוריקוישראל

כמה תובנות מהערב: ראשית, במבשרת ציון הרבה יותר חם מאשר בתל אביב. שנית, נחלצתי בעור שיניי ובחסות חרדת איחורים מפקק המאה היומי של כביש מס' 1, אבל הכי חשוב, הספרייה הציבורית ע"ש צ'ייס מבשרת-ציון (בקישור עוד תמונות) כמעט התבקעה לשניים מההמונים שגדשו אותה. ערימות הכיסאות נשלפו מכל הבוידעמים שבסביבה, מבוגרים, צעירים וטף נהרו, כולל מי שכלל לא מכירים את הספרים ואת סיפורי, וכולם, נראה לי, נהנו. התמחיתי בחצי השנה האחרונה בחישת הקהל, ואני יכולה ממש לדעת כמעט אחד לאחד איך יגיב כל קהל על כל מהלך בסרט. זה היה אחד הקהלים היותר מעולים וחביבים שפגשתי. ההצעה הראשונה שקיבלתי הערב הייתה לכתוב ספר על הסרט. כן, זה נושא שאני מתחבטת בו ממושכות. סיפרתי, בין היתר, על כיתת המחוננים שעוברת עכשיו את סדנת התחקיר, ובסוף ניגשה אלי ילדה חמודה כבת תשע ואמרה לי: אני ילדה מחוננת, אבל לומדת בכיתה של ילדים רגילים, ואני בטוחה שהסרט שלך והסדנה הזאת מתאימים גם להם. היה משמח מאוד לשמוע את זה.

מבשרתציון

* – אני יודעת שאיש לא יכול ללכת לישון הלילה (או לקרוע את העיר) לפני הסיפור לפני השינה שלי על המסע לקיבוץ שמיר. אתחיל בכך שבזמן שלקח לי להגיע לשמיר מיפו יכולתי לטוס ללונדון וגם לאסוף כבר את המזוודה מהמסוע. פקק בגלל תאונה, איסוף נוסעים של אוטובוס שנתקע, מה לא.
– בעוד אני כותבת את הסטטוס הזה ומעלה את התמונות, כולל הגן לזכר הרוגי התקפת המחבלים על שמיר ב-1974, ניסה מישהו לפתוח את דלת דירת החצי-אירוח שלי פה (לא דפק על הדלת. ניסה לפתוח). למזלי נהגתי כמנהג העירוניים הנועלים את דלתותיהם, וסובבתי את המפתח עת נכנסתי. זה לא אומר שאשן את שארית הלילה, כן? מה זה בשבילי לחכות שבע שעות עם אצבע על ההדק, יד על הנצרה ונעליים שרוכות עד שאצא לאיסוף לאוטובוס הראשון?
– אין כמו הפתעות קיבוצניקיות: למשל, את המועדון בקיבוץ, בו הוקרן איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? גם פתחתי וגם נעלתי. ככה זה פה, צ'יק צ'ק משלבים אותך בסידור העבודה בגלל חוסר בכוח אדם באגף התרבות הנמצא בתקופת חילופי גברי.
– שמיר הוא קיבוץ מתחדש, ורואה עצמו כחיל החלוץ: גם בשלבי הפרטה וגם עם ערבות הדדית. המס שמשלמים פה הוא פרוגרסיבי. כל אחד מתוגמל לפי עבודתו, עד בערך 10,000 ש' לא משלמים מס, אבל מי שמרוויח 30,000 ש' משלם כ-70% מס. ממה מתפרנסים בשמיר? יש שני מפעלים עיקריים: לאופטיקה ולבדים המשמשים לחיתולים ולמטליות לחות. טוב, תכף אחפש את המטאפורה.
– בטח שמתם לב שכלי התחבורה שהכי מאפיין את הקיבוץ בימינו הוא הקלנועית. לא קומביין ולא טרקטור.
– בגלל ששמיר קרוב לנאות מרדכי, המככב גם הוא בסרט, מכירים פה חלק מהגיבורים, וכך יכולתי לספר להם את הסיפור הנפלא על הזיכרון האנושי המתעתע: ילדי נאות סיפרו לי, כשצילמתי אותם, שכמה שנים אחרי שאנה ריבקין צילמה אותם לספר, באו אליהם יום אחד המבוגרים, ואמרו להם שהיא ביקשה שיבואו לבקר אותה בבית החולים בו הייתה מאושפזת, ביה"ח זיו בצפת. שלושה מקורות שונים בנאות סיפרו לי על כך.
לאחר הצילומים בקיבוץ פניתי לביה"ח וביקשתי את התיק הרפואי של אנה ריבקין. ידעתי שלא אוכל לצלם אותו, או לפתוח, בגלל חיסיון, אבל רציתי לפחות לצלם את הכריכה. אלא שבביה"ח זיו חיפשו ממושכות ולא מצאו, ונשבעו לי שהארכיון שם מסודר לעילא, שלא כמקובל במדינה זו.
אחרי שהפכתי והפכתי בראשי הלוך ושוב בזו התעלומה, הייתה לי פתאום הארה: אולי היה זה בכלל במצפה הימים ולא בזיו? ואכן, התברר שזה מה שקרה: אנה ריבקין טופלה בידי ד"ר ירוס, המרפא האלטרנטיבי, שהקים את מצפה הימים.
– לל"ט וזכרו שלא בגדתי.
פסליםשמיר

עם אור ראשון (טוב, שני), ואחרי ליל שימורים (ע' בקישור הרצ"ב), והאזנה קשובה לקולות הרקע מגבול הלבנון, חמקתי חרש מקיבוץ שמיר עם מזוודה אחת (טרולי), תיק אורנג' שבו הסרט על כל גווניו ופורמטיו ובלוריתי המתנפנפת, והמתנתי בתחנת ההסעה לק"ש (בשם אלוהים, טפלו בתחנה הק"שית), כדי לשוב ליפו הבטוחה מכל רע. שני גברברים מוותיקי המשק התחרו מי יקח אותי הק"שה, וכל הקודם זכה. בדרך שמעתי הרצאה במבטא צרפתי שאינו כלה על מצבנו הגיאופוליטי. לא הייתה לי מילה להוסיף. חזרתי צרודה כדבעי, עם קול לחשני, אחרי שבוע עמוס שיחות על אלה קרי וגם על נוריקו-סאן.

* אני לא מצליחה להחליט מה יותר מרגש: אנשים שבאים לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כי יש להם את הספרים הישנים על המדפים בבית, או אלו שלא שמעו מעולם על הספרים, למשל כי לא גדלו בארץ, והגיעו כי קראו ראיון איתי, ושמעו על סיפור הסרט (למשל ב"הארץ"). בסינמטק ת"א היו עכשיו צופים משני הסוגים, וגם מסוג שלישי, מי שכבר צפה בסרט והביא את כל החברים שלו, שצחקו על כך שהוא חושב שזה "גבעת חלפון" (שבאים אליו שוב ושוב), והתשובה היא כן, יש כבר לא מעט אנשים שזוקפים לזכותם כמה צפיות בסרט:)

* ביום ראשון ביליתי בקיבוץ שמרת שבמטה אשר, דקה נסיעה מעכו. היה ציבור נלהב (בתמונה), ואחת השאלות ששאלו אותי היא למה בחרתי דווקא בדמויות האלו, אלה קרי ונוריקו-סאן בחיפושיי, שהרי לא בטוח, לדעת השואלת, עד כמה ערכם הספרותי של הספרים משמעותי. הסברתי שהסיבות רבות, ולא בגלל ערך ספרותי דווקא יוצרים סרט, אלא למשל בגלל הקשר הרגשי שלי כיוצרת (ושל עוד מאות אלפים) לילדות האלו, שהיו ילדות אמיתיות, מצולמות, ממש חברות לעת ההיא לפני שידעתי לכתוב.
אחרי שמרת פגשתי אתמול את כיתת המחוננים המהממים, שצפו ב"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בהתרגשות גדולה. הם ראו את פירות עבודתם בסדנת התחקיר המקדים, מופיעים בסרט אחד לאחד ממש. אחר כך, כשדיברנו על הסרט הציעו לי הצעות שונות, מה יכולתי לעשות בנוסף, או במקום, למדו מה זה לפתוח ולסגור מעגל, ומה חשיבות חומרי הארכיון בסרט. היה לי ממש קשה להיפרד מהם. מאחלת ילדים כאלו לכל. גם כמה הורים הגיעו לאירוע, ורק אתמול התברר לי ששניים מהילדים (בן ובת) הם ילדים של שני עיתונאים לשעבר, שפרשו מהמקצוע מזמן ופרצו בקריירות משגשגות בתחומים שונים. מסקנה: עזבו את התקשורת ותלדו ילדים מחוננים;)
בערב הייתי ביישוב חשמונאים, שם חיים שומרי מצוות מתפוצות מגוונות, והיה כיף לשמוע ולראות גם את מי שמכירים את הספרים וגם את מי שלא, מתענגים על הסרט. מה אגיד, אין מילים לתאר את אושרי. אה, ועוד בשורה: גם סיאה הילדה מאפריקה יצא במהדורה מחודשת בימים אלו!
היום, שלישי, 16.6, אני נוסעת לקיבוץ גברעם, 20:30, ובשעה 19:00 תהיה הקרנה בסינמטק ת"א. היכונו היכונו.
בצילומים: חדר האוכל בשמרת; אני ועדנה טף, מנהלת מרכז תרבות אמנות ומוסיקה, מתנ"ס מטה אשר; חשמונאים (לא תאמינו כמה זה קרוב לת"א) וערימות לוהטות של אלה קרי, נוריקו וסיאה

סיאהדבוריתעדנה

* הקהל בספרייה בכפר סבא היה כל כך לוהט ונרגש, עד שכמעט פרצתי בבכי כשהתחלתי לדבר איתו. אני לא יודעת אם מישהו שם לב שלעלעתי בגרוני. יש מקומות שצוחקים יותר ויש פחות, ופה צחקו במהלך הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש בקול רם, מכל הלב. היה כל כך משמח לראות את זה. מרוב התרגשות אין לי צילום של הספרייה היפה וקהלה, ולכן אסתפק בתחנת הרכבת של הוד השרון, בה הייתי כמעט לבדי בשעה זו. ומי שצפה בסרט יודע למה מרפרר הצילום.
אשכרה אני במצב ציפה תמידי. ותודה לאינטרנט של רכבת ישראל

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע להתנחלות. ניל"י. סיבוב שני במטה בנימין השבוע (קודם הייתי בחשמונאים). לא הייתי אומרת את המילה הזו, התנחלות, בקול, אלמלא שאלו אותי הצופים אם אני לא מחרימה אותם. אמרתי, איך מחרימה אם אני כאן? מעניין אם אגיע עם הסרט גם ליישוב ערבי.
קהל חד היה בניל"י. השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה מהכלכלן המקומי: כמה עלה הסרט ואיך מממנים סרט כזה. זו אחת השאלות החביבות עלי ואני מיד פוצחת במספרים וניתוחים, ומספרת איך נאסף הכסף. עוד שאלו אותי מה הסיבות הפסיכולוגיות לעשיית הסרט, ואם נטע הקטנה, הטריגר ליציאתי למסע, אוהבת אותו. בקיצור, מגוון שאלות תכליתיות וממוקדות. לי היו סיפורים חדשים לספר, וגם סיפרתי על שאלות ששאלו אותי במקומות קודמים. בתשובה להצעה של אחד הצופים, לעשות סרט על אירועים אקטואליים כדי להתפרנס אמרתי שוב שאין צורך, שאני חיה מאהבת הקהל.
בדרך חזרה היו כעשרה מחסומי משטרה על הכביש, עד ה-מחסום המפריד בין שתי המדינות. מה קרה? שאלתי את שומר ה-מחסום. "לא יודע", ענה, "כולם שואלים אותי. אני באמת צריך לבדוק".

* גם ניר יצחק בידינו. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הפליג דרומה דרומה, עמוק בכבישים החשוכים הלא נגמרים, מפלס דרך בנפתולי הוויז, שלקח לו זמן להתעשת ולמצוא את הדרך. תחת כיפת השמים, עם הרבה ילדים ששואלים שאלות ומבקשים חתימות על ה"נוריקו סאן הילדה מיפן" שהביאו מהבית, פעוטות ומטפלים פיליפיניים, קפה ועוגה שאחרי ארוחת שישי, ילדים מתגלגלים על אופניים, כלבים נובחים וחברי קיבוץ משוטטים, נערכה ההקרנה השנייה תחת שמיכת כוכבים ובומים מכיוון מצרים. נותרו לי עוד שניים-שלושה-ארבעה קיבוצים בסביבה. חכו חכו, אני בדרך;)

* היום היה יום הילדים בסינמטק ת"א, הגיעו הרבה ילדים, יותר מתמיד, והשאלות והאמירות שלהם היו מוצלחות מאוד. ילד אחד שאל אותי מה הרגשתי במהלך כל העבודה על הסרט. הילד הזה, אני משוכנעת, יהיה מטפל ראוי ביותר. ילדה אחת, מוריה, הלומדת בכיתה ד', ניגשה אלי אחרי שנגמרו הש"ת, ואמרה לי שהיא ראתה איזו עבודה קשה עשיתי בסרט, ושאני נותנת לה תקווה, כי היא בטח לא תצליח ככה בחיים. אמרתי לה "היי, את בת עשר, מה זה". והיא אמרה לי שאני עכשיו "האישה שאני הכי מעריצה בעולם, ומודל חיקוי". נו, לא הלם?

* הערב היה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם נשות (ואיש אחד) מתי"א* (או: בנות הפארארפואי), באירוע סופשנה. כשאני בחברת מטפלים מיד אני משתרעת פרקדן על ספה וירטואלית ופוצחת בסיפורי הרפתקאותי בעולם הפסיכותרפיה, הרפתקאות שנמשכו עשרות שנים, ומסבירה איך המרתי את הטיפול הלזה בטיפול בקולנוע, תוך שאני עושה השוואות מה עולה יותר. היה כיף שכזה, וענת, יוזמת האירוע הוסיפה פרט מרתק על טיפול בילדי פנימיות, שהתחבר פיקס למה שאני מספרת בשיחות הללו כפרשנות שלי לחלק מהיחסים המצולמים של אנה ריבקין-בריק עם הילדים. מאוד התפעלתי מכך (ומעצמי, שהבנתי זאת אינטואיטיבית). בקיצור, שוב למדתי והשכלתי מערב עם צופים.

* מתי"א: מרכז תמיכה יישובי/אזורי, הזרוע הביצועית של תוכנית השילוב לתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים

* מתנשפת הגעתי לרכבת ישר מהאוטובוס שהוריד אותי מהכרמל, שנייה לפני שהפליגה למרכז, אחרי הקרנה נפלאה בסינמטק חיפה, שם לא הייתי מהחורף. יש מקומות שאני מרגישה בהם מוגנת, יחד עם הסרט, וסינמטק חיפה הוא אחד מהם. קהל חמוד ומעניין, בין היתר עולה ותיקה מאנגליה שלא הכירה את הספרים וסיפרה שבמולדתה ביתו של כריסטופר רובין, שלא רצה להיחשף, הוא מוקד עלייה לרגל, ואישה שסיפרה שבעלה היה מנהל ב"אתא" כשאנה ריבקין-בריק צילמה שם תערוכה, ולכן הביא אותה להתארח בביתם. "זו האורחת היחידה שהייתה לי שרצתה לראות כל חדר בבית, ממש ללמוד איך אנחנו חיים. דיברנו איתה גרמנית. היא הייתה אישה שמחה. באותו זמן כבר קניתי לילדות את הספרים שלה, וביקשתי ממנה לחתום עליהם". כל המשפחה, האמא, האבא והבנות ישבו באולם. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש מאחד משפחות:)

לילה גלילי בכפר גלעדי, קריר פה, אבל חום רב מילא את האודיטוריום באורט בראודה בכרמיאל, שם פתחתי את פסטיבלון סרטי הנשים השנתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. את הפוסטר של הסרט, שניצב בכניסה לבניין אני שולחת מראש למקומות בהם יוצג, ואז מגיעה ורואה אותו מתנוסס שם וכולי גאווה. צילמתי את האודיטוריום הריק, ומשהתחיל להמות, שכחתי לתעד אותו, גם כי הייתי עסוקה בלשוחח עם הבאים, ולשמוע ממישהי שעקבה אחרי הסרט ממקום מושבה בארה"ב, שאיך שהגיעה לשדה התעופה אחותה סיפרה לה שהסרט יוצג בכרמיאל בעוד יומיים, והיא קפצה מאושר, ובסוף התברר לה שהיא גם מככבת בסרט, והיא ביקשה אחוזים מההכנסות (איך יכולהיות? בסצינת חיפושי אינטרנט המתועדת בו), וגם לשמוע על כל האנשים ששומרים את הספרים מילדותם עד היום, וגם רכשו את הספרים החדשים שהבאתי, שאזלו כולם. אנשים שאלו אותי איך אפשר לתמוך בסרט, והסברתי שהפרויקט בהדסטארט – Headstart תם מזמן, אבל הדרך הטובה ביותר היא להזמין אותי איתו. בקיצור, היה כיףף. ולמה אני ישנה בכ. גלעדי? כי מחר אני במכללת תל חי. מתענגת על החוויה הגלילית, והולכת לישון:)

כרמיאלפוסטר

עם מעריצים חדשים אחרי אירוע סופשנה במכללת תל חי. משמאל: פרופ' מולי להד מנסה לשכנע אותי שטיפול פסיכותרפי פחות יקר מלעשות קולנוע (בניגוד למה שאני מספרת בשיחה)
בשישי אירוע פרטי בחיפה ובשבת 27.6, 17:30 בסינמטק ת"א, הזדמנות אחרונה לחודש זה לפגוש אותי ואת הסרט
צילום: Nir Becker

מולילהד

* חודשיים אחרי שהסרט זכה במקום השלישי בפסטיבל בטופלו, מיסיסיפי, הגיע הצ'ק המיוחל, ופתר את כל בעיותיי הכלכליות.

צקטופלו

היום הגיע לסינמטק ה-צלם של הקולנוע הישראלי, דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל לקולנוע לשנת 2015. הוא ניגש אלי לאחר ההקרנה (המלאה) והציג את עצמו בצניעות, כאילו שאני לא אמורה להכיר אותו, וברור שאני מכירה, גורפינקל!
אז גורפינקל הגדול אמר לי שעשיתי עבודה נפלאה בסרט ושאני בטח שומעת את זה כל הזמן. אבל היי, גורפינקל אומר את זה! עוד אמר לי ש"איך יודעים שסרט לילדים הוא טוב? כי גם מבוגרים נהנים ממנו", "אבל ממש לא התכוונתי שזה יהיה סרט גם לילדים", אמרתי לו, והוא ענה: "אני יודע, אני יודע". ובכן, אני חושבת שכל חלומותיי בעניין הסרט הוגשמו, וששמעתי עליו כל מה שאני צריכה:))

ביקורות

אביגיל שפרבר ("התליין, "תקופת מבחן"):
"אתמול הלכנו, ישי ואני, לסרט המקסים מקסים של Dvorit Shargal
הסרט החזיר אותי לרגעים כל כך יפים בילדותי, כשסדרת הספרים של ילדים מהעולם היו הדרך היחידה אולי להציץ למחוזות רחוקים.
וחשבתי כמה זה שונה לילדים שלי , שבהנף אצבע על הגוגל יכולים להגיע לכל מקום בעולם.
תודה , דבורית, על הסרט שמחזיר לעולמנו את התמימות היפה של ילדותנו
ועוד דבר קטן: נשארתי עם געגוע והזדהות עם הצלמת אנה רבקין, שאני חושבת שדבורית עשתה עמה חסד גדול והנציחה את יצירתה".

עוד שתי במאיות צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
* "סרט תיעודי, מתוק ונאיבי […] הכמיהה של דבורית למצוא את גיבורות ילדותה, סוחפת ומעניינת" (זהר וגנר, "ימי הזהר", זורקי", "סימני מתיחה").

* "סרט מ ק ס י ם… ההווה מול העבר, ההתכלות לעומת הרעננות המתוקה של הנוסטלגיה, כששני אלה נחתכים מדי פעם על ידי נקודת המבט המורכבת שלך… שללא ספק התפתחה עם השנים, זה מצמרר.
[…] זה לא רק סרט מקסים, זה גם סרט חזק" (יעל גור, "ספירלות")

 

פסטיבלים

Congratulations! Your film ’Where is Elle-Kari and What Happened to Noriko-san?’ has been accepted into the Long Island International Film Expo. LIIFE is sponsored by the Long Island Film/TV Foundation, the Nassau County Film Office, and the Nassau County Planning Department.
When? Monday, July 13, 12:00 noon
longislandlaurel

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?/ חודש יוני

לוח הקרנות יוני 2015

בסוף מאי תמלא חצי שנה להקרנות "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ברחבי הארץ.
סיבה למסיבה?
איפה אפשר יהיה לצפות בסרט ביוני?

סינמטק ת"א.

6.6, 17:30 (בנוכחותי)
11.6, 20:00
13.6, 17:30 (בנוכחותי)
16.6, 19:00
20.6, 17:30 (בנוכחותי)
27.6, 17:30 (בנוכחותי)

1.6 סדנה לכיתת מחוננים
2.6, ספרייה אזורית אשכול, 18:00
4.6, סמינר לוינסקי, 12:00
לוינסקי
4.6, פרוטיאה בהר, 18:45
5.6, הזורע
8.6, ספריית מבשרת ציון, 20:00
11.6, קיבוץ שמיר, 20:30
נדחה: קיבוץ גבעת ברנר
14.6, מועדון קיבוץ שמרת/ הספרייה האזורית מטה אשר, 20:00
מטהאשר
15.6, חשמונאים
16.6 חוף אשקלון
17.6, ספריית כפר סבא
18.6, מושב ניל"י, 20:30
19.6, קיבוץ ניר יצחק
21.6, מתי"א הרצליה

22.6, 19:00, סינמטק חיפה

24.6, כרמיאל
25.6, תל חי
26.6, אירוע פרטי

(הלוח יתעדכן לפי הצורך).

איך מזמינים את הסרט ואותי?
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבלים

פסטיבל איי קיימן: 20.6, 16:30.
cayfilmlaurel

עיתונות

עדכון תיק העיתונות של הסרט: גלריה, הארץ, מאי.
Haaretz_Dvorit (למי שאין להם מנוי ורוצים לקרוא את הכתבה ב-PDF).
מה אני אומרת שם על גופי השידור וקרנות הקולנוע:

…אני ממש לא מתכוונת לפנות ולבקש מהגורמים הממסדיים שקל אחד נוסף. הבנתי איך המערכת פועלת, איך האנשים שיושבים שם מקבלים החלטות ומה היכולות האינטלקטואליות והרגשיות שלהם להבין מה זה סיפור. אז תודה רבה, שיהיו בריאים, שימשיכו ככה ואני אמשיך בדרכי. אני מניחה שאם אעשה עוד סרט זה יהיה שוב בעזרת מימון המון, ולאט לאט, ולבד…
זה פשוט עיוורון של מחלקי הכספים… בכיר בערוץ 2 בא לצפות בסרט עם חברה שלי. משהסתיים נעמד ומחא כפיים, ולאחר מכן אמר לחברה, 'תגידי לדבורית שיש לה סרט נהדר'. החברה שאלה אותו, 'נו, תקנה?' והוא אמר – תוך שהוא יוצא מהאולם המלא – 'לא, זה לא סרט מסחרי, קרנות הקולנוע היו צריכות לתמוך בו, אבל מאחר שלא תמכו, לא אקנה'. לאור הלוגיקה הצרופה הזו נאלמתי דום. לקטור אחד שאל אותי, 'מישהו מגיבורי הספרים חבר באיזו כת? מכור לסמים?' משהשבתי בשלילה הוא אמר לי, 'אה, חבל'"…

מן הארכיון (המארקר, 2012):
גופי השידור משלמים ליוצרים להפקת דוקו כ-400 א' ש'. את השאר הם מקוששים מקרנות הקולנוע.
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" עלה 500 א' ש' מכספי ומעוד כסף פרטי.
וכמה עולה הפקת ערב אחד של ריאליטי בטלוויזיה הישראלית?

עלות פרק של "The voice" היא 1.2-1 מיליון שקל ושכר חמשת המנטורים הוא כ-2.7 מיליון שקל; עלות פרק של "הישרדות" ושל "היפה והחנון" היא בין 600 ל-800 אלף שקל; עלות פרק של "מאסטר שף" היא 600-500 אלף שקל, תוך שארבעת השופטים עולים כ-90 אלף שקל לפרק; עלות פרק של "ארץ נהדרת" היא כ-900 אלף שקל. ההשקעה הגדולה ביותר נרשמת בתוכנית של קשת "האח הגדול": ההשקעה הראשונית בתוכנית הייתה יותר מ-10 מיליון שקל, ולאחריה עולה כל פרק בין 800 אלף למיליון שקל

לקט פייסבוק

עליתי על הרכבת האחרונה לנהריה, כדי להציג את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בחוג בית בעיר [הרכבת לעכו/נהריה היא הרכבת שנסעתי בה הכי הרבה במסגרת הרפתקאותיי בדרכים עם הסרט]. שמחתי לשמוע לאחר האירוע מבתם של בעלי הבית (ילדת סבנטיז) שלא הכירה כלל את הספרים אבל נשבתה בהרפתקה שגררתי אותה אליה.
ועכשיו כתבה לי אמא מאוכזבת שהגיעה אחה"צ לסינמטק עם 3 ילדים, אבל אזלו הכרטיסים:( משם חוזרת היום במוניות: נהריה>חיפה>ת"א. ככה זה עם הסטטוס קוו התחבורתי, ובל נשכח שבחיפה בהחלט יש אוטובוסים בשבת.

שילחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
היום אגיע איתו למרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל ב-12:15, ולאחריו יתקיים דיון בהשתתפותי. קדימה לימימה

מחכה שהרכבת מהוד השרון תוליכני בחזרה ליפו אחרי הקרנה מרגשת ורוויית טישוז רטובים מדמעות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער ולהוראתה, המכללה האקדמית בית ברל עם סטודנטים נפעמים בכל הגילים, מרצים ואורחים בקמפוס היפה בישראל, שבקרוב יבנו בו כמה מגדלי ענק, והנה מייל מ-ל':
"זה עתה שבתי מבית ברל ורציתי לדווח שגם עכשיו, בפעם השנייה שלי, דמעתי למן הרגע הראשון. זאת ועוד, חברתי הציניקנית בת דור תש"ח שישבה לידי דמעה מההתחלה ועד הסוף וגם חייכה מאוזן לאוזן רוב הזמן. צריך לצלם את תגובות הקהל בלייב. תודה לך 2X"

אורון שמיר באתר סריטה על תחרות פרסי האקדמיה:
"…גם כאן אפשר למצוא כבר סרטים שהוקרנו וזכו להצלחה, בין אם בפסטיבלים או מעבר לכך. סמנו לעצמכם את להיט הסינמטקים של דבורית שרגל, ״איפה אלי קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?״ בתור עובר כמעט ודאי לשלב הבא, שכן אותו חברי וחברות האקדמיה ודאי כבר מכירים עוד לפני התחרות…"

* הערב מול גלעד היה ממש חמוד. הוא החל בקטע משעשע, כשבארוחת שישי בתה של המארחת אמרה לאמה, שכנראה הפצירה בה לצפות בסרט, "אין לי מושג מי זאת הנאריקי הזאת". אני צחקתי, אבל אמה אמרה לה, "את יודעת שזאת הבמאית, נכון?" הילדה (31) לא ידעה את נפשה ואמרה שזו הפדיחה הכי גדולה בחייה. איחלתי לה שזו גם תישאר הפדיחה הכי גדולה, כי זה ממש שטויות, ולא כל אחד חייב להכיר את נוריקו, או את הספרים שבעקבותיהם יצא איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? כדי להבין וליהנות. וכך היה, הילדה באה למועדון כי לא היה לה נעים ממני, נהנתה ביותר ואמרה לי אחרי הצפייה שהיא שמחה על הפדיחה.
גלעד הוא הקיבוץ הכי משקיען עד כה ברמת התחקיר לקראת הסרט, וראו את החלון בכניסה לחדרוכל (בצילום, כולל תמונתה של אנה ריבקין-בריק ליד ערכת כיבוי האש:)) שהכינה שלומית מזר (אחות של שחר אילן, איזה עולם קטן), ביולוגית שעשתה הסבה מקצועית.
עוד בערב הלוהט: עוגות חסרות תקדים שהכינה דניאל, שגרמה לי לאכול שתי פרוסות (טריקולד ופקאן טבעונית) לפני השינה!
השכמתי קום כאילו אני ביפו, טיילתי וצילמתי, וגם עליתי על מגדל המים בלי ליווי מבוגר.

* איכשהו תולעת ספרים שבמזא"ה בת"א ידועה הרבה פחות מאחותה הגדולה שבכיכרבין, אך חמודה יותר, אלא שאנשים טועים לא פעם בין האחיות. גם הערב הגיעו כמה אנשים קצרי נשימה רגע לפני שהחלה ההקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואף לאחר מכן. קהל קשוב ומתעניין: חוקרת מוח בביקור מולדת נסעה במיוחד שעה באוטובוס מהרצליה לת"א, וגם הזמינה אותי להתארח אצלה באמסטרדם, חברה מהאוניברסיטה מלפני עשרות שנים, קוראי ולווט שהתגעגעו, נערה שקראה את הבלוג בתיכון, ועכשיו כבר גומרת תואר ראשון, תומכי הדסטארט, ועוד. אחת מהצופות שאלה אם יש עוד ספרים בסדרה בהם מפגישים ילדים מתרבויות שונות, כמו אוה ונוריקו סאן, וכמה חבל שאין, אחרת שאלה למה הכי אהבתי את הספרים הללו, כי ללאה גולדברג היו ספרים טובים יותר, והסברתי שמבחינתי סוד הקסם היה הילדים האמיתיים שבספרים, אחרת סיפרה שזו הפעם השנייה שהיא צופה בסרט, ושוב בכתה, ושוב נשמרה שלא לגעות בבכי, ושאלה אם אני יודעת מה מקור הבכי שלה, והיו עוד אמירות ותובנות מאלפות.
להתראות בסינמטק ת"א ב-19 במאי (אלא אם אתם מגן שמואל, שם אהיה מחר), ועד אז אדווח מהפסטיבל בניס אליו אטוס בקרוב. Au revoir!

נורית אסיאג: אז סוף סוף ראינו את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" של Dvorit Shargal. עשיתי את זה בהרכב תלת דורי, עם אמא שלי (שנהנתה והתפעלה והתרגשה) ועם דור ההמשך, שגם הם נהנו מאוד. מיקה, כיאה למתבגרת, אמרה "חוץ מזה שזה סרט יפה ומרגש הוא גם מראה שצריך ללכת בעקבות החלומות", ועמרי, כיאה לבן 8 חובב סושי ואלוף צ'ופסטיקס, חיכה בהתרגשות למפגש עם נוריקו סאן, ופסק "הכי אהבתי את החיפוש ושהיא התרגשה כשפגשה את היפנית".
תודה דבורית, הסרט מדהים ובדיוק באורך הנכון ובנוי נפלא. דוקו-מתח-מרגש במיוחד.
(בתמונה: עמרי ומיקה הילדים מרמת גן מחכים לנוריקו סאן מיפן. צילום : מיקה)

* אחרי תשעה ימי גלות, חזרתי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?לסינמטק ת"א, לאולם קטן ומלא עד אפס מקום. בקרוב אשמיע קלישאות כמו אין כמו בבית, ואז באמת אפשר יהיה לתלות אותי וזהו. הצופים, שחלקם קראו את הכתבה ב"הארץ" בסופשבוע שאלו אותי מה הם, כקהל, יכולים לעשות כדי שהסרט יגיע לטלוויזיה הישראלית. עניתי שיעשו מה שעולה בדעתם, מה שבא להם, כי "אני איתם [עם ה-TV] גמרתי", כמו שאומרים אצלנו בעדה. היה אשכרה מחמם לב ומרומם נפש

פעם ראשונה הקרנה לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תחת כיפת השמיים (אוהל ענק כבר היה) במרכז הקהילתי בכפר ויתקין. לראשונה, כך סיפרו פה, הגיעו שלושה דורות לאירוע לוותיקים. בת 14 סיפרה שגם היא הכי אוהבת את נוריקו ואפילו הירשו לה לישון על הרצפה כמוה, אישה אחת סיפרה שאנה ריבקין ניגשה אליה ואל משפחתה כשטיילו בעתיקות קיסריה וביקשה לצלם אותם. בהמשך סיפר להם חבר שהם מככבים על שלט פרסומת לישראל בשבדיה. שלישית קמה והודתה בשם הקהל על שהחזרתי אותם לילדות, אחרת ביקשה לנשק אותי על שתי הלחיים ונעתרתי. נציגת ילידי האייטיז התפעלה מטיוליי ברחבי הארץ עם הסרט. ועכשיו אני באוטובוס, עושה דרכי לג'פה הייטס, וברדיו אני שומעת שיש איזה משחק איפשהו?

* תושבי הגליל התחתון בלחץ לקראת הסטטוס הזה, בו הבטחתים שאתאר איך הייתה ההקרנה במרכז קהילתי משגב, בו צפו הלילה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. קרו כל כך הרבה דברים בנסיעתי צפונה, עד שאין לי ברירה אלא לתאר אותם מהתחלה. הגעתי לעכו ממש מוקדם, ומיקי שטיין אספה אותי וערכה לתיירת מיפו שלא ביקרה כנראה מעולם בחבל משגב וביישובים הסובבים סיור חפוז. בין היתר הגענו ליישוב יעד (בצילום אני חותמת על ספרי נוריקו-סאן במהדורה המחודשת, שמיקי ואחותה רותי, שאירחה אותנו, קנו לנכדים). הבתים הללו על צלע ההר ובכלל הנופים היפהפיים של האזור רק יחמיצו את לבותיהם של כל מי שמאופסנים בדירות שיכון עירוניות. אבל הלאה, למה להתלונן באמצע הלילה?
מיקי, לא תאמינו, הייתה באותה כיתה בטוקיו עם אווה, הילדה השוודית שבאה לבקר את נוריקו סאן בספר, וגם נתנה לה במתנה את הספר בעברית, אותו קיבלה בארץ ממש לפני שטסה ליפן עם הוריה, שהיו בשליחות המדינה. נו, מי עוד טס ליפן בשנות החמישים של המאה העשרים? סיפרנו את סיפורה של מיקי בפני האולם האשכרה מלא ולגמרי נדהם. הזוי? לא ייאמן? אכן כן.
אחרי ההקרנה ניגש אלי איתן מנאות מרדכי, שם צולמו ילדים לאחד הספרים המוזכרים בסרט, הראה לי את הספר החתום ע"י אנה ריבקין, שהביא מהקיבוץ, וסיפר לי איך כל הילדים בכיתה קינאו בילדים המצולמים, שקיבלו כל הזמן צ'ופרים וממתקים, והיו מזנבים במטעמים הללו בתום יום הצילומים. בשנה שעברה, בפגישת מחזור, שחזרו הילדים את הצילומים שנעשו בשלהי שנות שישים.
כמו בפעמים אחרות, גם הלילה אנשים יצאו בעיניים בורקות והודו לי על שהחזרתי את אדמומית הילדות ללחייהם. איזה כיף לי, אפילו שהרכבת תגיע לת"א רק לקראת אחת לפנות בוקר, ואפילו לא לתחנה הרצויה, ושאצטרך למצוא כרכרה שלא תהפוך לדלעת עד שאגיע לקטנוע שלי

* במסגרת סיורי סעי וטיילי במרחב הישראלי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הייתי היום בשכונת גילה בירושלים, משכונות הטבעת שנבנו אחרי מלחמת ששת הימים, שבאינתיפאדה השנייה טווחה מבית ג'אלא ומאל ח'דר (מרעננת את השכלתי). כלת השמחה, נערת היומולדת, הופתעה עד מאוד, והייתה בהלם קל כשהגיעה וראתה מה ארגנו עבורה אחיה, שזכרו את חיבתה לאלה קרי מילדותה בשנות החמישים. ארכיאולוגית מהקהל אמרה לי שזה ממש כמו אצלם, לוקחים כד בן 2,000 שנה ומתחקים על עקבותיו, וצלם האירוע שאל אם אנה ריבקין ביקשה את אישורי ההורים לצלם את הילדים.

מיילים

* מייל מפריז, מקולנוענית שצפתה ב-Where Is Elle Kari and what happened to Noriko-san? בניס, בהחלט משביח את הסו"ש ואת החג הלבנבן:

Your documentary stands perfectly even when one has no prior knowledge of the two little girls, it is such a beautiful and emotional journey! J
I’d be very honoured to try to help you get more interest, even though I see from the net that your film is widely known already which is wonderful

* איתמר וכסלר:

…אני אדם שממעט להשתמש בסופרלטיבים ולכן אסתפק ואומר שברגע מסוים מחיתי דמעה… גם אני גדלתי על הספרים האלה, והיה מפתיע ללמוד כל כך הרבה מן המסע הבלשי שערכת בעקבותיהם. מעבר לכך, הפשטות שבה עשוי הסרט אינה רק חלק מן החן והיופי שלו, אלא היא זו שגם יוצרת את העניין בסיפור (ואת זה אני אומר כאדם שאינו חובב גדול של סרטים דוקומנטריים, בין היתר כי פעמים רבות אני מוצא את עצמי מנמנם מול סיפורים טרחניים)… אלמלא הכתבה ב'הארץ' לא הייתי טורח, ואשתי הופתעה מאוד כששאלתי אותה אם היא רוצה לבוא. היא אמרה שהתכוננה ללכת עם חברה, כי לא עלה על דעתה לשאול אותי בכלל […]
את נוריקו סאן וגם את אלה קרי אני מכיר עוד מן הספרייה בבית הילדים בקיבוץ, וגם כאן היה טמון ערך מוסף גדול מאוד, כי הסרט שלך הוא מין מכונת זמן שפעלה עלי בדיוק כפי שהעוגייה פעלה על פרוסט. אני לא חושב שאני יוצא דופן בעניין זה. אני מניח שכל בני גילנו שרואים את הסרט מגיבים בצורה דומה, בכל אופן אלה שיש להם לב.
אחד הדברים העולים מן הסיפור סביב עשייתו של הסרט הוא חוסר-התרבות הכל כך עמוק שמאפיין כה הרבה ממה שקורה כאן סביבנו. לצערנו, דווקא חסרי הלב הם אלה שקובעים כאן מה ראוי ומה לא, ולכן כל כך חשוב בעיני המעשה שלך…