איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אפריל 2016

עוד חודש מרגש עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", כולל עדכוני פייסבוק על מרץ.
לוח אירועי אפריל 2016:

סינמטק ת"א

2.4, שבת, 17:00, הקרנה אחרונה עם שירה, ריקודים, מופע חשפנות ועוד.
(סתם סתם, נו, אבל עם דמעות ומדבקות).

ברחבי ישראל

1.4, שישי, 10:30, "מקום", כפר יהושוע. מפגש דוקומנטריסטים. הרצאונת+5 ד' מהסרט. הכניסה חופשית!
3.4, ראשון, 11:00, סינמטק הרצליה, בתי ספר.
7.4, חמישי, מ-19:30, 3 הקרנות במסגרת "רגע אחד" של עת"א בבניין העירייה. קומה 9, לשכת היועץ המשפטי.
הכניסה חינם!
10.4, ראשון, 20:30, ספריית לב השרון, ליד מושב בני דרור.
בווייז צריך לכתוב קריית חינוך דרור. המבנה הראשון מהשביל הראשי (יש שילוט).
11.4, שני, 9:00, בי"ס אבני החושן, שהם.
15.4, שישי, חוג בית, עפולה
24.4, ראשון, 20:00, אחוזת ראשונים ראשל"צ
25.4, שני, 17:00, סינמטק ראש  פינה

  • הלוח מתעדכן במהלך החודש

פייסבוק

היילייטס מהעמוד שלי בפייסבוק בחודש האחרון:

"נכון את הערצת את נוריקו-סאן? אז עכשיו אני מעריץ אותך".
(אופיר, כיתה ו', בי"ס אבן חן, שהם, אחרי הסרט)

ראיון בידיעות פתח תקוה ובידיעות תל אביב.

הודעה מדהימה מאישה זרה.

הקרנה חגיגית בפסטיבל doc.Israel בשטוקהולם.
ועוד אחת!
מה עוד עשיתי בשטוקהולם.

יומולדת בלכיש.

איך למצוא את הילדים מהספרים, הפתרון הקרימינלי.
ילדים מפחדים מסיוטים.

בית התפוצות והרפתקה במדבר.

פתח תקווה נכבשה.

פת

היישוב אלון.

נוריקואווה

קצרין.

על הטלוויזיה בישראל.

כל מה שהפסדתם בעמוד הפייסבוק שלי ולא היה לכם כוח לגלול [1]

מאחר שלא כולם מגיעים לקרוא את כל הגיגיי המרובים בפייסבוק, נראה לי אך הוגן לרכז את פאר היצירה בשני הפוסטים החודשיים. אז הנה הם (חצי פברואר 2016) בסדר רץ ובנושאים, לא ייאמן, מגוונים, עם קישורים לפייסבוק כדי שאפשר יהיה לראות את התגובות ואו להגיב גם שם.
ולפני כן תזכורת:  לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

Jefferson Airplane’s Paul Kantner dies at 74

אני מגיעה לת. מרכזית ובדיוק יוצאת מונית שירות לירושלים, שנוסעת 35 דקות עד הכניסה לעיר ואז אני חוצה את הכביש ואומרת לעצמי, מממ, 3 מעלות? לא ממש נורא ולוקחת מונית לשכונה שהייתי צריכה להגיע. ואז הנהג אומר לי שלמי כמה שאת רוצה ואז המרואיין מגיע בדיוק בזמן והראיון עובר בשלום ולא שכחתי שום דבר: לא ליצור פריים יפה ולא להכניס כרטיס חדש וסוללה טעונה ולא להפעיל את המיקרופון. ואז לוקחים אותי טרמפ חזרה לת. מרכזית בירושלים ואיך שאני מגיעה אני רואה 405 ועולה עליו ודקה אחרי זה הוא יוצא לדרך. ואין פקקים גם בדרחזרה לת"א ואני מה זה רגועה ואומרת לעצמי וויי, וויי, מה קורה פה? ואז אני יורדת בת. מרכזית ועולה על הקטנוע ומתחיל לזרזף ואני אומרת לעצמי איזה מזל, 10 ד' ואני בבית ואז אני נוסעת 50 מ' ועוצר אותי אורב תנועה ואז מתחיל דין ודברים ואני מקבלת דו"ח+4 נקודות (שלקח לו לכתוב עשר דקות) ואז אני מתחילה לבכות ומתעצבנת ואז אני רוכבת בגשם וחושבת: נו, תודה לאל, היקום חזר לעצמו.

התעוררתי, הוצאתי חוטם מהשמיכה וחשבתי: דבורית, שמת לב שבראת לעצמך חיים חדשים, שאת עושה רק מה שאת רוצה ושאת ממש מאושרת? ותודה לכל מי שעוזר לי בכך!
[503 לייקים. כבוד]

הלוואי שכל יום יהיה כמו היום, אמממ, בעצם….
את הבוקר התחלתי בחדר עריכה עם "אפריקה!", ואחה"צ, ישר משם, נסעתי לבי"ס רמ"ה לילדים מחוננים ברמה"ש. בשבועיים האחרונים העברתי לכיתות ג-ד-ה סדנאות תחקיר קצרות על תחקיר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, כשאני שואלת אותם שאלה אחת: איך למצוא את הילדים מהספרים?
והערב היה האירוע הגדול: הילדים הגיעו בלוויית הוריהם לצפות בסרט, כשהם שומעים על סדנת הטעימה לתחקיר שעברו, הילדים מספרים על חוויותיהם ואז צופים בסרט, ולאחר מכן כולם מדברים עליו. השאלה שהכי ריגשה אותי הייתה של אחת הילדות, אחרי הצפייה ואחרי הכל: "אבל איך עשית את זה???"

11215735_10153406548707151_8858863596446823555_n(1)
לקראת הנסיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לקיבוץ דורות, לפאבלמנט, המאורגן ע"י גרעין נח"ל כפר עזה, הצטיידתי בשכמייה (בצילומים, ותודה לרונית), למודת סבל מהקור בערבה התיכונה לפני זמן מה. אז בהחלט לא היה לי קר, אך ידעתי תלאות אחרות, כמו למשל, דרמות טכנולוגיות שהביאו אותי בסוף, בעזרת טרמפ ממכרה ותיקה, Noa Abarbanel לרכבת לשדרות בדקה התשעים, הרכבת האחרונה לת"א. אם יש משהו שמלחיץ אותי בחיים זה לאחר את הרכבת, או את האוטובוס או את הטיסה.
באי הפאב היו חביבים להפליא, אבל בגלל המאורעות והלו"ז הדחוס הייתה שיחה ממש קצרצרה איתם. הספקתי לשמוע על מישהי שטסה בשבוע הבא ללפלנד בעקבות אלה קרי. אומנם ללפלנד הפינית, שזה לא בדיוק המקום הנכון, אבל העיקר הכוונה. הרכבת האחרונה משדרות הגיעה ליעד וגם אני.

הבנתי שהעולם מזועזע ממופע החזייה של סוזן סרנדון בגלל גילה המתקדם. זו כמובן שטות גמורה, סרנדון היא יפהפיית עולם (וחכמה ושחקנית מעולה ואישה מצוינת) והמחשוף שלה, חזייתה, שדיה, ז'קטה, כולם לעילא ולעילא. מהממת פורטה.
השאלה שלי עקרונית הרבה יותר והייתי שואלת אותה גם אם סרנדון הייתה בת 20.
אני פמיניסטית מגיל 13, אולי אפילו קודם, אבל יש כל מיני התפתחויות פוסט פמיניסטיות שאני לא מבינה. למשל, עניין "הגוף שלי הוא ברשותי ואני אלבש מה שאני רוצה, וגם אם אני (טוב, לא א נ י) אתלבש כמו סרנדון, ואעמוד לך מול הפרצוף כך, אסור לך לנעוץ מבט במחשופי, אלא רק בעיניי, כי כל נעיצה היא הטרדה מינית". זה הרעיון, לא? ואני שואלת למה? למה אישה לובשת בגדים תחתונים כעליונים (זכותה, ברור) ולעולם אסור להניד עפעף פן ייתלה בכיכר העיר, ולמה גברים לא יכולים להבליט את מכמניהם? נניח, אם יש להם טורסו מפואר, למה שלא ילבשו מחשופי עתק? אני אשתדל לא לנעוץ מבט. או למה שלא ילבשו מכנסיים עם שסע במפשעה או בישבן? ומדוע שלא ילבשו שורטס עם גרביונים אם נאות הן רגליהם? או סתם מכנסיים צמודים שישרטטו את קווי המתאר של איבריהם באופן מדויק? כי זו תהיה הטרדה מינית? מה, כי המוסכמות הן שלנשים מותר, שלא לומר עדיף, להתערטל בפומבי ואסור להסתכל על ההתערטלות אפילו ולגברים לא? כי נשים הן בדיפולט מוחלשות וממילא הפטריארכייה משפיטה, מתעללת, מדכאת אותן? מה ההיגיון? מה? ולמה Merav Michaeli מרב מיכאלי שפעם נהגה כמנהג סרנדון כבר לא עושה זאת ממרום מעמדה? לא בכנסת, לא מחוצה לה, אם אין שום בעיה בהתערטלות? ממש משתוקקת להבין. תודה מראש

הסיפור העצוב עם פלאפון החל לפני שנתיים וחודש. נמכר לי טאבלט שלא רציתי בו. אני לא הראשונה שזה קרה לה. לצערי גם לא האחרונה.
הטאבלט המזורגג עלה לי 1,600 ש'. אחרי שהקמתי מהומה הגעתי איתם ל"פשרה" והפחיתו לי מהמחיר 400 ש'. עד ינואר האחרון שילמתי במשך שנתיים, מדי חודש בחודשו, 44.89 ש' על מכשיר שמעולם לא רציתי לקנות. חרקתי שיניים וקיללתי כל חודש מחדש את פלאפון.
אז זהו, לרגל סיום התשלומים המיותרים בחיי העליתי לבלוג את הדו"ח שקיבלתי היום מפלאפון, לבקשתי, לא שהתנדבו לשלוח לי אותו, כשהסכום שאני חייבת לחברה הוא אפס שקלים. ילדים, היזהרו. אני מקווה שהיום, ב-2016, כולנו חכמים יותר ואין דברים כאלו.

אין הקרנה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בה לא קורה משהו מדהים. אפילו קטן. היום גיבורי השיחה היו ילדים. וליתר דיוק: נתן (במלרע) בן השבע, ילד מרהיב, עתיר ביטחון, שלא הפסיק להצביע ולהביע את דעתו: נתן קפץ משמחה כששמע שיהיה סרט המשך, "אפריקה!", הודיע שיבוא כמובן, ושאל מי יהיו גיבוריו. בהמשך אמר שהוא רוצה שאעשה עשרה סרטים נוספים, לא אחד. כשהסברתי לו שצריך קצת כסף וסיפרתי על מימון המון של שני הסרטים הוא אמר "אם יהיו לי יותר מ-10 אגורות אני אתן לך", עניתי שגם 10 אג' זה בסדר והרגשתי כמו הבנקאי ב"מרי פופינס". כשסיפרתי שהטלוויזיה הישראלית לא מעוניינת בשידור הסרט נתן אמר "אבל אני מעוניין". נו, מה אני צריכה יותר מזה? לא למות מאהבה?
נערת תיכון אחת אמרה שהיא רוצה לצפות בכל חומר הגלם, ושאפשר לחלק את הצפייה לעשרה ימים בבית ספר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה לצפות/ צפתה בחומר גלם והיא ענתה שכן. ואז שאלה אם אפשר לעשות סרט עלי ועל החיפושים שלי, נניח בעוד כמה שנים, כשיהיו ילדים שירצו למצוא אותי. אמרתי לה שדי פשוט יהיה למצוא אותי, שמספיק לכתוב "דבורית" בגוגל. בקיצור, חבריה, כמה נחת.

n

כמו רבים, גם אני הזדעזעתי ממותה של ענת דולב. כמו רבים, גם אותי היא ראיינה כמה פעמים. האחרונה הייתה במרץ 2015, כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בניו ג'רזי.
כמו תמיד, התרשמתי והתפעלתי מהבקיאות המושלמת שלה בסרט, בנושא, בספרים.
הכי לא מובן מאליו. מצטערת מאוד מאוד על אובדנך, ענת

"כבר שנה שאני מתכננת לראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שמוקרן בערך מאחורי הבית שלנו, ואיכשהו לא יצא לי.
בזמן הזה עקבתי (ועודני), מלאת הערכה וסקרנות, אחר מסעה האוהב של Dvorit Shargal בעקבות גיבורות ספרי ילדותה,
והיום סופסוף ראיתי אותו.
אנשים
אנשים עם ילדים
אנשים שהם ילדים (מי לא)
לכו לסרט הזה.
כלכך נהנתי, התרגשתי, דמעתי.
כל מה שחשוב בחיים נמצא שם
כל מה שאנחנו רוצים להאמין בו נמצא שם
חברות, שיוויון, טבע, חזון, התמדה, הגשמת חלומות שנראים כמעט בלתי אפשריים, ומלא מלא לב.
אותי גם שימחה במיוחד הנוכחות היוצרת הנשית, אז והיום.
מקום עותק הספר המקורי שהיה לנו בילדות לא ידוע,
אז קניתי היום עותק מההוצאה המחודשת של אחד הספרים בסדרה
וגם ביקשתי מדבורית שתחתום לי עליו,
ואני אשמור אותו טוב.
מצפה מאוד לראות את סרט ההמשך שהיא יוצרת- אפריקה! , על הילדה סיאה,
ובכלל לראות איזה עוד קסמים יילד המסע הזה".
(קרן פרטוק, הספר והכרטיס, 6.2)
קרןפרטוק


אחד הנושאים המרחיבים את אישוניי משמחה בעבודה האינסופית על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו על "אפריקה!" הוא ההשוואה בין הספרים למציאות, גביית העדויות מהילדים בספרים, אנליזה סמויה, השוואה בין המהדורות הישנות למהדורות המחודשות (דוגמה בצילום ההשוואתי הרצ"ב, ובתוך כך גם הצעה לתזה, סמינריון או מה לתלמידי תרגום, עריכה, ספרות ילדים וכו'. תוכלו להודות לי ;)), וגם השוואה בין מחקרים אקדמיים על אנה ריבקין-בריק וסדרת "ילדי העולם" לבין המציאות. אחרי שהתחלתי להבחין בטעויות באקדמיהנהגתי לכתוב לחוקרים בעולם ולהצביע על הטעויות, מרגישה כאילו הצלתי אותם מצרה גדולה. אלא שתיקוניי התקבלו בקרירות בקרב החוקרים, בלשון המעטה, ואיש מהם לא שש לתקן את העבודות שהתפרסמו. משסיפרתי על כך לעמיתים במגדל השן, תוהה אם חוקרי אקדמיה לא ששים אלי-אמת, שחקו בבוז ואמרו לי, את מטומטמת או מה? נראה לך שמי שפרסם חתיכת פייפר יתקן אותו? פחחח
siasia

התפרעתי. אחרי משמרת עריכה של "כדור בגב" קניתי קלסרים ואוגדנים מרובים בשלל צבעים, כדי לנסות לסדר את ברדק הניירת שיש לי מכל ההפקות. ואז התחלתי למיין ולקרוא ונתקלתי במכתב הזה (אוהו, יש עוד, לאחרים) שכתבתי לפני שלוש שנים וחצי, ללא משנה מי, כשעוד האמנתי שלא יכולהיות שאף אחד לא יקנה את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?(עד היום לא מאמינים לי כשאני מספרת על ההתכחשות לסרט בטלוויזיה שלכם). צנזרתי פה את הקטעים המסגירים, אבל הם היו קורעי לב. לא קיבלתי בדל תשובה. כלום. אז קראתי עכשיו וממש ריחמתי על עצמי דאז ועל תמימותי ועל שלא ידעתי מה שעוד מחכה לי מהאנשים האלו ודומיהם. ובאשר למי שהמכתב יועד לו/ה, אני מאמינה בשכר ועונש.

ב-11.2.2006, לפני עשר שנים, הלכה לעולמה אלי יאנס והיא בת 99.
אלי יאנס (Elly Jannes) היא המחברת של "אלה קרי הילדה מלפלנד" ובסרט שלי אני פוגשת את בתה, הקרויה גם היא אלה קרי, ע"ש אלה קרי מלפלנד. אלה קרי זו, אותה אני מכנה "הקטנה", עזרה לי מאוד בהפקת חלק אלה קרי בסרט.
אלי יאנס הייתה עיתונאית חוקרת, הומניסטית, סוציאליסטית, ערכה גם היא מסעות סביב העולם כדי לכתוב ולתעד מקומות, אנשים, מאורעות.
עם אנה ריבקין-בריק, הצלמת, היא נסעה כמה פעמים ללפלנד השבדית כדי לתעד את חיי הסאמים. יחד הן צילמו וכתבו שני ספרי צילומים על הסאמים. אלי יאנס נסעה איתה ללפלנד גם בפעם השלישית, שאז התוודעו השתיים לאלה קרי בת השלוש וחצי והשאר היסטוריה. מי שצילמה את הצילומים הנפלאים של אנה ריבקין-בריק עם אלה קרי, המופיעים בסרט (הנה דוגמה), היא אלי יאנס.
הספר היה להצלחה גדולה מיומו הראשון, עת פורסם ב-1951 והוצאת הספרים השבדית נאותה להפוך אותו לסדרת ספרים.
כשאנה ריבקין-בריק רצתה לנסוע ליפן, לצלם את "נוריקו סאן הילדה מיפן", בהוצאת הספרים אמרו לה, גברת ריבקין, במחילה טוסי לבד, אין לנו כסף לממן את שתיכן (אממ, מוכר?). יאנס, שהייתה עיתונאית חוקרת, אמרה: ובכן, שלום ותודה. אני לא כותבת פיקשן. אני דוקומנטריסטית. ופרשה. וכך הצטרפה לפרויקט אסטריד לינדגרן והשאר היסטוריה.
annabyelly


יאיי, את מי הזמינו לשבדיה?!

מדביקת המודעות שלי הייתה בחופשה ממושכת בקריביים. אתמול חזרה במפתיע ואז נזפתי בה: "דבורית! מה את חושבת לעצמך, יש עבודה לעשות ואת משתזפת עם סנגרייה על שפת בריכה דקדנטית? קחי מיד את הפוסטרים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את קופסת הדבק והמברשת, עלי על הקטנוע וצאי למסע הדבקות ברחבי העיר!"
דבורית חזרה עם שלל סיפורים: בגינת הברווז (AKA גינת כיכר מסריק), השמידו את לוח המודעות! בשינקין הקימו מתחת ללוח שמול המתנ"ס בית ממכר של שישי לחיות מחמד ולשמונצעס, כך שהלוח מנוע-נגיעה! לעומת זאת, סיפרה בהתרגשות, בשרונה המנסה למצוא את זהותה, קוממה עת"א שני לוחות מודעות עגולים-רטרואיים והם זכו לפסטור! גם בלסקוב (מהרחובות המרובים בהם גרה כשהייתה צעירה וטיפשה) פינת הפטמן אותר לוח, ושני הלוחות הנוספים הם בשד' בן ציון ובקינג ג'ורג'.

בהקרנת הבוקר בסינמטק ת"א של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? אמרה לי אחת הצופות: "את מאוד יפה כשאת מאושרת". הודיתי באושרי:) צופה אחרת שאלה למה אין ספרים על ילדים ערבים, ואמרתי שתמר ורטה ועמלה עינת עמלו על כך: זינב – הילדה מהמדבר; רים, הילדה מעין-חוד; החלום של יוסף. צופה אחר אמר לי, אפרופו דיווחי על "אפריקה!", שלפעמים הדרך לאפריקה קצרה יותר מהדרך לגדה. אמרתי שנכון, אבל שאני עושה ככל יכולתי להביא את הסרט לכל מגזר ומגדר, והנה, ביום ראשון אבקר בביה"ס הדו-לשוני (זה שאנשי להב"ה ניסו להצית) בירושלים, לסדנאות תחקיר והקרנות הסרט (מה שאומר שיישארו לי ארבע שעות שינה אחרי שאעלה את הסטטוס הזה). וזה למה?
כי בערב הייתי בחוג ברמת השרון (יש ערים שאני זוכה בהן לליטופים מרובים, למשל, רמה"ש, תבורך: יד לבנים, בי"ס רמ"ה והערב חוג אלול) ושם היה מורה הדרך של אנה ריבקין-בריק! בשנות החמישים הייתה אנה אורחת של הסוכנות היהודית, ואלחנן דביר (איש תיירות רב פעלים וזכויות) נשלח מטעם ההסתדרות להראות לה גני ילדים באזור ת"א והשרון. הוא הפתיע בסיפור לא רק אותי אלא גם את חבריו וסיפר שאנה שלנו הייתה אישה מקסימה ומופלאה. אז הנה דביר לפניכם. הדיווח הבא יהיה מהדו-לשוני. לכו לישון גם אתם, שיהיה לכם כוח

12 שעות בירושלים, מזריחה לשקיעה. בחודשים האחרונים אני כבר לא מלעלעת כשאני צופה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בפעם המיליון. וגם כשאנשים ניגשים אלי עם עיניים אדומות אחרי הצפייה אני כבר לא מצטרפת אליהם בבכי.
אבל היום, במסע הארוך בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ודווקא ביום האהבה, חזרתי לסורי. הרעיון שיש בית ספר כזה בישראל (יש כמה), שמנסה, כנגד כל הסיכויים, ליצור פה דו-קיום, מרגש מאין כמותו ולעמוד מול כיתות של ילדים שהגיעו מהרבה מאוד מקומות בירושלים, מרקעים שונים ומגוונים מאוד, שמדברים בכיתה בשתי שפות, שלכל כיתה יש שתי מורות, אחת בעברית ואחת בערבית, מעורר השתאות, שמחה וטיפה תקווה. לפני שבועיים הוחמר עונשם של האווילים מלהב"ה שניסו להצית את בית הספר וטוב שכך, כדי שישמשו תמרור לכל מי שמנסים לחבל במיזם המופלא הזה.
הילדים עברו הכנה לקראת הקרנת הסרט וסדנאונת התחקיר ובנוסף, הורחב העיסוק שלהם בנושא "זהות", ובסוף השנה תיערך תערוכה בנושא: ילדי כיתות ה', שאותם פגשתי היום, כתבו ספרון, כל אחד על עצמו, בהשראת שמות הספרים. חלק בעברית, חלק בערבית. התחלתי לקרוא את שמות הספרונים בערבית ונזכרתי, תוך כדי, בערבית שלמדתי עד כיתה י'. לא מדהים? מדהים.
בעוד אני צופה בסרט הגיתי רעיון: המורים ימצאו כיתות מקבילות במדינה אחרת וישלחו להן את הספרונים. בכיתות בחו"ל יעשו פרויקט דומה, וכך יוכלו הילדים לרכוש להם חברים אמיתיים בעולם. אמרתי להם גם שאם אנה ריבקין-בריק הייתה בחיים הייתי מציעה לה לבחור בהם כגיבורי ספר שלה.
דנה, אחת הילדות, ביקשה לעזור לי בעשייה של "אפריקה!" והבטחתי לה לחשוב איך אוכל להסתייע בה. שתי ילדות אחרות רוצות לכתוב מכתב לנוריקו-סאן.
סיפרתי להם שאנה ריבקין-בריק רצתה להביא לשלום עולמי בעזרת הספרים, כשילדים בכל העולם יכירו את תרבויות האחר. אז אולי עכשיו זה יקרה קצת, טיפה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני חוגגת את יום האהבה. ובסבבה.
אגב, מחר יגיעו לביקור בבית הספר שרת החוץ של האיחוד האירופי ושגרירת ארה"ב באו"ם. שוב הקדמתי את זמני.

אני שמחה שיש ביכולתי, ליתר דיוק ביכולת המעשים שעשיתי, כלומר איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ועכשיו גם "אפריקה!" להשפיע על אנשים לעשות לעצמם ובעצמם. למשל, שני אנשים שהתוודעו אלי בזכות הסרט, שלא עסקו בקולנוע אף פעם, יוצרים עכשיו סרטים עצמאיים משלהם. אני משתתפת איתם בעבודה ככל יכולתי, ככל שמתאפשר. עוד אנשים מספרים לי איך החלו לכתוב והחליטו להוציא לאור דברים שכתבו. זה משמח מאוד. אני מאוד גאה להיות חלק מזרם של אנשים שיצאו לדרך עצמאית.
שלא יהיו אי הבנות, זה לא שהשלמתי עם התנהלות הממסד עם הסרט שלי. ממש לא. עם כל אמירות הזן והאושר והשמחה שלי על ההצלחה העצמאית, אני לא יכולה לסלוח או להבין את דרכם של האנשים הללו. בחודשים האחרונים יצא לי לנהל דו-שיח עקיף על הסרט שלי או על סרטים עצמאיים ונדהמתי מעומק הנכלוליות, הבורות ומתרבות השקר שלהם. זה מקומם בכל כך הרבה מישורים. מעניין אותי איך הם ישנים בלילה ואילו הצדקות הם נותנים לעצמם.
זו אחת הסיבות שאני משתדלת לתמוך במי שאני מאמינה בהם ואוהבת אותם. למשל, לואי סי.קיי עם Horace and Pete, סדרת הרשת החדשה והעצמאית שלו. עד כה הועלו שלושה פרקים ואת שלושתם רכשתי, אחד אחרי השני, בסך כולל של 10$ (5+2+3$). ברור לי לגמרי למה סי.קיי בחר לעשות את הכל לבד. בכל פרק נחצים גבולות נוספים של אומץ יצירתי. בפרק האחרון, החדש, פרק 3 (שעלה לאוויר שלשום), יש מונולוג בקלוז אפ, 9:25 דקות של לורי מטקלף (בצילום מהפרק), עד שמתברר עם מי היא מדברת, שמראה איזו שחקנית מדהימה היא. פרק משתק ומדהים בו נבנה סיפור לא ייאמן בכל מישור שהוא.
אני אומרת: צרכו את הטלוויזיה ואת הקולנוע שלכם בעצמכם. אפשר גם לדלג על המתווכים וקובעי הטעם. להתראות בשבת, 20.2, 11:30 בסינמטק תל אביב עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

 לוח המופעים של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? למחצית השנייה של פברואר 2016.

דרוש/ה עורך/ת לפרויקט דוקומנטרי

ידוע לכל שאני מעסיקה את עצמי במיני רעיונות לסרטים דוקומנטריים.
חלקם פרויקטים חובקי עולם, ואלו כרוכים בתחקירים ובהפקות ענק.
הכל יחסי, כן? לא מדובר בצוותים גרנדיוזיים או באפקטים מיוחדים, כולה נסיעות בעולם, עניין שצריך היה להפוך לטריוויאלי בתחילת המאה ה-21, אבל הוא לא.
כשאני לא מנסה למצוא להם מממנים, אני עוסקת בתחקיר, הפקה וכתיבת ההצעות שלהם. סיפור שלא נגמר.

אבל יש עוד סרט אחד, להלן "האישי" אותו אני מצלמת לבדי.
כדי להמשיך הלאה, ולנסות לשדל את הגופים הרלוונטיים בישראל להשקיע בו, אני רוצה להכין טריילר מהחומרים שצילמתי.
לצורך זה אני צריכה מישהו/י בעל/ת סבלנות, שת/יעזור לי להתקין תוכנת עריכה (כזו שאחר כך עורך מקצועי יוכל להשתמש בחומרים שאכין לו), ת/ידריך אותי באלף-בית שלה, ובשלב מאוחר יותר גם ת/יערוך איתי את הטריילר, ואחר כך נו, אלוהים גדול, את הסרט עצמו.

אני יודעת שכל העורכים נורא עסוקים בשוטף, אבל אשמח למישהו/י שמוכן/רוצה להשתתף בהרפתקאה שלי, תמורת סכום לא גדול.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

ולווט בגלות וחסמב"ה באיסטנבול

סליחה על שאני מטלטלת אתכם ממקום למקום, אתם כבר לא צעירים, אני יודעת, אבל לא הכל בשליטתי.
כאמור, זה המשכן של ולווט להיום בלבד.
אם במקרה לא ביקרתם פה מעולם, זה הזמן לשוטט ולהתבשם מחיי ההרפתקניים.
הבלוג יעבור מחר, בסיוע גרמי השמיים, לאייס.

ice.co.il/velvet

ראשיות
להפוך סקר לכותרת ראשית? ועוד לצ'קמק את תוצאות הסקר שלכם עצמכם למען כותרת?
הכותרת הראשית של מעריב אומרת שחצי מהציבור רוצה ועדת חקירה.
זה לא נכון, לפי המספרים של מעריב עצמו, שאומרים כך: 46.7 בעד הקמת ועדת חקירה. 51.6% – נגד. באותה מידה הכותרת יכולה הייתה להיות: רוב הציבור נגד הקמת ועדת חקירה.
אם כבר כותרת מהסקר הזה, הייתי הולכת על המשפט המופיע בכותרת המשנה: 61% (בכותרת, או 62.7 בכתבה, מעריב מתחבט) חושבים שצריך היה לעצור את המשט בדרך אחרת. כות' המשנה טוענת גם שרוב הציבור מטיל את האחריות על שר הביטחון, אבל בכתבה עצמה נכתב ש-43.4% חושב שזו אחריותו.
בקיצור, הרשלנות בכתיבת כותרת המשנה, ואי ההתאמה בינה לבין נתונים שמעריב נותן שני עמודים לאחר מכן מעמידה גם את הסקר וגם את העורכים המוטים במקום מאוד מפוקפק בשדה האמינות הסקרית.
מעריב לא מציין כמה אנשים השתתפו בסקר. המשפט היחיד המתייחס לכך אומר שסקר TNS טלסקר נערך בקרב מדגם מייצג של אוכלוסייה יהודית מעל גיל 18.
כל הטיפשויות האלו לא מפריעות לבן כספית לכתוב בפרשנות לסקר שהתוצאות הן "לא פחות מטלטלה דרמטית".
להבדיל מהרשלנויות בטיפול בסקר בעיתון המודפס, באתר לפחות מובאים הנתונים הנכונים.

בידיעות הכותרת הראשית אומרת שנתניהו וברק סגרו את פרטי המבצע לבד. ומעל הכותרת תצלום המוגדר כ"חשיפה": משפחות דיפלומטים ישראלים מפונות בחשאי מאיסטנבול ומאנקרה.
אבל "גורם מדיני בירושלים" אומר שזו ההתנהלות התקינה, מה גם שהפעם צורף לדיון פורום השביעייה.

ישראל היום אומר, בכותרת הראשית, שהתוקפים היו שכירי חרב של אל קעידה. כמה? 50. כמה אנשים היו על הספינה? על פי דברי הקצין הפצוע ר', 780.

חסמב"ה באיסטנבול

מעריב שלח את הכתב אחיקם משה דוד למשרדי מטה HHI באיסטנבול. כתבנו עבר שם הרפתקאות לרוב וגם שתה תה טורקי רותח.
הוא מתאר בעיקר בלבול במקום. חייו לא היו בסכנה, ואחד הפעילים רץ אחריו אפילו עם חוברת הסברה באנגלית, אף שגורש משם, לבסוף.

קוסבו כמשל
לירן לוטקר, כתב מעריב בשבדיה מזהיר את ישראל.

כמה זה עלה לנו?

למעריב עסקים יש תשובה בלעדית: "עשרות מיליוני שקלים".
יותר מ-50 מיליון שקל? שאלו את מהרן פרוזנפר, vיועץ הכספי לרמטכ"ל, וזה השיב "אני לא רוצה להתחייב אפילו על האומדן, אבל הסכום הוא גבוה מאוד".

הכשל המודיעיני
היום אין ספק: המודיעין נכשל. "מקורות צבאיים הודו שלישראל לא היה כל מידע על ההתארגנות הזו של פעילי טרור על האונייה… אילו היינו יודעים שיש שם אנשים עם שכפ"צים, עם מסכות, מאורגנים עם פקודות ועם הוראות – היינו נכנסים באופן יותר ברוטלי" (ידיעות, 2).

עיתונאים על הספינה
ארגון עיתונאים ללא גבולות מבקש מישראל את רשימת העיתונאים שנעצרו על מרמרה.
(ויה שאול).

ואת הסטיקר הזה כבר הדבקתם על השמשה?

ואם אני לא רוצה להיות שייטת 13?

עזה? דבש ושושנים
ראיתם את המצגת הזו, של התמונות המתארות את השפע? מעניין מתי צולמו ועד כמה הן משקפות מציאות עכשווית גורפת.


למה לא פורסם הסרטון?

אוקיי, יש כבר תשובה: "בשל החשש שיפגע במורל העם ובתדמית יחידת העילית".

פר-סו-מות
המזבלה מצא מי אחראי לפרסומות לסוריה וללבנון. איסתא.

שבוע הספר
ע"פ מעריב עסקים, צומת ספרים "ממשיכה לפעול באסטרטגיית המחיר, אך ממתנת אותה ומציעה שני ספרים ב-2 שקלים לקונים ספר במחיר מלא. על פי רוב מחירי הספרים נעים סביב 90 שקל – כך שמדובר במחיר גבוה יותר לספר מזה של מבצעי השנים האחרונות".
אם הבנתי נכון, מדובר בשלושה ספרים ב-92 שקלים?

יהודה ספרא על שבוע הספר ב-1981.

מח' אילוסטרציות וכיתובי תמונה



ynet.

מח' מנויים שלום
תקלה בבית הדפוס של הארץ גרמה לכך שהעיתון  אמור היה להגיע למנוייו היום בין שמונה לשמונה וחצי. כך אמרו לי במחלקת, כשהתקשרתי בשבע. עד עתה, 9:18, לא הגיע העיתון, שזה אומר הארץ, המארקר וישראל היום.
עדכון: החבילה נזרקה בכניסה לבניין. עכשיו גאלתי אותה.

תוס': עמוד מצוין הכינו באתר הארץ להארץ של הסופרים, שזו לו השנה השנייה. הלוואי עלינו כל יום השקעה כזו באתר.
לא קל בימים כאלו להתגבר על הדחף החדשותי העז, ועל כן המשימה הייתה מאתגרת יותר.

לפני פיזור
בעניין התגובות, התברר שאתמול הייתה אי הבנה בגלל ניסוח מעורפל שלי: התגובות באייס לא ידרשו אישור.
התגובות בבלוג באורנג' ייסגרו בקרוב לתנועה. שוב, לא בחירה שלי.

הספרייה

עם כינונה של הספרייה הסתיים מבצע השיכון שלי ביפו.
הספרייה הייתה סאגה ארוכה, שתחילתה בכך שספריית העץ המסיבית שלי, מעץ חשוף, לא צבוע ולא מהוקצע, אותה עיצבתי לבד וביקשתי שיבנו לי, נאלצה להיפרד ממני מאחר שלא עברה את מסדרון הכניסה לבית. הייתי בלחץ-מובילים: זה היה הפריט האחרון אותו ניסו להכניס לדירונת (40 מ"ר), והם החלו נושפים בעורפי, יאללה יאללה, נו, מה את רוצה לעשות איתה, אי אפשר להכניס (מקללים בשפת אמם), ואני, אחרי שבועיים של אריזות, התקפי חרדה וסיוטים, אומרת להם בסדר, קחו אותה לאן שתרצו (רק שתקו כבר וחדלו להתנרגן, אוף), וכך נפרדנו אחרי 15 שנים מאושרות.

ואז החל מבצע חיפוש המדפים, כשבינתיים הבית עמוס בשמונה ארגזי קרטון מעצבנים שמזכירים לי שעוד לא ממש התמקמתי. נשבעתי שאני לאיקאה לא חוזרת, אבל מה לעשות, ברחוב הרצל לא מצאתי וגם לא בשוק הפשפשים (קל"ב), וגם לא סתם מדפי עץ (49 ש' המדף בהום סנטר). שיטוט ברחבי הרשת לא העלה דבר. כלומר כן, מצאתי ספריות יפהפיות אבל הן עלו 5,000 ש'.

אז נאלצתי לחזור לאיקאה בדלת האחורית: בעזרת חברה שהייתה צריכה להחליף משהו נכנסנו מפתח היציאה, ודהרתי ישר לנקודת האיסוף, אחרי עבודת הכנה שעשיתי באתר וכך ניצחתי זמנית את השיטה, לא עברתי את הויה דולורוזה של כל החנות, ושילמתי בדיוק את הסכום שחישבתי: 690 ש'.
אהממ, 690 ש'? לא בדיוק, לזה צריך להוסיף 195 ש' הובלה ועוד 200 ש' הרכבה. תגידו, מה יש, את לא יכולה להרכיב לבד? והתשובה היא לא. לא יכולה, לא רוצה, לא מעניין אותי, לא רוצה לבקש טובות, ואין לי מקדחה.

אחרי כך וכך שעות הגיעו הספריות, ואחרי עוד כמה שעות הורכבו. ואחרי שעה התפרקה אחת מהן. ואחרי עוד יומיים של צעקות באו להרכיב אותה כיאות, אבל זהו, המדפים עומדים דום, לא זזים והספרים ניצבים עליהם בנוחות. אז לא אקבל את פרס העיצוב, אבל זה המקסימום שיכולתי לקבל במינימום כסף.

sifriya

וזה פריט מתוכה:
ג'-ד'-ה' (שמות מחברים)

sifryonet

רואים תחירורים האלו, בצדדים? זה כדי שאפשר יהיה לשנות את גובה המדפים.
מכוער בטירוף, אבל ה-Billy האלו (שם הסדרה של הספריות) חוגגות עכשיו 30 שנה. אז שאני אצא נגד קלאסיקה מהאייטיז?