איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במאי 2019

מזמן לא הבאתי פה היילייטס מפייסבוק, לטובת מי שלא מעלעלים בעמוד שלי.
אז הנה הם, נבחרי אפריל-מאי 2019 פלוס הקרנת מאי של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" שתהיה ב-29 במאי 2019 בתל אביב במסגרת אירועי דוקומנטרי בשפירא. מחכה לכם.

ועוד תזכורת מלפני ארבע שנים:

ויום השנה למותו של במאי נערץ שהשפיע עלי:

דבורית שרגל מראיינת את דבורית שרגל

מהיתקלות אקראית בתקשורת המקומית גיליתי שאין אדם כמעט מבין תשעה מיליון אזרחי המדינה שלא רואיין לעת הפסחא. מצוקת המרואיינים קשה היא. כמו כן גיליתי שחלק משמות המרואיינים לא שמעתי מעולם. ואני דווקא מתעניינת מאוד בעולם האמיתי הסובב אותי.
ולפיכך, לרגל החג השני של פסח תשע"ט החלטתי לראיין את עצמי.
הריאיון יתפרסם גם ב"דבר הפועלת", גיליון 1 במאי😉

-הלו דבורית, מה עניינים? מה חדש אצלך?
"סביר, סביר. אני עובדת כל היום, לבד או עם העורך ומתכוננת להביא לגמר שני סרטים בעזרת השם ושמעון בחודשים הקרובים".

-אבל עכשיו חופשת פסח, את לא יוצאת לטבע, לראות נחלים בפריחה ופרחים בזרימה ופקקים בעמידה?
"אה, לא, מה קרה לך. גם לא נתב"גתי. אבל כל יום, לפני שקיעת החמה, אני קמה מהכורסה שעליה התיישבתי בחמש בבוקר ויוצאת להליכה בפארק עם מסכה על האף כדי לא להריח את המנגלים ומודדת צעדים בפדומטר. קשה, קשה לנשום אוויר צח בישראל בימים אלו".

-אוי, מסכנונת. רחמים. אבל מה הכוונה שני סרטים? הרי עשית מימון המון ל"רצח בצוללת" בינואר האחרון. אז מה זה שני סרטים?
"הסרט השני הוא סרט מוזמן שביקשו ממני ליצור. סרט פרטי הממומן על ידי מזמיניו, הנקרא 'הפרוטוקול של גלעד' ואספר עליו בהמשך".

לא הבנתי. את עובדת על שני סרטים במקביל עכשיו?
"כן, בחודשים האחרונים שניהם בשלבי עריכה מתקדמים, אז אני עושה סוויץ' בראש בכל פעם שאני עוברת מסרט לסרט. ולשאלה הבאה שלך, זה ממש לא קל, בעיקר כשאני גם המפיקה הראשית והמפיקה בפועל ועוזרת ההפקה וכו וכו וכו עוד מיליוני תפקידים בשני הסרטים בכל המערך הזה".

-מה מצב הצוללת?
"סבבה. בדיוק אתמול קניתי תמונות מסוכנויות צילום, מה שערער את התקציב הדל של הסרט לגמרי. אבל אין ברירה.
"בשבועות האחרונים אני עובדת גם על התרגום מדנית של סצינות שונות. זה כל כך מסובך, שקשה לדמיין אפילו. זו מין שפה כזו, מהקשות בעולם, שאני לא מבינה בה מילה, חוץ מאשר כשהדוברים אומרים "פיטר מדסן" (בעצם לא מדסן, אומרים מאאסן) או "קים ואל". היא פתלתלת באופן לא ישוער, עם תחביר בלתי אפשרי וביטויים מוזרים מאוד למילים שבעברית יש רק אופציה אחת עבורן. מאחר שהמתרגם ישראלי וחי בדנמרק, אנחנו עושים פגישות תרגום מורכבות בשיחות טל' בשיטה שהמצאתי.
"הוא שומע וצופה און ליין איתי בקטעים דרושי התרגום, מתרגם לי בעל פה, אני אומרת לו איזה משפטים אני צריכה משם והוא מוצא לי את הטיים קודים המתאימים, וגם אומר לי מהי המילה הראשונה והאחרונה, כך שאוכל לכתוב לי רצף של אותיות, שנשמעות בערך (כי אין מקבילות הגייתיות בעברית) כמו המקור, כדי לא לטעות".

-הצעת את הסרט לקרנות קולנוע? לגופי שידור?
"פחחח. מה נראה לך? ברור. אחסוך את התשובות המבישות".

-מה עם טרילוגיית ילדי העולם? אלה קרי, נוריקו, סיאה, דירק, לילבס? איך הצלחת ליצור טרילוגיה בשלוש שנים מהרגע שיצא הסרט הראשון לאקרנים?
"כן, זה באמת קסם, הדבר הזה. לשמחתי, כידוע איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (1) היה הצלחה, כך שהחזרתי את ההשקעה בו תוך שנה וכך יכולתי, ככל טייקון, לגלגל את חסכונותיי שחזרו אלי ולהשקיע אותם בסרטים הבאים, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו (2) ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? (3) ויחד עם מימון ההמון הצלחתי לשרוד את יצירתם, ולהגיע פחותויותר לאפס מבחינת משאביי הכלכליים, לא גרעונות ולא יתרונות, אם לסכם את כל השנים האחרונות".

-למה טרילוגיה? הסרט הראשון לא הספיק?
"כי נכנסתי לנעליה של אנה ריבקין-בריק, רציתי לדעת עליה יותר, כמו גם על הגיבורות האחרות. וגם חשבתי שאם ספילברג יכול לעשות את זה עם 'בחזרה לעתיד' גם אני יכולה".

-אפשר לצפות בסרטים עדיין? בכל זאת, אאקוקל"ס כבר בן ארבע וחצי וגם אחיו הצעירים בני כשלוש ושנה וחצי. לא פרק זמן שסרטים מחזיקים מעמד בסיבוב ברחבי הארץ
"עם דוקו זה קצת אחרת. מאחר שממילא הסרטים האלו אף פעם לא היו סרטי קומפלקסים, הסיבוב איתם הוא יותר ארוך. סינמטקים, מתנ"סים, קיבוצים, ספריות.
"כלומר, אפשר להזמין את הסרטים יחד איתי לצפייה בכל רחבי הארץ. אני תמיד שמחה להגיע איתם לכל מקום.
"ההקרנה הבאה של אאקוקל"ס תהיה ב-29 במאי 2019 בפרויקט 'דוקומנטרי בשפירא'.
"בנוסף, יש גם דיוידי של הסרטים ואפשר לרוכשם לשימוש פרטי. תומכי מימון ההמון של הצוללת כבר קיבלו אותם הביתה מזמן מזמן".

-את יכולה להסביר לי למה הטרילוגיה לא משודרת למשל בתאגיד השידור הציבורי, כאן? זה הכי מתבקש. האין המנדט שלהם להציג תרבות ישראלית?
"לא, אני לא יכולה להסביר, אבל את יכולה לפנות אליהם ולשאול אותם".

-אה, עשיתי זאת אבל יצאתי מתוסכלת מאוד. 
"טוב נו, כמוני כמוך. את הרי האלטר אגו שלי".

-את כותבת בלי הפסק בפייסבוק. אבל למה אף פעם לא על חייך האישיים? את יודעת למה אני מתכוונת.
"אני כן כותבת, צריך רק לדעת לקרוא".

מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 הקראה לילדים, 20:30, הסרט והשיחה, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | פברואר

סינמטק ת"א (המון!).
אבל רגע לפני שנגמר החודש:
בשישי הקרוב, 30.1, הקרנה גם ב-12:30, ואגיע לפטפט. לפני או אחרי הקפה של שישי.

וגם ההקרנות הרגילות לפני סוף החודש: שישי 20:30, שבת 17:30.
בשישי בערב אהיה בקיבוץ יד מרדכי.

מבין כל הקרנות סינמטק ת"א בפברואר, לאלו אגיע:
6.2, 20:30
14.2, 17:30
16.2, 19:30
24.2, 11:30

סינמטק ירושלים:
7.2, 17:45 בנוכחותי (בתום הסרט נצא לגלריה שליד האולם)
14.2, 17:00
מתנצלת בפני תושבי העיר שומרי השבת. במרץ נשפר עמדות.

הספרייה בבאר שבע: 2.2, 19:00 בנוכחותי
הספרייה בנהריה: 5.2, 19:30 בנוכחותי

מרכז הנצחה טבעון, 7.2

מוזיאון חיפה, שבתות, 10:30

דוק בעמק, מזרע, 10.2, 20:00 בנוכחותי

יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, 11.2, כנס הורות ואל-הורות (בהקשר של הסרט):
11:30, סינמטק ירושלים

סינמטק חולון, 12.2, 18:00, בנוכחותי. זו הקרנה ראשונה של הסרט בחולון!

לוחמי הגטאות, 19.2

בית חשמונאי, מועצה אזורית גזר, 22.2, 19:30 בנוכחותי
קיבוץ ברעם, 23.2 בנוכחותי

גבעת עדה, בית מנפרד, 26.2 בנוכחותי

ובנוסף יככב הסרט בשני פסטיבלים:
DOCfeed בהולנד (20-22.2) וזה התאריך המדויק להקרנה, 21.2, בערך ב-20:30
BigMuddy באילינוי (24.2-1.3) ב-24 בפברואר, 19:00
LaureldocfeedBigMuddy2015Laurel

ארבע שנים ביפו

מה זה אומר, ששכחתי לציין ב-17 בינואר שאני סוגרת ארבע שנים ביפו ונכנסת לשנה החמישית?
על מנת לא לחשוב מחשבות מפחידות מדי אומר שזה בגלל שכל משאביי הרגשיים והאחרים נתונים לדבר אחד, הסרט שלי.
הגעתי לפה כי הדירה בה גרתי, בצפונה המרכזי של העיר, נמכרה, והבנתי שאין שום סיכוי שאקבל תנאים כה נאים ומצוינים במקום אחר בלב העיר, בו גרתי כמעט כל חיי הבוגרים.

hafo17-2

ביפו היה אז רק חול וחול, ורק הרפתקנים אמיצים עברו לפה. טוב, לא נכון, סתם אני מאדירה את האקט הדי פשוט הזה, אבל ללא ספק מאז שעברתי לפה (לא בגללי כמובן), לגור ביפו הפך לדבר הכי טרנדי בתל אביב, כלומר חוץ מלעבור למצפה בגליל או לברלין.

אני כבר לא יכולה לומר שלגור פה זה זול יותר מאשר בתל אביב, אבל כשלעצמי נצמדתי לאותה דירה בה אני גרה מהיום בו חציתי את הקווים ולא זזתי ממנה. יש המכנים אותה הצוללת, או הבונקר, אבל אני חשה בה טוב. היא מתאימה לי ואני לה. החיים היו קשים יותר אלמלא היה לי קטנועון פושפושון, כלומר ספק אם הייתי יכולה לעשות ההגירה לפני הולדת הקטנוע.

אם לשאול מה הכי יפואי בי, הרי שזו חיבתי לטיילת, המשמשת אותי לנשימת אוויר צח, להליכה ולקצת ריצה. היה וישאלוני: איפה לאכול, מהו החומוס הכי מהמם? ומה יש לך לומר על פריחתו של שוק הפשפשים? לא תהיה לי רבע תשובה. שני האירועים המסעירים קולינרית בחיי היפואיים בשנה האחרונה הם שהפכתי למעריצה של אבו חאסן והמסבחה שלו, ושפתחו בשכונה טיב טעם, מקום שהפך מקדש עליה לרגל עבורי, בימים בהם אני מחפשת שעשועים והרפתקאות קולינריות חדשות (תערובת פיצוחים מהפכנית).

לא מזמן הזכירו לי את השיר טיול ליפו של שלום חנוך, שהיה נערץ עלי באייטיז (מתוך אדם בתוך עצמו, 1977).

נראה לי שהיום המילים שלו לא היו עוברות ככה בדממה:

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות/ היתה שמה אחת, ממש על המשקל/ הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע/ קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל/ אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו/ החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד/ ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו/ הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד/ טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?/ ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה/ פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם/ הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה./ אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל/ ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס/ מותק את יודעת, לא חשוב התוכן/ העיקר הצוות ו…איכות הפיפס/ או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע/ מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה/ הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה/ כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה/ טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי/ כן כן כן כן… כן זרקתי
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת/ הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים/ אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת/ בעיקר מאנשים מפורסמים/ כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו/ דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה/ לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם/ ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה/ או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם/ כמוני וכמוך טפשים מטופשים/ בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם/ ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית/ טי טין טי טי/ כן כן כן כך חשבתי/ כן כן כן כן כן כן חשבתי
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך/ נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה/ החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת/ הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה/ כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם/ דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה/ פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם/ ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה/ או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ/ ואני יודע שהכל זמני/ יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה/ פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם/ טי טין טי טי/ כן כן כן כן שמעתי/ כן כן כן כן כן שמעתי
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט/ כן על הקורקינט/ כן על הקורקינט עליתי/ פתחתי את הרדיו – סגרתי…/ וכך נשארתי…/ העיקר הצדק…/ חזרתי…/ עוד פעם התלבשתי…/לתפוס איזה שמים…/ זרקתי…/ ראיתי שם חבר נשוי…/ חשבתי… /קצין צעיר עמד שם…

– עשר דקות שיר? איפה נשמע דבר כזה? יש עוד שיר ישראלי באורך הזה? יש מפיק מוזיקלי שהיה מאשר דבר כזה היום? יש עוד אנשים שמסוגלים להקשיב לשיר בן עשר דקות?
– רואה את הנולד: על קורקינט ליפו? מתל אביב? מי היה מאמין. ואילו היום, קורקינטים חשמליים צצים בכל מקום שרק אפשר, בטח שאפשר להגיע איתם מת"א ליפו בלי להזיע לשנייה. הוא גם כותב "עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ואכן לקורקינט בן זמננו יש ויש הילוכים.
– חמש דרמות עם נשים חולפות ביעף בשיר: האחת, מהמכולת, שהוא נועץ מבט בשדיה (או בשפת 2014: מטריד). השנייה, ביפו, אותה לא הכיר שנייה קודם, מעניקה לו הכנסת אורחים נאה וחד פעמית, מצ'יפס ועד בכלל. עם השלישית הוא עובר תאונת דרכים קלה, עם הקורקינט שלו והם מחליפים פרטים. המשך יבוא. הרביעית היא אישה מוכה ע"י חייל ברחוב. אנשים מסתכלים, הגבר המכה הולך, וזהו. עם החמישית מתחיל החבר הנשוי שלו.
תל אביב, שנות השבעים. היום איש לא היה מעז לכתוב מילים שכאלו מבלי לזכות בנחת זרועה של הרשת. במרכאות או בלי מרכאות.
– אוכל: צ'יפס, גבינה חצי שמנה ותירס חם. כמעט צנע. מי צריך יותר מזה.
– סמים: המשטרה עוצרת, מחפשת עליו סמים. למה? כי המשטרה פוחדת מאנשים מפורסמים. אף שהשיר כולו נשמע כטיול וטריפ ומסע, לא מצאו עליו כלום. נו, הכל כבר בפנים.
– מודעות עצמית: "פתחתי את הרדיו, שמעתי את עצמי שם", ארס פואטיקה: אני שומע את עצמי ברדיו וכותב על כך שאני שומע את עצמי ברדיו, למעשה כל הטיול ליפו הוא כדי שאוכל לכתוב על כך ולאחר מכן לשמוע את עצמי ברדיו. וגם ההכרה בכך שהוא סלב: בזכות זה פתחה לו האישה  את הדלת, והנהגת החליפה איתו פרטים?
– ביקור חולים: למעשה הוא נסע ליפו כדי לבקר חבר שלו שם, חבר שהלך לאיבוד, אלא שהחבר לא היה. הוא הלך לאיבוד כאמור.
– ביקורת חברתית: וזה מה שהכי אהבתי בשיר, לגלוג על רעיון החתונה, עניין שאני דבקה בו כל חיי. בהחלט מצאתי בו נפש תאומה.
– והטיול ליפו: פסגת החלומות, הנוף האורבני, שיר אהבה לתל אביב וליפו. הייתי מאז המון פעמים ביפו, כשהשיר תמיד בירכתיי ראשי. ואז, סוף סוף, עברתי לגור פה.
– מעניין אם שלום חנוך מגיע ליפו, על קורקינט או בלעדיו, ואם הוא מכיר את הטיילת המושלמת. אני לא יודעת לשחזר איך נראתה יפו בזמן יום הטיול ההוא שלו. אולי יותר פראית, פחות תיירית, יותר מג'ויפת. וכמה אנשים זוכרים את השיר, מקשיבים לו, מזמזמים אותו בעודם עומדים בתור האינסופי של המכוניות בשבת, מת"א בואכה כיכר השעון.

ארכיון:
חודש ביפו.
שנה ביפו.
שנתיים ביפו (ותמונות של כלות ועורבים).
– שלוש שנים ביפו – כנראה שלא כתבתי פוסט. ממממ. מעניין.
התנצלות:
מתנצלת בפני כל מי שקיבלו אתמול מייל מהבלוג המודיע על פוסטים חדשים. אין לי מושג למה זה קרה, זו מערכת אוטומטית, והיא אמורה להיות חכמה יותר ממני.

כפייה ביוגה? אלוהים, איזה קשקוש

לכאורה הטור הזה של רוני אברמסון בהארץ על כפייה דתית נוראה שעברה העלמה האומללה בשיעור יוגה צריך היה להופיע בולווט, אבל בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליו, ובגלל שיוגה היא בנפשי, ובגלל שהמורה הדגולה היא מחביבותיי, אכתוב זאת פה ומחר אלנקק שם. לא לדאוג. כולם ייהנו.
האמת, כזו תהום של בורות ושל ניכור לא פגשתי מזמן. כזו זרות והתעלמות, עד כדי שנאת אחים, לא ראיתי מימיי, אבל זה כנראה מאחר שאני לא נמצאת במקומות הנכונים.
אעבור על מילותיה של המתרגלת הפגועה בקפידה.
להמשיך לקרוא

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

בשביל מה צריך בלוג כשיש פייסבוק?

אחרי תלאות מרובות עם גו דדי ושות' החלטתי להעביר את הבלוג לאתר שיתופי, להלן וורדפרס.קום, בו לא יהיו לי דאגות שרת נופל וקם.

ההחלטה הגורלית נפלה אחרי שהבנתי שאני כותבת לעצמי בלבד, ושאי אפשר להיכנס לבלוג למעשה. זאת אומרת אפשר אם מחכים איזה דקה שתיים, עד שהוא עושה את כל הדרך מהשרת האמריקאי שלו עד למים הטריטוריאליים של ישראל, כאילו אין קונקורד (באמת אין יותר), או לפחות פס רחב בעולם.
להמשיך לקרוא