לילבס ונוריקו ואלה קרי ביוני 2018

להפתעתי, לא כתבתי פה חודשיים תמימים.
יש לכך סיבה, והיא עבודה אינטנסיבית על הסרט החדש ונסיעה נוספת לקופנהגן ועדיין אני תמהה, כי לא קרה לי הרבה שלא כתבתי פה לאורך זמן כה רב. בקרוב אעשה לעצמי אנליזה בנושא.
בהמשך הפוסט, אחרי הצילום היפה, המיטב שלי מפייסבוק מציר הזמן האמור:)

אבל הנה, לוח ההקרנות של יוני 2018 הממשמש.

3 ביוני, 10:00, מורים, נהריה – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

4 ביוני, 20:00, הספרייה, נס ציונה – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

6 ביוני, 21:00, הספרייה, קריית אונו – איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

7 ביוני, 17:00, הספרייה, טל שחר – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

11 ביוני, 10:00, גני ילדים, קטמון, שיחה על ספרי ילדי העולם

14 ביוני, 19:00, רמת הכובש – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

24 ביוני, 17:30 לילדים, 20:00, מעין צבי – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

26 ביוני, 9:00, ספרניות, ראשל"צ – איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?


*רוצים גם? 052-3512025, dvoritsh@gmail.com
*ואת הדיוידיז של איפה אלה קרי… ושל אפריקה! אפשר לרכוש * משלוח בדואר.

ילדי עפרה.pngבצילום: ענבל וליאור שראל-קורן, הילדים של הבמאית עפרה שראל-קורן, לפני כמעט יובל שנים

היילייטס מהפוסטים בפייסבוק בחודשיים שחלפו. מאוד גאה בדרך האטרקטיבית שמצאתי להנגישם בבלוג. מצאתי אותה במקרה והיא נפלאה לטעמי:

 

מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ועד ל"אפריקה!"

נרגשת ביותר אני מציגה את ההזמנה לבכורת אפריקה!, אותה קיבלו תומכי הסרט בהדסטארט.
בכורת הסרט תהיה ב-8.7 מסגרת פסטיבל תל-אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער.

Africainvitation

נותרו כרטיסים לרכישה לבכורת אפריקה!.

במסגרת הפסטיבל תהיה גם הקרנה נוספת לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק התל אביבי, לכל מי שהחמיצו שנה וארבעה חודשים של הקרנות רצופות ואו רוצים לצפות שוב.
את "איפה אלה קרי…" אפשר לראות ברחבי הארץ. איך עושים זאת? מזמינים אותי עם הסרט.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

פסטיבל הילדים והנוער הוא המאמץ של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם של אפריקה!.
נחמד לדעת שיש בישראל איים ספורים בים ההתנכרות הממסדית שמסייעים לי, אוהבים אותי ותומכים בי.

אפריקה! מומן בעזרת תומכי הדסטארט. זה לא היה קורה בלעדיהם. שאר הכסף הוא מהחסכונות שלי, אותם השקעתי ב"איפה אלה קרי…", שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרט. כלומר, בזכות כל ההזמנות וכל הצופים שהגיעו לצפות בו.

ועדיין, אין לכך תקדים, בן אדם חסר כל אמצעים (אני) שיוצר סרט(ים) בצורה כזו (ראו גם כדור בגב  אותו אפשר לשכור לצפייה ברשת).

וכמו שאמר לי חבר המעורב בעשיית הסרט: זו סטירת לחי בפרצופו של הממסד התרבותי, ההוכחה שאפשר להסתדר בלעדיו. לכן גם קולנוענים לא אוהבים אותך, את שומטת את הקרקע מכל התמיכה הממסדית שהם משוועים לה.

ופה אני רוצה לתקן. ממש לא. אני עושה זאת רק מחוסר ברירה. אם שתי הברירות הן ליצור סרט אחרי שקיבלת תמיכה ממחלקי הכספים או לא לעשות בכלל, אז אני מצאתי את הדרך השלישית: לא לחכות לחסדי שמיים, כלומר לגופים התומכים, אלא ליצור לבד.

זה מצריך כמובן המון המון החלטות ופשרות, שהרי מדובר בכל זאת בהפקה דלת תקציב מאוד. צריך לחשוב היכן מקצצים עוד, על מה מוותרים, ומה קורה עם רמת החיים שלי. על מה לא מבזבזים במירכאות יותר כסף כלל ואחסוך את פירוט אורחות הצנע של חיי.

מצד שני, תחושת ההכל לבד-לבד מעצימה ומשמחת לאין שיעור.

תחושת ה"לא משלנו" זו התחושה הדומיננטית בסיפור הזה. אני לא שייכת לשום קליקה, מקופחת או לא. אז מה, את חייבת להיות מהילדים המקובלים בכיתה? שאל אותי מישהו אחר, לא ולא, הסברתי, הכל עניין של כסף. של נאותות הפקה. לעבוד בתנאים כאלו זה מצד אחד נפלא, כי כל ההחלטות עלי, מצד שני, הפשרות, כמו שכבר כתבתי שתי פסקאות קודם.

נרגשת וחרדה לקראת הולדת האח הקטן של "איפה אלה קרי….", מקווה לראותכם בפרמיירה ובהקרנות שיבואו לאחר מכן.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | פברואר

סינמטק ת"א (המון!).
אבל רגע לפני שנגמר החודש:
בשישי הקרוב, 30.1, הקרנה גם ב-12:30, ואגיע לפטפט. לפני או אחרי הקפה של שישי.

וגם ההקרנות הרגילות לפני סוף החודש: שישי 20:30, שבת 17:30.
בשישי בערב אהיה בקיבוץ יד מרדכי.

מבין כל הקרנות סינמטק ת"א בפברואר, לאלו אגיע:
6.2, 20:30
14.2, 17:30
16.2, 19:30
24.2, 11:30

סינמטק ירושלים:
7.2, 17:45 בנוכחותי (בתום הסרט נצא לגלריה שליד האולם)
14.2, 17:00
מתנצלת בפני תושבי העיר שומרי השבת. במרץ נשפר עמדות.

הספרייה בבאר שבע: 2.2, 19:00 בנוכחותי
הספרייה בנהריה: 5.2, 19:30 בנוכחותי

מרכז הנצחה טבעון, 7.2

מוזיאון חיפה, שבתות, 10:30

דוק בעמק, מזרע, 10.2, 20:00 בנוכחותי

יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, 11.2, כנס הורות ואל-הורות (בהקשר של הסרט):
11:30, סינמטק ירושלים

סינמטק חולון, 12.2, 18:00, בנוכחותי. זו הקרנה ראשונה של הסרט בחולון!

לוחמי הגטאות, 19.2

בית חשמונאי, מועצה אזורית גזר, 22.2, 19:30 בנוכחותי
קיבוץ ברעם, 23.2 בנוכחותי

גבעת עדה, בית מנפרד, 26.2 בנוכחותי

ובנוסף יככב הסרט בשני פסטיבלים:
DOCfeed בהולנד (20-22.2) וזה התאריך המדויק להקרנה, 21.2, בערך ב-20:30
BigMuddy באילינוי (24.2-1.3) ב-24 בפברואר, 19:00
LaureldocfeedBigMuddy2015Laurel

ארבע שנים ביפו

מה זה אומר, ששכחתי לציין ב-17 בינואר שאני סוגרת ארבע שנים ביפו ונכנסת לשנה החמישית?
על מנת לא לחשוב מחשבות מפחידות מדי אומר שזה בגלל שכל משאביי הרגשיים והאחרים נתונים לדבר אחד, הסרט שלי.
הגעתי לפה כי הדירה בה גרתי, בצפונה המרכזי של העיר, נמכרה, והבנתי שאין שום סיכוי שאקבל תנאים כה נאים ומצוינים במקום אחר בלב העיר, בו גרתי כמעט כל חיי הבוגרים.

hafo17-2

ביפו היה אז רק חול וחול, ורק הרפתקנים אמיצים עברו לפה. טוב, לא נכון, סתם אני מאדירה את האקט הדי פשוט הזה, אבל ללא ספק מאז שעברתי לפה (לא בגללי כמובן), לגור ביפו הפך לדבר הכי טרנדי בתל אביב, כלומר חוץ מלעבור למצפה בגליל או לברלין.

אני כבר לא יכולה לומר שלגור פה זה זול יותר מאשר בתל אביב, אבל כשלעצמי נצמדתי לאותה דירה בה אני גרה מהיום בו חציתי את הקווים ולא זזתי ממנה. יש המכנים אותה הצוללת, או הבונקר, אבל אני חשה בה טוב. היא מתאימה לי ואני לה. החיים היו קשים יותר אלמלא היה לי קטנועון פושפושון, כלומר ספק אם הייתי יכולה לעשות ההגירה לפני הולדת הקטנוע.

אם לשאול מה הכי יפואי בי, הרי שזו חיבתי לטיילת, המשמשת אותי לנשימת אוויר צח, להליכה ולקצת ריצה. היה וישאלוני: איפה לאכול, מהו החומוס הכי מהמם? ומה יש לך לומר על פריחתו של שוק הפשפשים? לא תהיה לי רבע תשובה. שני האירועים המסעירים קולינרית בחיי היפואיים בשנה האחרונה הם שהפכתי למעריצה של אבו חאסן והמסבחה שלו, ושפתחו בשכונה טיב טעם, מקום שהפך מקדש עליה לרגל עבורי, בימים בהם אני מחפשת שעשועים והרפתקאות קולינריות חדשות (תערובת פיצוחים מהפכנית).

לא מזמן הזכירו לי את השיר טיול ליפו של שלום חנוך, שהיה נערץ עלי באייטיז (מתוך אדם בתוך עצמו, 1977).

נראה לי שהיום המילים שלו לא היו עוברות ככה בדממה:

יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
עצרתי במכולת, קניתי עוד סיגריות/ היתה שמה אחת, ממש על המשקל/ הניחה את שדיה – מחוג קפץ לשבע/ קנתה גבינה חצי שמנה, הכניסה אל הסל/ אווו… הכניסה אל הסל.
המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו/ החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד/ ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו/ הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד/ טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
ממול ראיתי דלת, אשה ענתה לי מי שם?/ ייללתי כמו שועל והיא פתחה לי בעצמה/ פשוט נכנסתי פנימה – איבדתי את נפשי שם/ הציגה לי גם זוג נוסף – אביה ואמה./ אמרה: באת על הרגע בדיוק לאוכל/ ישבנו ואכלנו, התמלאתי צ'יפס/ מותק את יודעת, לא חשוב התוכן/ העיקר הצוות ו…איכות הפיפס/ או או או או – כן איכות הפי פי פי פי פיפס
כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע/ מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה/ הפעם התלבשתי, מוכרח לצאת החוצה/ כן לתפוס איזה שמיים, לזרוק איזה מילה/ טי טין טי טי כן כן כן, כן זרקתי/ כן כן כן כן… כן זרקתי
פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת/ הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים/ אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת/ בעיקר מאנשים מפורסמים/ כשלא מצאו הלכו כלעומת שבאו/ דהרתי על הקורקינט בדרך הפתוחה/ לאורך שפת הים, עצרתי שם לתירס, חם/ ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה/ או או או או עובד על חתיכה
כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם/ כמוני וכמוך טפשים מטופשים/ בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם/ ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית/ טי טין טי טי/ כן כן כן כך חשבתי/ כן כן כן כן כן כן חשבתי
כן נסעתי וחשבתי, לא שמתי לב לדרך/ נכנסתי מאחור בנהגת נחמדה/ החלפנו קצת פרטים ונתתי לה ת'כתובת/ הבטיחה לצלצל, אז אמרתי לה תודה/ כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם/ דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה/ פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם/ ואז פשוט הלך, עם או בלי סיבה/ או או או או, עם או בלי סיבה
כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ/ ואני יודע שהכל זמני/ יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה/ פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם/ טי טין טי טי/ כן כן כן כן שמעתי/ כן כן כן כן כן שמעתי
יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית/ קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון/ מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים/ עליתי על הקורקינט/ כן על הקורקינט/ כן על הקורקינט עליתי/ פתחתי את הרדיו – סגרתי…/ וכך נשארתי…/ העיקר הצדק…/ חזרתי…/ עוד פעם התלבשתי…/לתפוס איזה שמים…/ זרקתי…/ ראיתי שם חבר נשוי…/ חשבתי… /קצין צעיר עמד שם…

– עשר דקות שיר? איפה נשמע דבר כזה? יש עוד שיר ישראלי באורך הזה? יש מפיק מוזיקלי שהיה מאשר דבר כזה היום? יש עוד אנשים שמסוגלים להקשיב לשיר בן עשר דקות?
– רואה את הנולד: על קורקינט ליפו? מתל אביב? מי היה מאמין. ואילו היום, קורקינטים חשמליים צצים בכל מקום שרק אפשר, בטח שאפשר להגיע איתם מת"א ליפו בלי להזיע לשנייה. הוא גם כותב "עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ואכן לקורקינט בן זמננו יש ויש הילוכים.
– חמש דרמות עם נשים חולפות ביעף בשיר: האחת, מהמכולת, שהוא נועץ מבט בשדיה (או בשפת 2014: מטריד). השנייה, ביפו, אותה לא הכיר שנייה קודם, מעניקה לו הכנסת אורחים נאה וחד פעמית, מצ'יפס ועד בכלל. עם השלישית הוא עובר תאונת דרכים קלה, עם הקורקינט שלו והם מחליפים פרטים. המשך יבוא. הרביעית היא אישה מוכה ע"י חייל ברחוב. אנשים מסתכלים, הגבר המכה הולך, וזהו. עם החמישית מתחיל החבר הנשוי שלו.
תל אביב, שנות השבעים. היום איש לא היה מעז לכתוב מילים שכאלו מבלי לזכות בנחת זרועה של הרשת. במרכאות או בלי מרכאות.
– אוכל: צ'יפס, גבינה חצי שמנה ותירס חם. כמעט צנע. מי צריך יותר מזה.
– סמים: המשטרה עוצרת, מחפשת עליו סמים. למה? כי המשטרה פוחדת מאנשים מפורסמים. אף שהשיר כולו נשמע כטיול וטריפ ומסע, לא מצאו עליו כלום. נו, הכל כבר בפנים.
– מודעות עצמית: "פתחתי את הרדיו, שמעתי את עצמי שם", ארס פואטיקה: אני שומע את עצמי ברדיו וכותב על כך שאני שומע את עצמי ברדיו, למעשה כל הטיול ליפו הוא כדי שאוכל לכתוב על כך ולאחר מכן לשמוע את עצמי ברדיו. וגם ההכרה בכך שהוא סלב: בזכות זה פתחה לו האישה  את הדלת, והנהגת החליפה איתו פרטים?
– ביקור חולים: למעשה הוא נסע ליפו כדי לבקר חבר שלו שם, חבר שהלך לאיבוד, אלא שהחבר לא היה. הוא הלך לאיבוד כאמור.
– ביקורת חברתית: וזה מה שהכי אהבתי בשיר, לגלוג על רעיון החתונה, עניין שאני דבקה בו כל חיי. בהחלט מצאתי בו נפש תאומה.
– והטיול ליפו: פסגת החלומות, הנוף האורבני, שיר אהבה לתל אביב וליפו. הייתי מאז המון פעמים ביפו, כשהשיר תמיד בירכתיי ראשי. ואז, סוף סוף, עברתי לגור פה.
– מעניין אם שלום חנוך מגיע ליפו, על קורקינט או בלעדיו, ואם הוא מכיר את הטיילת המושלמת. אני לא יודעת לשחזר איך נראתה יפו בזמן יום הטיול ההוא שלו. אולי יותר פראית, פחות תיירית, יותר מג'ויפת. וכמה אנשים זוכרים את השיר, מקשיבים לו, מזמזמים אותו בעודם עומדים בתור האינסופי של המכוניות בשבת, מת"א בואכה כיכר השעון.

ארכיון:
חודש ביפו.
שנה ביפו.
שנתיים ביפו (ותמונות של כלות ועורבים).
– שלוש שנים ביפו – כנראה שלא כתבתי פוסט. ממממ. מעניין.
התנצלות:
מתנצלת בפני כל מי שקיבלו אתמול מייל מהבלוג המודיע על פוסטים חדשים. אין לי מושג למה זה קרה, זו מערכת אוטומטית, והיא אמורה להיות חכמה יותר ממני.

כפייה ביוגה? אלוהים, איזה קשקוש

לכאורה הטור הזה של רוני אברמסון בהארץ על כפייה דתית נוראה שעברה העלמה האומללה בשיעור יוגה צריך היה להופיע בולווט, אבל בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליו, ובגלל שיוגה היא בנפשי, ובגלל שהמורה הדגולה היא מחביבותיי, אכתוב זאת פה ומחר אלנקק שם. לא לדאוג. כולם ייהנו.
האמת, כזו תהום של בורות ושל ניכור לא פגשתי מזמן. כזו זרות והתעלמות, עד כדי שנאת אחים, לא ראיתי מימיי, אבל זה כנראה מאחר שאני לא נמצאת במקומות הנכונים.
אעבור על מילותיה של המתרגלת הפגועה בקפידה.
להמשיך לקרוא

מה סבא שלך עשה בשואה?

שלוש הערות בלתי קשורות

1. לפני כמה שנים הייתי בכנס באירופה. בקבלת הפנים שתינו קמעא. בחיי שקמעא, ובדרך חזרה למלון ישבתי באוטובוס ליד הברנש הגרמני שבחבורה.
מאחר שכאמור שתיתי (לא יותר מכוס יין זעומה), ניסיתי להתבדח איתו ואמרתי לו משהו כמו, מגרמניה, אה? מה סבא שלך עשה בשואה?
הבנאדם ממש לא צחק, הרצין, ואשכרה ראיתי את חומת ברלין נבנית מחדש בינינו.
להמשיך לקרוא

בשביל מה צריך בלוג כשיש פייסבוק?

אחרי תלאות מרובות עם גו דדי ושות' החלטתי להעביר את הבלוג לאתר שיתופי, להלן וורדפרס.קום, בו לא יהיו לי דאגות שרת נופל וקם.

ההחלטה הגורלית נפלה אחרי שהבנתי שאני כותבת לעצמי בלבד, ושאי אפשר להיכנס לבלוג למעשה. זאת אומרת אפשר אם מחכים איזה דקה שתיים, עד שהוא עושה את כל הדרך מהשרת האמריקאי שלו עד למים הטריטוריאליים של ישראל, כאילו אין קונקורד (באמת אין יותר), או לפחות פס רחב בעולם.
להמשיך לקרוא

עשרה דברים שאהבתי בילדות

לרוב אני נוהגת להתלונן על ילדותי, אבל לכבוד השנה החדשה החלטתי על גישה חיובית ומצאתי זכרונות נעימים:

1. הטעם של החלה המתוקה, שהייתה מגיעה למכולת פעם בשבוע, רק בחמישי אחר הצהריים.

2. סוכריות גולה חמוצות עגולות אותן הייתי בולעת בכמויות בשבת בבוקר, כשכולם ישנו. בזכותן פרנסתי בכבוד עשרות רופאי שיניים.
להמשיך לקרוא

שבעה סרטים בשבוע: עצב, התאבדות ושמחת חיים

תוקף כרטיס המנוי שלי בלב עמד לפוג, ולפיכך, באובססיה האופיינית לי, צפיתי בשבעה סרטים בתוך שבעה ימים, תזכורת לשבע שנותיי וחצי כמבקרת קולנוע. עכשיו, אחרי שבוע קולנועי שכזה אני יכולה לחזור לצום של חצי שנה לפחות, מעודכנת פחותויותר במתרחש בעולם הקולנוע בישראל.

הוגו – אי אפשר להזמין כרטיס לסרט תלת מימד באתר. וגם לא באוטומט שליד האולם. יש להוסיף תשעה שקלים לדמי המנוי.  למה? תלת מימד. חוצפה.
מעין סרט ילדים למבוגרים, או סרט מבוגרים לילדים, שיר הלל לראשית ימי הקולנוע, מהרכבת נכנסת לתחנה והלאה, קולנוע אילם ועוד. התלת מימד עובד מצוין, ושני המימדים הנוספים בסרט הם זמן ומרחק. השעונים העסוקים בעצירת הזמן, החזרתו לאחור, תפעולו, מתיחתו ותחזוקו. הרכבות מייצגות התקרבות והתרחקות שלנו מאחרים ושל אחרים מאיתנו.
סקורסזי מסביר את מהות קולנוע: To capture  the dream, ומברר מה התכלית שלנו בעולם: לתקן אותו, כמו הוגו, או לתעד אותו, לכתוב עליו, כמו החברה שלו.

הארטיסט – עוד סרט על קולנוע, באותו מקום, באותו זמן. שחור לבן, צרפתי מקסים, רהוט, ברור וקריסטלי על קו התפר שבין הקולנוע האילם למדבר. משחקים מופלאים בין אלם לדיבור, כולל בסצינת חלום שמיימית, הגיג על העולם שייך לצעירים, איזון מלא בין גברים לנשים. מזמן לא ראיתי סרט כה שוויוני מבחינת יחסי הכוחות בין הגיבורים ותפקידי שני המינים. והטכנולוגיה, זו שמשנה סדרי בראשית בכל כמה שנים, ונדמה לנו שרק תקופתנו היא המטולטלת – הו לא. ראו מה קרה לקולנוע ב-1927. מרגש וכובש. לא סתם הלך הסרט הביתה עם חמישה פסלונים.

פרידה – אני ידועה, או הייתי ידועה כ"חובבת סרטים איראניים", שזה כינוי גנאי, כידוע. הגעתי לסרט אחרי שכל העולם צפה בו, אחרי שקיבל את פרס האוסקר לסרט הזר ואחרי שהערת שוליים הפסיד לו. והאמת? אין לי מושג למה. לא הצלחתי לראות גדולה כלשהי בסרט. כן, יש כמה רגעים מצוינים, למשל, שתי סצנות שנערכו באופן מתמיה, כשהסיבה לכך מתבררת רק בסוף, ואז את אומרת, פשש, כל הכבוד, או סצינת הסיום שיכולה להיכלל ברשימת הסצינות היפות של כל הזמנים, אבל הדרמה המשפחתית הזו, שדי קשה לראות את איראן דרכה, ממש לא מתעלה לגבהים כלשהם. הערת שוליים טוב ממנו פי 10 לפחות. אחרי הסרט יצאתי לטיילת  ונתקלתי בחבורת נערות ערביות שראשיהן עטופים במטפחות, צ'אדור (?), כמו בסרט, שם לובשות אותו ילדות מגיל שש בערך, שהולך וגדל עם הגיל. זה כל כך מקומם, באיראן כמו גם ביפו.

ד"ר פומרנץ – אז כן, החיים הם מחלה שמתים ממנה בוודאות של 100%, כמו שאומר אסי דיין. דומה שהוא אסף את כל הפתקים עם המכתמים והציטוטים מהמכתבה העמוסה שלו, והפך אותם לתסריט רב-גימיקים. חלקם לא קשורים לכלום, חלקם וולגריים ומביכים, חלקם מחוכמים. הפסיכולוג עם שלושת המטופלים (כמו העיתונאי עם ששת הקוראים) מפוטר מענ"א (עזרת נפשית אקספרס) ומוצא דרך מקורית להתפרנס כשהוא עוקף את ד"ר קבורקיאן בגדול. בן הסובל מאספרגר ומשמש כפקח חניה – חניה היא מטאפורה כמובן – שירי ארץ ישראל, שיר סיום נפלא, והכישרון של דיין כתסריטאי וכבמאי, משהו שכנראה מילוני כדורים פסיכיאטריים לא יכולים לטשטש. החשש שלי הוא שדיין מכשיר את מותו בשיטתיות, ושהוא לא רחוק ממנו.



בושה
– עוד סרט לפסטיבל הדיכאון הלזה. הגיבור, מייקל פסבנדר, הוא שחקן אירי-גרמני לוהט בימים אלו, כך למדתי, אלא שאני נתקלתי בו רק עכשיו. קוראים לו ברנדון (הברנדון היחיד בחיי היה ההוא מבוורלי הילס 90210) והוא סובל מ"התמכרות למין", כמו שכתבו המבקרים, משפט הלקוח מהקומוניקט, ואני הייתי אומרת: נדחף לכל מה שזז או לא, כולל הוא עצמו. אם היה אישה היו אומרים עליו שהוא promiscuous או סתם זונה, כמו שהוא קורא לאחותו סיסי, שלא שונה ממנו בהרבה. על פי השכלתי המתקדמת בפסיכולוגיה יישומית הוא, כמו גם אחותו, שניהם בורדרליין – זה אחד המאפיינים של הפרעת האישיות הזו, מופקרות מינית. יש עוד סימפטומים: קשיים ביצירת קשר, חבלה עצמית ועוד. הוא חי בדירה מדוגמת ועובד בעבודה מצוינת, אבל חייו הם ריק ושממה, דיכאון, ניכור, בדידות אורבאנית וחוסר תכלית. אוחחח, כה נהניתי.

(בטיובית, סיסי, אחותשל, שרה במועדון. ואלו כל חמש הדקות של השיר, אך לא בתנועה. NY NY נכתב לסרט של סקורסזי. השוו).

מחוברים לחיים – להיט בעולם, להיט בישראל (35 אלף צופים בישראל, 35 מיליון צופים באירופה). שישי בשבע וחצי בערב, שעת הסברי מרנן והאולם שוקק. אחדות הניגודים היא המפתח של הסרט הזה, שעניינו מערכת יחסים בין אדם עשיר ומשותק מחולייה 3 ומטה, לבין המטפל שלו, שחי כל נים בגופו ובנפשו. בעוד הציבור כולו מבסוט מחגיגת החיים הממשית (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), אני חשבתי רק איזה מזל שיש לנכה 110% הזה מלאנתלפים כסף, ואיך היו נראים חייו (או הסרט) אלמלא  כן. חוץ מזה הסרט הוא באמת חגיגה חושנית של אופטימיות ועולץ.
שם הסרט בצרפתית הוא intouchables, הטמאים. מאוד מאוד דומה לנוסח עברי.



שישה מיליון ואחד
– את המיני-מרתון חותם הסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, שמצא את היומן שכתב אביו שנתיים לפני מותו, ובו הוא משחזר את שעבר עליו בשואה. פישר לוקח ארבעה מאחיו למסע בעקבות היומן, ולא מספר להם לאן הם נוסעים. הנופים הפלאיים והדברים שהתרחשו בהם לפני שבעים שנה וקצת לא ייאמנו. הביקור באולם בשבת אחה"צ היה מפתיע: הוא היה מלא ברובו. משמע, זה לא נכון שישראלים לא ששים לראות סרטים דוקומנטריים בקולנוע. תלוי מה. כנראה ששואה ומשפחה זה מתכון שמתעכל בקלות פה. כל מי שגדל בהוויה המשפחתית שהסרט מתאר יזדהה ויתרגש. האחים – גדלנו במרחק של כמה בתים אחד מהשני בעיר האורות הכבים – אלופים בתחרות המסורתית הפולנית הידועה בשם מי-סובל-יותר. זר לא יבין זאת.

זהו. תם המסע. נגמר המנוי שלי, אותו ניצלתי עד תום. אני משערת שמי שמחפש סוג של מדריך ברשימה הזו לא יתקשה למצוא את מבוקשו ע"פ טעמו.
בהקרנה האחרונה כבר הופעל המיזוג באולם, וזה הזכיר לי למה אני שונאת בתי קולנוע.
אז עד התקף הבולמיה הבא, אני חוזרת למסך הקטן בבית.

רוצים לגנוב תל-אופן?

אני לא מאמינה שאני, בעלת מוסר-העל-כלילת-המידות, כותבת כאלו מילים, אבל אין אלא להודות בפה מלא: גונבי אופניים, מצאתי לכם את עסקת חייכם. אם תגנבו תל-אופן איש לא ישים לב להיעדרם ואיש לא יחפש אתכם. או אותם. כ-1,500 זוגות שילחה עת"א לדרכם לפני שנה בערך. מעניין כמה נותרו, לאור חוסר העניין של העירייה בשימור הרכוש שלה.

מעשה שהיה כך היה. לפני כשבוע וחצי צמח פתאום זוג תל-אופן בחדר המדרגות בבניין היוקרה בו אני מתגוררת. ביום הראשון רק לכסנתי מבט לירקרקים שהיו נעולים במנעול חדש וכלל לא תל-אופני. ביום השני אמרתי ממממ, מעניין. ביום השלישי התקשרתי למוקד 106. המוקדנית התרגשה מאוד, נתתי לה גם את המספר הסידורי של האופן, משוכנעת בטיפשותי שתרים אחריו בכל העיר. היא הבטיחה שמיד תעביר למוקד התל-ים וצ'יק צ'ק יקחו אותם הביתה, שהרי אין מצב של שכירות למשך כה הרבה זמן ואף לא קשירה במדרגות, גם לא למטרות עינוג. כה מבסוטה הייתי מהאזרחות הטובה שגיליתי ומיעילות ה-106.

אבל כמו שיכול כל קורא בלתי מיומן להבין, בעיקר זה הבקיא בנעשה במולדתו, שמחתי הייתה מוקדמת. בתום שבוע עסוק בו אני עולה ויורדת במדרגות, שמתי לב שהזוג עוד שם. לא זז מילימטר, נעול ונצור.

ובכן חזרתי אתמול בלילה הביתה והתקשרתי למוקד שוב. המוקדן הצליח לאתר את פנייתי הקודמת, וארגן לשנינו שיחת ועידה עם המוקדנית בתל-אופן. מהשיחה מלאת הכשלים הבנתי שאין לתלים שום דרך מעקב אחר האופניים שלהם, שבאופניים אין צ'יפ המורה למוקד איפה הם, ושגם אם תקחו היום שמונים זוגות ותזרקו לים איש לא ישים לב. הסיבה שלא לקחו את האופניים במשך שבוע, כך לדבריה, היא שבבניין (היוקרה) שלי יש קוד נעילה לדלת. אמרתי לה, אבל בשביל מה יש לכם את מס' הטלפון שלי? הרי יכולתם להתקשר? לא הייתה לה תשובה. בקיצור, אמרה לי, בשעות הקרובות יבואו לאסוף את האופניים המנותקים מעמם. זה מעשה שעושים רק בשעות הקטנות, הסבירה לי. אני מצדי נידבתי את שעות השינה שלי ואמרתי לה, אם לאנשי האופן תהיה בעיה להיכנס או למצוא, שיתקשרו אלי, אבוא להצילם!

הם לא התקשרו, ובבוקר קמתי מאושרת כיונק דבש, יצאתי החוצה (אחרי שאספתי את העיתונים), ו— נכון! האופניים היו באותו מקום בו השארתי אותם חמש שעות קודם! השעה הייתה שש וחצי בבוקר והתקשרתי עצבנית למוקד 106. המוקדן היה פחות עירני ממני, התעצבן על שצעקתי עליו, ואמר שתכף יפנה למוקד התל-אופן. אמרתי לו שמאחר שהעיריה נכשלה בעבודתה, שייתן לי תמספר שלהם, אני כבר אטפל בסיפור. ענה לי הלה: אין להם טלפון, והבטיח להתקשר אלי חמש-עשר דקות לאחר מכן.

אוקיי, ברור שהכי לא, כמאמר לירון ויצמן, אז גיגלתי שנייה ומצאתי את המספר של תל-אופן, כוכבית 6070. התקשרתי, חיכיתי, דיברתי, הסברתי, אמר לי מוקדן התל החדש דברים הפוכים למה שאמרה לי שבע שעות קודם החברה שלו, אבל שכנעתי אותו, והוא הבטיח שהוא כבר שולח גרר לאופן. ואכן, אחרי חצי שעה שמעתי קרדומים בחדר המדרגות. מאחר שהרעש לא פסק יצאתי החוצה, והנה איש האופן עם קאטר באורך חצי מטר חותך את המנעול. רק מה הבעיה? המנעול עטוף היה בבד משיי, והוא נאבק בו. נו, אז הבאתי לו מספריים, ובשעה טובה פינו כולם את חדר המדרגות: האיש, האופניים הירוקים, הקאטר הענק והמנעול עטוף המשי.

ועכשיו אני מחפשת מאבק חדש להשקיע בו את האנרגיות השליליות היצירתיות שלי.
אולי אלך על להזיז את הים טיפה קדימה.