עשרה דברים שאהבתי בילדות

לרוב אני נוהגת להתלונן על ילדותי, אבל לכבוד השנה החדשה החלטתי על גישה חיובית ומצאתי זכרונות נעימים:

1. הטעם של החלה המתוקה, שהייתה מגיעה למכולת פעם בשבוע, רק בחמישי אחר הצהריים.

2. סוכריות גולה חמוצות עגולות אותן הייתי בולעת בכמויות בשבת בבוקר, כשכולם ישנו. בזכותן פרנסתי בכבוד עשרות רופאי שיניים.
להמשיך לקרוא

שבעה סרטים בשבוע: עצב, התאבדות ושמחת חיים

תוקף כרטיס המנוי שלי בלב עמד לפוג, ולפיכך, באובססיה האופיינית לי, צפיתי בשבעה סרטים בתוך שבעה ימים, תזכורת לשבע שנותיי וחצי כמבקרת קולנוע. עכשיו, אחרי שבוע קולנועי שכזה אני יכולה לחזור לצום של חצי שנה לפחות, מעודכנת פחותויותר במתרחש בעולם הקולנוע בישראל.

הוגו – אי אפשר להזמין כרטיס לסרט תלת מימד באתר. וגם לא באוטומט שליד האולם. יש להוסיף תשעה שקלים לדמי המנוי.  למה? תלת מימד. חוצפה.
מעין סרט ילדים למבוגרים, או סרט מבוגרים לילדים, שיר הלל לראשית ימי הקולנוע, מהרכבת נכנסת לתחנה והלאה, קולנוע אילם ועוד. התלת מימד עובד מצוין, ושני המימדים הנוספים בסרט הם זמן ומרחק. השעונים העסוקים בעצירת הזמן, החזרתו לאחור, תפעולו, מתיחתו ותחזוקו. הרכבות מייצגות התקרבות והתרחקות שלנו מאחרים ושל אחרים מאיתנו.
סקורסזי מסביר את מהות קולנוע: To capture  the dream, ומברר מה התכלית שלנו בעולם: לתקן אותו, כמו הוגו, או לתעד אותו, לכתוב עליו, כמו החברה שלו.

הארטיסט – עוד סרט על קולנוע, באותו מקום, באותו זמן. שחור לבן, צרפתי מקסים, רהוט, ברור וקריסטלי על קו התפר שבין הקולנוע האילם למדבר. משחקים מופלאים בין אלם לדיבור, כולל בסצינת חלום שמיימית, הגיג על העולם שייך לצעירים, איזון מלא בין גברים לנשים. מזמן לא ראיתי סרט כה שוויוני מבחינת יחסי הכוחות בין הגיבורים ותפקידי שני המינים. והטכנולוגיה, זו שמשנה סדרי בראשית בכל כמה שנים, ונדמה לנו שרק תקופתנו היא המטולטלת – הו לא. ראו מה קרה לקולנוע ב-1927. מרגש וכובש. לא סתם הלך הסרט הביתה עם חמישה פסלונים.

פרידה – אני ידועה, או הייתי ידועה כ"חובבת סרטים איראניים", שזה כינוי גנאי, כידוע. הגעתי לסרט אחרי שכל העולם צפה בו, אחרי שקיבל את פרס האוסקר לסרט הזר ואחרי שהערת שוליים הפסיד לו. והאמת? אין לי מושג למה. לא הצלחתי לראות גדולה כלשהי בסרט. כן, יש כמה רגעים מצוינים, למשל, שתי סצנות שנערכו באופן מתמיה, כשהסיבה לכך מתבררת רק בסוף, ואז את אומרת, פשש, כל הכבוד, או סצינת הסיום שיכולה להיכלל ברשימת הסצינות היפות של כל הזמנים, אבל הדרמה המשפחתית הזו, שדי קשה לראות את איראן דרכה, ממש לא מתעלה לגבהים כלשהם. הערת שוליים טוב ממנו פי 10 לפחות. אחרי הסרט יצאתי לטיילת  ונתקלתי בחבורת נערות ערביות שראשיהן עטופים במטפחות, צ'אדור (?), כמו בסרט, שם לובשות אותו ילדות מגיל שש בערך, שהולך וגדל עם הגיל. זה כל כך מקומם, באיראן כמו גם ביפו.

ד"ר פומרנץ – אז כן, החיים הם מחלה שמתים ממנה בוודאות של 100%, כמו שאומר אסי דיין. דומה שהוא אסף את כל הפתקים עם המכתמים והציטוטים מהמכתבה העמוסה שלו, והפך אותם לתסריט רב-גימיקים. חלקם לא קשורים לכלום, חלקם וולגריים ומביכים, חלקם מחוכמים. הפסיכולוג עם שלושת המטופלים (כמו העיתונאי עם ששת הקוראים) מפוטר מענ"א (עזרת נפשית אקספרס) ומוצא דרך מקורית להתפרנס כשהוא עוקף את ד"ר קבורקיאן בגדול. בן הסובל מאספרגר ומשמש כפקח חניה – חניה היא מטאפורה כמובן – שירי ארץ ישראל, שיר סיום נפלא, והכישרון של דיין כתסריטאי וכבמאי, משהו שכנראה מילוני כדורים פסיכיאטריים לא יכולים לטשטש. החשש שלי הוא שדיין מכשיר את מותו בשיטתיות, ושהוא לא רחוק ממנו.



בושה
– עוד סרט לפסטיבל הדיכאון הלזה. הגיבור, מייקל פסבנדר, הוא שחקן אירי-גרמני לוהט בימים אלו, כך למדתי, אלא שאני נתקלתי בו רק עכשיו. קוראים לו ברנדון (הברנדון היחיד בחיי היה ההוא מבוורלי הילס 90210) והוא סובל מ"התמכרות למין", כמו שכתבו המבקרים, משפט הלקוח מהקומוניקט, ואני הייתי אומרת: נדחף לכל מה שזז או לא, כולל הוא עצמו. אם היה אישה היו אומרים עליו שהוא promiscuous או סתם זונה, כמו שהוא קורא לאחותו סיסי, שלא שונה ממנו בהרבה. על פי השכלתי המתקדמת בפסיכולוגיה יישומית הוא, כמו גם אחותו, שניהם בורדרליין – זה אחד המאפיינים של הפרעת האישיות הזו, מופקרות מינית. יש עוד סימפטומים: קשיים ביצירת קשר, חבלה עצמית ועוד. הוא חי בדירה מדוגמת ועובד בעבודה מצוינת, אבל חייו הם ריק ושממה, דיכאון, ניכור, בדידות אורבאנית וחוסר תכלית. אוחחח, כה נהניתי.

(בטיובית, סיסי, אחותשל, שרה במועדון. ואלו כל חמש הדקות של השיר, אך לא בתנועה. NY NY נכתב לסרט של סקורסזי. השוו).

מחוברים לחיים – להיט בעולם, להיט בישראל (35 אלף צופים בישראל, 35 מיליון צופים באירופה). שישי בשבע וחצי בערב, שעת הסברי מרנן והאולם שוקק. אחדות הניגודים היא המפתח של הסרט הזה, שעניינו מערכת יחסים בין אדם עשיר ומשותק מחולייה 3 ומטה, לבין המטפל שלו, שחי כל נים בגופו ובנפשו. בעוד הציבור כולו מבסוט מחגיגת החיים הממשית (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), אני חשבתי רק איזה מזל שיש לנכה 110% הזה מלאנתלפים כסף, ואיך היו נראים חייו (או הסרט) אלמלא  כן. חוץ מזה הסרט הוא באמת חגיגה חושנית של אופטימיות ועולץ.
שם הסרט בצרפתית הוא intouchables, הטמאים. מאוד מאוד דומה לנוסח עברי.



שישה מיליון ואחד
– את המיני-מרתון חותם הסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, שמצא את היומן שכתב אביו שנתיים לפני מותו, ובו הוא משחזר את שעבר עליו בשואה. פישר לוקח ארבעה מאחיו למסע בעקבות היומן, ולא מספר להם לאן הם נוסעים. הנופים הפלאיים והדברים שהתרחשו בהם לפני שבעים שנה וקצת לא ייאמנו. הביקור באולם בשבת אחה"צ היה מפתיע: הוא היה מלא ברובו. משמע, זה לא נכון שישראלים לא ששים לראות סרטים דוקומנטריים בקולנוע. תלוי מה. כנראה ששואה ומשפחה זה מתכון שמתעכל בקלות פה. כל מי שגדל בהוויה המשפחתית שהסרט מתאר יזדהה ויתרגש. האחים – גדלנו במרחק של כמה בתים אחד מהשני בעיר האורות הכבים – אלופים בתחרות המסורתית הפולנית הידועה בשם מי-סובל-יותר. זר לא יבין זאת.

זהו. תם המסע. נגמר המנוי שלי, אותו ניצלתי עד תום. אני משערת שמי שמחפש סוג של מדריך ברשימה הזו לא יתקשה למצוא את מבוקשו ע"פ טעמו.
בהקרנה האחרונה כבר הופעל המיזוג באולם, וזה הזכיר לי למה אני שונאת בתי קולנוע.
אז עד התקף הבולמיה הבא, אני חוזרת למסך הקטן בבית.

רוצים לגנוב תל-אופן?

אני לא מאמינה שאני, בעלת מוסר-העל-כלילת-המידות, כותבת כאלו מילים, אבל אין אלא להודות בפה מלא: גונבי אופניים, מצאתי לכם את עסקת חייכם. אם תגנבו תל-אופן איש לא ישים לב להיעדרם ואיש לא יחפש אתכם. או אותם. כ-1,500 זוגות שילחה עת"א לדרכם לפני שנה בערך. מעניין כמה נותרו, לאור חוסר העניין של העירייה בשימור הרכוש שלה.

מעשה שהיה כך היה. לפני כשבוע וחצי צמח פתאום זוג תל-אופן בחדר המדרגות בבניין היוקרה בו אני מתגוררת. ביום הראשון רק לכסנתי מבט לירקרקים שהיו נעולים במנעול חדש וכלל לא תל-אופני. ביום השני אמרתי ממממ, מעניין. ביום השלישי התקשרתי למוקד 106. המוקדנית התרגשה מאוד, נתתי לה גם את המספר הסידורי של האופן, משוכנעת בטיפשותי שתרים אחריו בכל העיר. היא הבטיחה שמיד תעביר למוקד התל-ים וצ'יק צ'ק יקחו אותם הביתה, שהרי אין מצב של שכירות למשך כה הרבה זמן ואף לא קשירה במדרגות, גם לא למטרות עינוג. כה מבסוטה הייתי מהאזרחות הטובה שגיליתי ומיעילות ה-106.

אבל כמו שיכול כל קורא בלתי מיומן להבין, בעיקר זה הבקיא בנעשה במולדתו, שמחתי הייתה מוקדמת. בתום שבוע עסוק בו אני עולה ויורדת במדרגות, שמתי לב שהזוג עוד שם. לא זז מילימטר, נעול ונצור.

ובכן חזרתי אתמול בלילה הביתה והתקשרתי למוקד שוב. המוקדן הצליח לאתר את פנייתי הקודמת, וארגן לשנינו שיחת ועידה עם המוקדנית בתל-אופן. מהשיחה מלאת הכשלים הבנתי שאין לתלים שום דרך מעקב אחר האופניים שלהם, שבאופניים אין צ'יפ המורה למוקד איפה הם, ושגם אם תקחו היום שמונים זוגות ותזרקו לים איש לא ישים לב. הסיבה שלא לקחו את האופניים במשך שבוע, כך לדבריה, היא שבבניין (היוקרה) שלי יש קוד נעילה לדלת. אמרתי לה, אבל בשביל מה יש לכם את מס' הטלפון שלי? הרי יכולתם להתקשר? לא הייתה לה תשובה. בקיצור, אמרה לי, בשעות הקרובות יבואו לאסוף את האופניים המנותקים מעמם. זה מעשה שעושים רק בשעות הקטנות, הסבירה לי. אני מצדי נידבתי את שעות השינה שלי ואמרתי לה, אם לאנשי האופן תהיה בעיה להיכנס או למצוא, שיתקשרו אלי, אבוא להצילם!

הם לא התקשרו, ובבוקר קמתי מאושרת כיונק דבש, יצאתי החוצה (אחרי שאספתי את העיתונים), ו— נכון! האופניים היו באותו מקום בו השארתי אותם חמש שעות קודם! השעה הייתה שש וחצי בבוקר והתקשרתי עצבנית למוקד 106. המוקדן היה פחות עירני ממני, התעצבן על שצעקתי עליו, ואמר שתכף יפנה למוקד התל-אופן. אמרתי לו שמאחר שהעיריה נכשלה בעבודתה, שייתן לי תמספר שלהם, אני כבר אטפל בסיפור. ענה לי הלה: אין להם טלפון, והבטיח להתקשר אלי חמש-עשר דקות לאחר מכן.

אוקיי, ברור שהכי לא, כמאמר לירון ויצמן, אז גיגלתי שנייה ומצאתי את המספר של תל-אופן, כוכבית 6070. התקשרתי, חיכיתי, דיברתי, הסברתי, אמר לי מוקדן התל החדש דברים הפוכים למה שאמרה לי שבע שעות קודם החברה שלו, אבל שכנעתי אותו, והוא הבטיח שהוא כבר שולח גרר לאופן. ואכן, אחרי חצי שעה שמעתי קרדומים בחדר המדרגות. מאחר שהרעש לא פסק יצאתי החוצה, והנה איש האופן עם קאטר באורך חצי מטר חותך את המנעול. רק מה הבעיה? המנעול עטוף היה בבד משיי, והוא נאבק בו. נו, אז הבאתי לו מספריים, ובשעה טובה פינו כולם את חדר המדרגות: האיש, האופניים הירוקים, הקאטר הענק והמנעול עטוף המשי.

ועכשיו אני מחפשת מאבק חדש להשקיע בו את האנרגיות השליליות היצירתיות שלי.
אולי אלך על להזיז את הים טיפה קדימה.

שנתיים ביפו: כלות ושקיעות, עורבים ופנטהאוזים

היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

להמשיך לקרוא

הוחזרו ספסלי הסינמטק

לפני פרוץ הקיץ כתבתי את הפוסט הזה, יוחזרו ספסלי הסינמטק.
הקיץ כמעט עבר, ורק החודש הוחזרו ספסלים לרחבת הסינמטק, אבל אחרים. כלומר חדשים וחדישים.

ראיתי אותם מאוכלסים היום בצהריים, ומה שטוב בהם זה שיכולים לשבת עליהם כמה אנשים בלי לפלוש למרחב הציבורי אחד של השני, ובלי שתיכפה עליהם אינטימיות לא רצויה. על כך ח"ח וגם על מראה העץ החשוף. עוד גימיק נחמד זה הדו צדדיות שלהם, אפשר להחליט לאיזה כיוון לשבת, והמושבים לגב מזכירים קצת מושבי קולנוע. סינמטק, כן?
ומה הבעיה? פרש העטלפים שכיסה אותם חיש קל. אין לי מושג אם העירייה תנקה את הגועל אי מתי. יש לי תחושה שלא, ואז נו, מה עשינו?

וחוץ מזה, לא מזמן זכיתי לסיור באגף החדש של הסינמטק, ובו אולמות קולנוע מדהימים ביותר, מהמדוגמים הקיימים כיום בארץ. ההקמה נמשכה, כמקובל בישראל, בערך פי שניים וחצי מהמתוכנן (כשבע שנים), אבל נו, התרגלנו.
חנוכתו תהיה במהלך 2012. יש למה לחכות.

יוחזרו ספסלי הסינמטק

הסינמטק שופץ ויחד איתו הרחבה שלו.
מה זה שופצה? העיפו ממנה את הספסלים, הניחו עליה מרצפות חדשות, ותקעו בצדדים עמודים לאופני העיר העתידיים כדי לתחום אותה.
עכשיו אין שום מקום לשבת בכיכר, למעט ברחבונת שלפני הסינמטק, אופנועים חונים עליה, המרצפות המלוכסנות המעצבנות את העין ג'ויפו מנשורת העצים תוך שנייה ובקיצור, קלקול אחד גדול.
יוחזרו הספסלים לכיכר ויועפו האופנועים (למרות שעולה לי בבריאות להגיד את זה).


ואם ספסלי עץ לא נאים יותר בעיני האדריכלים ולא הולמים אל הטקסטורה הסינמטקית החדשנית,
הנה דוגמאות שתיים מכיכר הבימה/היכל התרבות המתהווה, איך אפשר להכין מקומות מרבץ להמון הרוצה לפוש, להשתזף או לאכול סנדוויץ'.

כן, זאת אני מצלמת.
ולמטה אני לא מפריעה למנוחת המשתזפת.



עדכון, 10 ביולי 2011: אף ספסל לא הוצב עדיין ברחבה.

דוקו צ'אלנג': תזכורת, נוסטלגיה ועצות

היית עושה שוב את דוקו צ'אלנג'? שאלתי את איילת דקל השבוע.
לא! ענתה מיד, הרי מלכתחילה עשיתי את זה בשבילך!
והיא צודקת. החידק הדוקומנטרי תקף אותי לפני כשנתיים, ומאז הוא לא מרפה. רעיונות. תחקירים. כתיבה. משלוח לקרנות השונות. ציפייה לתשובה. לעוד תשובה. ולעוד תשובה. בינתיים אין לי שום בשורה מרנינה להפיץ לעולם. לא מעט כסף, דמעת וזמן השקעתי עד כה בעניין, וזה בלשון המעטה.

אבל ימי הדוקו צ'אלנג' היו כיף שאותו לא ידעתי מאז ימי ההפקות בזמן לימודי הקולנוע. כיף שמלווה בחרדות ובתסכול ובדרמות אין קץ, שברגע שהן קורות נדמות כסוף העולם, אבל היום אי אפשר אלא לגחך כשנזכרים בהן.

דוקו צ'אלנג' זה משהו שעושים פעם בחיים, כך לפי הבנתי. אלא אם אתם בני עשרים ולא אכפת לכם להתאבד על ההפקה הזו שנה אחרי שנה.
איילת ואני, כל אחת לחוד, במקום אחר לגמרי עכשיו, אבל גם היום, כשדוקו צ'אלנג' 3 יוצא לדרך, אני מסתכלת על הפרטים בעניין:

דוקו צ'אלנג' הוא פרויקט קולנוע בינלאומי, שבמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות יוצרי הקולנוע שיתקבלו עומדים 5 ימים כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות. הנושא השנה הוא "דרך אחרת”, בהשראת יום העצמאות שייחגג בעיצומם של ימי ההפקה. מתוך היוצרים שיירשמו לתחרות יתקבלו 12-15.
היוצרים ירכיבו את הצוות ויקבלו חבילת ציוד, צילום והקלטה, חדרי עריכת וידיאו וסאונד (החידוש השנה: הצוותים יוכלו לצלם ב-HD). הצוותים שיוזנקו יקבלו נושא משותף בנוסף לנושא השנתי, וכן ז'אנר דוקומנטרי.
כל צהיוצרים יגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו. חלק מהסרטים יעלו לגמר, יוקרנו ב-18.5 בדוקאביב 2011 בנמל תל אביב, ובהקרנות מיוחדות בסינמטק.
הזוכים יקבלו פרסים יקרי ערך – בין השאר מענק פיתוח וחבילות הפקה וציוד. הסרטים ישודרו בערוצים 2 ו-10 ובאתר האינטרנט של התחרות בישראל ובארה”ב. סרטי הגמר יופצו במארז DVD ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
התחרות פתוחה ליוצרים שמאחוריהם לפחות יצירה דוקומנטרית או עלילתית אחת. יוכלו להירשם גם סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודי טלוויזיה ו/או קולנוע במוסד מוכר להשכלה גבוהה.
לפרטים ולהרשמה שתסתיים ב-19 באפריל.

לכל הדוקומנטריסטים שמתלבטים: לעשות את זה? כן, אבל רק אם זה בוער בעצמותיכם כמו שזה בער בי, והצלחתי להלהיב את איילת, שסחפה איתה את הצלם אודי גולן ואת העורכת אפרת קמפל. מה שמביא אותי לעצה הבאה: אל תחפשו אנשים חדשים לעבוד איתם בחמשת הימים האינטנסיביים האלו: תשתדלו שאלו יהיו אנשים שאתם מכירים את כל גחמותיהם ואת רוב השטיקים שלהם. אין לכם זמן לדינמיקה קבוצתית ולשיחות נפש בימים האלו. אתם צריכים לפעול כמכונה משומנת. ועוד דבר: חשוב שיהיה לכם קצת כסף (כמה זה קצת? כמה מאות שקלים). אפילו שאתם מקבלים את הציוד.

וזה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, למי שעוד לא ראה או למי שכן ראה ומתגעגע.
הגענו לגמר, אבל לא זכינו באחד משלושת המקומות הראשונים

תל אביב פוגשת את מישל וולבק

בעשרה לשתיים הבופאים בקומת המסד של הסינמטק התל אביבי היו מרוקנים. רק כמה גזירי גזר כמושים רבצו דומם סדורים בעיגול בצלחות הגדולות. המון כוסות יין ריקות, המון בקבוקים ריקים. לא נותרה לי טיפה לרוות את צמאוני. אפילו מכלי התפוזים והאשכוליות עמדו שקופים וחיוורים ממני. ויתרתי. איך כולם ידעו שצריך לבוא הרבה יותר מוקדם כדי ליהנות?

בשתיים ועשרה (שישי, 1 באפריל) אולם 1 של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום.
בשתיים ועשרים אלון גרבוז, מנהל הסינמטק עלה ודיווח שה-אורח, ה-סופר ה-צרפתי מישל וולבק, צריך להירגע מקבלת הפנים של המסה התל אביבית. הוא חטף פיקון ברכיים קל.

כמה דקות אחר כך עולה שגריר פריז בתל אביב (סתם נו, שגריר צרפת בישראל), כריסטוף ביגו והמתורגמנית שלנו לצהריים זה, לנה אטינגר. ביגו אומר "לא אציג את מישל וולבק, כי הוא נמצא מחוץ לכל הגדרה והוא גם עלול להיות פרובוקטור ולהגיד ההפך, אבל הוא אחד הסופרים החשובים בצרפת.
אני אוהב לזכור שהוא גם מהנדס-אגרונום וזמר (והנה השיר החדש שלו, נובמבר), משורר ומתעניין בקולנוע. זה אירוע גדול לארח פה אינטלקטואל שמדבר על המציאות, אוטופיה, מיניות, קשר בין גברים לנשים, כל מה שחשוב, וגם על צער, בדידות ועצב".

שרון רוטברד, מבעלי הוצאת בבל, המוציאה את ספריו בישראל, עולה לבמה עם הפמליה הכוללת את וולבק על מעילו ותיק הגב שלו (בירידה מהמדרגות לבמה אני משוכנעת שוולבק מביט בנעליים המשונות שלי ובי, לשנייה), רונית אלקבץ בשמלה שחורה ארוכה ונעלי התעמלות, סמלה המסחרי העכשווי, ותרזה קרימיזי, המו"לית הצרפתייה של וולבק. רוטברד מספר שוולבק ביקש כמה פעמים להיפגש עם הקוראים שלו בישראל ושזה מה שהוא עושה כאן רוב הזמן, כולל צעדה תמה בשד' רוטשילד, כשבני עמנו מבקשים ממנו חתימות. "אני אחד הקוראים הראשונים של וולבק באולם", אומר רוטברד. "ביום שהספר הראשון שלו יצא לחנויות במקרה קניתי את הספר וקראתי אותו מיד. ומה שקרה לי, אני מניח, קרה לכולכם: אגרוף בבטן, פיצוץ במוח. ומאותו רגע נפשי נקשרה בנפשו איכשהו. הספרים שלו נקראים במהירות הבזק אבל הדמויות ממשיכות לחיות. אני מרגיש שכל רומן שלו הוא חתיכת חיים".

קרימיזי, "אחת הנשים הכי חשובות בספרות הצרפתית" מתארת את המו"ל (כלומר היא) כילד זנוח שהוריו הם אבא עצבני, "החלק המסחרי", ואם ענוגה, "האמנות".

ולקטע האמנותי. אלקבץ ולאחריה (וקצת איתה) וולבק מקריאים קטעים מהספר החדש שלכבודו התכנסנו, המפה והטריטוריה: הפגישה והפרידה. הם נשמעים טוב ביחד.

רוטברד שואל: בכתיבה שלך, בהתחלה, ציירת מערכת יחסים פשוטה המבוססת על סקס וכסף. בפלטפורמה זה מורכב יותר, ונוספת שאלת הניידות. באפשרות של אי הבריאות, הנעורים, וכאן (בהמפה) יש המון תמות חדשות: חברות, אהבת המולדת, יחסי אב בן והמון שאלות אתיות, למשל על סוגיית המתת החסד. האם צדקנו כששאלנו בחלק האחורי של הספר האם יש סיבה לחיות, דברים ששווה לחיות בשבילם?
וולבק עונה שאופטימיות לא נראית לו המילה הנכונה. נכון, יש איזשהו רוך הנובע מזה שלכל הדמויות יש רצון טוב, אבל זה עוד לא מספיק כדי שהדברים יצליחו.
זה משהו היסטורי במערכת, התנאים לא טובים. למשל, אם שואלים שאלה פשוטה, אם חיי האהבה וחיים מקצועיים יכולים לחיות ביחד התשובה היא לא. אבל אנשים בוחרים בקריירה ואפילו לא מתלוננים…
…לאנשים יש נטייה לייצר מיקרו-התקבצויות הנקראות משפחות שנכשלות לרוב בגלל 'טבע הזמן' (אני מניחה שהכוונה היא לפרעות שמחולל הזמן בכל דבר: בגוף, בנפש, ביחסים)".

רוטברד אומר, אבל העבודה היא ערך חשוב בספר. כשג'ד (גיבור הספר) אומר לאבא שלו תעזוב את העבודה, כי הוא מאוד סובל בה, הוא עונה לו, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר, מה אעשה בחיים אם לא אעבוד?

פה יש כל מיני ספוילרים לספר, הן מצד הקהל והן מצד וולבק אשר על הבמה. אני, שעוד לא קראתי את הספר וכמוני עוד שניים-שלושה-שלושים איש באולם התמרמרנו ברחש תרבותי, ולכן אדלג על כמה שאלות פרטניות.

מתברר לי שוולבק הציב עצמו כאחת הדמויות בספר, והיא, לא עלינו, מאושרת באחרית ימיה, אותה דמות. בתשובה לשאלה מה לנו האושר הלזה עונה וולבק "כי הוא נכנע לחיים של איש מבוגר שחי בכפר עם הכלב שלו וקורא ספרים. כנראה שדמיינתי את עצמי ככה, זה לא נראה לי מאוד אמין, אבל מספיק כדי לתאר את זה. אני לא חושב שזה היה מחזיק מעמד הרבה זמן בחיים… (זזזז. ספוילר)".

"אני כותב רומנים קצת במקרה", הוא מסביר בהמשך, בתשובה לשאלה אחרת, "בעיקר בגלל שהבחנתי בחוסר. כשכתבתי את הרחבת תחום המאבק היה חוסר. לא ראו כ"כ עד כמה המקצועות שאמורים להיות מלהיבים הם לא כאלה, ועד כמה הכניסה לחיים האקטיביים, לקריירה, סוגרת כל אופציה של חיים אישיים. השדה העיקרי של החיים החברתיים לא הופיע כלל ברומן. ככה נכנסתי לזה והפכתי לסופר, ולאט לאט חיבבתי את זה יותר ויותר כי פשוט הבנתי שאני אוהב לייצר דמיויות. טיסראן, שתראו אותו בסרט אחר כך, היה מאוד משמעותי עבורי. אני מופתע שאמצעי אמנותי כל כך פשוט, כי זה רק תסכול מיני, לא שום דבר אחר, כל כך מצליח, או שאני פשוט נורא מוכשר".

– על השאלה מה ההבדל בין פורנוגרפיה לאמנות הוא מתקשה לענות. לדבריו, בספרות אין כל כך בעיות כאלו, ובאמנות ויזואלית זה הרבה יותר קשה. "בואי נחליף שאלה", הוא אומר לשואלת, "כי מה שיש לי להגיד יותר מדי כללי והמחשבה שלי בנושא לא ממש מעובדת עדיין".

– האם רק מערכת יחסים לא מינית יכולה להעניק חמלה ונחמה, שואלת מישהי, למשל, מערכת היחסים עם הכלב באפשרות של אי. וולבק עונה – "לא, אישה לא יכולה להחליף כלב". אלקבץ מתבדחת פה, אבל לא שמעתי בדיוק מה אמרה. משהו על החלפה אפשרית בכל זאת.

– האם אהבה כאידאה נעלמת ברגע שמנסים לממש אותה, שואל מישהו.
"אי אפשר לצפות שאענה על כך ככה בזריזות, הרי כל הספרים שלי מדברים על זה באריכות", אומר הסופר ואז נותן דוגמה אחת מכל הדמויות שלו, המוכיחה שזה דווקא אפשרי. ואלרי בפלטפורמה.

– האם אפשר לחיות חיים של כנות בלי לצאת מהתקופה שואלת מישהי. לא ממש הבנתי אותה, אבל התשובה שלו מסבירה:
"זה יכול להיות מאוד קשה לחיות מחוץ לעולם האמיתי בלי להיות משוגע לגמרי, אבל זה אפשרי. למשל, מייקל ג'קסון ניסה לצאת מהמציאות. אני אומר את זה בשיא הרצינות".

– יש מצב למהפכה?
"כתבתי על מהפכה על ידי חוסר תנועה. להפסיק להשתתף בכל. פשוט לעצור. אני לא יודע אם בקריאה שנייה הרעיון הזה ייראה לי עדיין הגיוני".

רוטברד מגיע לשאלה אותה שואלים פה כל אורח נטה לדון. היחס שלו לישראל:
"לפני שהגעת, וגם אחרי, איחלת למדינת ישראל חיים ארוכים. האם אתה מודאג בשבילנו?"
וולבק אומר: "אני זוכר היטב תקופה שהקונפליקט הזה ממש לא הזיז לי, ובסופו של דבר הזדעזעתי מהאמצעים שבהם משתמשים הפלסטינאים, ולקחתי בחשבון את המיתון היחסי של האמצעים שבהם משתמשים הישראלים. הם לא יוצאים לפיגועי טרור (מחיאות כפיים פה, בסינמטק תל אביב). אני חייב לומר שאחד המשפטים היותר נוראים שאי פעם אמרתי זה המטרה מקדשת את האמצעים. אני חושב שהאמצעים שבהם אנחנו משתמשים מאפשרים לדעת מיהם הטובים ומיהם הרעים, אז לאט לאט הפכתי תומך של מדינת ישראל מבלי להתעמק בדיוק בפרטים. אני מביט מדי פעם, אבל לא כל שבוע. וכן, אני מודאג בשבילכם. בכל זאת, הדמוגרפיה היא נשק חזק. וכשיש דמוגרפיה גבוהה (הכוונה ילודה, ד') ערך חיי האדם נמוך".

תל אביב יצאה מאוהבת מהמפגש. בחוץ היכה בה אור חזק. היום הראשון לשעון הקיץ.


הנה שלוש דקות וקצת מקצה השיחה שהעלה אילן נחשון לטיובית.

הערות:
– אם יש למישהו מהנוכחים באולם תיקונים – אשמח לתקן
– לא הבאתי את כל השאלות והתשובות, כמובן
בלקברי לא יכול לשמש כמצלמה עם זום. כלומר יכול, אבל זו התוצאה
מי עוד כתב על וולבק בישראל:
נעם רשף לא מתלהב

עוד רעיון ירד לטמיון

זה בלתי נסבל לראות את הרעיונות שלי מתממשים. על ידי אחרים.
במאי 2008  כתבתי את הפוסט הזה, עדיין ברשימות, על חלל כתיבה.
היו המון תגובות, ונראה היה שיש עניין אבל שזה לא יהיה ממש כלכלי כנראה. כרגיל. הרעיונות שלי רחוקים מכלכלה נבונה, וגם חיי.
והנה שלח לי החבר יריב הערב את הדבר הזה. קוראים לו מיזנטרופ, והוא נמצא ברח' מרכז בעלי מלאכה. בבועה כמובן.
רררר. עכשיו אני חייבת לפקוד אותו, כדי לראות מה הפסדתי.

אם אני הייתי קוראת למקום בחסותי מיזנתרופ. נו נו, כבר הייתי חוטפת על הראש.

לא תגנוֹבוּ

לא מזמן כתבתי את הפוסט הזה, על שקרים, בו יצאתי מכל וכל נגדם. היו לי הרבה מתנגדים שחזקו את דבריהם בכל מיני דוגמאות משיעורים בתורת המוסר, הפילוסופיה, וההתדיינות. גם השואה גויסה לצד המצדדים ברב גוניות של השקר.
זמן קצר לאחר מכן, בכתבה על ילדים ויכולותיהם, קראתי שילדים שיודעים לשקר הם בעלי יכולות טובות יותר: להתמודד עם המציאות, להסתגל ועוד.

"שקר הוא בעצם יכולת מתקדמת בהרבה מלהגיד את האמת", אומר פו ברונסון, אחד משני כותבי הספר "שוק הטיפוח" ומומחה בעל שם להתפתחות ילדים. "ילד שמכיר היטב את האמת באופן אינטלקטואלי, ומתוך הבנה מצליח ליצור 'מציאות חלופית' ועוד מוכר אותה למישהו אחר – זה אומר עליו המון. מדובר במהלך סבוך ומתוחכם, שדורש יכולות קוגניטיביות מתקדמות וכישורים חברתיים שפשוט לא צריך כשאתה אומר את האמת".

עם זאת, מסבירה טלוואר, נטייה לשקר נהפכת לבעיה כשהיא ממשיכה מעבר לגיל שש. "כשילד משקר עד גיל שש יש סיכוי טוב שזה יחלוף. אבל אם זה נשאר עד גיל שבע ומעלה, זה נהפך לאסטרטגיה בהתמודדות עם קשיים חברתיים ועלול להישאר גם בהמשך".

ואז חשבתי שאולי הנוקשות האישיותית והחברתית שלי היא המונעת ממני לשקר, ולאו דווקא אמות מידה מוסריות על אנושיות.
אני לא פוסלת את ההסבר הזה על הסף.

בימים האחרונים קראתי איזושהי כתבה, בה הוזכר מקום מסוים בתל אביב, ופתאום צף לי זיכרון נושן במיוחד מהמקום הזה, לא יודעת למה: מישהי שאני מכירה עבדה שם פעם, וידעתי שהיא גונבת ממעסיקיה. הייתה לה איזושהי אופציה לגרוף לכיסיה כסף מזומן בלי לנהל רישומים. נחרדתי אז מהמעשה, כמו שאני נחרדת היום, אבל לא עשיתי עם זה כלום.
אני זוכרת רק שלא הבנתי איך היא יכולה לעשות את זה, ואיך ייתכן שהיא לא מפחדת שיתפסו אותה, ובכלל, איך עלה בדעתה לקחת כסף של מישהו אחר?

לא עשיתי דבר כזה מעולם (כן, כולל לא מסטיק בזוקה מהמכולת, כשעלה חמש אגורות), אבל אני כבר רואה את ההמשך: שלל דוגמאות שיוכיחו לי שלגנוב לפעמים זה דווקא טוב, ומועיל לציבור אפילו. למשל רובין הוד, לא גנב כדי לתת לעניים?
זהו, שאני לא יכולה, גם לא כדי לתת לעניים.
אז מה, אני צדיקה גמורה?
לדעתי כן, אבל בטוח שלפחות חמישים אחוז ממי שמכירים אותי חושבים להפך.
שנה טובה.
דקה אחרונה של אור בתש"ע