זהות במבחן

אולי זה מקובל ולכל אחד  זה קורה ביומיום, אבל יש רגעים בהם אני לא ממש יודעת מי אני.
זאת אומרת, אני יודעת, הסביבה לא ממש.

במקרה שני האירועים קרו בסמיכות, אתמול והיום.

מקרה א'

אני הולכת בדיזנגוף סנטר.
עוצרים אותי שני נערים שנראים מנוער "תגלית", כולל המבטא וכל זה.
פונים אלי:

"סליחה ווווראית את יגאל?"
אני: מה?
התגליתן: "יגאל, ווראית את יגאל"?
אני (חושבת על מצלמה נסתרת, על הסבר פניך לתייר, עולה חדש בפוטנציה, ובעיקר, איך אני מתחפפת מהשיחה הכי מהר, ועונה): לא.
אחר כך אני חושבת: למה הייתה הכוונה? הסתלבטו עלי? באמת חשבו שאני מישהי אחרת?
לא יודעת.

מקרה ב'

אני נכנסת לבית קפה על מנת לקנות עוגה.
ליד הדלפק אני רואה מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ממקום בו עבדנו ביחד.
היא עם תינוק, אני מעבירה את המבט בין שניהם.
היא סלב היום.
אני, בשיא הטבעיות והספונטניות, אולי אפילו שמחה קלה, ובלי לחשוב על הבדלי המעמדות: הייי –*&^%!
הסלב מחייכת אלי חיוך השמור לה כנראה למטרידנים או כאלו שיבקשו ממנה חתימה עוד שנייה, ולא עונה.
אני מתפדחת. מנסה בשארית כוחותיי לנהל דיאלוג עם המוכרת על העוגה, ויוצאת מבולבלת.

מי אני?

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

פיתוי

בדרך כלל אני לא מביאה דברים כאלו פה, בשביל להציק עם טעויות הגהה יש לי את האלטר אגו, ולווט.

אבל הטעות הזו מונחת שם, ברח' אילת 24, כבר שנים ואיש לא פוצה פה ומצפצף. אז הנה. פיתוי נעים.

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

חושך בשד' ירושלים

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

אני לא פולנייה

כידוע לקוראים הרגישים יש לי יחסי שנאה-שנאה עם מוצאי המפוקפק. אני באמת חושבת שרעות חולות רבות דבקו ביוצאי התפוצה הזו. וגם, שכל הבדיחות נכונות עד האחרונה שבהן. אני גם משוכנעת שלא דבק בי רבב ואין בי ולו רבע תכונה המאפיינת את נשות התפוצה.
בנעוריי קניתי להורים שלי את הספר תמיד פולני של י. פולני, כלומר יאיר גרבוז. חשבתי שזה יצחיק אותם כמו שזה הצחיק אותי. אבל לא, הם תמהו מדוע זה רכשתי להם את הספר הזה, ומה הקשר שלהם למה שכתוב בו.

לא קראתי אותו כבר שנים רבות, ואני לא יודעת אם גם היום אצחק.

ואז, לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בסוטין 14, הצמוד לשגרירות הפולנית, הנמצאת בסוטין 16 (בתל אביב, נו, ברור שבתל אביב, פפפפ), צהלו כל חבריי וטענו שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כלומר הביתה. טוב, ברור שלא. לא התיידדתי עם שומרי הסף ולא התדפקתי על דלת השגרירות כשהיה חסר לי סוכר (לייק באמת, נראה לכם שהיה חסר לי סוכר אי מתי?) הפעם היחידה שנכנסתי לשגרירות הייתה כשאחי ואני חשבנו שאולי נפתח בפרוצדורות להשגת דרכון אירופי – כלומר פולני – שהרי אין לנו דרך אחרת להשיג דרכון נוסף. אחרי שהבנתי את הניג'וס העתידי ושמעתי על סכומי העתק שנצטרך להשקיע בכך אמרתי תודה ושלום, והלכתי לדרכי שלא על מנת לשוב. כנראה שדרכון פולני כבר לא יהיה לי.

לפני כמעט שלושה חודשים עברתי דירה ליפו והקשרים שלי עם מורשתי התנתקו באחת. אני לא יכולה להגיד יותר שאני גרה ליד השגרירות הפולנית לשמחת מיודעיי, ואף שאני מתגעגעת מאוד לדירה ולסביבה, אני חושבת שיפו יפה לי.

אבל היום קיבלתי ד"ש מהשכונה. מתברר שאזרחי תל אביב מתאבלים יחד עם העם הפולני.

צילום: י.ג

ואם כבר פולין, יש מי שממש חיה שם, וגם מנסה לפשפש בשורשיה: עפרה ריזנפלד, שהעבירה את הבלוג שלה, בינתיים, בפולין, דירה.
ופולין היא בכלל, כידוע, מצב נפשי. ולא מקום.
ובחושך לבד תשבו אתם. לא אני.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

אי סדר (השנה השנייה)

מיא: טוב, אז זו כבר מסורת.

דבורית: (נאנחת) כן, צודקת. גם בשנה שעברה היה אור בחוץ כשהתחלנו?

מ: מי יודע? בשנה שעברה גרתי בדירה עם חלונות קטנים ולא בדירה יוקרתית עם מרפסת מפוארת שמכרתי את נשמתי לשטן כדי לשפצה.

ד: עוד פעם את דוחפת את הדירה היוקרתית שלך? כולה שאלתי אותך אם היה אור בחוץ.

מ: לא, אני חושבת שהיה חושך מצריים. זאת אומרת שהשנה המסובים המסכנים יצטרכו לסבול הרבה עד האוכל. אז מה עוד השתנה הלילה הזה, פרט למעבר לדירה האורסת, כמובן?

ד: אני עברתי לדירה פחות הורסת, למעשה לגולת יפו. לא שאני מתלוננת, הכל מתוך אידיאולוגיה צרופה.

מ: מותר לשאול איזה?

ד: הצטרפתי לעשירון התחתון, מתוך אידאולוגיה, כמובן, והפכתי חלק בלתי נפרד מבני דודינו, שכנים שלי. אבל, כאמור, אני לא מתלוננת ונהנית מאוד מהחיים בספר.

מ: אפרופו – תספורת הקארה החדשה שלך ממש יפה – תתחדשי!

ד: כן, ברוח החג החלטתי להפוך לקליאופטרה בערוב ימיי.

מ: לא נעים לומר ולא פוליטיקלי קורקט, אבל שפע החניה שהשתרר מתחת לביתי במרכז תל אביב מעורר בי געגועים למלחמת המפרץ של 1991 שגם היא פינתה כאן אינספור מקומות חניה.

ד: תארי לעצמך מה זה, עברו כמעט 20 שנה מאז, ועדיין רק ערב פסח במרכז תל אביב, או מלחמה, מפנים כאן מקומות חניה.

מ: אילו רק לנו היה מקום חניה, דיינו, אך גם לאורחינו היקרים יש מקומות חניה רבים לבחור מהם, וזה באמת כבר נס מטורף.

ד: הופה, זה המקום לציין, שבניגוד לשנה שעברה, כשישבנו לבדנו עם יוגורט וגרנולה, השנה שידרגנו פלאים את האי-סדר ויש לנו אושפיזין לרוב.

מ: אבל צריך להסביר למצטרפים אלינו לראשונה שאנחנו מורדות בסדר ושונאות סדר, ואני מתבאסת מההגדה שהיא טקסט סתום ואלים, ובכלל זה גם ביאס אותי בשנה שעברה שהיו לנו מגיבים מעצבנים שהאשימו אותנו שהגרנולה עם היוגורט הזכירו את הטיט שהכינו אבותינו במצריים!

ד: עזבי את המגיבים לנפשם, אני רוצה להציג את האורחים, ליתר דיוק שהאורחים יציגו את עצמם.

האורחת הראשונה אורנה (בת הטוחן): למרבה הבושה הגעתי בדיוק בשבע, כמו שציוו עליי, אז ישבתי עוד שתי דקות במכונית, כדי שלא יגידו שאני מגיעה בול בזמן. אני שמחה סופסוף אחרי 25 שנים לחדש מסורת ולברוח מליל הסדר בקיבוץ ולא-לחגוג עם חברים שלא קוראים את ההגדה ולא אוכלים כשר. זה אירוע נדיר בחייה של אישה שיש לה חברים ומשפחות והצליחה לברוח מכולם בשלל תעלולים מפתיעים.

האורח השני, שאול חנוכה: מוסיקאי, בלוגר, עקר בית. אחרי שש שנים במצפה רמון, סופסוף הזמינו אותי לסדר. אז באתי.

מ: אי סדר.

שאול: לא משנה. הוריי שמחו מאוד שאני מוזמן.

אורנה: איך באת?

שאול: אני משש על הרגליים, פיציתי שעתיים את חתולתי שלווה בפסטרמה ומשחקים, אחרי שעה וחצי שהרגישו כמו מילואים בקו 60 של אגד ועוד שעה וחצי ברכבת ב"ש-ת"א, ניצלתי את ההזדמנות לראות חברים שלא ראיתי מזמן. אה, והייתי בים.

האורח השלישי, אסף שגיב, עורך כתב העת תכלת.

אורנה: רוב בני האדם זקוקים לטקסים, חגים, אמונות, היאחזות בעוגנים לאורך חיי היומיום, אבל רק מעטים, שאין להם צורך בעוגן הזה וגם יכולים למצוא דרך אלגנטית להתחמק מחובותיהם החברתיות והמשפחתיות. למרות כל האמור לעיל, זה לא מבטל את האפשרות שבשנה הבאה אחגוג את סדר פסח כהלכתו עם הילדים שלי אצל דודתי מצד גיסי בסבבה.

שאול: פה יש עוד דבר. זה טקס שהבסיס שלו והגדת לבניך. טקס שנועד להכתיב תפיסת מציאות.

ד: אני מעדיפה טקסים הכוללים יוגה ארבע פעמים בשבוע, בדיקת שומות חשודות ועוד עניינים אישיים ופרטיים.טקסים גלובליים, לאומיים וציבוריים לא מצליחים לחדור ללבי.

מ: תחליפי את היוגה במשקולות ואת השומות בפדיקור – ואני איתך, לגמרי.

ד: יאללה מיא די לחרטט, אורחינו רוצים לאכול. עדכונים בהמשך.

אריאלה מתרחצת/ סיפור לחג

אריאלה ירדה לקבור את הכלב. עד שמת הייתה בטוחה שהוא זה שיקבור אותה. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות דמיינה שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו תמיד ואחר כך מתחיל ליילל. אחרי שעה-שעתיים כוכבה מהקומה מתחת הייתה כבר דופקת על הדלת. לאקי היה מגביר את הווליום, והיא הייתה מזמינה מכבי אש.

הכבאים היו רואים אותה שוכבת בחדר השינה, על הגב, בתחתונים וגופייה. הם לא היו שואלים את עצמם אם זה רצח על רקע רומנטי, ואיפה בעלה. הם היו מבינים מיד. אין ולא היה לה בעל. וברקע שלה לא יכול להיות שום דבר רומנטי.

המלון היחיד שאריאלה הייתה בו היה ההילטון בבה"ד 12. שתי שורות, בכל שורה עשרים מיטות. על כל מיטה שכבה חיילת. לכל חיילת היה חבר. חוץ מאשר לאריאלה. עד שהגיעה למקלחת הראשונה המשותפת שלה, אריאלה חשבה שהיא כמו כל אחת אחרת. במקלחות היא הבינה.

הבנות האלו, שהתרחצו לידה, היו נגועות כולן. בכל אחת מהן נגע מישהו. לפחות פעם אחת. אבל ברובן, הרבה פעמים. הן סיפרו אחת לשנייה על החבר. על החברים. מי היה קודם ומי אחר כך, ולמה נפרדו ממנו ואיך הכירו את השני. אריאלה לא הבינה איך זה שהיו להן כל כך הרבה חברים ולה אף אחד.

אחרי המקלחת, בלילה, כל המחלקה הייתה יושבת ישיבה מזרחית על המיטה. כל אחת על המיטה שלה, מתחת לשמיכה הדוקרת, מסרקת את השיער הרטוב ומורחת קרם ידיים. העשירות פנג'ל. העניות עלמה.

אריאלה הייתה עושה אותו דבר. פעם שאלה אותה השכנה משמאל איך קוראים לחבר שלה. שימי, אריאלה ענתה וסיפרה שהוא בסיירת מטכ"ל ושהוא רואה אותה רק פעם בחודש. ושמי יודע איך תצליח לתאם את היציאות איתו.

זה נראה לה די הגיוני, שיש לה חבר בסיירת מטכ"ל, וגם לשכנה שלה משמאל. שהחבר שלה היה בכלל בחיל הים. תצפיתן.
השכנה משמאל, שביט, שאלה אם הוא יבוא לבקר בסופשבוע בבסיס, כשהן נשארות שבת. אריאלה אמרה לה שאולי, היא צריכה להתקשר אליו.

בערב, בתור ליד הטלפון הציבורי, גם אריאלה עמדה כדי להתקשר לשימי, חבר שלה שבסיירת. היא חייגה לבית של סבתא. סבתא הייתה בבית חולים. אחרי כמה צלצולים היא התחילה לדבר לשימי ושאלה אם הוא מתכוון להגיע בשבת. הוא אמר לה שאולי, ככה אמרה לשביט.

שימי לא הגיע לשבת, הטירונות נגמרה ואריאלה נזרקה לבסיס ההוא בצריפין, שכל הבנות התפללו שלא יגיעו אליו. כשניר, הנהג בוס, שאל אותה אם יש לה חבר, אמרה שבדיוק נפרדה ממנו ושאלה אותו אם הוא מוכן להגיש מועמדות. אריאלה הייתה מופתעת מעצמה. ניר צחק ואריאלה שאלה אותו אם הוא ראה את התפוז המכני.
הוא אמר שלא, והיא הציעה שילכו ביחד. ניר היה משועמם ואמר לה בסדר.

הם נפגשו ליד האולם, עמדו בתור אחד מאחורי השני, שילמו כל אחד על עצמו וקיבלו הנחה בזכות פנקסי החוגר. זאת הייתה הפעם השלישית שאריאלה ראתה את הסרט, והיא ידעה מתי לקפוץ בבהלה ולכסות את הפנים בידיים, כך שניר יוכל לשים את היד על הירך שלה.

עד שהצליחה לסגור את הג'ינס בערב, כמעט מתה. מזל שקראה בלאשה איך לסגור ג'ינס שלא עולה עליך אחרי הכביסה או הטירונות. לובשים את הג'ינס, נשכבים על המיטה, לא נושמים, מושכים את הרוכסן.

כשיצאו ניר אמר שהוא יכול היה להיות אלכס. אריאלה קצת נבהלה וקצת ההפך. ניר שאל אותה אם היא רוצה ללכת לים, זה פה קרוב. אריאלה אמרה שכן. היא תיארה לעצמה מה יקרה שם, אבל השתדלה לא לחשוב על זה וסיפרה לניר שסבתא שלה בבית חולים, ושהיא שכחה להשקות את העציצים שלה.

ניר אמר שלא אכפת לו ללכת איתה לשם. כשנכנסו לדירה ניר התנפל עליה. היא לקחה אותו ביד למיטה של סבתא, עם המצעים שלה, שהיו עליה כבר חודש. ניר עיקם את הפרצוף ושאל מה זה הריח הזה. אריאלה אמרה לו שהיא יכולה להחליף את המצעים, שיחכה שנייה. ניר אמר שלא, הוא קבע משהו בעוד ארבעים דקות והתחיל למשוך לה את המכנסיים.

הריצ'רץ' העייף התפקע ונקרע, ובטן חרוצה בפסים אדומים פרצה מתוכם. מזל שלא הדליקה את האור בחדר. בתוך שלוש שניות מיומנות ניר היה באמצע אריאלה. אריאלה שכבה על הגב, מזכירה לעצמה להשקות את העציצים.

ניר ניער את עצמו ממנה, לרגע שכב על המיטה, לבש את המכנסיים, את החולצה הוא לא הוריד, שרך את נעלי ההתעמלות, אמר ביי והלך.

אריאלה נרדמה די מהר. בבוקר בבסיס חייכה לניר אבל הוא היה עסוק ברדיאטור של הפג'ו. בצהריים התקשרו מבית החולים והודיעו לה שסבתא מתה.

את לאקי מצאה אריאלה בחצר של הבית של סבתא בבוקר ההלוויה. בשבועות הראשונים אריאלה פחדה שהיא בהריון אבל לא אמרה לניר כלום.

אחרי הצבא התחילה לעבוד בבנק. כל כמה שבועות לקוחה הייתה שואלת אותה אם היא נשואה. אריאלה הייתה עונה שלא והלקוחה הייתה אומרת שלא נורא, הוא עוד יבוא. אחרי העבודה הייתה חוזרת הביתה ומורידה את לאקי לחצר. כמה שנים אחר כך, במעבר חציה, ראתה את ניר במכונית ולידו בלונדינית. היד שלה הייתה על הירך שלו. היא הסתכלה עליו אבל הוא הסתכל קדימה.

יום אחד, בדרך לבנק, באוטובוס, אחרי שקיבלה קביעות, אריאלה שמעה ברדיו שבני אדם לא יכולים לחיות בלי מגע עם יצור חי. אפילו לא אוטיסטים. אפילו לא משוגעים. אפילו לא מפגרים. אנשים שחיו לבד, תוחלת החיים שלהם הייתה קצרה בשליש משל אנשים רגילים. אריאלה נבהלה, ומאותו לילה הרשתה ללאקי לישון איתה במיטה.

לאקי היה מאושר. אריאלה קיוותה שכלב זה מספיק. בזמן שליטפה אותו בעיניים עצומות הייתה מדמיינת שהיא לא מתעוררת בבוקר, ולאקי מלקק לה את הפנים כמו שתמיד עשה, ואחר כך מתחיל ליילל.

בבוקר האחרון של השנה, כשהבנק סגור אבל צריך להגיע מוקדם מהרגיל, לאקי לא ליקק את הפנים של אריאלה. היא התעוררה מזבוב שזמזם בחדר הצהוב. לאקי לא זז. אריאלה בכתה קצת וירדה איתו למטה לחפור בור. מזל שהוא היה כל כך קטן.

אריאלה עלתה הביתה והתיישבה על המיטה. הזבוב עוד זמזם מעל המקום בו שכב לאקי. אריאלה נכנסה למקלחת. אחרי שעתיים כוכבה דפקה על הדלת. מים התחילו לטפטף מהתקרה שלה.

Thumbs up

התחזית האופטימית שלי, שאחרי שבוע של אגודל בגבס ישחרר אותי האורטופד מעולו, התבדתה. אף שהאורטופד בחד"מ אמר שהוא נוקט בשבר הקל לחומרה, פסק עמיתו שלא מהחד"מ שעלי להתהלך עמו שלושה שבועות תמימים.
עד כה עבר שבוע.

בעניין הכתף, התור לאולטרסאונד נקבע לעוד שבוע מהיום, וזה התור הכי מהיר שהצלחתי לקטוף. בינתיים אני פועלת בעצת הרופא להפעיל את המפרק ככל יכולתי, מעבר לגבול הכאב, וזה מוכיח את עצמו.

מה למדתי השבוע?
1. שהאגודל (המכונה גם בוהן) היא האצבע החשובה ביותר ביד, לא יעזור.

היא משמשת –
א. לקליעת קוקו.
ב. לכתיבה בעט. כן, יש דבר כזה.
ג. לאחיזת מזלג/ סכין/ מסרק/ מברשת/ מטאטא/ מגב.
ד. לפריפת כפתורים/סגירת ריצ'רץ, לבישת מכנסיים.
ה. לאיתות בקטנוע. בלי אצבע האיתות, אני לא יכולה לרכוב.

אבל המצוקה היא אבי ההמצאה והאלתור, כך שבינתיים התאמנתי לאחוז בסכו"ם בעזרת האצבע והאמה, להתפעלותם הרבה של הצופים במפגן העוצמה.

בגלל שהאגודל השמאלית היא המגובסת, ואני שמאלית, כידוע, לקחה על עצמה יד ימין אחריות, ונקטה במאמצים מיוחדים כדי להצליח בפעולות שאחותה התאומה עשתה עד כה. וכך ביד ימין אני גם עושה קוקו, גם מצחצחת שיניים וגם מורחת קרמים.

מאחר שאני מנועה מיוגה לצערי, הפעילות הספורטיבית העיקרית שלי היא הליכה, ואני מקפידה ללכת כל יום מיפו לתל אביב, או בחזרה, ולפעמים לשני הכיוונים. נחמדה מאוד הצעדה הזו ושכרה בצדה – היכרות מעמיקה את נוה צדק או או המסלולים העירוניים יותר, דרך יפו, דרך מנחם בגין.

למה לא על הים עצמו? כי אני אוהבת ללכת על הטיילת של יפו בפאתי היום. הטיילת מיפו לתל אביב בשעות היום שמשית מדי ולא מקדמת אותי למחוזות חפצי העירוניים.

container

בהליכותיי גיליתי את קונטיינר, שם מעולה, שנפתח בהאנגר רחב ידיים עם בר ענק והמון מקום, בתוככי הנמל, מול סירות הדיג.
contmap


בתחילת החודש, אגב, היו צילומי סרט בנמל, אבל לא הספקתי לצלם מספיק, ואו לגלות באיזה סרט מדובר. מישהו יודע?

namal1

(מנדט, משהו?)
namal2
namal3

(כן נמל חיפה עבר ליפו).