שנה ביפו

היום אני חוגגת שנה ביפו. היא חלפה בשנייה, ממש כמו כל השנים, למעשה. שנה? אני? ביפו?
מה, רק לפני דקה כתבתי על חודש ביפו.

אני לא יכולה להגיד שאני מכירה עכשיו היטב את הסביבה, שאני מבלה בבתי הקפה המקומיים יום יום, שאני יודעת איפה נמצא הכי הכי של יפו. ממש לא. אבל זה לא אישי, אין לי כלום נגד יפו, זו פשוט אני, שרוב זמנה מבלה מול המחשב, ובשאר הזמן במקומות ובמפגשים קבועים ומתוכננים מראש.

מה בכל זאת לקחתי מהעיר שחוברה לה יחדיו?
את ההליכות על הטיילת היפה והריקה יחסית, הליכות שאני משתדלת לבצע כמה פעמים בשבוע, בכל עונות השנה, וכך אני לומדת על אופנת שמלות הכלה הרווחת, גיל המתחתנים, סוג הצלמים ומה עושים כשהכלה גבוהה מהחתן, גיחות מעטות לשוק הפשפשים, סופי שבוע בהם פגשתי חברים בפועה, פגישות עבודה ברוז'ט, ערב סוף קיץ אחד על הר הדשא שהיה הר הזבל שהפך לפארק מדרון יפו.

בפרקטיקה התיידדתי עם הום סנטר, סניף מכבי השכונתי, הסופר-פארם היפואי, חנות הכל בדולר (או שניים או שלושה) המקומית, עם קסטרו ובעיתות מצוקה – אמפם.
וגם, כמובן, הפכתי ללקוחת זהב בחינאווי (מזתומרת שני אדומים ב-110 וארבעה ב' קאווה ב-100 זה לא לקוחת זהב?).

למדתי שיש הפסקות חשמל והפסקות מים (שבוע שעבר באמצע המקלחת ממש), שנזילות מהתקרה זה עניין יומיומי, שלא חייבים לאסוף זבל כל יום, ושכל מדינת ישראל מגיעה לפה בחמישישישבת, ופוקקת את השכונה.

עוד לא צברתי חברים מערביי המקום, אבל זה לא אישי נגדם, אפילו לשכנים אני לא אומרת שלום כי אני לא מכירה אותם ולא יודעת אם הם באמת גרים בבניין או שהם סתם מבקרים ואז פדיחה להגיד שלום לזרים שיחשבו מה אני רוצה מהם. אז כן, לא אימצתי חברים חדשים. אם כבר מדברים על זה, ולא חובה, חיי החברה שלי דווקא הצטמצמו כשהגעתי לעיר הידידותית בעולם. אבל זו לא העיר, זו אני, כרגיל.
לחיי השנה השנייה במדרון יפו. חינאווי תורם בקבוק.

מחוברים, חמש דקות לפני

כשצפיתי לראשונה במחוברות, לפני שנה וחודשיים, עמדתי על פוטנציאל הקאלט, אני משוויצה.
ועכשיו, יממה וקצת לפני העלייה של מחוברים, האחות התאומה של מחוברות, ואחרי צפייה בחמישה פרקים, אני לא יודעת. המסקנה הראשונית שלי היא שגברים הם לא נשים, ושפוטנציאל הבעירה הרגשית שלהם כנראה נמוך יותר.
אני חושבת שאפשר להבין את זה כבר מהפרומו, בו החמישה נאלצים להתפשט מול הציבור, בהכי אחד לאחד.

אלוהים ואתם עדיי שהמומחיות שלי ביחסים/זיווגים קרובה לאפס, אבל למראה כל מהלכי החיים המשותפים של גיבורי התוכנית, אני די לא מבינה את האנשים שמשתהים שם, בתוך המערכות, ושמנהלים חיים כה מתסכלים.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאלו החיים שלהם באמת, ושאין כאן התערבות של האח הגדול, כן?
אשר על כן אני רוצה להבין: איך ייתכן למשל, שמיכל, רעייתו של שי גולדן (תוס': ראיון עם גולדן בנענע10) מסדרת את הספרים בבית, ומספרת לו, תוך כדי, שהיא לא יודעת מי זה פרימו לוי, וגם עורכת משאל עם בקרב שתיים מחברותיה, שאף הן אינן יודעות. בן זוגה, לו היא נשואה, אני מניחה על פי גיל הילדים, יותר מעשור, מתחלחל. לאחר מכן היא מתכוונת להניח את יוליסס במדף ספרי העיון. שוב, האיש איתו היא חולקת את חייה, המום.
תסבירו לי איך? איך? מה, לא דיברו על ספרים לפני החתונה? ועד היום לא נתקלה היא ביוליסס בביתה שלה?
זו לא סצנה שהייתה, למשל, צריכה להתרחש לפני שעברו לגור ביחד, בעודם גורי אדם תמימים ורכים?

עוד סצנה קשה (אולי לי, ולמי שעבד אי פעם במערכת עיתון) היא זו שבה אותה רעיה מדפדפת במוסף הארץ, אותו עורך גולדן, ואומרת שבחצי שנה שהוא עורך את המוסף, היא לא הצליחה לגמור לקרוא אפילו כתבה אחת. לא מתסכל? אני כבר הייתי עוזבת את הבית מזמן. אוקיי, למעשה עזבתי המון בתים בעוון סיבות פחותות בהרבה.

הגיבור השני, רן שריג, תסריטאי בקשת (רמזור) הוא הדמות הכי נוגעת עד כה. הוא באמת מדבר מהלב. כלומר לא בדיוק מהלב, מהאיבר שנמצא קצת יותר מחצי מטר מתחתיו. הוא מספר על הבעיות שיש לו בבוקר, ועל האישה שלו, עידית, שאממ, לא אוהבת אותו. או לפחות לא מוכיחה את זה.
שריג מנסה לג'נגל כאב לשלוש בנות, שתיים מאישה אחת, אחת מהשנייה, ו, לא קל, שמעו. אני חושבת שרבים מהאבות סיבוב שני יזדהו עם סבלו האין סופי.
אני כשלעצמי חשה חמלה.

המחובר השלישי הוא הנער לואיס אדרי, שצרך להיות המקבילה של נו, כבר שכחתי את שמה. אה, חנה רטינוב. בחנה היה משהו ממשי, אמיתי, מעניין, מעורר הזדהות.
בנער הזה, מהפנימייה בדרום, אין שום דבר כרגע. כל משפט שני שלו הוא "כל היום אני חושב, מלא מחשבות, כל היום" אבל אין זכר למחשבות שלו. כלומר לא שומעים  אף אחת מהן. לא מעניין.

הרביעי הוא דודו בוסי, הסופר הנערץ והאלכוהוליסט, שמחליף את נשותיו כמו היו  בקבוקי בירה 330 סמ"ק. נחמד בוסי, אבל אני מקווה שנתקדם מעבר לבקבוקי האלכוהול שהוא מרוקן, ולסצנות האני שיכור, המתחרות רק בסצנות הנשים בחייו, שעל כך מחווה את דעתה בתו קימי: אבא שלי הוא שפיץ (אחרי שראתה את נטלי עטיה בביתם). מסכנות הבחורות: תאריך התפוגה שלהן כה קצר והן עוד מתאהבות, לא עלינו.
לזכותו של בוסי ולצדו עומד ערן סבג, חברו לרביצה בקפה תמר, שניפק את הרפליקות השנונות והמצחיקות של פרקי בוסי. זה מישהו שצריך לטפח (לתשומת לב העורכים, ואגב, יש הרבה קפיצות מורגשות חיתוכים לא אלגנטיים בפרקים שראיתי, וזה לא נראה אמנותי כזה).

החמישי, מיליונר ההיי טק ישי גרין מעורר את חמתי על שהוא מיליונר. לא ראיתי אותו הרבה בחמשת הפרקים, אבל כנראה שבזכותו נתוודע לסדנות רבות נוסח מסודרים, אבל בלייב.

ספירת מלאי: שלושה כותבים, נער מתייסר ומיליונר היי טק מתייסר לא פחות. עדיין נשארנו בתל אביב (אף שגולדן גר בבנימינה), עדיין התמהיל ברנז'אי מדי. עדיין חיפשו את הגיבורים מתחת לספוט.

מאחר שאני לא מנוית הוט, צפייתי בפרקים תהיה כנראה ספוראדית, תלוית רשת, סבלנות, זמן. כשלעצמי, אחרי חמשת הפרקים האלו יש לי תחושה שאני יודעת במה מדובר, וגם אם יצניחו אותי לפרקי הסיום במיידי, לא אתבלבל. אולי זה באמת הפיתרון ההולם עבורי.
העיקר שיהיה על מה לדבר בענייני טלוויזיה ממחר בלילה.

תוס':
הפרקים
ברשת

זה קורה

הנסיעה הזו, לצרפת, היא סוג של קסם. נס.
לא לא, בעצם לא. היא תוצאה של עבודת פרך של חצי שנה.

זהירות, הפוסט הזה עלול להישמע ניו אייג'י משהו. הוא לא. הוא נכתב מתוך אמונה מלאה בעשייה אישית. בחתירה בלתי נלאית.
מה שאני רוצה לומר בו, בעצם, זה דבר אחד. אחד ולא יותר. נהלו את החיים שלכם. תזמו דברים. עשו, יצרו. אל תחכו להזדמנויות ולמן שייפול עליכם מהשמים. היו עירניים כל הזמן, עקבו אחר כל מה שמסביב.
חפשו תחומי עניין, בדקו מה אתם רוצים לעשות עכשיו. המציאו את עצמכם מחדש, צרו את ההזדמנויות שלכם. תפעלו.

יש המון דברים מסביב. העולם מלא התרחשויות. אלפי רבדים של היסטוריה, מיליוני סיפורים, שוכנים מילימטר מתחתינו. מילימטר.
חפשו קצת, חפשו, השתדלו לאסוף כמה שיותר מידע על סביבתכם, פשוט פקחו עיניים.
החיים יכולים להיות הרבה יותר מעניינים.

היום מתחיל פרק ב', או ג', מי זוכר, במסע לסרט הדוקומנטרי שלי, שאני מקווה מאוד שיקרה מתישהו. זה ייקח המון זמן, אבל העובדה שאני כאן, בצרפת, ושיש פה כמה אנשים המאמינים בו ולוקחים בכך חלק, מרגשת אותי מאוד.

על מה הסרט? סיפור חיים חובק מאה ועולם.
אמשיך לדווח מה קורה איתו ואיתי.

דובר/ת צרפתית, רוצה לנסוע לשבוע בצרפת?

לעבודת תרגום הרפתקנית של שבוע, להפקה דוקומנטרית מחתרתית, דרוש/ה דובר/ת צרפתית.

הדיל הוא כזה:
טיסה לצרפת (על חשבון ההפקה) ושהות בת שבוע בצרפת (ע"ח ההפקה) – איתי. ז"א, העבודה בצמידות איתי. אני צריכה מי שיתרגם לי חומרים שונים מצרפתית לעברית.

שכר, כרגע, אין. כשלהפקה יהיה כסף – כן.

הטיסה ב-21 במאי, החזרה ב-28.


עדכון, 16.5, 18:13

יש מתרגמת. תודה לכל הפונים ולהתראות בפעם הבאה.

רוצה?

כתבי לי ל-dvoritsh בג'ימייל.

הנפילה, פרק ב'

ובכן הלילה לא היטיב עמי, וקמתי הבוקר כשהאגודל נפוח/ה ומגובה בצבעי אדום שחור.

גם הכתף לא ממש נענתה לי.

הגעתי לחדר מיון, הנוהל הרגיל, ארבע שעות לאורטופד, וכו', חצי גבס על האצבע והיד, מתלה לכתף פלוס הצעה לאולטרסאונד (לא העצמות, אולי הגידים נפגעו), ויאללה הביתה.

לא, לא הצלחתי לקבל דיסק עם הצילומים כי פחחח, אין צורב לרנטגנאים, ובכלל, מה קרה לך, ביום שישי?

בואי ביום ראשון, שלמי 50 ש' וכו'.

מסקנה: לא לבוא לבי"ח בסו"ש. וסו"ש כולל שישי בבוקר.

ותודה למיא שהגיעה לחד"מ ועכשיו הלכה לקנות לי אוכל לשבת.

יום בחיי זאת שעוברת דירה

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

שוות מחיקה (2)

מילים משומשות, ריקות, מטופשות או מגרדות

שוות מחיקה (1)

1. תרגיע/י/ו (לכאורה מילה נחוצה ותמימה, למעשה, סובלת משימוש יתר)

2. ממקום של ("אני באה ממקום של אהבה". אהה, מי שישמע)

3. תרשמי, רשמתי, לרשום ("כתבתי" נעלמה, מתה בייסורים, במקומה קמה הרשמומית הזאת)

4. מעוצב (חבר, בית, תיק)

5. מרגיש לי כמו (תרגום מאנגלית, מעצבן בעברית)

6. הזוי (כל מה שחורג מהסטטוס קוו, מהקונצנזוס או מהשגרה המבורכת)

7. ב-ררררור (אני חוטאת בזה מדי יום, כלומר עשר פעמים ביום)

8. איכותי (תאומתה האיכותית של יוקרתי, לא עלינו, מקובלת בעיקר באתרי היכרויות או ברשתות חברתיות)

9. קונספט (מה הקונספט שלך, אחותי, אין לך אחד כזה, את סתם מברברת, כלומר מלרלרת)

10. מנחם (כמו באוכל מנחם. זוועת עולם. גם באנגלית זה נשמע רע. אוכל לא צריך לנחם, אלא להשביע ולהזין)

11. עושה שכל (תרגום מ-make sense. ובעברית זה עושה לי חררה)

12. שמתי עלי (בנונשלנט: צעיף, סוודר, שמלונית. תרגום מאנגלית)

13. אוחזת ב (לרוב בחבר. הגיעה ממדורי הרכילות של מקומוני הניינטיז ונשארה עימנו אף שבלתה היא עד מאוד)

* הכי הרבה התנגדויות עוררה המילה לפרגן, שאנשים מאוד אוהבים בגלל המשמעות שלה, ואילו אני לא יכולה לסבול בגלל המצלול, ובגלל שיש בה מן התחינה. חוצמזה, מילים שמקורן יידייש (כנראה) עלולות לצמרר אותי.
ובאנגלית? אין מילה כזאת. אז מה, רק היהודים מבקששים נואשות מאחיהם וגיסיהם, פרגנו לנו, באמש'כם?
כך היא מתורגמת במורפיקס, למשל:

(Yiddish) (colloquial) to treat favorably, to treat with equanimity, to bear no grudge or jealousy against

תודה לאבישי, רוני, טל, נתן, רבקולית, גריידון, עילם, גלית, מיא.

* עוד משהו?

שוות מחיקה

מילים משומשות, ריקות, מטופשות או מגרדות

1. להכיל (אני לא יכולה להכיל אותה יותר, לא רוצה להכיל אף אחד ושום דבר, ולהפך)

2. לפרגן (מציקה בפה)

3. לזרום ("תזרמי, תזרמי, מה אכפת לך")

4. מדהים, מהמם, מעולה (בתשובה למה קורה)

5. רכב ("אני יקח אותך ברכב שלי")

6. מתחזק/ת ("הוא מתחזק, בגלל זה לא סימס לי כל השישבת")

7. לתחזק (את הקשר. עדיף לנתק מלתחזק)

8. להתנהל (כבמשפט: "מה עניינים? מתנהלים")

9. יוקרתי/ת (דירה, חבר/ה, מכונית, ארוחה, שמלה, חתונה)

10. לצמוח, להתפתח, לגדול, לעבור חוויה מעצימה (לעשות רייקי, לידה מחדש, סיינטולוגיה, שיאצו, ויפאסנה)

* תִּרמו לרשימה הבאה!

דרושה מילה

אחרי שפתרתי כבר את כל הבעיות שלי בחיים, ולמעשה את כל בעיותיו של העולם, נותרה לי רק שאלה אחת לא פתורה:

מהי המילה העברית (או הצעה) ל-Turn off?

הזוכה המאושר/ת י/תקבל לינק לפרסומי האקדמיה.

הקולנוע שלנו – 1

amuta2

אחרי ההכרזה הדרמטית על הקמת אתר הקולנוע האולטימטיבי שלנו, שלוותה בהתקף חרדה קשה מאוד (שלי, יאיר היה רגוע לגמרי) – שהרי היא באה בעיצומה של פרשת המדבקה, וחששתי שידבק בנו משהו ממנה או מהסקפטיסיזם שעוררה, הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

רגע, לא "להתחיל", זה די מגוחך להגיד את זה אחר תקופת הזמן העצומה שאנחנו דוגרים על הפרויקט. תקופה שלוותה בהרבה אכזבות מצד כל מיני מבטיחנים מקצועיים יותר ומקצועיים פחות.

בשלב הראשון הכנו מסמך הקורא לאנשי קולנוע להצטרף לעמותה. ואז התחלנו לשלוח אותו. עדיין לא הסתיים המשלוח – יש כתובות מיל שחסרות לנו, ולא מעט אנשים שאולי נשכחו מאיתנו בדרך, וניזכר בהם תוך כדי תוך שאנחנו אומרים, איך לא חשבנו על.

בינתיים התחלנו לקבל תשובות מהאנשים ששלחנו אליהם את המסמך, וכן מהמון אנשים שקראו את הפוסטים אצלי ואצל יאיר ורוצים להיות חלק מהמיזם. זה משמח באופן שאין לתאר. באמת. כל כך הרבה רצון טוב, כל כך הרבה אנשים שהקולנוע הישראלי מעניין אותם. תענוג.

ועכשיו צריך היה להקים את העמותה שלנו. כלומר להירשם כעמותה אצל רשם העמותות, ולהיות אחת מ-1,500 העמותות שנרשמות בשנה. משומה הסקתי שאי אפשר לעשות את זה באמצעות האינטרנט. זאת אומרת לא משומה, כתוב היה באחד הטפסים שמצאתי ברשת שיש להגיע פיזית למקום.

וכך מצאתי את עצמי נוסעת לירושלים בשש וחצי בבוקר (גם ביום שישי הייתי שם, בכנס במסגרת פסטיבל ירושלים), מנסה לעקוף את הפקקים של ראשון בבוקר, ואת החום הגדול, לפני שיתנפל גם על בתי האבן של העיר הקרירה.

די הצלחתי, וכבר הייתי ממש מרוצה מעצמי, אבל כשהגעתי לשכונה החרדית גבעת שאול שנמצאת בכלל לפני הכניסה לעיר, מימין, וטיפסתי עד הקומה הרביעית של משרד המשפטים, אמרה לי הפקידה שיכולה הייתי לעשות את הכל באינטרנט. איזו השפלה.

נתתי לה את הטפסים, שילמתי את האגרה, 849 ש' – אפשר היה גם חצי מחיר, אם הכנסות העמות בשנה הן פחות מ-300 אלף ש', אבל תקוות גדולות יש לי – ושמעתי מהפקידה שהשם שלנו, "הקולנוע", עלול להיות כללי מדי. אוקיי, יש גם אופציה שנייה, "הקולנוע שלנו".

בדרך למטה, בקומת המסד של משרד המשפטים צילמתי את עצמי מול המראה הגדולה המשתרעת לאורך קיר המבואה (למטה) – כי מה רע בקולנוע רפלקסיבי – וגם את המסדרון הנאה באותו מקום בדיוק (למעלה). זהו, תחנה ראשונה עברה. עכשיו אני מחכה לשמוע מהרשם אם הפכנו לעמותה. זה יקרה במהלך החודש הקרוב.

amuta