איך עברה חצי שנה?

יום שלישי, 13 בדצמבר, 19:00. בדיוק בשנייה הזו לפני חצי שנה נפטר אבא שלי, רפי שרגל.

כל צירוף מילים מעכשיו יהיה קלישאה. אבל המוות על כל הכרוך בו הוא חתיכת קלישאה.
בדיוק כמו שאמרו לי ביוני הוותיקים, לא עבר יום מאז שלא חשבתי עליו, שלא נזכרתי בו. בעיקר בדמותו בימים האחרונים. בשעות האחרונות. מורדם, ישן, מתעורר לשניות, פוקח עיניים ענקיות, אישונים עצומים שהשחירו כמעט את כל הירקרק שמסביב, לא כל כך מבין מה קורה סביבו ונרדם שוב, נשימתו הולכת וכבדה. לפעמים מנסה לגרש עם היד איזה זבוב טורדני ובלתי נראה מפניו. אבל כבר לא יכול לשלוט על היד הזאת, הכבדה.

בשבועות האחרונים חגנו סביב המיטה שלו בביה"ח. אחי, אמי ואני. הרופאים כבר דיברו איתנו, הסבירו הכל. רגע, מה עם האוכל? הוא לא אוכל, מישהו מאיתנו שאל בשיחה האחרונה. או בזו שלפניה. הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אמר הרופא. זה ממש לא משנה.

את המשמרות חלקו אמא שלי והמטפל שלו. 24/7. לשנייה הוא לא היה לבד. בימים האחרונים ישבנו שלושתנו ליד המיטה, מסתובבים כה וכה. עונים לטלפונים של מקורבים הממאנים להבין: לא, אין תקווה. לא, זה הסוף. לא, אין למה לחכות. יורדים לבית הקפה, אוכלים, חוזרים. משחקים בסלולריים שלנו. מקשיבים לנשימות ההולכות ונעשות כבדות יותר ויותר.

אז ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון, ישבנו שם. בוהים. מחכים. לפנות ערב אחי ואני עזבנו. אני רכבתי את ז'בוטינסקי הפקוק והמעושן ליפו. הגעתי אחרי שש בערב והלכתי לישון. כלומר לנוח לכמה דקות. אין מצב, ברגיל, שאני לא שומעת צלצול טל' סלולרי גם אם אני ישנה. או דנדון של אימייל או של סמס. אבל נרדמתי. התעוררתי המומה אחרי שעה בערך, לא זוכרת איזה יום ומה השעה. לקחתי ליד את הסלולרי. שלוש שיחות שלא נענו מאחי. והודעת סמס. אבא נפטר.

התקשרתי אליהם. כולם כבר היו שוב בביה"ח. אל תעלי על הקטנוע, הזהירו אותי. לבשתי חולצת פסים ורוד לבן, לקחתי מונית ונסעתי. אין לי מושג על מה חשבתי בדרך. כנראה על כלום. ירדתי מהמונית ונכנסתי למתחם ביה"ח ועברתי מתחת לעץ דקל. באותה שנייה צנח ממנו ענף ענק ונפל על הקרקע בקול רעש עצום. כל הנוכחים הסתובבו לראות מה קרה. הענף שפשף את הזרת שלי, פספס אותי במילימטרים, או בחלקיק שנייה. לא הבנתי מה זה מסמל.

במחלקה אבא שלי כבר הוכנס לשק כחול, פתוח. חיכה לי. אמרתי לו שלום.
למחרת, בבית ההלוויות, האיש של חברה קדישא קרא לי לרדת איתו למטה לזהות את הגופה. במעלית הוא ניסה להבין כמה ילדים אנחנו, מי נשוי ומי לא וכמה ילדים יש לכל אחד. במרתף עמד אחי. הוא לא הצליח לזהות את אבא. הוא השתנה מאתמול בערב ועד היום, אמר. אולי זה לא הוא? עזרתי לו לזהות. נו, האף הזה שלנו לא הגיע משום מקום.

עבר הרבה זמן עד שכיסו את הבור העמוק. ימי השבעה עברו במהירות, מסע במנהרת הזמן בחזרה לעבר. בסך עברו השכנים שהשתנו, הקרובים שלא ראינו כבר עשרים שלושים שנה ויותר.
ואז עברה חצי שנה. אין לי מושג איך. או איזה דברים מדהימים עשיתי בה עכשיו, כשאני יודעת כמה מהר הכל נגמר, ובאיזה אופן.

חצי שנה. פאקינג חצי שנה. איך?

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

עשיתי לו גלעד קבוע. סתכלו מימין, שלוש קוביות, שלוש מצבות:
ההספדים,
המדריך ליתום המתחיל
ועשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד
וגם המכונית של אבא

המכונית של אבא

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.


זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

עשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד +

הבוקר היה טקס גילוי המצבה, וסיום השלושים. הגיעו עשרות אנשים.

הנה הדברים שאמרתי.

אוכל – לא היה עניין גדול עבורו. מלחם עם שן שום מרוחה על הקרום, דרך אבטיח קר, אייס קפה שהכין בעצמו עם כדור גלידה מוקה וניל ועד שיפודי כבש באירועים חגיגיים. זהו. הוא אימץ את התורה האומרת שככל שאוכלים פחות, חיים יותר. זה נכון, אבל לא במקרה שלו.

בית – חוץ מלעבוד, הוא אהב את הבית שלו. היה גאה בו רצח. עשר שנים אחרי שעברנו דירה הוא עוד היה מראה לאורחים את הבית החדש.

ג'ינה לולובריג'ידה – שחקנית איטלקייה, חגגה החודש 84 שנים. הוגדרה כאישה היפה בעולם. אבא שלי היה משוכנע שאני צריכה ללמוד לומר את שמה בגיל שנתיים. אז הוא לימד אותי. גלגלו על הלשון, ג'ינה לולובריג'ידה. הצלחתי.
בסוף המאה שעברה ניסתה להתמודד לפרלמנט האיטלקי דרך מפלגת שמאל. לא הצליחה.

ימי – נכדת הזקונים המיוחדת שלו. ימי היא ילדה יוצאת דופן, ועיניו של אבא שלי היו נדלקות באור גדול כשהיה רואה אותה ואת החיוך הנצחי שלה. היא הספיקה לבקר אותו בשבוע שלפני בבית החולים ולחייך אליו חיוך אחרון. שלושה שבועות לפני לכתו ישב על כיסא בבית וניסה להרים אותה על ברכיו. הוא לא הצליח. זה הרס אותו. לדעתי זו הייתה נקודת מפנה במחלה. הוא חזר ומלמל: לא הצלחתי להרים את ימי.

מפעל הפיס – האהבה הגדולה שלו. הוא האמין שהוא חייב לזכות, שסוף הצדק לנצח. לא יכול להיות, היה חוזר ואומר וחושב, שבאנדם מאמין ומשקיע כמוהו לא יזכה אף פעם. מספרים זקני מד"א על הפעם בה עבדו עליו ב-1 באפריל ונתנו לו לבדוק טופס מפוברק. הוא כמעט התעלף כשהתברר לו שכל המספרים מתאימים. וכמה התאכזב כשהתברר לו שעבדו עליו. רק פעם בחיים, לפני כ-20 שנה זכה בטוטו, בשיתוף עם חברים, בכמה אלפי שקלים, וזהו.
במפעל הפיס יכולים להקים לפחות מחלקה אחת בבית חולים או כיתת לימוד על שמו. הוא תרם, ועוד איך תרם. קיוויתי שיזכה מתישהו במשהו, שירגיש שניצח את השיטה. אבל זה לא קרה. מתברר שהצדק לא תמיד מנצח, והסטטיסטיקה פעלה לרעתו. חודש לפני מותו דיבר מפורשות על כך שהוא חייב לזכות לפני ש-. זה לא קרה.

נהיגה – כמעט 60 שנות נהיגה בלי אף דו"ח תנועה אחד. או תאונה. שוטר שעצר אותו בכביש לפני שלוש שנים חשב שמדובר בטעות.

סיגריות – פעם עישן מקטרת, פייפ, עם טבק ארי(נ)מור, טבק אירי בקופסאות פח צהובות אדומות. זה היה הרבה יותר אצילי וריחני מסיגריות, אבל מאז אחת המלחמות, כשלא נשאר לו טבק לפטם את המקטרת, עבר לסיגריות. תחילה רויאל, אחר כך טיים.
למרות שזה מה שסביר לחשוב, לא הסיגריות הרגו אותו.

עבודה – הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא חש הזדהות טוטאלית עם מקום העבודה שלו ועם התפקיד. אין הרבה אנשים שאוהבים ללכת לעבודה עשרות שנים בלי לקטר, בלי להתלונן. זה מה שהוא אהב לעשות, והוא תמיד יצא למשמרת בשמחה, לא משנה כמה משמרות בשבוע. על הדבקות שלו במשימה, במשימות, שמענו בהלוויה. והוא באמת הציל הרבה יותר מנפש אחת בישראל.

 

פינג פונג – כמעט עד השבועות האחרונים שלו הוא המשיך לשחק. גם כשכבר היה לו קשה ללכת. אני זוכרת אותו משחק במקלטים בשכונה מאז שהייתי קטנה. גם במד"א היה שולחן פינג פונג עבורו. ובשנים האחרונות בקאנטרי. החברים שלו למשחק ידעו שהוא חולה, אבל לא דיברו איתו על המחלה, פשוט שיחקו איתו את המשחק, עד רגע האחרון כמעט.

תשבצים – בשנים האחרונות הייתי מביאה לו כל יום שישי שתי חוברות תשבצים. שמחתי שהוא מתאמץ, משתדל לשמור על מחשבה צלולה למרות זה לא היה קל. המחלה הארורה.

והפלוס +

"חוזה לך ברח, חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך"– בטח תהיתם מה פשר השורה שעל המצבה (ולקוראים: מרוב התרגשות שכחתי לצלם אותה, למרות שהבאתי מצלמה). מקורה בספר עמוס שמנבא נבואות זעם נגד בית המלוכה והעשירים בשומרון. נבואותיו מרגיזות את אמציה כהן בית אל, והוא לועג לעמוס שבא מממלכת יהודה באומרו: "חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא" (עמוס ז, י"ב).

ביאליק השתמש בסיפור המקראי ככותרת לאחד משיריו החשובים "חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח", ב-1910. השיר נכתב בתקופה של מצוקה, כשחש שלא העריכו את פועלו.
בתחילת שנות ה-70 כתב יעקב רוטבליט את "חוזה לך ברח", הלחין שלום חנוך וביצע אושיק לוי. אבא שלי שמע את השיר במלחמת יום כיפור  והתאהב בו מיד. הוא סיפר איך היה נוסע בלילות, לבד, לאורך תעלת סואץ, בחושך מצרים, עם סיגריה בפה, בניגוד להוראות ביטחון שדה כמובן, שומע את השיר ברדיו ומרגיש שהוא מדבר עליו. ואליו.
השמענו את השיר בבית הקברות הבוקר, אחרי דבריי אלו.

(תזכורת: המדריך ליתום המתחיל).