שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

GAP דה Mind

אהבתי את גאפ הרבה שנים. ג'ינס, מכנסי חאקי, טריקו עם וי ארוכות, קצרות. באטלדרס שחור קצר ומצוין שמלווה אותי כבר כמה חורפים, תיקי גב, גופיות, טייטס.
גאפ עונה על צרכי תלמידת התיכון שבי. הטעם שלי, שעבר תהפוכות לא מעטות במשך השנים, חזר והתייצב על הקאז' הגאפי. הקטנוע בחיי רק חידד את אופנת הנוחות היוניסקסית והעובדה שאני לא צריכה ללכת יותר למשרד כדי לעבוד הותירה את כותנות הכפתורים והמכנסיים המחויטים עמוק בארון החדש שלי.

כל סיבוב בניו יורק היה מלווה בהמון שעות גאפ – חנות הפתעות עצומת מימדים שתמיד יכולתי למצוא בה מציאה חסרת תקדים (חולצת טי ב-9.99$ נראתה לי תמיד המבצע של הלייף). בקיץ האחרון לא יכולתי לטוס, וביקשתי משם חולצת טריקו אחת, רק כדי להיזכר בניחוח ובמגע הטריקו הרך, שאין פה.

TS

קיבלתי שלוש וכיסיתי בהן את הקיץ. כ-12$ האחת.

ואז הגיעה גאפ לארץ. באוגוסט לירושלים, אבל לא העליתי בדעתי לנסוע, בכ"ז, יש גבול, והוא עובר ברכבת צפון, ולפני שבוע לתל אביב, לקניון עזריאלי. חיכיתי שיעברו כל אירועי הפתיחה, ודשדשתי לשם. ממילא לא התכוונתי לקנות כלום (משטר חירום), אבל רציתי לגעת, לראות מה חדש, איך התחושה, מה המחירים, אם יש אנשים, ואם זה בדיוק כמו שם.

מספר הקונים היה סביר. פחות או יותר כמו כל חנות שוקקת בקניון בנוסח קסטרו או זארה. המוכרים לא נתנו לי להלך עשרים שניות בלי לשאול אם אני צריכה עזרה, אולי בגלל הסלולר שלוף המצלמה. היו שם איזה שני ג'ינסים מליין 1969 שהייתי מודדת בימים כתיקונם, וגם החולצות הארוכות עם התקתקים האלו לטעמי הן, אלמלא היו עולות 90 ש'.

הסתכלתי בקנקן, והבנתי שזה כמו לשתות יין סביר בכוסית פלסטיק, אקט שמשבית כל תענוג אופציונלי מהמשקה. מה שהכי הפריע לי, חוץ ממחירי הטי שירטס, זה הצופף. נראה לי סביר שגאפ מכתיבה לשלוחותיה בעולם מה צריך להיות מטראז' החנות ולכן קצת תמהתי למראה צפיפות התצוגה פר מטרים רבועים. אולי הסבירו לגאפים שהישראלים אוהבים להתחכך ולהצטופף בחללים קטנים.

gap

גאפ עזריאלי

gap_store

גאפ ניו יורק

מה חסר, חוץ מחלל? אתר לחנות, או לשתי החנויות הישראליות, Gap Body בפנים והשדרה החמישית בחוץ.
אני רואה שלא תהיה לי ברירה אלא לקנות כרטיס ללה גווארדייה ניו ארק.

אני ביפו, כלומר בערך

איפה אני עומדת?
אין לי קו בזק. וגם לא אינטרנט (אז איפה אני? בבית קפה בתל אביב).
אין לי חיבור ליס – אין תשתיות. התגלית המדהימה התבררה היום, עת הגיע המתקין הזוטר להתקנה פשוטה, אלא שהמתקין הבכיר, שהיה בסיור לוקיישן באדיבותי כבר לפני שבועיים, והבין את מהות הבעיה (אין צלחת על הגג ואין גג) פשוט לא עדכן את בא כוחו. לא  אטרחן עם כל תולדות חלם, אבל השורה התחתונה היא שאין יס.

גם לבזק לא חסרות בעיות, אבל פה אני מקווה שתוך ארבעה-חמישה ימים מקסימום יהיה לי קו, ואינטרנט. כן, הכי חשוב. אינטרנט. איזו מילת קסם.

מה עוד?
מדפי הספרים.
ספריית העץ מסיבית שעוצבה לי לפי הזמנה לפני 15 שנים לא צלחה את המסדרון העקלתוני ולכן רק ראתה את כיכר השעון אבל נאלצה להישאר בחסות ליאוניד המוביל. אין לי מושג מה עלה בגורלה.

הדירה קטנה. קטנה. קטנה. עוד יותר מהסימולציה שעשיתי בטרם העברתי אליה מחצית מחפציי (החצי השני כזכור פוזר לכל רוח). ספות איקאה הצנועות נראות בה כעוג מלך הבשן.

הקטנוע כבר איבד את לוחית הזיהוי שלו אחרי שעמד חמשעות ביפו. מישהו מצא לנכון להסיר אותה. למה?

היום המפרך התחיל בשש בבוקר, ועוד לא נגמר. אני חייבת להתקפל מכאן ולחזור לרפד את הקן. זאת אומרת, סיבוב מוסך מחר בבוקר, בנוסף לכל המטלות.

מה עלי לקנות?

מדפים חדשים. צנועים.
ארון בגדים. פעוט.

אעשה מאמצים די גדולים לא לעבור דירה במילניום הקרוב.

מתקזזת עם אלוהים

1. אני מאמינה בשיטת הקיזוזים: אם קרה לי משהו ממש טוב, אני יודעת שבעקבותיו יבוא משהו רע. לא תמיד רע במובן נורא, אולי יותר מבאס או מטריד. זו לא גישה בריאה לחיים, לחשוש תמיד מהדבר הרע הבא, אבל התרגלתי, וזה מוכיח את עצמו. על כל דבר אני משלמת. במשהו, אבל משלמת. חיים המתנהלים על מי מנוחות, דילוג מהצלחה להצלחה, מפיק אחד למשנהו? הו לא. לא אצלי. החבילה לא יכולה לכלול אף פעם גם ממתקים, גם תפוחי פינק ליידי וגם תכשיטי זהב.

2. אני פחדנית. מאוד. אבל פחדנית מזן מיוחד. אני לא מפחדת לרכוב על אופניים או על קטנוע, אני לא מפחדת ללכת לבד בחושך או לנסוע לחו"ל או לכל מקום בעצם all by myself, אבל אני מפחדת מטיסות, מחלות, ומקומות שנדמים לי כמסוכנים. או מאנשים שכאלו. פעם, במלחמת המפרץ 1 פחדתי גם מטילים מעופפים. היום לא, בשום פנים ואופן, על אפו וחמתו של אחמדינג'אד.
דוגמה? אני מהאנשים שמבקשים מזה שיושב לידם במטוס שיכבה כבר את הסלולרי, כי הדיילת אמרה, והמטוס כבר גולש על המסלול. לא כיף לשבת לידי בטיסות. ראו הוזהרתם.

ואז נסעתי לכנס מדע בתקשורת בירושלים. הנסיעה הייתה במונית ספיישל שהזמנתי מהבית. לאורך כל חיי היו לי יחסים מאוד נוקבים עם נהגי מוניות. הם שנאו אותי ואני אותם, וכמעט כל נסיעה הסתיימה בתקרית דמים. אבל מאז שהפכתי לבעלת זבוב אני נפגשת עם מוניות מעט מאוד, והריחוק, מתברר, הועיל ליחסינו.

וכך חלפה לה הנסיעה בבוקר בתענוגות. הנהג היה נעים ביותר ולא פיתח אלי עוינות מהרגע הראשון, התחשב בכל צרכיי ואפילו שאל איזה מוזיקה אני רוצה לשמוע. האוויר בה היה ממוזג, לא חם ולא קר, הוא נהג במהירות קבילה, וגם כמה פקקונים בדרך לא הטרידו את שלוותי המופרת בקלות.

היום חלף בנועם, והגיעה העת לחזור. כאן כבר הזמינו לנו מונית מקודשת מירושלים, ובמקם הנסיעה המלכותית של הבוקר הצטופפתי בה עם עוד שלושה בני משפחה אחת. היה כבר ערב מאוחר, הטמפרטורה צנחה, והמונית הייתה סגורה ואטומה. חיש קל נגמר לי האוויר: שילוב של קלסטרופוביה, הרבה אנשים ומחנק אמיתי.

הסתכלתי החוצה ושמתי לב שאני לא מכירה את הדרך. מה זה, איפה אנחנו? אה, כלום, הנהג החליט לנסוע דרך 443, כדי להימנע מהפקקים של כביש 1. לאט לאט התחילו לצוף בזכרוני כל הדברים שידעתי על הכביש הזה, והפחד עלה וחלחל בכל כולי. התחושות הקשות התעצמו ככל שהנהג הגביר מהירות ועבר לטיסה על הכביש: הנה כל איברי מתקפלים לשניים, מתהפכים ומתכוונים לפרוץ מעורי ולהתפזר בחלל הקטן והדחוס. ואז הגיע הריח החרוך, גומי שרוף באוויר, וויברציות משונות מתחת למושב האחורי, כאילו נתקעו עשרות מקלות בין הגלגלים. תוך כמה דקות של ריח נורא, מהירות מטורפת ורעשים מגונים החליקה המונית לשוליים הצרים ודממה. זהו, הלך מנוע (ברור, נו, עם נהיגה כזו?)

חושך נוראי מסביב, המכוניות חולפות בוויש – סוף סוף פתחנו את החלונות, ומתברר שלא דמיינתי את הריח השרוף. הנהג התחיל לחפש גרר וכן נהג חלופי מהתחנה, שיבוא ויגאל אותנו. באופן מפתיע לא היו נהגים מהתחנה על 443, ואני כבר צפיתי את הסוף. התקשרתי לע', כדי להסביר איפה כדאי יהיה לחפש את גופתי במהלך הלילה, וישבתי רועדת מקור, מפחד ומייאוש במונית (אי אפשר היה לצאת החוצה, השול צר ביותר, ולילה וחושך, וזה). תוך כדי הצקתי לנהג המונית אם הציב את המשולש (הרי אני בוגרת טרייה של האקדמיה לתיאוריה). הנהג טען שאין צורך ושההבהוב שהפעיל מספיק, וגם דיעותיי הנוקבות בעניין לא הזיזו לו. הטרדתי את הנוכחים במונית, אנשים רגועים ושלווים, וחזיתי את הקץ באינספור סצנות ביעותים.

חלפה לה שעה בנעימים, ולא ברור לי איך לא התעלפתי במהלכה. פתאום נראו מאחור אורות מונית שעשתה דרכה לשול. זהו, הגאולה הגיעה, השארנו את הנהג הסורר מאחור, והפלגנו למחסום מודיעין.
הודעתי לע' שאפשר להסיר את הכוננות ושכל היחידות יכולות לשוב לבסיסיהן.


עדכון, 29.12 – פלסטינים יוכלו לנסוע בקטע הכביש האסור לתנועה, וצה"ל יצטרך לגבש פתרונות.

קשה בחורף

1. להתיישב על האסלה.

2. לחמם את המיטה לפני שנכנסים.

3. לצאת ממנה בבוקר.

4. להרטיב את הגרביים בעת צעידה גשמית לעבודה ולשבת איתם כל היום.

5. לזכור להדליק את הדוד, בעיקר בעלי דו"ש ברגיולר.

6. להיזהר בכבישים החלקים והשמנוניים (לבעלי דו-גלגל).

7. להשגיח על הפן מפני כל טיפת גשם.

8. לקנות עוד ועוד מטריות בעשרה שקלים היחידה.

9. להתפשט. להתלבש. למדוד בגדים בחנות. בעיקר בחו"ל, כשמחממים בטירוף וצריך להסתובב עם השכבות ביד.

10. להתבאס שאין פה שלג, אם כבר קר ורטוב.

dead-umbrellas-in-tel-aviv-photo-by-ido-kenan-cc-by-sa-0

צילום: עידו קינן

מה שכחתי?

צבע קבע ומונית מהפכנית

בפינת הסטארט אפ שאם היה מתממש הייתי מיליונרית תוך יומיים, יש לי שני רעיונות חדשים.

צבע הכסף וכסף הצבע
כל מי שלוקה בפיגמנטיו מגיל צעיר ודאי מכיר את הטרגדיה שבצביעה אינטנסיבית של השיער. גם אם מצאת צבע אורגני, הניג'וס הכרוך בכך הוא לא יתואר. שלא לדבר על הכסף שזה עולה ועל הטרחה לעקוב אחר צמיחתם המטאורית של השורשים.
הפיתרון:

צבע שיער אקטיבי. מה זה אומר? הצבע יהיה מורכב מאמפולות זעזערות, שיתפרקו ויעטפו את שורש השערה המצמח. כלומר, יצרו לשיער הלבן מעטפת צבע מיידית. לכל שערה ושערה. אז נכון, זה לא יהיה ממש פרמננטי, כמו למשל איפור קבוע, כי בכל זאת, צומח שיער חדש, והשיער הישן דוהה בקצוות, אבל זה יוכל להאריך את משך הזמן שמסתובב אדם עם צבע על קודקודו. נניח, במקום לרדוף אחרי השורשים הסוררים כל עשרה ימים, אפשר יהיה לצבוע שיער פעם בשלושה חודשים. אשר על כן ייקרא הפרויקט צְבע קֵבע.
מה צריך?
כימאי תעשייתי מחונן שיעבוד מטעם אחת מחברות הצבע/קוסמטיקה המרובות.
אם המוצר יהיה אפקטיבי – ההתעשרות הכלל עולמית מובטחת.

דוגלמונית
הרעיון עלה בדעתי ממש היום, בנוסעי במונית עם הקסדה לצדי, למוסך. טבענו בפקקים, עצרנו בכל האדומים, נו, מונית בתל אביב אחר הצהריים.

ואז חשבתי: למה לא מונית אופנוע/קטנוע? מיד חלקתי את הרעיון עם נהג המונית הידידותי שלצדי, ואמר לי זה, רעיון מצוין, איך לא חשבו על זה קודם? הרי ממילא 80 אחוז מהנסיעות שלי הן עם אדם אחד.
וכמה זה יעלה?
– חצי מחיר, אבל לגמרי.
ומה יהיה בחורף?
– איזה חורף?
ומי שלא ירצה לרכוב על דוגל?
– ימשיך לבלות במוניות רגילות ולשם סכומי עתק.
מה צריך?
להציע למשרד התחבורה דרך מהפכנית לפתור את בעיית הפקקים העירוניים ולהפחית את הזיהומאוויר.

יש. שוב התעשרתי הערב.

IMG_2483

מונית לארבעה בפראג. נו, זה כבר מסורבל. לא נראה לי שזה פותר את הבעיה.

איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?

שבועיים? שבועיים? לא הגזמת?
כן, כן, אבל היו לי מיברג וברנע על הראש, אל תשאלי, שאב אותי לגמרי.
ומה עכשיו? זו לא השעה של היוגה? מה את עושה פה?
או. טוב ששאלת. יצאתי מהבית בעשרה לחמש ו- הקטנטנוע לא מניע!@#$
מה זה זה, הוא לא עול ימים?
עול לגמרי. הייתי בהלם. פעם ראשונה שזה קורה לי, ואני, לא יודעת יותר לתכנן את סדר היום שלי אלא רק לפי זמן-אופנוע. בכלל שכחתי שהיה עידן אחר בחיי עד לפני חצי שנה.
אז מה עשית?
נו, התחלתי לייבב, לשאול מה עושים (כלום), להתקשר למוסך, אמרו לי תכף יתקשרו אלייך, לחכות למתאם קשרי לקוחות דו גלגליים כדי שיחזור אלי, ובינתיים להתעצבן ולקלל. בסוף זה קרה. ההוא התקשר, ירדתי למטה שוב, ניסינו להתניע ביחד דרך הסלולרפון, ומתברר שזה לא עובד.
פאק.
לגמרי. התקשרתי לגרר וביקשתי שיבוא עכשיו (לפחות יש לי מנוי חינם), אבל מה פתאום. לא גוררים בלילה.
מה לילה?
לדעתו חמש וחצי אחר הצהריים זה לילה. בחיי.
טוב, נו, שעון חורף.
כן, טפו, כ@#$%^&*)_)(___.
קבענו שמחר עד שבע וחצי בבוקר הוא פה. ברור לך הרי שיש לי שבוע מלא נסיעות, כן?
לא חשבתי אחרת. וחוץ מזה מה ככה?
כיף, הטמפ' ירדה – כך אני רואה על סרגל המחשב – מ-38 מעלות בצל ל-36. אופס – 34.
באמת הקלה.
למרות שנשאבתי בין שני הכוחות העצומים המוזכרים לעיל תכננתי לכתוב פוסט על השכלה כללית ואי נחיצותה בעידן הגוגל.
למה תגידי ככה?
כי אנשים ממש לא עושים מאמצים לזכור שום דבר. רואה מונית הכסף?
לא, השתגעת?
טוב, אז אני רואה. רואה ורצה לספר לחבר'ה. למשל בשבוע שעבר שאלו שלושה נערים מיהו חוזה המדינה. הם לא ידעו. רק אחד מהם חיטט ככה בנבכי מוחו והצליח לדלות – בני! צעק בשמחה. בסוף בעזרת הנהג טוב הלב הוא הצליח להגיע לתשובה הנכונה.
די.
נשבעת לך. ושבוע קודם שאלו שלושה נערים (אחרים) באיזו מדינה הייתה המהפכה הצרפתית. לא ידעו. אחד מהם התקשר לאמא לשאול. מזל שהיא ידעה.
לא מאמינה.
באמשלי. רוצה שאלה?
נו.
איך אוספים את הבקבוקים מהכלובים?
אמממ.
הנה.
bakbuk

פועל על עיקרון של שואב אבק, ומצד ימין מחובר למשאית כזאת. כשראיתי את זה הייתי מוקסמת לגמרי, ותהיתי איך לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו אף פעם: איך יוצאים הבקבוקים מהכלובים?
לא נראה לי שזה יעזור לך למונית הכסף.
נכון, לפני שבוע שאלו מישהו – נראה מהנדס תוכנה – מי היה החבר של חומוס בזהו זה

בורגול!
בחיים לא הייתי יודעת.

ממתקים

למה לא לגמור את השנה הזו באווירה חיובית, לשם שינוי?
אז הנה כמה דברים ששימחו אותי בשבוע האחרון:

1. החדש של וודי אלן, מה שעובד, שם לא משהו, תרגום מילולי ל-Whatever Works, עם לארי דייוויד, אותו אני שוקלת כמחליף של ד"ר האוס. כלומר אם כבר מיזנטרופ וקרצייה, אז למה לא ללכת עד הסוף, ולסבול עד מוות מהחיים המשותפים איתו? צפיתי בסרט היום בהקרנה מוקדמת, ונהניתי מחלקים גדולים ממנו. כעיקרון, אני לא אוהבת סרטים עם סופים טובים, ו/או דאוס אקס מכינאיים, כי מה, הרי אני חיה כבר כמה שנים ויודעת שזה לא קורה בחיים, לפחות לא בחיים שלי, כך שהסופים הנוראים האלו, בהם הכל מסתדר פיקס, זוגות זוגות בתיבת וודי, לא נראים לי. ובכל זאת, הלארי דיוויד הזה, בן דמותו של אלן עצמו, מרשים מאוד. ויש גם את הילדה הזו, נו, ההיא מלהתחיל מחדש, אוון רייצ'ל ווד. למעשה סיפור פיגמליון וגאלתיאה המתרחש בניו יורק, אגדה אורבנית שכזו, אבל מרירה ומודעת לעצמה, וכרגיל, עם אלמנטים מחייו האישיים ומתיקו הרפואי של אלן. אה, ועם פטרישה קלרקסון בה התאהבתי באנשי התחנה.
ארחיב במועד. יש הרבה עניינים איתו.
מתי עולה? ב-8 באוקטובר.

whateverworks
זה כנראה צילום מהלוקיישן. שימו לב לשפת הגוף של הנערה

2. מחר עולה עג'מי, אחד הסרטים הישראליים המדוברים של השנה, ללא ספק הסרט שאראה בקולנוע בראה"ש, אם לא מחר.

3. הגרסה חדשה למסנג'ר יפהפייה, לא (אוקיי, מי משתמש במסנג'ר, מי? אני)?

mesnew

4. גמרתי לקנות מתנות, מילאתי דלק וניפחתי אוויר בגלגלי הזבוב. אני מוכנה לצליחת הפקקים.

5. כמו בכל פעם שיש רמז לרוח סתיו אני נזכרת בשיר porque te vas ובסצינה מקריאת העורב.
זה הזמן לצפות בסרט שוב.