שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

התקף חרדה, הקאמבק

ההתקף הראשון המפורסם של טוני סופרנו ואלו שבאו אחריו הפכו את התקפי החרדה למגה-קוליים. אם הארכי-קרימינל של ניו ג'רסי סובל, גם לנו מותר. אני נהניתי מהתחושה המקסימה הזו שנים רבות לפני שנולדה דמותו. בהתחלה הייתי משוכנעת שמדובר בהתקף לב. הייתה לי אפילו כרטיסיה לניקובים בחדר מיון, וניצלתי אותה עד הסוף. הם היו מזנקים בתקופות מלחיצות בחיי, ובמשך השנים למדתי לזהות אותם, ובעיקר לחיות איתם, והתמדתי לטפל בעצמי: כשזה קרה מיהרתי לחזור הביתה,  חוף מבטחים מבחינתי, לשכב, לנשום נשימות קצביות ועמוקות, להסדיר באופן זה את הדופק, ולא לחשוב על שום דבר; לדעת שמדובר בהתקף חרדה ותו לא. באותן שנים חבשתי ספסלי המתנה של פסיכולוגים, שכמובן לא פטרו אותי מהצרה. הכל לבד.

לרוב, כנרמז, ההתקפים היו מגיעים כשהייתי לבד מחוץ לבית. כמה פעמים, בתחילת דרכם של ההתקפים אפילו במערכות עיתונים בהן עבדתי: ברור שאיש לא ידע, הייתי אוספת את עצמי משם בו-ברגע, החוצה. לפני כמה שנים זה קרה בארוחת ערב אצל חברים, אחרי הפסקה ממש ארוכה, ואין לתאר את המבוכה שאחזה בי. באחרונה, בגלל איזשהו תהליך כתיבה מאוד תובעני רגשית, שכרוך בחיטוט במורסות שמעולם לא הגלידו חוזרים הללו מדי פעם, בלי אזהרה. כהרגלם.

האחרון בא להתארח השבוע, אחרי יום ארוך וטעון בשלל פגישות משמעותיות ומגוונות. דווקא הפגישה האחרונה של אותו יום הייתה צריכה להיות הקלילה והפחות מאיימת מכל השאר, אבל אז זה קרה. אף שידעתי, כמובן, שמדובר בהתקף חרדה – הרי הסימפטומים מאוד קלים לזיהוי מבחינתי – ואף שניסיתי לאלף את עצמי בינה, לנשום עמוק ולצאת מזה לבד, כדרכי, על מנת להמשיך במפגש, לא הצלחתי, מחמת הפדיחה והבושה של החשיפה הלא צפויה לעיני הצד שכנגד שלא מכיר אותי מספיק כדי לחוות את התענוגות האינסופיים שמזמנת חברתי. זה נגמר בכך שהלכתי הביתה באמצע. מה זה הלכתי, ברגליים כושלות הגעתי לקטנוע ועליתי עליו. באותו רגע התחילו להיעלם הסימפטומים: הידיעה שאני צריכה להתרכז בכביש, והמחשבה שאני נוסעת הביתה להתבודד עם הבושה הועילה לי.

הגעתי בשלום, הודעתי לצד הנדהם שהכל בסדר, וזהו. הערב עבר, הלילה הגיע, ולא הצלחתי להירדם: השילוב של עייפות נוראית, שהרי חוץ מהיום המפרך, הטלטלה שהגוף עובר, קוצר נשימה, רעד, וכו', מתישה מאוד, והאדרנלין שעדיין המשיך לשעוט בכלי הדם, הובילו לליל נדודים.

אבל זהו, הכל עבר, ואני ערוכה להתקף הבא. אני כן, אבל מי שנאלץ להתבונן במחזה הביעותים עדיין בהתאוששות ואין ספק שיעבור עוד זמן רב עד שתפונה לי שעה ביומן הפגישות הצפוף. לא נורא, תמיד אוכל להתנחם בכך שאצל טוני זה היה הרבה יותר דרמטי וקיצוני.

רישיון לערוג

מה שצריך היה לקרות לי בגיל 16 בעולם אוטופי קרה עכשיו, לא מעט שנים לאחר מכן.
יש לי רישיון לאופנוע. קטנטון, פעוטון, אבל רישיון אמיתי, כמו של גדולים (בני 16). זה לא היה קל, זה היה מאוד קשה ומלא תקלות ועניינים ובכיות, אבל עשיתי את זה בנחישות ובאובססיה, כמו שאני יודעת כשאני רוצה משהו מאוד מאוד מאוד.

הכל התחיל פה, עם סיפור התיאוריה המורכב.
אחר כך היו המון המון שיעורים. חלקם הלא מבוטל מיותרים.
או-אז היה טסט ראשון, בו נכשלתי, עובדה שהובילה להתמוטטותי המוחלטת ולשיבזון בן יומיים.
אחר כך הייתה תאונת היד השבורה.

זה המקום לציין, בחשיפה ראשונה, שזה קרה לי על המגרש במשרד הרישוי בחולון, לפני הטסט השני. נפלתי, עשיתי את הטסט, הגעתי לחדר מיון, נכשלתי.

אחרי שבועיים של גבס+מלחמה ברשויות, הגעתי ביום שלישי האחרון לטסט השלישי ועברתי.
אני כותבת כלאחר יד "עברתי" אבל רישיון היה אחד מאבני הנגף שלי כל החיים, לא תיארתי לעצמי שאי פעם אצליח לעבור את שני המבחנים הללו, תיאוריה וטסט. לא בגלל שאני מפחדת לרכוב/לנהוג, בכלל לא, אלא בגלל מורא הבחינות וההצלחה המזערית שלי בהן כל חיי. אז למדתי הרבה, הרבה יותר מכל בן אנוש שאני מכירה, אבל אני אחרי זה, ואני, כמה שזה יישמע מוגזם או דרמה-קוויני, מתהלכת כבחלום. לפעמים באמת הייתי מתעוררת מחלומות בהם נהגתי, והבאסה הייתה גדולה.

אינפו: הרבה כסף עלה לי הסיפור. כל טסט עולה 510 שקלים (כולל שיעור כפול אותו עושים לפני כן, על המגרש בחולון ובמסלולי הטסט) + אגרה – 120 ש'. כלומר, שלושת הטסטים עלו 1,890 ש'.
כל שיעור עולה 80 ש'. לא, על השאלה כמה שיעורים עברתי אני לא רוצה לענות. אפילו לא לעצמי. לידע כללי, הממוצע הוא עשרה.

בין הטסט הראשון לשניים האחרים החלפתי מורה. המורה השני בו בחרתי (איציק ל"אופיר") מלמד ביפו, ליד בלומפילד, על מגרש שנראה אחד לאחד כמו המגרש החולוני (חשוב מאוד!), והשיעורים נערכים במסלולי הטסט השונים.

מסקנה קריטית (לאנשים שלא נחנו בכישרון מולד, או אפילו ביכולת בינונית, אלא למאותגרים קצת יותר): למדו במגרש הנראה כמו זה החולוני, ותרגלו את מסלולי הטסט האמיתיים.

ואני? אני באופוריה. משחזרת שובשוב את רגעיי הגדולים, כאילו הייתי רוקי הרץ על המדרגות, או מטאדור שהכניע שור זועם. וחי נפשי שאני לא מגזימה.

dvoritavra

שברתי… (3) – איכילוב משיב

שש שאלות היו לי לסיכום סאגת יד הנפץ.
שלחתי את הפוסט לדוברת ביה"ח, אביבה שמר, וקיבלתי תשובות מד"ר רוני גמזו, מנהל ביה"ח הכללי, מרכז רפואי ת"א.
אני חוזרת על השאלות ולאחריהן התשובות של ד"ר גמזו.

1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
"מציידים כל לקוח שעושה בדיקת רנטגן אלקטיבית, לא דחופה מהמיון. אבדוק אם ניתן לעשות זאת. יש הבדל מהותי בין התפעול והמשמעות של שני המצבים".

2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
"מבחינת סודיות רפואית זה לא פשוט. אינך רוצה שכל בדיקה שלך תגיע לכל רופא. יש לזה ודאי פתרון טכני אך מורכב. נבחן זאת. רופא של כללית יכול לראות בדיקות שנעשו בביה"ח של כללית, זה אותו גוף".

3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
"בתעריפון משרד הבריאות זה עולה יותר אבל קבענו סכום נמוך יותר. צדק מי שכתב ב-talkback שהדיסק הראשון הוא ללא תשלום, זה נכון למי שמגיע לבדיקת צילום בלבד כבדיקה אמבולטורית. הגישה לצילומים בחדר מיון דומה לאשפוז ואיננה כלולה. נבדוק שנית גם את המדיניות שלנו בעניין זה".

4. מה זה "קרן מחקרים"?
"לבתיה"ח הממשלתיים מערכת תפעולית נוספת פנימית שנקראת תאגיד הבריאות, קרן מחקרים לשעבר. השם הזה צריך להיעלם מהעולם. בכל מקרה הכל איכילוב, ורק איכילוב".

5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
"צר לי מאד על האבחון השגוי ע"פ דבריך, אנחנו נוכל לבדוק את המקרה את תמסרי לנו פרט מזהה".
(אממ, יש לי יסוד סביר להניח שהקלדת הצירוף "דבורית שרגל" במחשב ביה"ח תניב תוצאה אחת בלבד. סזאם – היפתח).

6. מה מוסר ההשכל?
"מוסר ההשכל הוא שיש מה לשפר. העובדה היא שאנחנו מאוד רוצים לשפר. הכלי הוא הקשבה אליכם ועשייה מכוונת לשיפור. האמת היא שיש לנו מרכז רפואי מצוין שיש עוד הרבה מקומות בו לשפר. ונשפר!"

שברתי את היד (2) או: חלם באיכילוב

נכון, בעזרת סחטנות רגשית זולה ויבבות על ששברתי את היד הצלחתי לעורר את רחמי הציבור, לזכות לנזיפות על נסיונותיי להיות easy rider, לקבל מנות עזרה מכמה וכמה תואמות פלורנס נייטינגל, ולהרגיש כמה ימים מה זה להיות מוגבלת, מנוטרלת, נזקקת.
 
אבל הכל השתנה אתמול, עת הלכתי לביקור אצל האורתופד, כפי שצוויתי על ידי המיונאים מאיכילוב.

שלישי, ארבע
הד"ר מעלעל בניירות מביה"ח, מתעצבן: "אני לא מבין אף מילה. תביאי לי את הצילומים מבי"ח".
אני: "מה, אתה לא יכול להיכנס ולראות במחשב?"
ד"ר: "לא באיכילוב".
אני: "אבל למה לא נתנו לי מלכתחילה?"
ד"ר: "כי לישראל יש דרך מיוחדת להתמודד עם זכויות הפרט".
אני: "אוףףף".
ד"ר: "אני לא אתפלא אם בכלל אין לך שבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה".
אני: "טוב, אנסה להגיע לאיכילוב עכשיו, ואם יהיה פתוח במחלקה, אחזור".

(לוקחת מונית לאיכילוב. השעה ארבע ועשרים)
לפקידות הקבלה ברנטגן: "אני רוצה את הצילומים שלי".
פקידות: "עכשיו?? תבואי מחר".
אני: "עשו טובה, כבר הגעתי".
פקידות: "אין מי שיוציא לך. הוא עובד עד אחת וחצי".
(יוצאת, מקללת, חוזרת הביתה להזמין תור לרופא למחר)

רביעי, בוקר
שמונה בבוקר. תקתקתק, אני ממהרת לאיכילוב.
מבקשת מהפקידה דאתמול את הצילומים. לא, מתברר שהיא לא הפקידה הנכונה. הנכונה הלכה לרגע. שמונה בבוקר, קפה, נו, מה קורה לך. ותפסיקי לנדנד. אמרנו לך שהיא תכף תבוא! מחכה עשר דקות. היא מגיעה עם נס קפה דלוח.
אני מבקשת את הצילומים.
פקידה: "50 שקלים".
אני: "אה? למה? דיסק לא עולה חצי שקל?"
לוקחת הפקידה את השטר ומכניסה למעטפה. על המעטפה היא כותבת "לקרן מחקרים".
מה? מה זה צריך להיות? מי ביקש לתרום לקרן מחקרים? מה זה "קרן מחקרים"? איזה תשלום מכובס תרמתי כאן, ולמי? ולמה בכלל צריך לשלם על הצילומים הארורים?

זוכרים את הימים בהם הייתם יוצאים ממכון הרנטגן עם שקית ענקית ובה התצלומים שלכם? תשכחו מזה. רק אם האורתופד של קופ"ח יבקש – וסביר שהוא יבקש – יעלו לכם את התצלומים על דיסק, לא לפני שיטרטרו אתכם על פי שעות העבודה הביזאריות של צלמי הדיסקים באיכילוב, לא לפני שתיתזזו: אורתופד/ביתחולים/אורתופד.
אני מחכה 35 דקות ומקבלת את הדיסק.

yadi
יד הנפץ היקרה

רביעי, אחה"צ
מגיעה לאורתופד, הוא מסתכל על הצילומים ולא רואה שום שבר לדבריו.
יאללה, להוריד את הגבס. הוא נותן לי הפניה למוקד חירום. נשארו לי שעתיים עד שבע בערב, שעת פתיחת המוקד. אני לא מאמינה לאושר שנפל בחלקי.

רביעי, ערב
מגיעה למוקד, אורתופד מס' 2 מתבונן בדיסק הצילומים היקר, וגם הוא לא רואה שבר. מגיעים לחדר הניסור, והמסור האימתני מכניע את הגבס עצום המידות שלי. יואו, איזו הקלה, אבל אאוצ', כואבת לי היד. נקווה שזה זמני, עד שתחזור לעצמה.
בינתיים אני לא יכולה להפעיל לחץ על שורש כף היד, אבל היי, אני יכולה לעמוד תחת מים זורמים ולהפעיל אותה כמעט כרגיל. יופי, יופי שנגמר ככה. מה בכל זאת יש לי ביד? נראה בביקור הבא אצל האורתופד, ביום ראשון.
[
]
שאלות סיכום לאיכילוב
1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
4. מה זה "קרן מחקרים"?
5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
6. מה מוסר ההשכל?