הבלקברי שלי ואני

ותיקי הקרבות זוכרים ודאי את מערכת היחסים הטעונה שלי עם סלקום. הקרב האחרון התנהל סביב העובדה שנורא רציתי לשדרג את המכשיר הגרוע שהיה לי, ולהצטרף לעדת חכמי-הסלולר. אלא שכל מיני מגבלות חוזיות לדעת סלקום מנעו ממני סמארטפון. ואז, יום שישי אחד, בשבוע האחרון של שנת 2010, הסתובבתי ליד דיזנגוף סנטר כשהסלולרי שלי צלצל. על הקו הייתה נציגת פלאפון ששאלה איך אפשר לגרום לי לערוק לשורותיה. ואני, נערה קלה להשגה ככל שרק אפשר לדמיין, אמרתי מיד:
– אני רוצה בלקברי.
– אין בעיה, ענתה הנציגה.  איפה תהיי בעוד שעה?
– איפה שתגידי, עניתי, בניגוד לכל כללי החיזור.
וכך רכבתי, לא מאמינה שזה קורה לי, לביתי שביפו.

תוך שעה  הגיע נציג פלאפון, סיפר לי על חייו, אני לא סיפרתי על חיי, הכל כרגיל, החתים אותי על כמה אלפי ניירות (לא קראתי. בסדר, אני אשמה, אני יודעת), ואמר לי שכבר ביום ראשון יגיע הבלקברי. וזה קרה, ממש כך.
כלכלית הייתה זו עסקה מצוינת, שלפיה אני גם משלמת הרבה פחות מאשר בסלקום, וגם יש לי את מכשיר חלומותיי, בלקברי 9300.

מאז עברו חודשיים וחצי במהירות מסחררת כדרכם של חודשיים וחצי, וכל יום אני יודעת קצת יותר על הביבי שלי. מה שכן, בדבר אחד אין כנראה הבדל בין כל חברות הסלולר: זמן ההמתנה למוקדן. גם האופציה של החברה לצ'טט עם המוקדן באתר במקום להחזיק את האפרכסת ביד (כן, עדיף את ההמתנה למוקדנים לעשות מבזק) גרועה ביותר, והמצ'טטים הם כנראה עובדי הניקיון שבזמנם החופשי מצווים גם לענות לצ'ט.

גדולתו המרכזית של הביבי (על שלל דגמיו כמובן) היא הזמינות האינסופית בכל רגע נתון לכל דבר ולכל אחד. כדי לקרוא מיילים לא צריך להתחבר לרשת בשום מקום בעולם. ואם כבר רוצים להתחבר לרשת, זה קורה במהירות ובקלילות, והכל בתוךך חבילת הגלישה היעילה והחסכונית.
וכך אני קוראת חלק גדול מהיממה מיילים. כלומר רק במצבים ספורים בחיי אני לא. כן, אני לוקחת את הביבי לחדר השינה, ואת שנתי הקלה אני מתבלת בקריאת מיילים גם בשעות הקטנות.

הביבי מתאים לקונטרול פריקס, ולכל מי שמשוכנעים שבמייל תגיע ההצעה שלה חיכו כל חייהם, אהבת החלומות, ההודעה על הזכייה בלוטו או על כך שקונים מהם את הסטארט אפ שלהם, ומה לא.

עוד דבר: בישראל רק חמישה אחוזים מבעלי הסלולר אוחזים בבלקברי. עוד סיבה שהפכה אותו לנחשק בעיני. אני מרגישה שייכת ליחידה אקסקלוסיבית, חטיבה של אנשים שלא מסוגלים להרפות לרגע, שחייבים להיות מחוברים למה שמהווה לכאורה את החיים שלהם בכל רגע נתון. אבוי לבושה, אוי לפדיחה, אבל בנאדם צריך להודות במגבלותיו. אז הנה, אני מודה.

מה עושות נשים בסרטים?

שלושה קריטריונים ברורים ומובהקים קובעים מהי נוכחות נשית חיונית בקולנוע.
הם נקבעו במבחן בקדל, שנוצר על ידי אליסון בקדל בקומיקס שלה, Dykes to Watch Out For, ב-1985, אבל הוא תקף היום יותר מתמיד.
סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים (כדי להיות מוגדר כסרט בעל נוכחות נשית ממשית):

1. צריכות להיות בו לפחות שתי נשים
2. המדברות אחת עם השנייה
3. על משהו אחר מלבד גבר/ים

לא ייאמן כמה סרטים לא עוברים את המבחן הפשוט הזה, וכמה הדברים לא השתנו מאז שנוצר, לפני 25 שנים.
ומה הוליווד עושה למען שינוי כלשהו? כלום.
סרטים גבריים במרכאות הם סרטים רווחיים, אז מה צריך יותר מזה?

(דרך הפוסט בראומה על הקמפיין הבאמת אידיוטי שנועד לעורר מודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד).

אוף, גם בגיל 60 צריך להתענות בדייטים

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

GAP דה Mind

אהבתי את גאפ הרבה שנים. ג'ינס, מכנסי חאקי, טריקו עם וי ארוכות, קצרות. באטלדרס שחור קצר ומצוין שמלווה אותי כבר כמה חורפים, תיקי גב, גופיות, טייטס.
גאפ עונה על צרכי תלמידת התיכון שבי. הטעם שלי, שעבר תהפוכות לא מעטות במשך השנים, חזר והתייצב על הקאז' הגאפי. הקטנוע בחיי רק חידד את אופנת הנוחות היוניסקסית והעובדה שאני לא צריכה ללכת יותר למשרד כדי לעבוד הותירה את כותנות הכפתורים והמכנסיים המחויטים עמוק בארון החדש שלי.

כל סיבוב בניו יורק היה מלווה בהמון שעות גאפ – חנות הפתעות עצומת מימדים שתמיד יכולתי למצוא בה מציאה חסרת תקדים (חולצת טי ב-9.99$ נראתה לי תמיד המבצע של הלייף). בקיץ האחרון לא יכולתי לטוס, וביקשתי משם חולצת טריקו אחת, רק כדי להיזכר בניחוח ובמגע הטריקו הרך, שאין פה.

TS

קיבלתי שלוש וכיסיתי בהן את הקיץ. כ-12$ האחת.

ואז הגיעה גאפ לארץ. באוגוסט לירושלים, אבל לא העליתי בדעתי לנסוע, בכ"ז, יש גבול, והוא עובר ברכבת צפון, ולפני שבוע לתל אביב, לקניון עזריאלי. חיכיתי שיעברו כל אירועי הפתיחה, ודשדשתי לשם. ממילא לא התכוונתי לקנות כלום (משטר חירום), אבל רציתי לגעת, לראות מה חדש, איך התחושה, מה המחירים, אם יש אנשים, ואם זה בדיוק כמו שם.

מספר הקונים היה סביר. פחות או יותר כמו כל חנות שוקקת בקניון בנוסח קסטרו או זארה. המוכרים לא נתנו לי להלך עשרים שניות בלי לשאול אם אני צריכה עזרה, אולי בגלל הסלולר שלוף המצלמה. היו שם איזה שני ג'ינסים מליין 1969 שהייתי מודדת בימים כתיקונם, וגם החולצות הארוכות עם התקתקים האלו לטעמי הן, אלמלא היו עולות 90 ש'.

הסתכלתי בקנקן, והבנתי שזה כמו לשתות יין סביר בכוסית פלסטיק, אקט שמשבית כל תענוג אופציונלי מהמשקה. מה שהכי הפריע לי, חוץ ממחירי הטי שירטס, זה הצופף. נראה לי סביר שגאפ מכתיבה לשלוחותיה בעולם מה צריך להיות מטראז' החנות ולכן קצת תמהתי למראה צפיפות התצוגה פר מטרים רבועים. אולי הסבירו לגאפים שהישראלים אוהבים להתחכך ולהצטופף בחללים קטנים.

gap

גאפ עזריאלי

gap_store

גאפ ניו יורק

מה חסר, חוץ מחלל? אתר לחנות, או לשתי החנויות הישראליות, Gap Body בפנים והשדרה החמישית בחוץ.
אני רואה שלא תהיה לי ברירה אלא לקנות כרטיס ללה גווארדייה ניו ארק.

10 מגה? בול

זה התחיל בהודעה של בזק בחדר המדרגות ובתא הקולי שלי:
הגענו אלייך, כן אלייך, עם הטכנולוגיה החדשה שלנו, NGN – next generation network. הדור הבא זה אני, ומה זה שמחתי, מה גם שיום השדרוגים, שהיה צריך להיות יום עם תקלות בקו, עבר בשלום.

אחרי כמה ימים התקשרו אלי אישית מבזק, וסיפור לי ששדרגו לי למהירת עשרה Mb (עד כה זחלתי ב-4). שוב שמחתי. רק ביקשו ממני שבתום 48 שעות אתקשר לספק, ואגיד לו ששדרגו.

אף זאת עשיתי, ובבזק בינלאומי אמרו לי שנכון, לא מספיק לשדרג שם, צריך גם כאן, וזה אפילו יעלה לי פחות (85 ש' בחודש עם התחייבות לשנה). מסקנה – הכל נהיה זול עם השנים, מה שאומר שאוטוטו אוכל להזריק בוטוקס.

אז זהו, יש לי עשרה Mb. עכשיו נראה איך זה זז.
בערך 24 שעות עברו מאז המהפך, ו – אם לא הייתי יודעת לא הייתי מרגישה. כלומר אולי קצת. נכון, יש עמודים ואתרים שעולים במהירות, ויש כאלו שנתקעים להנאתם ומתמהמהים, כאומרים – מה אכפת לי מהעשרה Mb שלך.

ynet עולה באפס זמן. הארץ עולה קצת פחות מהר, אבל התנועה בתוכו מהירה. גם נרג' אוקיי, אבל וואלה לוקח תזמן. NYT? ככה ככה.

זה לא שאני מתלוננת, סה"כ קיבלתי מתנה ואני לא בודקת בשינייה, אבל להגיד שאני גולשת עכשיו במהירות שהיא פי 2 וחצי מאתמול? הו לא.

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.

מצאתי אותו

פעם כתבתי קצת על הראשון שהוא האחרון, ולא עלה בדעתי לחפש את עקבותיו. אולי זה היה מפחיד מדי, לחזור אחורה לאפלה שנותרו בה רק שלדים. אבל דווקא היום נתקלתי בשם שלו, זאת אומרת, במישהו שנושא שם זהה, והחלטתי לחפש. נו, לא צריך להגזים, גם כן חיפוש. תוך שני אנטרים בגוגל מצאתי.
מה מצאתי? הכל. תמונות עדכניות ותמונות מהעבר. ייתכן שאפילו אחת שאני בעצמי צילמתי. אולי אותה, אולי דומה לה.

מהתמונות התברר לי שהוא אכן נשאר עם אהבת נעוריו, אותה אחת שנטש לפרק זמן מצומצם מאוד בו היינו, באיזשהו אופן מעורפל ולא ברור לי, ביחד.

זה היה אחרי הצבא, שם היכרנו. לא ממש הבנתי אז (ולא שהיום אני מבינה) איך אנשים חיים ביחד, אבל ניסיתי. אלא שתוך זמן קצר הוא מאס בי ובתל אביב, וחזר לחיק הטבע. עדיין ניסיתי לתחזק את הדבר איזו תקופה. נכשלתי.
אחר כך חלמתי עליו ודיברתי עליו שנים. שנים. בסוף גם זה נמוג. נשכח.

מהתמונות אפשר ללמוד הכל: כמה ילדים יש לו, ובאיזה מקום טייל בקיץ האחרון, ובקיץ של לפני שלוש שנים. ובמה מצטיינים הילדים שלו. ובני כמה הם. ואיפה הוא עובד.

ואיך הוא נראה (בדיוק אותו דבר, רק עם קרחת שקיומה העכשווי היה כבר אז צפוי גנטית).
ומה, הייתי יכולה לחיות חיים אחרים אִם?
ברור שלא. כי לא הייתה שום אופציה לאף "אם".

נקלעתי לאיזשהו סדק בזמן ובמהלך החיים המתוכנן שלו, פרפרתי כמה פרפורים, תוך שאני יודעת, כנראה, שימיי קצובים, וזהו, נפחתי את נשמתי דאז.

הכי נורא זה לדעת שלא הותרתי אפילו בדל זיכרון שם. סתם הבהוב קצרצר וחסר משמעות.

dvorit22
אני. שם. אז

עדכון, 3.9: עוד שני פוסטים על פרידות שכתבתי בעבר.
(פרידות, ובעקבותיו עוד אחד, על רוח רפאים).