הקולנוע שלנו 3 – יש שם!

זה עתה התבשרתי ששם העמותה שלנו אושר.

קבלו את:

רשומון – מאגר המידע האינטרנטי של הקולנוע הישראלי, תל אביב

ותודה רבה לפיני, שהעלה את הרעיון לרשומון (בקולנוע שלנו 2) וליגאל שתיים, שיעצב לנו את הלוגו.

מה עוד חדש?
לפנינו כמה פגישות חשובות בשבועות הקרובים, ומאחורינו שיחת רקע עם מתכנתי העתיד.

לפרקים הקודמים
הקולנוע שלנו – 1
הקולנוע שלנו – 2

הקולנוע שלנו – 2 (וגם: בתי הקולנוע בעזריאלי נסגרים)

מה קרה בשבוע החולף?

1. עשרות אנשים, בין אם מבכירי התעשייה ובין אם קוראי הבלוגים הציעו את עזרתם בהקמת המיזם.

2. דחינו שתי הצעות להתראיין, פשוט כי אנחנו בתחילת הדרך ועוד אין לנו מה לומר, למעט הדברים שכתבנו.

3. הבוקר קיבלתי מכתב מרשם העמותות, שהשמות שבהם חשקנו לעמותה בלתי קבילים.
השמות אותם כתבתי בבקשה הם "הקולנוע" ו"הקולנוע שלנו". וזה, גם מאחר שכבר רכשנו דומיינים הנושאים את השם hakolnoa.
כה כותבת רע"נ פיקוח וניהול: "השמות המוצעים דומים עד כדי הטעיה לשמותיהם של תאגידים אחרים הרשומים כדין, אבקשכם להציע חלופות אחרות לשמה של העמותה".
יש רעיונות?
לא רק זה לא נשא חן בעיניה: "לעניין מטרת העמותה: המטרה הינה כללית מדי, נא לפרט את המטרה ולהבהיר כיצד בכוונתכם ליישם בפועל את המטרה".
נו טוב, אפרט לה איך מקימים אתר. מה לעשות.

——————-
Another one bites the dust
גם קומפלקס בתי הקולנוע של גלובוס בעזריאלי עומד להיפרד מהעולם, ובמקומו ייפתחו סניפים של רשת H&M.

ביושבי כמבקרת קולנוע הייתי מבלה די הרבה בגלובוס עזריאלי. בעיקר בשבתות בבוקר ובאחה"צי שישי. הייתי צריכה להשלים את כל ההקרנות בהן לא הייתי באמצע השבוע, בגלל מחויבויות עבודה אחרות, כך שיצא שלא פעם הייתי מבלה בבתי הקולנוע שם בהקרנות יחיד כמעט. אני, הסדרן הקבוע והמבוגר ששימש גם ככרטיסן, ובמשך הזמן למד לזהות אותי ולא ביקש ממני לפתוח את התיק, ועוד איזה אדם אחד או שניים, שלא היה להם מה לעשות בשישישבת, או שסתם היו חובבי התבודדות כמוני.

azrieli
בגדים, בגדים בגדים. עזריאלי

תנאי ההקרנה היו לא ממש אטרקטיביים, ובחלק מהאולמות נשמעו הדי הסאונד מהאולם השכן. ריחות הטחב והאוויר המעופש לא נעדרו (כמו בעוד בתי קולנוע בתל אביב), ובקיצור, לא היה כיף גדול במיוחד. מצד שני, סיינפלד היה שם, בהקרנת הסרט שלו, אז בכל זאת נו, לפחות שטיח אדום אחד נפרש על רצפת הקומפלקס.

כה לא אהבתי את בתי הקולנוע האלו, עד שמהרגע שעזבתי את תפקידי, לא פקדתי אותו יותר.
וזה מצער, כי במקום כל בית קולנוע שנסגר בישראל יצוצו עוד עשר חנויות בגדים או רשתות קפה. לא, אני ממש לא שמחה לאידו של המקום, ולא הייתי רוצה שזה יקרה. רק דמיינו, קניון בישראל, מה בישראל, בתל אביב, בלי רשת בתי קולנוע בתוכו. איזה עוד מאחז תרבותי נשאר שם? שני סניפים של רשתות ספרים, אחת סטימצקי, שנייה צומת, ועוד חמישים אלף חנויות בגדים, נעליים ובתי מאכל וסופרפארמיה. רע, רע מאוד.

—-
נערי חנות חיות המחמד
ההופעה של הפט שופ בויז היא מחרתיים, בשלישי בערב בגני התערוכה. שותפי לאירוע הבריז היום. מישהו/הי מעוניין/ת לרכוש את כרטיסו (299 ש')?
לא, אין צורך להתלוות אלי. ההופעה היא ממילא בעמידה.

עדכון, שני, 19:38: נמכר.

יש פה מישו מוורדפרס?

(כל האחרים ישתעממו מוות, אז אפשר לוותר)

רוב הזמן אני מרוצה מהבלוג.
בשבועות האחרונים לא.

הכל התחיל כששדרגתי גרסה. מאותו רגע הצ'טקמקה בוקסית ההפניות לולווט. כאילו נתקנא הבלוג בכך שיש פה הפניות לבלוג השני שלי, והחליט לנקום.
עד כה לא הצלחנו (מי שישמע, "הצלחנו", יותר התומכת מאשר אני) לפתור את הבעיה.
ולכן, בכל פעם שאני מישירה מבט לימין, אני מתעצבנת.

אבל זה עוד כלום.

בימים האחרונים אני לא מצליחה להעלות פוסטים מהבית. כלומר, כשאני מנסה לשמור טיוטה, או חלילה לעשות תצוגה מקדימה, אני מקבלת את הודעת הניתוק הזו, כאילו העמוד לא קיים, כאילו אין אינטרנט, אבל ברור שיש. בבתים אחרים, ועל ידי אנשים אחרים – למשל עכשיו – הכל עובד כמו חיה.
זה קורה בשני המחשבים שלי בבית, בשני הדפדפנים, בכל אחד מהם. עשיתי במחשב נקיונות שחבל, לא הותרתי אבן לא הפוכה. לא רק זה, אפילו אתחלתי את הדפדפנים. כלום לא עזר.

בסוף בא א. טכנאי המחשבים, ניקה, סובב, קימט, ואמר שהוא חושב שזה הראוטר. אתחלנו גם אותו, לא עזר. אה, ברור שגם את הקספרסקי השבתנו.

דיאגנוזות עכשוויות:
1. הראוטר נדפק  (מחר אחליף)
2. GOdADDY  המארח את הבלוג, נשחק.

נראה מה יהיה אחרי החלפת הראוטר.

איזה מזל שאני עושה הערב בייביסטר.

++

עדכון, שבת,11.7, 18:55. אחרי 24 שעות עם הראוטר החדש, ככה"נ בו הייתה טמונה הבעיה. עכשיו הכל מצוין. טפו טפו.

תודה לכל היועצים.

ארוחת בוקר עם ג'ף pulver

טרם החלטתי אם לכתוב את שמו פולבר או פאלבר, אז החלטתי ללכת על הגרסה האנגלית וזהו.

סוף סוף הגעתי לאחד האירועים של הג'ף, ארוחת בוקר בארומה אשר בבית התפוצות. איזה גאון צריך להיות, להקים סניף של ארומה בסמל הלאומי הזה. זה נראה לי כיבוש מוחלט של הציונות.
יחסית להתמנגלויות שהיו שם עשיתי מעט מאוד, אבל יש לציין שרוב הזמן, יותר משעתיים בהן ביליתי במקום, דיברתי או הקשבתי לאנשים. הישג די נכבד עבורי, מאחר שבמקומות כאלו ובסיטואציות דומות אני קמלה לאטי.

לא זו אף זו, הצלחתי להחליף, בסיוע מתווכים נמרצים, אחד מהם חבר פייסבוק קרוב, שני רבעי משפטים עם חתן השמחה, ואף לקבוע איתו טנטטיבית פגש קצרצר בחמישי הקרוב, בסייעתא דשמיא, אמן כן יהי רצון.
מה אני רוצה ממנו? שישמע על אחד המיזמים אותו אני נושאת בחיקי זמן לא מבוטל.

חוץ מזה לא ממש שתיתי או אכלתי, לא צריך להגזים, אבל המצאתי מושג חדש: "בין כרטיסים", או, "Between Cards", כפי שאמרתי ברוב חשיבות למי שהתעניין.

מה משמע בין כרטיסים? או. בדיוק כמו שיש מצב של "בין עבודות", או "Between Jobs", אבל יותר טוב. יש לי ארבע חבילות כרטיסי ביקור שנותרו ללא שימוש. וזה למה? החלפתי מס' סלולרי, החלפתי הגדרה, והחלפתי את כתובתה של ולווט. הכתובת תתחלף שוב בקרוב, אלא שאין לי עוד את הכתובת החדשה והיפה, ממש לא באשמתי, כך שאני עדיין לא יכולה להדפיס כרטיסי ביקור חדשים.

למזלי הרע היו לי כמה אירועים בשבועות האחרונים בהם צריכה הייתי לחלק כרטיסים, אבל לא יכולתי. לחלק את כרטיס הביקור הישן עם שפע קשקושים עליו נראה לי רע במיוחד.
אז זהו, אני בין כרטיסים. סלחו לי.

pulver
מתמנגלים, שותים, מחליפים כרטיסים ומתבוננים על המדבקות
שכל אחד הצמיד לעצמו על החולצונת

מי רוצה מדפסת חכמה?

מאחר שכמעט כל טקסט שאנחנו כותבים, לא משנה למי, מכיל בקרבו קישורים, ומאחר שחלק גדול מהטקסטים (בעצם לא יודעת איזה חלק, זה תלוי בתחום העיסוק) מודפסים בסופו של דבר, חשבתי על ההמצאה הבאה: מדפסת חכמה.

מה זה אומר, חכמה? שהיא תדפיס את הדרוש הדפסה יחד עם הקישורים, כלומר, זוהי הדפסה בכמה שכבות. נניח, בעמוד הראשון יש שלושה קישורים, הם ייצבעו אוטומטית בצבעים שונים, והדפים שאחרי העמוד הראשון, שיעוצבו אחרת (על ידי המדפסת) יכילו את הקישורים הדרושים.

ברור?
יש קונים?

כולך סתירות את

נעמדתי באמצע צומת שב"צ וקינג ג'ורג' המאדים כדי לצלם את הכרזה הזו.
("צמחונות מצילה חיים")
טיפשי, לא?

veg

בדיוק כמו

* לא להיחשף לשמש כל החיים אבל לעבור מאות צילומי רנטגן.

* לא לעשן ולנזוף בכל העולם ואז להסתגר למשך יומיים בחדר של שני מטר על שני מטר עם עוד שניים-שלושה מעשנים.

* להיות צמחוני ולאכול רק מוצרים אורגניים אבל לשבת מול המחשבים 20 שעות ביממה.

* לפחד לטוס אבל להפוך את הקטנוע לדרך חיים.

* להכריז על מיזנתרופיה גורפת אבל לנהל מערכות יחסים עם 2,000 קוראים.

No Date for U

דבורית שלום, קראתי, מעניין לי, פנויה למערכת יחסים לא רצינית??? שואל ברצינות. תגובה כזאת או אחרת תתקבל בברכה באס אמ אס, משם אבין מה הלאה, כלום, כוס יין, שוקולד בלגי, שיחת נפש, סקס פרוע, וכו וכו ….
ניתן לסמן בעיגול את התשובה חצי בצחוק, שלושת רבעי ברצינות

את ההצעה הזו קיבלתי היום, דרך הבלוג, ועניתי שבאמת תודה, אבל אאלץ לוותר.
הדברים ברורים עבורי לגמרי: המונח "דייט" לא קיים בחיי. מבחינת משאבי אנוש התופעה הזו היא גזלנית האנרגיות מספר אחת. ראיתם פעם איך שעון מים רץ כשאתם פותחים את הברז? או שעון החשמל כשהמזגן מופעל? אותו דבר קורה אצלכם בנפש. השעון רץ, קילומטראז' מטורף נצבר, והכל על ריק. מיותר.

בדיוק כמו זכייה בלוטו או בטוטו, פעם בכמה זמן מישהו זוכה באיזה סכום מטורף, אבל תוך זמן קצר מבזבז אותו, לוקה במרה שחורה, נכנס לדיכאון, ועוד כל מיני רעות חולות שכאלו.

אני מדברת עם חברות, עם נשים על חייהן בפארק הדייטים ושומעת רק סיפורי זוועות. כל נסיונותיי להציע להן לתעל משאבים למקומות יותר פרודוקטיביים נתקלים בחומה בצורה, מתוך איזושהי תקווה שמשהו טוב, לכאורה, ייצא מאחד המפגשים הללו.

בדרך כלל ברור מתוך הדברים שאני כותבת ומהדרך בה אני מציגה את עצמי, שאני מחוץ למשחק (וכן, זה משחק ארור, אבל משחק), אבל לעתים מתעורר בי החשש שמישהו יחשוב אחרת. כשאני נפגשת עם חברים-גברים-קולגות, או מציעה להיפגש, אני נתקפת חשש לא פעם, שמישהו יחשוד שכוונתי אחרת. שיא השיאים היה לא מזמן, כשראיתי בשכונה מישהו שמחפש את דרכו, ורציתי לשאול אם אפשר לעזור לו, אבל חזרתי בי מיד, שמא יחשוב שכוונותיי אחרות.
קצת מוגזם, נכון, אבל זה סימפטום של פוסטראומה.

מודה, הייתי בגטודייט בעבר, והתקופה הזו, שנגמרה לפני כמה שנים, הייתה המזוויעה בחיי. ברגע שעשיתי קאט רווח לי פתאום, אפילו לנשום נהיה קל יותר. איזה כיף, פשוט מחליטים שלא, וזהו, העולם שוב מווריד.

והנה, מישהו שלא כל כך שם לב שאני לא במגרש בכלל מציע לי פתאום "מערכת יחסים לא רצינית". מה זה בכלל? מאיפה באה לעולם? ולמה מתכוון האיש בהצעה האטרקטיבית שלו?

אחסוך, למען טובת הציבור, את כל סיפורי הקח-תן והמקח וממכר שגברים ונשים מנהלים ביניהם היום, כשהכל כל כך נגיש לכאורה, והאינטרנט הוא שדה מרעה אינסופי לכל אחד ואחת (אם כי, נודה, הגברים הם הנהנים הגדולים מכך), אבל ההצעה הקסומה הזו היא רק דוגמה קטנטונת, והיא כלל לא אישית; אני אמרתי אמנם לא, אבל כמאה נשים אחרות, שוודאי וודאי רוצות "מערכת יחסים רצינית" ובטח קיבלו בו"ז אותה הצעה יגידו כן, בהנחה שהן אלו שיגרפו את הקופה, או לפחות יחיו באשליה שכזו לערב אחד שלם, כשלמחרת יחכו לסימוס הגואל, שאף פעם לא יבוא.

כשהאינטרנט יצאה לחופשה

לא חוכמה להיות בלי אינטרנט כשאת בטיול או בחו"ל, או בכלל יום שלם בחוץ. הבעיה הגדולה היא להיות בלי אינטרנט בבית. האינטרנט, כך התברר לי ביממה החולפת, היא שותפתי לדירה. לחיים. היעדרות של שותפה כל כך דומיננטית ופעלתנית שיבשה לי את סדר היום. העובדה שאני לבד בבית וששקט מסביב מתעצמת כשהאינטרנט יוצאת לחופשה מאונס.
וזה מה שקרה לי אתמול.

12:00
היא, או הכוח הקוסמי הגדול שמפעיל אותה לפחות התחשב/ה בי, ודקה אחרי שהעליתי את הפוסט היומי, פאף, נעלמה (אני רק מדמיינת את ההיסטריה שלי אם זה היה לפני). תחילה חשבתי שזה רק הג'ימייל שצנח. אחר כך בדקתי את הראוטר, ואז הרמתי את הטל' הבזקי כדי להתקשר לספקית, והנה, אין קו. אין לי טל' ואין לי אינטרנט. בעיה, לא? מתקשרים מהסלולרי לשירות תיקונים, 166.

אבל לא, כשמחייגים לשם מהסלקום, מגיעים לשירות של סלקום. לא לבזק. ולכן מתחננים למוקדנית שתושיע אותך, שהרי אין לך מס' טלפון להתקשר אליו, וגם לא אינטרנט לברר. בתום כעשר דקות היא הצליחה למצוא לי את המספר: 199.
אלא מה, כשמתקשרים לשם אומרים לך לפנות ל-166 – אבל אני ל א יכולה להתקשר ל-166 של בזק, כן? שוב, תחנונים לאשת השלוחה הראשונה שענתה לי, הבינה את המלכוד והעבירה אותי לשירות התיקונים. עוד כעשר דקות סלולריות עם בזק ומסקנה: באמת יש לך תקלה בקו! הטכנאי יגיע מחר, שישי. בין 10-12. רגע, התקלה היא בבית הוא בחוץ? אין לדעת. חכי בבית.

13:30
טם-טם-טם, מה עושים? אין לי מה לעשות עם הידיים פתאום. אין לי על מה להסתכל. במה לבהות. אולי לרחוץ כלים? כן כן, מיד, ולחפוף בצהריים במקום בערב? או, רעיון מצוין. והנה עברו 90 ד'. מה עכשיו? מממ. השעה שלוש עוד מעט. אקח את האופניים ואצא הפארקה.
ziporimpark

16:30
חזרתי מהפארק. אין לי אינטרנט. אין לי טל'. אוקיי, אני לא מתאפקת. ניקח את הלפטופ ונרד לקפה הסמוך. שעה ורבע, ואחר כך ליוגה. אוחחח, איזו הקלה. ממש כמו להשתין אחרי התאפקות ארוכה. מיילים, תגובות, קצת אתרי חדשות, יאללה, הגיע הזמן לצאת. הנזק זעיר: 20 ש' ללימונענע וטיפ.

20:20
חוזרת מהיוגה. טלוויזיה! יואו, קצב עוד נואם? זה התחיל בשבע! מה קורה פה?
יש לי את הפרק האחרון של לונדון פינת בן יהודה ביסמקס וגם תיקתק שורת מאחר הצהריים. ופרק אחד של רוק 30 (בסדר, שידורים חוזרים, מה לעשות). וגם לכתוב קצת. הרי יש לי מחשב, לא?

23:00
נעצמות לי העיניים, ואני צריכה לקום בחמש. גוררת את עצמי למיטה, כמה עמודים מתאונות ונרדמת. מה, גם ביום כיפור הולכים הצמים לישון מוקדם כדי לחסוך שעות עירות.

05:00
קמה. מרימה את השפור', אולי בכל זאת חזר הקו בלילה בלי שהרגשתי? לא. דממה מעיקה. העיתונים מתחילים לזחול לכיוון הדלת. קוראת קצת. שש ורבע יוצאת מהבית לשיעור רכיבה.

09:30
חוזרת הביתה אחרי השיעור וסיבוב קניות. מספיקים הרבה כשקמים מוקדם וקובעים עם הטכנאי. קוראת עיתונים.

10:19
טכנאי בזק מתקשר לסל': מגיע עוד כמה דקות.

10:30
הטל' של בזק מצלצל. יש. הטכנאי למטה: תיקנתי את התקלה. יאללה סלמאת ותודה.
קודם כל ג'ימייל. אל תשאלו מה קרה בזמן שנותקתי.
ומה, לא הקדשתי את הזמן הזה להתבוננות פנימה? כנראה שלא. הייתי עסוקה מדי במציאת תחליפים לחסך ובהתמודדות עם הפרידה הקצרה והכפויה.