איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וגם אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו ביולי 2017

החופשה הגדולה מתחילה ואני ממשיכה בעבודה עם הסרטים הישנים ועל הסרט החדש. הפוסט המאוד ארוך הזה כולל כל מיני היילייטים שלי מפייסבוק (עיר הנצח, ארני דרוק, המורה של אחי, שגריר טנזניה בישראל, "גדי וחמורו הקטן", פגישה עם הממסד, שמש נצחית בראש צלול) וגם רשימת ההקרנות והאירועים שלי עם הסרטים הצפויה ביולי 2017:

תוכנית יולי

1 ביולי, 19:30, "אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" בגבעתיים. זוהי לא סתם הקרנה של הסרט אלא גם מסיבת גיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". המעוניינים להגיע כתבו לי כדי לקבל את פרטי המקום.

3 ביולי, 18:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", מגדלי הים התיכון נורדיה. קרובי משפחה של הדיירים מכל הגילים מוזמנים להגיע.

11 ביולי, 19:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ביישוב טל-אל שבחבל משגב.

15.7, 11:00, "איפה אלה קרי…", מגדלי…., גני תקווה

17.7, 17:00, "איפה אלה קרי…" ביפו! סופסוף במקום מושבי ולעניי עירי. זה יקרה ב"מרכז תרבות מנדל", רח' התקומה 1, ולעותק המוקרן יהיו כתוביות בעברית ובערבית! מה תגידו על זה?

20.7, 10:00, אירוע רב רושם בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער:

סרט המשך יבוא… איך יוצרים טרילוגיית סרטים לכל המשפחה?

דבורית שרגל יצאה למסע קולנועי בעקבות גיבורי ילדותה מהספרים המצולמים: אלה קרי מלפלנד, נוריקו-סאן מיפן וסיאה מהקילימנג'רו. עכשיו היא עובדת על סרטה השלישי: "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

במפגש ישולבו קטעים קצרים משני הסרטים הראשונים והפתעה. לגילאי 9 עד 99

22.7, 12:00, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בסינמטק ת"א, כשהפסטיבל מארח.

הסטטוסים הכי הכי שלי

והנה, כדרכי בקודש, כמה מהסטטוסים הרלוונטיים לענייני הקולנוע שלי כפי שהתפרסמו בפייסבוק בחודש החולף, יוני 2017.

– נגעתי בנצח. הצלחתי לעצור את הזמן. ידעתי שבסוף אצליח. ביקוריי בבתי הדיור המוגן מפגישים אותי עם פיסות מעברי, ואני תוהה מה היקום מסמן לי בכך (בקישור: הביקורים הקודמים והמפגשים המהממים). בקיצור, חזרתי ממגדלי הים התיכון ברמה"ש הנמצאים ברחוב הנצח.
אם מישהו היה קורא את זה בתסריט מיד היה פוסל את השם על עודף סימבוליזם. אבל החיים סימבוליים באבוה. מול המגדלים נמצא פארק רמה"ש, מקום די עצום ויפה שלא ידעתי על קיומו ומשמאל נמצא המוסד שבתמונה. בחיי. מחלקת הארט מובטלת.
הדיירים החביבים צפו באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? נהנו והודו לי, אחת מהן, דוברת סאמית, סיפרה שהייתה עם משפחתה בלפלנד כשבתה הייתה פעוטה ובגן שעשועים פגשו את אלה קרי הילדה. בחיי.
אחרת סיפרה שהיא הגיסה של טוביה ריבנר ושלאה גולדברג מאוד מעורבת במשפחתם ואמרתי ודאי, "אולי רק ציפורי מסע", חלופת המכתבים בין השניים נמצא על שולחני הרי! (ערך אהובי ד"ר גדעון טיקוצקי).
ואז הגיע מישהו, בנשל דיירת, ושאל אם אני זוכרת אותו. לא זכרתי בהתחלה, אבל הוא סיפר על אבא שלי ועל הבית בו גרתי ושהיינו פעם בסרט ביחד, הייתי בת 18 ונעלתי כפכפי עץ והיה לי פוני. אמרתי לו, דיייי, גם היום יש לי כפכפי עץ ופוני! אז הצלחתי לעצור את הזמן או לא?
מי אמר שהנצח הוא רק אפר ואבק? הוא פוני, כפכפי עץ ודייט בגיל 18
 –
שנה אחרי שהצעתי זאת בסרטי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, טנזניה שולחת שגריר לישראל, לראשונה מאז קום המדינה. השגריר, דאודי ג'וב מסימה, יקבל את כתב האמנתו מהנשיא היום. החלק המצער הוא שלא האישה שהצעתי בסרט זכתה לשגרר פה. לא נורא, אחמיא לעצמי על החזון וראיית הנולד. את הסרט אפשר לראות ב-1 ביולי בגבעתיים. נראה לי שאזמין את כבוד השגריר להקרנה. ההרשמה פה או אצל Ady Barill
עדכון מקבלת כתב ההאמנה אתמול: השגריר מסימה חבש כיפה ובירך "שהחיינו" והנשיא הישראלי התרגש.
גדיוחמורו
גדיוחמורו2
אספן האמנות הדגול ארני דרוק הלך לעולמו ב-9.4.17 בקול דממה דקה. לא מצאתי מילה על כך ברשת, למעט מודעה באתר "אבלים".
לארני ולרעייתו נחמי התוודעתי כשעבדתי על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. דרוק היה, בין היתר, בעליו הגאים של הספרון "גדי וחמורו הקטן", שצולם בקיבוץ אפיקים ע"י אנה ריבקין-בריק ונכתב ע"י לאה גולדברג.
גולדברג הייתה ידידה קרובה של הקיבוצניק יוסף אופין, אותו פגשה בחצר כנרת זמן קצר אחרי שעלתה לישראל מליטא ב-1935. הוא הכיר כמה משיריה וכך נרקם הקשר. כנראה גם מאחר שהיה הליטאי היחיד בקבוצת נצ"ח (שמו"צניקים יוצאי בריה"מ) בה הייתה מעורבת. כ-25 שנים לאחר מכן, באפיקים, השתיים צילמו וכתבו את הספר על בנו של אופין, מולי (שמואל). בספר השתתפו עוד כמה מילדי הקיבוץ, ביניהם גינת בסוק-יצחקי. בסיפור, גדי וחמורו יוצאים לטיול בשבילי הקיבוץ, החמור נעלם וגדי יוצא למסע חיפושים: הוא מבקר ביישובים סמוכים, בכפר ערבי, נפגש עם רועה-צאן, מאבד את דרכו ולפנות ערב נרדם תחת אקליפטוס. הוריו פונים לתחנת המשטרה בעפולה (בהמשך גרסה קצת שונה) ויוצאים לחפש אחריו. עם בוקר מוצא אחד מחברי הקיבוץ את גדי על הכביש הסמוך לכנרת, מחזירו לקיבוץ, שם גדי מתקבל בשמחה ומגלה שהחמור חזר לאפיקים.
וכך סיפר מולי אופין על חוויותיו מהצילומים לעלון קיבוץ אפיקים:
"…אמרו לי בבית שהנה עומדת לבקר אותנו ידידה מחוץ לארץ והיא צלמת. היא רוצה לצלם אותי בכול מיני פעילויות בחצר אפיקים ובחוץ… והנה הצלמת הגיעה. היא לנה בדירת הורי יחד איתם כשהיא עמוסה בציוד רב. ומכאן התחילו ימי צילומים עם האתון בפינת החי, עם גינת יצחקי כחברתי ששומעת ממני שאבד לי החמור. עם ישה אלישדה כנהג טנדר שלוקח אותי לחפש את החמור. ועם רועה ערבי (שהיה בעיני שיא הפחד) שחשבתי שראיתי אצלו את החמור. וביקור בתחנת משטרת טבריה שהיה חוויה לא פחות מפחידה, ששם ביקשתי עזרה בחיפוש החמור. צולמו מאות צילומים (של פעם) שהיה צריך לפתח בחדרי חושך ולהעביר לנייר מיוחד ולאט לאט סופר לי הסיפור שבו אני מככב. ועדיין לא גילו לי מי זאת הצלמת שהייתה פשוט מדהימה בפשטות ובסבלנות. עבר זמן רב מאז הסתיימו הצילומים… ורק לאחר כשנתיים לאחר הצילומים הגיעה לביתנו 'אורות קטנים'… ובחוברת הופיע סיפורון קצר על הילד מאפיקים שאיבד חמורו…. ואז סיפרה לי אמא… שהשותף השבדי של אנה החליט שדמותי בעיניו לא משקפת את הצבר הישראלי שאותו דמיין. כך חלפה לה תהילת עולם ולא זכיתי להיות מולי הילד מאפיקים בישראל. קשרינו המשפחתיים עם אנה, לאה ורבים וטובים נמשכו לאורך כל השנים".
הספר לא יצא לאור לבסוף כי הוצאת הספרים השבדית סברה שהסיפור והנוף לא ייחודיים לישראל. אנה ולאה וגם משפחת אופין ושאר הילדים המצולמים התבאסו קשות.
הנה התמונות שהתפרסמו ב"אורות קטנים" ("כתב עת לילדי הגולה" שערכה גולדברג והוציאה הסוכנות).
הספרון הכרוך (בצילום), מעין הדמיה לדפוס, קרטון+תמונות זעירות, שהיה שייך למשפחת אופין נמכר לדרוק, שהיו לו (בין היתר) 38 ספרים של גולדברג. בחורף 2013 נפגשתי עם דרוק בביתו שביפו כדי לצפות בפלא ולצלם את הספרון וכמה חודשים לאחר מכן החליט דרוק למכור את כל האוסף העצום והיקר שלו במכירה פומבית בגלריה קדם ואכן הספרון נמכר לבסוף ב-$2,952.
אבל זה לא הסוף. כעת הספרון שוב מוצע למכירה בגלריה קדם.
המחיר ההתחלתי הוא 1,000$. אם מי מכם רוצה את הנכס (הספרון כבר הוצג בתערוכה ב-2010), אז קדימה, קרצפו את הארנקים.
ארני התראיין בפעם האחרונה והראשונה לדנה גילרמן ב"כלכליסט" ב-2013 (שווה מאוד לקרוא) וסיפר על השינויים שעשה בחייו ומדוע החליט להיפטר מהאוסף:
"…המחשבה למכור את האוסף נולדה אצל דרוק לפני כשנתיים, לאחר שראה מה עלה בגורל אוסף עמי בראון, מהאוספים המרכזיים בישראל שאחרי מות בראון הגיע לבית המכירות תירוש. …'אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להשאיר את זה לילדים ולנחמי אשתי, כי הם לא יכולים לטפל בזה, וצריך לטפל בזה. אני רוצה שהמכירה תתקיים כשאני עדיין חי ויודע מה הערך של כל הדברים ומה חשיבותם'…
…'התייאשתי מכל הבלגנים שלי. הגעתי לאיזה שלב בחיים שבו לא התייחסתי לשום דבר פרט לאוספים ולמשפחה, ולפעמים המשפחה הייתה בעדיפות נמוכה יותר. ואז הבריאות שלי נתנה לי סימן שאני צריך לשנות כיוון. לפני עשר שנים חטפתי התקף לב במטוס לניו יורק, ולפני כמה חודשים קיבלתי התראה נוספת כשהגעתי לאיכילוב עם מיחושים בלב. הלכתי לדיאטנית ובשלושת החודשים האחרונים רזיתי 12 ק"ג. בלי מוצרי חלב, בלי בשר, פעם בשבוע חזה עוף, שלוש פעמים דג, ירקות – זהו, אלה החיים החדשים, עם כמה אגוזים בצד. הדם שלי חזר להיות נקי ובריא, הרופאים אמרו שהם לא ראו דבר כזה. ואז אמרתי לעצמי: כמו שעשיתי דיאטה בכוח הרצון, גם לא להיות אספן זה בכוח הרצון״.
אבל כוח הרצון הזה לא הספיק ודרוק, אספן אמנות דגול ובעיקר מענטש, הלך לעולמו באפריל השנה, בגיל 67. יהיה זכרו ברוך.
 –
הרעיון לייצר סדנת קולנוע תיעודי עצמאי ששמה:

איך ליצור סרט תיעודי עצמאי כשכולם אומרים לך "לא!" (בהמשך לסטטוס הזה ולהצעותיכם) הולך ומתהווה. כמי שמטפסת על אדמות טרשים כבר שבע שנים כמעט (פאאק, איך שהזמן), ובהצלחה, כשמאחורי שלושה סרטים והרביעי בדרך, מציעה לכל מי שרוצה, לכל מי שהדוקו בוער בעצמותיו, סדנה שתעסוק בכך. התפקדו פה למטה אם תרצו להיות חלק ואו כתבו לי dvoritsh@gmail.com ונגבש קבוצה לקראת השנה הקרובה (כלומר, נובמבר וצפונה). כ"כ, הציעו לכל מי שנראה לכם מעוניין. בברכת אומץ ותושייה לכל

עדכון: מסמך נשלח לכל המעוניינים בגוגלדוקס (21.6, 16:00)
רוצים גם? כתבו לי
הייתי בפגישה עם הממסד. כלומר עם שני אנשים שבין היתר מופקדים על כספים שונים ליצירת קולנוע. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למפגש כזה. בכל השנים האחרונות, כשקיבלתי את התשובות השליליות קיללתי בקול או בשקט. הפעם החלטתי ללכת עד הסוף. חייבת לפצח את השיטה.
הייתי מאוד לחוצה, למרות שאני מדברת בפני אנשים למחייתי ועשיתי זאת אינספור פעמים, הפעם זה היה אחרת. ראשית הלכתי לישון עם מועקה. שנית קמתי עם צוואר תפוס. ואני לא מאנשי הצוואר התפוס (אח"כ קובי כתב פה בתגובות: "דבורית קשת עורף"). לא קורה לי. ספרתי את השעות עד הפגישה. קמה מאוד מוקדם הרי. הגעתי, הכל החל בזמן ופתחתי את פי.
סיפרתי את כל הסיפורים שאתם מכירים, הבאתי מובאות ומראי מקום, שתיתי מים, גרוני קצת נשנק, אבל עמדתי בזה, די בסדר אני חושבת. השניים הקשיבו, נראה לי, רוב קשב.
אכן הודו שליוצרים המציעים נושאים בוערים וחשובים (הכל במירכאות לטעמי, כן?) לסרט יותר קל. אמרו עוד דברים שצריכה הייתי לשפר לדעתם והציעו פתרונות לעתיד היותר קרוב והיותר רחוק.
אני לא יודעת אם משהו ישתנה. ייתכן שדיברתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, גם על נושאים שהשתיקה יפה להם. אבל אחרי שעה וחצי (!) יצאתי משם עם הקלה. שדיברתי. שסיפרתי. שאמרתי. שהצגתי את עצמי ללא כחל ושרק. כמו תמיד, רק בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותי.
הצוואר שלי עדיין תפוס. אני מניחה שיעבור זמן עד שכל השרירים ירפו. אני לא יודעת אם משהו דרמטי יקרה בתחום בעתיד. אבל אמרתי כל מה שהיה לי לומר. וזה חשוב.
לפני 109 שנים, 10 ביוני 1908, נולדה אנה (חנה) ריבקין בסוראש שבבלארוס. כשהייתה בת שבע וחצי עברה המשפחה לשבדיה. אנה (משמאל) רצתה להיות פרימה בלרינה, אלא שלא הייתה דקיקה כגבעול. הוסיפו לכך פציעה ברגל ואנה עברה לצד השני של הבמה. מצלמה שקיבלה במתנה מאבא שינתה את חייה, את חייהם של מאות אלפים ואת חיי.
היום לפני 12 שנים, 10 ביוני 2005, נולדה פה פעוטה פעוטתית במיוחד, עיניה כים. ימימיקי אחייניתי, הידועה בכינוי אחיינית-הפלא. ימימיקי, המקדישה את כל עתותיה להתעמלות אמנותית, שינתה, ביום שנולדה, את חיי הסובבים אותה ובקרוב את העולם כולו:)
יומולדת שמח!
פוערים פה? גם אני!
נכנסת לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בצומת סביון. עוצרת אותי הגברת המושלמת שבתמונה ואומרת לי "שלום דבורית, זוכרת אותי? אני עטרה, המורה של שי". לא זכרתי. בכ"ז, זו לא הגננת שלי חביבה או המורה שלי בלהה שגם אותן פגשתי בסבב הדיורים המוגנים המרגש (בקישור).
אבל איך זכרת שאני אחות של שי? נדהמתי. "מה זאת אומרת", אמרה, "אני זוכרת את שי ואת אופיר (חבר שלו) ואת **, הם היו שלישיה. שי ואופיר היו משהו-משהו, ו** קצת פחות, אבל כשנתתי ציונים נתתי גם לו אותו ציון כמו לשי ולאופיר כדי לתמרץ אותו והסברתי להורים". פעם לא תייגו מיד את הילד אלא חשבו איך לדרבן אותו.
עטרה "עוד שנתיים בת 90" ועד לפני חצי שנה נהגה ברכבה. רק לאחר שעברה החלפת מַסְתֵּם נלקח ממנה הרשיון לצערה. שאלתי אותה מה הסוד שלה לזיכרון פנומנלי שכזה, מה היא אוכלת, מה היא עושה. אמרה לי שאינה אוכלת שום דבר מיוחד אבל פותרת תשבצים ומשחקת ברידג' וגם מארגנת את הבינגו פעם בשבועיים. שש שנים הייתה בוועדת תרבות במגדלים. הסוד הוא, היא אומרת, זה להיות פעילה.
אבל באתי בעצם כדי להראות את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? וההתלהבות הייתה גדולה. בתשובה לשאלה פרטנית עניתי שאין לי הסבר למה הסרט לא שודר ביס דוקו. רק אלוהים יודעת, חרקתי שיניים. בסוף עטרה סיפרה לכולם שהיא מאוד התרגשה לראות לאן הגיעה הילדה השקטה אותה היא זוכרת בכיתה ו' (אני).
עד כאן דיווחנו להערב מצומת סביון. להתראות להתראות והלוואי על כולנו אמן ואמן

13 שנים ליציאת* שמש נצחית בראש צלול, אחד הסרטים שטלטלו את חיי, שחתכו אותי לפיסות פיסות וגרמו לי להסתכל על כל אחת מהן במיקרוסקופ אלקטרוני. עדיין יש לי את הפוסטר בבית. ממוסגר. לרגל המאורע אזרתי עוז וקראתי שוב את הביקורת שכתבתי ב"רייטינג" (הייתי מבקרת קולנוע, זוכרים?) על הסרט. נורא פחדתי שאביך את עצמי אבל זה לא קרה ולכן סרקתי אותה. אם תקראו היטב תראו שיש קו ישיר בין הביקורת הזו לבין הסרטים שלי, שבאותה נקודת זמן לא היו אפילו בגדר ביצית או זרעון בתודעתי. נשבעת.
כל החומרים של "רייטינג" נמצאים על דפי נייר וכך גם מאופסנות כל הביקורות שלי. בשקיקי פלסטיק. אז הנה, הופעת בכורה של הביקורת מגיליון 28.7.2004 (*מציינת את זמן יציאת הסרט לפי הפרמיירה העולמית).

Image (4)

Image (5)

 

מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה למוקיהנה?" גרנד פינאלה

בחצות יסתיים מימון ההמון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
זה היה מבצע מסובך במיוחד (המימון השלישי שאני עורכת), ואני אנתח אותו בקרוב, לכשיסתיים. עשיתי כאן כמה מהלכים שונים מאלו שעשיתי בגיוסים הקודמים ואני למדה שזה סיפור מעניין מאוד, מימון ההמון, וגם שהשוק, כמו עוד כמה גורמים, השתנו פלאים בשלוש השנים האחרונות: בי, בתעשייה הכבר לא כל כך זעירה הזו, בדרך שבה אני רואה מימון המון ומתייחסת אליו ובסביבה. אפילו בסביבת מעגלי התמיכה שלי.
אני מצרפת גם לפה את העדכון שקיבלו כל תומכי הסרט היום. אז אם אתם גם נמנים על התומכים וגם מנויים על הבלוג, עימכם הסליחה. תסתפקו בפסקה הראשונה וחכו לעתיד. לכל השאר, וגם למבקרים אקראיים, הנה:

הלילה בחצות (4.4.17) יסתיים מבצע הגיוס ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?".
אם יש עוד משהו שתוכלו לעשות כדי לקדמו ככל האפשר, אשמח ביותר. למשל: להציע לחברים, מכרים ושות' לתמוך בסרט.
זהו מימון גמיש ובכל מקרה אקבל את הסכום שייאסף עד אז, כך שאל דאגה במישור זה.
לאחר מכן אמשיך במסע הגיוס כפי שעשיתי קודם לכן.
פרטים בהמשך.

*עדכון, 5.4, 8:35, סיום המימון וניתוחו
תמו ונשלמו 44 ימי גיוס לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? עם 42,885 ש'. אל דאגה, אקבל את הכסף. זהו גיוס גמיש.
קיוויתי להגיע ליעד, 100,00 ש', אבל ידעתי שזה יהיה קשה מאוד הפעם מכמה סיבות:
1. התחלתי באוק' האחרון בגיוס מוקדם וגייסתי בו כ-40,000 ש'.
2. אולי הגיוסים היו צפופים מדי: שלושה בקצת פחות משלוש שנים.
3. לא נתרמו, כמו בגיוס אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, 50,000 ש', ע"י אדם אחד. אבל היה מספיק ודי רוחב לב של אדם אחד גם פה. נשבעת.
4. המימונים ההמוניים מתרבים והולכים והתחרות קשה.
55. לא יכולתי לשלם שקל אחד על פרסום בפייסבוק, וגם לא לאף אחת מהחברות המקדמות מימונים.
66. יש לי קווים אדומים: מה אני מוכנה לעשות למען גיוס, והם קשורים ברמת הניג'וס והנדנוד. פניתי לכל תומכי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו במייל אחד בלבד בתחילת הגיוס. זהו.
לא פניתי אישית לחברים בפייסבוק, רק פרסמתי סטטוסים.
יש כל מיני כללים והוראות והצעות של החברות דוחפות המימונים מה לעשות, אבל אני לא רציתי. אני לא רוצה לעשות לאחרים מה שאני שונאת. בדיוק כמו בפתגם.
7. לא מעט (ר' גם ס' 3) העדיפו לקדם את הסרט ישירות דרכי ולא דרך האתר.
וכך, עם כל העקרונות שלי, היעדר תשתית שיווקית כלכלית ומסיבות הגיוס שהמצאתי (ערכתי שתיים, הלוואי והיו עשר), הגעתי לסכום ברוטו של כ-84,000 ש' (יש בגיוס הגמיש עמלה גבוהה, וכמובן מע"מ ומס כתמיד).
-מחצית מהסכום כבר הוצאתי מזמן, על העבודה השוטפת, וכל מה שאקבל בימים הקרובים יוקדש לשלבים הבאים ביצירת הסרט. לכל הסכום הזה הוסיפו עוד כמה עשרות אלפי שקלים שהשקעתי אני מעבודתי השוטפת: הקרנות הסרטים.
זה לא סכום מספיק ליצירת סרט, ולכן אקח (כלומר אקבל בנדיבות שגם היא חסרת תקדים) סוג של הלוואות נוחות מאוד לטווח ארוך מאוד.
-והכי חשוב!: אפשר להמשיך לתמוך באיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? ישירות דרכי, דרך חשבון הבנק שלי, בצ'קים, בפייפל, מה שמתאים לכם. אני חושבת שהרעיון של גיוס ארוך טווח הוא מצוין.
-ואפשר גם לארגן מסיבות גיוס וסתם הקרנות רגילות של הסרטים. מחכה לכם.
תודה עד השמיים (ככתוב) לכל 222 תומכי הסרט בג'אמפסטארטר ולכ-70 ומשהו התומכים בשאר הפורמטים. בסה"כ הגעתי לכ-300. הידד. קדימה, ממשיכים.
——

הנה כמה דברים נוספים שעשיתי אני לקידום המימון:
1. ראיון בתוכנית הבוקר של קשת, מצורף למעלה.
2. סטארט-אפ זוטא: מסיבות גיוס.

הנה הראיון:

שתי חברות-רשת שלי הן Hanna Beit Halachmi וAdy Barill. שתיהן נשים שהמילים "רבות פעלים" קטנות עליהן בעשר מידות. וכל אחת, בדרכה השקטה והמופתית, הצליחה, בזמן אפס ובהתגייסות מיידית, בלי להסס שנייה, להרים מסיבת גיוס שלא יכולתי לדמיין מוצלחת ממנה גם בחלומותיי הפרועים ביותר. כל אחת ארגנה בצ'יק את המעגל החברתי-מקצועי שלה והרימה הפקת-על. אין בעולם מספיק מילות תודה עבורן, עבורכן, אבל אלו מעשים שלא אשכח בחיי. מאחלת לכל אחד ואחת מכם חברות כה נאמנות, מוכשרות ומוצלחות, שיכולות להפוך את העולם בלי שתראו טיפת זיעה אחת ניגרת מהן, וכל זה במקוריות, יצירתיות, תחכום ושלוות נפש של נזירות זן.
אחרי מסיבת המאה בגבעתיים לפני שבוע התייצבנו היום למסיבה ברעננה (שתי המסיבות בצילומים).
הנשים הכי שוות ever (וגבר אחד שהציל את כבוד בני מינו) הגיעו הערב לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?ולסייע בהפקת איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?. השמחה הייתה רבה והאושר עז. בצילומים אפשר להבחין בי בתנועות "א-אני כפיי ארימה" האופייניות ובשוות שותות יין נתזים, יין רוזה ורוד כי לא הייתה שמפנייה בטיב טעם ובירה, וטועמות לבנה וחומוס ופיתות מזועתרות שהכינה המארחת, מקשיבות לי וצופות בסרט. היה א"א.

רוצים לארגן מסיבות גיוס? להציע לחברים? קדימה. ממשיכים.


אני מודה לכם עד מאוד.
אמשיך לדווח.
שאלות וכו', אתם יודעים היכן למצוא אותי.
עדכונים יומיים שוטפים בעמוד הפייסבוק שלי.

LOVE
דבורית

מימון המון לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה) לאיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? נמשך. נכון שהעולם מכיר אותי כמתאבדת שיעית שתזחל עכשיו 400 ק"מ על גדר המערכת על גחונה, שתי ידיה אוחזות בקת ובין שיניה מחסנית והיא מתקדמת מ"מ אחר מ"מ, ימים ולילות, שבתות ומועדים, חודשים ושנים, הכל כדי ליצור את הסרט שלה, לא משנה מה יקרה. כן, אני עושה זאת ובכ"ז זקוקה לסיוע מכם, קוראים וצופים בעבר ובהווה ובעתיד. כל אחד לפי יכולותיו. כל תמיכה חשובה.
הנה תגובות חלק מהסייענים:
[כבר קידמתם? העבירו הלאה לסייענים פוטנציאליים]
Agvanya Rellerr: בהצלחה דבורית. המשיכי להרעיף עלינו סרטים מקסימים, מעוררי מחשבה ורגשות.
Neomi Reichman: את השראה וגאווה. בהצלחה….
מתן מלך: את דבורית הכרתי לפני כשנה וחצי ומאז אני עוקב אחרי דרכה ואחרי היצירה שלה. אני ממליץ לכם לתמוך בסרטים שלה. רוצו לראות!
Liora Soffer: בהצלחה לדבורית האמיצה!
ניר בקר: בהצלחה דבורית!
Edna Friedman: בהצלחה!
דורון שנער: פרויקט משמח
Dalia Ben-Rabi: בהצלחה!
ענת כהנא: בהצלחה, דבורית! 🙂
ליאורה כוחלני: דבורית, את מדהימה. בהצלחה!
טליה בן-צור: בהצלחה!
Galit Landman Gabbay: אני ממשיכה להנות מהסרטים ולתמוך גם בלילבס. בהצלחה.
רקפת ניסן: תודה על החיבור שאת יוצרת אל ילדותי, מקווה להעביר לנכדתי
רות גן קגן: דבורית יקרה – אני ואחיותי תומכות בסרט השלישי ומחכות לערב אחיות המסורתי שבו נצפה פה יחד
אבישי כפיר: אני מעריץ תומך בדבורית
Shira Tamir: בהצלחה דבורית!
Orly Maayan: דבורית שרגל יוצרת מעולה. הלואי ויכולתי לתרום יותר!
Ran Shaham: בהצלחה בפרוייקט
חגית הכהן וולף: בהצלחה!
דליה וירצברג-רופא: דבורית היקרה, שיהיה בהצלחה ובכיף!
אפרת שטיגליץ: בהצלחה!
Bilha Golan: בהצלחה!
Liora Paskarr: דבורית היקרה, המשיכי בעשייה המופלאה שלך ולהגשים את חלומותייך. אנחנו מאחורייך, באש ובמים, מתלהבים ומוקסמים מכל מעשייך. במקרה יצא גם קצת בחרוזים. חיבוק גדול ושיהיה בהצלחה.
Chelli Goldenberg: אין עליך. בהצלחה. וחסר לך שלא מצאת את לילבס, גיבורת ילדותי 🙂
מרים בן מלכה: בהצלחה דבורית
Yona Arzi: בהצלחה!
Michal Binheim: בהצלחה!!!!
עטרה אופק: בהצלחה מותקית
סיגל מושכל-עצמון: מחכה בסקרנות רבה!!
Gal Zak: איזה כייף!!!
מיכל גוריון: שמחה לתרום
יעל בן דרור: דבורית, בהצלחה!!!
איתי בנר: בהצלחה!!
אורנה קנו: בהצלחה! מתגעגעת ללילבס בת הקרקס. זאת היתה התחפושת שלי בפורים כשהייתי בת 6. מחכה לסרט!
רוחה שפירא: דבורית היקרה – בהצלחה!
הילה פולקה: שמחה להמשיך ולתמוך בסרטים הנהדרים שלך 🙂
קרן שלום: בהצלחה
אופיר ליבוביץ (לביד): בהצלחה!
ronit lahav: מרגש ומעורר השראה. כבוד להיות שותפה
michal pinkas: בהצלחה! ממתינה בציפייה.
Tami Dynes: בהצלחה!
Sarah Nalkin: בהצלחה בפרוייקט
רינה לוי: עוקבת אחריך בהערצה. את מודל ליוזמה, השקעה ודבקות במטרה. מקווה מאד שלא תעצרי אחרי הטרילוגיה
קלייר פגיס: בהצלחה רבה דבורית המוכשרת והנהדרת!!! כייף גדול להיות חלק קטנטן מההצלחות הגדולות שלך.
Michal Kreitler: בהצלחה, דבורית!
אביבית משמרי: בהצלחה רבה! איזה יופי
Vladi Dvoyris: שמח לתמוך בפרויקט ומייחל להצלחתו
Amir Yarchi: טרילוגיה! איזה כיף…..
Michal Hecht: בהצלחה!
אורן נדיר: שיהיה בהצלחה!
רוני גלבפיש: עפר לרגלייך, יוצרת אמיצה וחרוצה שכמוך.
Orly Mazor-Yuval: אין לך מושג כמה ציפיות והתרגשות (ופחד נורא להתאכזב) לקראת סרט שמופיעה בו לילבס גיבורת ילדותי (וכתובת המייל שלי, והניק שלי כשהאינטרנט הייתה בעילום שם), ואת זה אומרת מי שפרצה בבכי למראה השמלה התכולה של הילדה הבהירה באאאומקלנ"ס או איך שאת לא מקצרת את זה. יש פגישה עם לילבס? למה החליטה לאה גולדברג לשנות לה את השם מליליבט? למה אימא של לילבס הרשתה לה לנעול כפכפי עץ מרעישים ומגניבים ואימא שלי לא? ולא אחמיץ את ההזדמנות לספר שוב את האנקדוטה הזאת, שהיא להיט במשפחה ואות מבשר על אחד מעיסוקיי העיקריים בחיים: כשהקריאו לי מתוך הספר, בטרם ידעתי לקרוא, את השורה שלילבס אומרת, "אני כועסת על ליאו", אמרתי: "לא אומרים עליהו, אומרים עליו!" בהצלחה, דבורית.
Aviv Peres: מי שלא מביט, מפסיד את הסרט של דבורית
יפתח גבע: כל הכבוד. בהצלחה!
יריב גבר: בהצלחה דבוז'

מימון ההמון (קישור לאתר התמיכה)

מימון המון ל"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?"

מימון ההמון לסרט השלישי בטרילוגיית ספרי ילדי העולם, כבר החל.

 קישור לעמוד המימון והסרטון שמלווה את הפרויקט.

המסע שלי בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים בסדרת ילדי העולם של אנה ריבקין-בריק: "אלה קרי הילדה מלפלנד", "נוריקו-סאן הילדה מיפן" ואחרים, החל ב-2010. מאז השלמתי שני סרטים תיעודיים העוסקים במסע החיפוש המורכב שלי:
"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?", שמוצג זו השנה השלישית בכל רחבי ישראל ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו".

המסע הזה שינה את חיי. הפסקתי לכתוב את בלוג ביקורת התקשורת שלי, "ולווט אנדרגראונד", אותו המצאתי אחרי שנים ארוכות כעיתונאית והתמסרתי ליצירת קולנוע תיעודי. זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו. פה נמצא הלב שלי. זה מה שהכי מתאים לי.

השנה הראשונה בה שוטטתי עם "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בדרכים הייתה השנה המאושרת בחיי. זה היה מסע התעוררות. שיניתי את עיסוקי בחיים, המצאתי את עצמי מחדש, הפכתי עצמאית לגמרי והוכחתי לעצמי ולעולם שאפשר להגשים חלומות בעזרת נחישות, עקשנות, אמונה תמימה והרבה הרבה הרבה עבודה קשה. וכמובן, בעזרת הקהילה התומכת בי ובקולנוע שאני יוצרת.
המפגשים עם הצופים היו הדבר הכי מרגש שקרה לי וההצפה העצומה של אהבה לה זכיתי מהקהל הייתה תופעה שלא יכולתי לדמיין אפילו קודם ליצירת הסרט. כמו גם תגובותיהם לסרט.

ועכשיו הסרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה: 
"איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". 
למה טרילוגיה? כי המסע הארוך שלי בעקבות גיבורי ספרי הילדים המצולמים לא נפסק מעולם. כי יש עוד שאלות להן אני מחפשת תשובות: אני רוצה להבין יותר את הקשר שלי לצלמת אנה ריבקין-בריק ולספרים שיצרה ואת משמעותם עבורי. עבורי ועבור שלושה דורות בישראל. למדתי הרבה מאוד דברים על עצמי ועל העולם בעזרת העבודה על הסרטים, בזכות היכרותי את הצלמת. אני מרגישה שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה, שהפרויקט הזה גדול מכפי שחשבתי.

הסרט השלישי יעסוק בשני ספרים נוספים בסדרה, "לילבס ילדת הקרקס" ו"מוקיהנה מהוואי" ואספר בו עוד על חייה של הצלמת, אנה ריבקין-בריק.
אני יוצרת עצמאית מאוד וזו הסיבה שאני מבקשת את עזרתכם במימון הסרט.

אני משקיעה בו גם את כספי הפרטי, את כספי החסכונות שלי, בהם מימנתי חלק מהסרט הראשון, שחזרו אלי בזכות הקרנות הסרטים. כל שקל שאני מרוויחה, למעט הוצאות מחיה צנועות, מוקדש ליצירת הסרט.ים
מימון נוסף הגיע גם מחיל החלוץ של התומכים דרך אתר הסרטים שלי. ועל כך מגיע להם צל"ש וגם מתנות יועברו אליהם כדין. 🙂

בעזרת תמיכתכם 
אוכל להמשיך בעבודה: עוד צילומים, עריכה, שזה החלק הכי מסיבי בתקציב יצירת סרט, מוזיקה מקורית וכל השלבים הטכניים שיכינו את הסרט להקרנה.
היו בטוחים: אני חסכנית שאין שנייה לה, הכל מתוקצב בהידוק חגורה מקסימלי.
אם תהיו נדיבים במיוחד, ייתכן אפילו ואוכל להפריש הפעם חלק מהתמיכה שלכם לשיווק הסרט, חלק קריטי בקידום כל יצירה שהיא.

הצוות שילווה אותי וייצור איתי את הסרט: הצלמים מיכאל בלק ואשר סבידנסקי, העורכת שלומית כרמלי, המלחין עודד זהבי ואנשי האון-ליין אביב פרס, ערן מושקטל ואורי גלאון.

אני מקווה שצופי הסרט.ים הקודמים שלי נהנו ויוכיחו את תמיכתם ונאמנותם ועזרתם ביצירת קולנוע עצמאי בישראל גם הפעם. 

ואיפה אפשר לצפות בשני הסרטים הקודמים, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו"? אפשר להזמין אותי להקרינם בכל מקום שהוא. אשמח להגיע.
dvoritsh@gmail.com
052-3512025

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בפברואר 2017 וסיכום ינואר

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו

28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f
————
פברואר 2017

-4.2, 15:45, Sami Museum, Jokkmokk, "Where is
Elle Karii…"

12.2, 21:00, מושב לכיש, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

-12.2, 12:00, Where is Elle Kari and What Happened to Noriko-San
American Swedish Institute
Minneapolis, MN
A Twin Cities Jewish Film Festival PRE-festival event!
%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%94

13.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
16.2, 20:00, קיבוץ המעפיל, "איפה אלה קרי…"
20.2, 8:30, בי"ס נווה חוף ראשל"צ, "איפה אלה קרי…"
27.2, בי"ס הדמוקרטי הוד השרון, "איפה אלה קרי…"

הזמנות, שאלות, מיילים וטל' dvoritsh@gmail.com
052-3512025
שני הסרטים בסל תרבות ארצי ובפמי פרימיום (לשם עברו מתרבות לישראל)
כ"כ אני ספקית של משהב"ט, כך שאפשר להזמינני גם לשם

*ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה

– אתר הסרטים של דבורית שרגל ותמיכה בסרט השלישי בטרילוגיה

ועוד עדכונים, מפייסבוק ומהחיים. סיכום אירועי ינואר 2017

  • איך היה בעין ורד?
    כמו שאפשר להבין מהדרמה הטמונה בתמונה הירקרקה מקור, איש לא נסע איתי ברכבו לעין-ורד ואני קופאת עכשיו בתחנת הרכבת למשך 40 דקות. ככה זה. מה חבל שאין פה אולם/ חלל סגור, חלילה מחומם, לימות הקרה.
    מזל שאני שטופה בגלי החום מהקרנת "אפריקה!" בעין-ורד. היה אשכרה קסום.
    אחת התושבות הביאה איתה ארבעה תיירים מקוריאה שמצאה היום משוטטים במשעולי המושב. היא אספה אותם לביתה, ואף שביקשו רק מים ושקע טעינה לסל', האכילה אותם צהריים, הכינה להם מקום לינה בביתה ולקחה אותם הערב לצפות באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו ולהכיר את סיאה שלנו. לא מדהים? רק בעין-ורד יכול לקרות דבר כזה.
    הייתי בעין-ורד עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ממש לפני שנה וחודש, טרום נסיעתי לטנזניה, ואנשים שבאו גם היום זכרו את כל סיפוריי.
    אחת הצופות סיפרה שהיא מפיצה את שמעי בכל רחבי המדינה והנה בזכותה אגיע גם ללכיש בפברואר.
    היא שאלה אותי אם לא משמינים במדינה שלי ואמרתי שאני חוסכת מפי כדי לפרנס את הסרטים;). בסוף שאלה – כי זכרה – אם הקטנוע מחכה לי בתחנה בת"א! למי עוד יש קהל כזה?
    מעין, כיתה ג', אמר שהוא רוצה עוד סרט. אמרתי לו שאני מגשימה משאלות ומקווה שיהיה עד סוף השנה. לא היסטרי?
    הצעתי לעינ-ורדיים לתמוך גם בסרט השלישי ואני מציעה גם לכם.
    אם לא טרמפ לעין-ורד וקיפאון באפס מעלות, לפחות עזרה בסרט:)
    ברררררר!

%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a9%d7%a2

– באחת הפעמים האחרונות שסיפרתי על היטלטלותי בדרכים עם הסרטים, כתבה לי חברת פייסבוק שהיא רוצה לתת לי את המכונית שלה, בה אינה משתמשת. התרגשתי מאוד מהמחווה העצומה. באמת, אין דברים כאלו. אלא שלא יכולתי לקבל את המתנה כי אין לי רשיון על מכונית, רק על קטנוע ובנוסף אחזקה וזה, הופכים את הסיפור ליקר. אבל כאמור, זו מחווה מדהימה ונשגבת.

– רוצים לצפות ב"כדור בגב"? הנה, דרך "תרבות לפריפריה" (פמי פרימיום).
%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%94

-סופסוף אזרתי אומץ לעשות סדר בניירות העבודה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? תוך כוונה לזרוק את מה שאני לא צריכה יותר. בין היתר מצאתי את המכתב שנשלח לתומכים שצבט את לבי:) [בצילום]
להתראות בגיוס הקרוב: הסרטים_של_דבורית
%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99

-פגשתי אישה שצפתה באאקוקל"ס בקולנוע לב לפני שבועיים ורצתה להתייעץ איתי על סרט שהיא רוצה ליצור. זו לא הפעם הראשונה כמובן, ואני יכולה לציין בגאווה ששני סרטים כבר ממש מופקים בעקבות מפגש כזה איתי. אני מייעצת ליוצרים ככל שאני יכולה ונהנית מכך מאוד. מדובר ביוצרים עצמאיים שזה סרטם הראשון ואני שמחה שהצלחתי להניע את הדרייב שלהם. האישה שפגשתי היום כתבה ספר מדעי ורוצה להפוך אותו לדוקו. עד היום לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסיפור ועל האדם שמאחוריו, אבל הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסברתי לה איך אני עבדתי ועובדת מעבר למה ששמעה בשיחה שלי עם הקהל אחרי הצפייה בסרט והצעתי את עזרתי בייעוץ, בשלבים הראשונים. לא, אני לא בעניין הפקת סרטים של אחרים, או בימוי משותף, כי אני מעדיפה ליצור את הדברים שלי, אבל אין לי בעיה לעזור ולתרום מנסיוני. אני מקווה שגם הסיפור היפה ששמעתי היום יתקדם לשלבי ביצוע. בלי קשר לסרט שלה, אבל עם קשר לשלי, האישה הביאה למפגש את הספר הזה, שהיא שומרת מילדותה ברוסיה. הוא הודפס ב-1965, כתבה אותו אסטריד_לינדגרן (את "בילבי" לא הכירה) והוא נקרא בעברית "קרלסון המעופף" (יש שלושה ספרים במיני סדרה) וברוסית, שם דמותו של קרלסון מאוד פופולרית, "קרלסון על הגג". בקיצור, רק המעז מנצח. זכרו זאת.
%d7%a7%d7%a8%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9f

-12 שעות נמשך המסע לדרום רמת הגולן, לבי"ס שורשים במושב שפעם היה קיבוץ של השמו"צ, נטור. שכבת כיתות ג'-ד' חיכתה לי בהתרגשות, וכשהילדים ראו אותי מגיעה, בחצר הענקית והמדושאת, ניגשו אלי כמעט אחד אחת והציגו את עצמם ושאלו אם אני היא אני. כבר לא הייתי בטוחה בכך אחרי המסע הארוך מסביוני יפו.
שורשים, ביה"ס עם הנוף היפה ביותר בארץ (ממול: החרמון) הוא בי"ס מעורב, של ילדים חילוניים ודתיים, אליו שולחים ההורים את הילדים מבחירה. יש בו יום לימודים ארוך ובימי שישי לא לומדים.
הילדים האלו עברו הכנה ממושכת לקראת הצפייה באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, למדו על הספרים וחיכו לסרט בקוצר רוח. רק אחרי הצפייה הראו לי שכתבו גם מכתבים לילדים מהספרים, מכתבים ארוכים ומפורטים, אותם יסרקו וישלחו לי בקרוב, כדי שאוכל להעביר לכל הילדים מהספרים. זה נפלא ומסעיר לראות ילדים שממש מרחיבים את אופקיהם בבית ספר וצוות שמשקיע בחוכמה וביצירתיות. שלוש ילדות גם הכינו לי את החוברת הכרוכה הזו, שפירקתי פה לשלוש תמונות. שימו לב למורה היושב ומנגן בגיטרה בהפסקה כשהילדים משחקים סביבו. איפה ראיתם דברים כאלו?
כמו פעמים רבות במפגשים עם ילדים היו להם שאלות מעולות, כמו איך נסעתי ליפן בלי שאני יודעת אם אמצא את נוריקו ולמה בזבזתי את הכסף שלי ואיך זה שצילמו ילדה עירומה במקלחת, והאם אהפוך את שלושת הסרטים לסרט אחד (!) והאם יוכלו לקבל את מספרי הטלפון של הילדים מהסרטים. אוסף נפלא ומובחר.
אחד הדברים ששמעתי היום שוב זה שהילדים אוהבים את ספרי "ילדי העולם" ממש מאותן סיבות שאני אהבתי: אפשר ללמוד על תרבויות רחוקות ולראות ילדים אמיתיים בעולם. כן כן, עם כל האינטרנט-שמינטרנט, אלו התשובות שקיבלתי.
%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a85


%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a82

– ב-8.3 יחול #יום_האישה_הבינלאומי. בעוד הוליווד תרה כבר עשרות שנים אחר במאיות ואחר גיבורות נשיות שאינן דמויות משנה החוסות בצל הגברים, שני הסרטים שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובאופן אפילו מובהק יותר, אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, עוסקים בנשים, בספרים שצולמו על ידי אישה אחת בלבד ונכתבו רק על ידי סופרות ויש בהם גיבורות, ילדות עצמאיות שעושות המון דברים לבד, כי הן יכולות. כי כל ילדה וכל אישה יכולה. וכל זה, לפני חצי מאה!
את שניהם יצרתי אני, בניגוד לכל הסיכויים, במאבקים אינסופיים ובתקציבי מינימום. רוצה לומר: אם את רוצה, את יכולה. הספרים המצולמים, כמו גם הסרטים, מעצימים נשים, לא מתייחסים בשום צורה לנשים כקורבנות, כמוחלשות, אלא כבעלות כוח, עוצמה שמצויה בהן והיא נפרשת ונחשפת באופן הכי גלוי שיש. שני הסרטים שלי הם הדבר המשמעותי ביותר שאפשר להראות ביום האישה (למעשה בכל יום בשנה 🙂). הסרטים חוצים קהלים, נשים מכל הסוגים, בכל מיצוב חברתי והשכלתי שהוא ימצאו בהם עוז נפש וחיזוק. אין שום צורך להכיר את הספרים לפני הצפייה. אני מגיעה עם הסרטים ומספרת עליהם.
להזמנות, פנו אליי במיידי והפכו את יום האישה אצלכן.ם למשמעותי.
הפיצו, שלחו קישור למנהלות כ"א, לרכזות תרבות, לנשים משפיעות בחברה.
#הסרטים_של_דבורית

– שלחתי ל-א', בכיר בתעשייה (תעשיית דבורית שרגל) קורט מחומר הגלם של חלק ג' של הטרילוגיה, "עד סוף העולם" (שם זמני. דעתכם?) וזו תגובתו:
-יפה מאוד. מתי הפרמיירה?
-חח. כשתמצא לי מימון.
-מה הבעיה? את לא שייכת לאיזה מיעוט? יש מלא קרנות, הקשת המזרחית, ארגון ניצולי התנועה הקיבוצית, לא חסר מימון.

– ביליתי עם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בספריה אזורית מנשה עם קהל חמוד באופן מרהיב, שצחק במקומות הנכונים ואני, איך אגיד את זה בלי להישמע פתטית? התאהבתי שוב בסרט, בו לא צפיתי כולה שבוע ויום.
כל פעם מדהים אותי מחדש להיווכח באנרגיות השונות שמביאים איתם הקהלים המגוונים המגיעים לסרטים, השפעת המקום והאווירה המתחלפת. וכמו שכבר אמרתי, כיף גדול. הייתי באזור בכמה מקומות: במענית (נדמה לי שזה היה הקיבוץ הראשון שהקרין את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?), בגן שמואל, בגבעת עדה, בבנימניה והקהל היום התחלק בין מי שצפו ומי שלא צפו בסרט הראשון.
אמרה אחת הצופות: "בסרט הראשון בכיתי, הייתי במתח, בסרט הזה ישבתי עם חיוך על השפתיים בגלל הדמות של סיאה". אחרת קראה שיר שכתבה, על גיבורי הספרים שלה (שכלל את גיבורותינו), אנשים שלא צפו עדיין באאקוקל"ס רצו לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותו (לתושבי האזור, בקיבוץ המעפיל, ב-16.2). שני ילדים שהלכו עם אמא הביתה לפני שנגמרה השיחה ביקשו מהספרנית למסור לי שהיו עייפים, אבל יבואו לשמוע אותי בפעם הבאה. היום גם חנכתי את תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה (כותבת מהרכבת) ונראה לי שאני כבר יכולה לסמן וי על כל תחנה ותחנה בישראל. איפה אהיה בהמשך? הכל ב #הסרטים_של_דבורית

– Aloha Dvorit, Tonight I watched the two documentaries you sent me! They were amazing! What a fantastic job! I can't wait for the third to be completed! I could feel your HEART in your work! The passion you have in honoring Anna Riwkin-Brick in these documentaries was overwhelming! I did not realize how popular these books were amongst the Israeli children! I can see the impact it has made on you as a child! Next time I am in Israel (which hopefully will be soon), we will have to get together as you said! Blessings to you, my dear friend, Dvorit! Shalom! & Shaloha! Maile

– מורים, הורים, מנהלים, מרצים, משתתפי חוגי בית, ארגוני נשים, מנהלי ספריות, מתנ"סים, רכזי תרבות בקיבוצים, קציני תרבות צה"ליים, בתי גיל הזהב ולמעשה כל אחת ואחד:
שני סרטיי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, שנמצאים גם בסל תרבות ארצי מופצים באופן עצמאי על ידי זו השנה השלישית. הם הוצגו ומוצגים בכל פורמט שהוא ברחבי הארץ לקהל מגוון במיוחד. הם חוצי קהלים, גילים ומגדרים ומגזרים. ללא יוצא מן הכלל.
אין צורך להכיר את הספרים כדי ליהנות מהסרטים.
גיבורי ילדות, הגשמת חלום, הכרת תרבויות אחרות ובילוש דוקומנטרי הם חלק מהנושאים העולים מצפייה בסרטים שלי.
חוץ מהעובדה שהצגת הסרטים לציבור זו פרנסתי, הכנסותיי משמשות רובן ככולן ליצירת הסרטים הבאים. כעת אני עובדת על הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיית ילדי העולם, שגם הוא, כמו קודמיו, עומד כסרט עצמאי.
הפיצו, שתפו ושגררו לכל מי שנראה כקהל יעד (דא, לכולם, אמרתי), לכל מי שעשוי להתעניין ולהזמין.

– בשבת במוזיאון שאלה אותי ילדה אם כל גיבורי הספרים שהבאתי עדיין בחיים. אמרתי לה שככל הידוע לי, כן. מאז התברר לי שרוז, אחותה הקטנה והאהובה של סיאה, המוזכרת גם היא באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו, מורה ואשת עסקים, הלכה לעולמה בגיל 50.

  • גם אני הענקתי מתנה לזוג נתניהו. כן. אני. בינואר 2015, זמן קצר אחרי שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? יצא לאקרנים וגרף את האומה, הגיע לביקור קצרצר בישראל ראש ממשלת יפן, שינזו אבה. הייתי אז תמימה ביותר וניסיתי להיעזר בכל מי שאני מכירה, כולל משרד החוץ, כדי ששינזו יצפה בסרט. הגעתי כבר לאדם שהיה הכי קרוב שאפשר, אבל נכשלתי. הסבירו לי כמה תהליך כזה הוא מסובך ומתוכנן זמן רב מראש. אבל היועצים דאז, המקורבים לרה"מיה, הציעו לי לשלוח את הסרט להשרה נתניהו ולרה"מה (בצילום של לע"מ עם אבה). מיד אימצתי את הרעיון, בטוחה שהסרט ידבר ללבם. לא היה לי ספק שהשרה קיבלה וקראה בספר בילדותה. אז עוד חשבתי שאוכל לשכנע את הממסד שדחה את הסרט בטעותו. תגידו: דרך משונה, לא? ואומר: ניסיתי הכל, יריתי לכל הכיוונים, בכל תותחי הצעצוע שהיו לי. ואז החל תהליך ארוך: הסבירו לי, אנשים שעבדו במשכן ובמשרדים, שלזוג אסור לקבל ש ו ם מ ת נ ה מ א ף א ח ד מ כ ל ו כ ל, שיש נהלים נוקשים, שכל חפץ עובר בידוק, ושהמכתב שאני מצרפת לדיוידי צריך להיות מכתב פתוח ורק אחרי חקירה בטחונית ובדיקה מנהלתית, יוכלו אולי לקבל את המתנה וגם יצטרכו להשאיר אותה אחרי הקדנציה בארגז המתנות בבית הרה"מ. אמרתי שאין בעיה ולכבוד הוא לי. וכך היה. כתבתי, שיגרתי וגם קיבלתי אישור שאלה קרי ונוריקו עברו את כל הבידוקים והשילוחים והנוהלים ונחתו במעון בשלום והועברו ליעד. זה סוף הסיפור. המעטפה המפוארת שלי ודאי מעלה אבק איפשהו או שעשתה דרכה לפח הזבל של ההיסטוריה בעוד בקבוקים נלגמים וסיגרים מעושנים. מה לעשות. 

– אבל למה להפלות? הנה סיפור מהצד השני של המפה הפוליטית. לא מעורבות פה מתנות, אלא הזמנה לסרט, אקט מקובל בקרב יוצרים (קולנוע, תיאטרון וכו'). במרץ 2015 קראתי בראיון עם זהבה גלאון שהיא בוכה בסרטים והזמנתי אותה דרך פייסבוק לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, לבכות ולצחוק. דווקא ענתה לי:
"דבורית שלום,
רק שמות הספרים הללו מעלים דמעות של נוסטלגיה לעיניים שלי
אני אשמח מאוד לראות את הסרט, בקרוב,
בברכה, זהבה גלאון"
לא הגיעה מעולם.

– בזמן שאתם מתנשקים אעדכן ששבתי בשלום מקרני שומרון. לא דבר פשוט הוא זה, מאחר שבדרכי לשם, בטרמפ שאסף אותי מצומת רעננה, ראינו בדרך, במרחק של איזה 100 מ' אחת מהשנייה, שלוש תאונות. כן, שלוש. פלוס תאונה קודמת בצומת רענני כלשהו, בה מכונית נוספת נתקעה בעמוד. וזה בלי לשתות בכלל כלום, כי היה זה בשבע וחצי בערב, וחוץ מזה באזור לא חוגגים שום שנה ושום חדשה, רק את חג האורים. אז זו הייתה ההקרנה האחרונה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לשנה זו והיא עמדה בסימן של קירוב לבבות, כי כמו שאני אומרת, אני מגיעה לכל מקום בישראל (למה לא מזמינים אותי לטייבה?) ורוצה להראות את הסרט לכל יישוב ובכל מגזר. אז הנה, גם במתנס קרני שומרון. וקרני שומרון סומנה ונהנתה:). להתראות בשנה הבאה, הכל תלוי רק בכם. תזמינו אותי, אבוא. עד קצה העולם אלך.

– השעות הכי מאושרות בחיי, עכשיו ובכלל, הן אלו בהן אני מבלה עם הסרטים ועם צופיהם. מעולם לא הייתי כה מאושרת. לעולם לא אהיה מאושרת יותר ממה שאני עכשיו. עתה זה שבתי מהאירוע בקולנוע לב – Lev Cinema – לב דניאל הרצליה, אירוע ראשון בלב של לב:) [רבאק, כמה פקקים בדרך הרצליה-ת"א ובתוך ת"א! אל תעזו להסתובב באזור].
הוא התנהל בדיוק כמו שתכננתי: הורים וילדים (גם אם הילדה בת 40 ואמא בת 688 שדומה לאלה קרי הקטנה וגם אם אמא בת 35 והילדה בת 10 וגם אם סבתא בת 75 והילדה בת שבע, וגם אם אבא בן 37 והילדות בנות 8 🙂 וגם סתם חברות וזוגות ומי לא. איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הסרט ששינה את חיי. הסרט שישנה את חייכם.

– מאז שהיכרתי כמה יפנים (מיליון-שניים) באופן אישי אני נרגשת לקראת השנה החדשה, כי אז אני מקבלת מהם מכתבים יפים להלל, שלא מיועדים לי אישית, אלא לכל משפחותיהם ומכריהם.
במכתבים הללו הם מספרים מה אירע לכל משפחתם בשנה החולפת. המכתב לא יעלה על עמוד אבל יהיה תמיד ממצה. מה עבר על כל אחד, מה עשו, איך התקדמו ומה תוכניותיהם. זה נשמע לכאורה ארכאי להלל בעידננו, כשאנשי ה-FB מתעדים כל תנועה שלהם במרחב הציבורי והאישי, כל מחשבה, הגיג, רגש, כל חטיף שאכלו ועיכלו וברור שגם את הדברים הדרמטיים של החיים. זהו לוח המודעות הקולקטיבי של כולה עלמא.
לכן לקבל בדואר מכתב מיפן שעטוף בכריכה נאה (בצילום), זה תמיד מרגש אותי. אין כמו סיכום שנה כזה כדי להתעדכן. אני לא יודעת אם יש תעשייה סביב המכתבים האלו, אם אנשים חיצוניים כותבים אותם, כי הם מנוסחים (באנגלית) לעילא. בטוב טעם, ברמיזות כשצריך, בלי להיות פולשניים, בקורקטיות אבל בחום.
עוד דבר קטן שאפשר ללמוד מהיפנים במדינת כל חלונותיה ומרפסותיה, בה על פי הכביסה שתלה השכן אפשר להסיק מה עבר עליו השבוע.

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ואפריקה! סיאה מהקילימנג'רו בינואר 2017

אומנם יש כבר אתרצ'יק המיועד לסרטים, הסרטים של דבורית שרגל, אבל אני כמובן לא אוותר על הבלוג הזה ואמשיך לעדכן גם כאן.
לתמיכה בסרט השלישי שיעסוק בסדרת ילדי העולם?
פנו אלי. או בפייפל.

ראשית אזכיר את שתי ההקרנות האחרונות של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ב-2016:

30.12, שישי, 11:00, חנוכה!, קולנוע לב דניאל. מבחינת התזמון, באמת, הקרנה זו מיועדת לכל-כולם.
ממש חבל להפסיד, ההקרנות במרכז הארץ מאוד נדירות אחרי שנתיים תמימות, כן? זה הזמן לעשות מאמץ קל, לוותר על הקפה ועל המכונכושר, על מירוק הפאנלים והשנדליירים ולהתמקד במירוק הנפש וציפויה בשעווה ממגנת המורכבת מנוסטלגיה, עונג, סחרור, חלומות שמתגשמים ובכלל, מרציפן טהור.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

יום למחרת, מוצ"ש, 31.12, 20:30, כשתתכוננו למסיבות הסילבסטר אני אגיע לקרני שומרון.
אז מי שבאזור, סבבה. ומי שרוצה להתאמץ, בכיף.

ינואר 2017
7.1.2017, שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"
11.1, רביעי, 13:20, בית ספר שורשים בנטור, רמת הגולן, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"
15.1, יום ראשון, 20:00, ספרייה אזורית מנשה, "אפריקה!"
22.1, יום ראשון, 20:00, מועדון לחבר, עין ורד, "אפריקה!"
28.1, יום שבת, 14:00, מוזיאון תל אביב, "אפריקה!"

וסיכום המחצית השנייה של דצמבר 2016

  • האירוע במשואות יצחק התחיל ב-18:30 כדי ששלושה דורות יוכלו להגיע וליהנות וכך היה. מסירה את כובע הקוטב שלי עם האוזניות, איתו הפלגתי לדרום הקררר בפני הספרנית שלומית לבבי שעשתה שבועות של הכנה לילדים ולמבוגרים, שבנו בובות (בצילום, פינה אחת), יצרו עריסת אלה קרי, הכינו את מפת העולם, למדו על הספרים וצפו בכתבה על הסרט. והאנשים שהגיעו לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?! גם כאלו שמכירים את הספרים מילדותם וגם בעלי מבטא אנגלוסקסי שלא גדלו כאן.
    -סיפרה לי אחת הנשים שלמדה במכון אדלר לפני עשרות שנים שהספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" שימש כדי להמחיש שיש לסמוך על ילדים ולהאמין בהם: הנה אלה קרי מוזגת מים רותחים מקומקום ועושה זאת היטב.
    -אחרת סיפרה לי שהיא גננת "אנתרופודוסית" (בחיי!) ושהיא מחפשת תמיד ספרים מתאימים לתורתה וספרי ילדי העולם מתאימים בגלל שהילדים נוכחים בהם ופעילים.
    -ילדה אחת באה לומר לי כמה נהנתה.
    -ילדה שנייה באה אלי בעצב, אחרי שסיפרתי שמחר, כ"א כסלו הוא יום השנה העברי למותה של אנה ריבקין-בריק, וזה יוצא לפני יומולדתה שחל בכ"ב כסלו. איחלתי לה מזל טוב וניחמתי אותה.
    -אבא אחד סיפר לי שלא הכיר את הספרים, אבל מאוד נהנה ועכשיו קנה אותם לבתו שהייתה איתו באירוע.
    %d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7
  • ב-19.12.70 הלכה לעולמה אנה ריבקין-בריק בביה"ח אסותא בת"א. את הפתק הזה נתנה לי במתנה הספרנית איריס כנען אותה פגשתי באחד מאירועי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. הוא היה שייך לאמא שלה, שושנה, שהייתה האחות שטיפלה באנה בימיה האחרונים שם. זהו פתק תודה מאחותה של אנה על הטיפול המסור. עוד על אנה בסרט השלישי שלי העוסק בילדי העולם.
  • %d7%a4%d7%aa%d7%a7%d7%9e%d7%90%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%94
  • 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

  • פילת, המרכז למידע ומחקרי תרבות מוציא דו"ח שנתי על כל אירועי התרבות בישראל, מפולחים לקטגוריות ולסעיפים ובעיקר כספים. כמה קיבלו ההפקות, כמה הכניסו. קראתי את כל דוח הקולנוע ואני רוצה לספר למשל שאף סרט ישראלי שיצא ב-2015 לא הצליח להביא רווחים. אף לא אחד! אלו הם סרטים שקיבלו מיליונים (מיליונים) מהמדינה, מגופי שידור ומקרנות הקולנוע, כן? אף אחד מהסרטים ברשימה הוא לא סרט עצמאי.
    עצמאי=לא קיבל כסף מהמדינה בשלב זה או אחר להפקתו.
    איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הגיע למצב בו הכנסותיו עלו על הוצאותיו (עלה חצי מיליון ש') כבר בתחילת השנה השנייה למסעותיי איתו ברחבי ישראל. מסעות באוטובוסים, רכבות, מוניות, קטנוע, בחום ובקור, ברוח ובגשם, בעמידה של שעה וחצי בצומת מגידו בלילה מחכה לאוטובוס המבושש ועוד ועוד. על כל הרפתקאותיי אני מספרת פה ביומיום. זה לא המצב של הסרטים האחרים, שאורך חייהם לרוב כזמן המסכים הגדולים שיש להם. אבל למה שלבמאים שלהם יהיה אכפת? אם במאי קיבל שישה מיליון ש' על הסרט שלו, שהכניס רק מחצית, מה זה משנה לו? זה הכסף שלו? הוא לא ישן בלילות? לא! מי שלא ישנה בלילות זו אני…..> להמשך


    שנה טובה ואתם יודעים איפה למצוא אותי כדי לצפות בסרטים יחד איתי:
    dvoritsh@gmail.com
    052-3512025

גשם של סרטים

ראשית בעניין הוואיי, שם התנהלו צילומי החלק השני של הסרט השלישי שלי, הסרט שיחתום את טרילוגיית ילדי העולם. עשרה ימים רוויי טיסות, נופים ההולמים בחושים, הרבה גשמים השונים מאוד מהגשמים בישראל ומסע קולנועי שעלה יפה.
עשרת הימים שלאחר שובי היו מלאים בהקרנות של שני הסרטים, "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו" יחד עם ג'ט לג מטורף שלא חוויתי כמותו מימיי. זו הייתה גם הטיסה הכי מרוחקת שלי מישראל עד כה. 22 וחצי שעות טיסה לא כולל חניות ביניים.
ניסיתי לשמור על סדר יום לילה קפדני, אבל ראשי הסתחרר לגמרי מהמעברים ומהעבודה הקשה שנכנסתי אליה מיד עם נחיתתי ולא הצלחתי להיזכר איפה הייתי אתמול ולאן אני נוסעת מחר. אני מקווה שהיעפת התעופפה לה סופית. מישהו אמר לי שכל שעת הפרש בין הישראל למדינת היעד היא יום ג'ט לג. וזה בדיוק מה שחוויתי. אבל ממש.

והנה עוד כמה דברים שכתבתי בפייסבוק במחצית הראשונה של דצמבר 2016.

  • אתר קטנטן וחדש, צנוע ופעוט, המיועד רק לסרטים של דבורית שרגל בלי דיבורים מיותרים, כולל אמצעי תמיכה נוחים. מזמינה את הציבור להתפעם, למשש את הקירות, לבדוק מרצפות, להביא מתנות, לטעום מכוסות השמפניה הווירטואליות הפזורות מסביב ולכרסם מקלוני גזר שקופים וגבעולי אספרגוס חלוטים. כל השאר אמת לאמיתה. אז קדימה. נא לנגב רגליים בכניסה. אני כאן לשאלות.15420862_10154187788347151_4468730082542123244_n
  • גם אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו התקבל לסל תרבות ארצי, לכיתות ה'-י"ב
    עכשיו שני הסרטים האחים יכולים לבלות ביחד באירועים מורכבים.
    הורים ומורים ומנהלים מוזמנים ליצור קשר.
  • יש יותר מ-5,000 פסטיבלי סרטים בעולם. יש כמה עשרות פסטיבלים גדולים, מה-A Team ואותו מספר מ-B Team. התחרות עצומה. רק לסאנדנס נרשמים כ-9,000 סרטים בכל שנה. נכון שכולם רוצים לגלות קולות חדשים, אבל קווי המתאר וההעדפות לסרטים הנבחרים די ברורים. אם סרט הוצג בסאנדנס כל פסטיבל אחר בעולם ירצה בו. מעט מאוד סרטים נשלחים לפסטיבלים ללא מפיצים וככל שהמפיצים גדולים ומוכרים יותר, מה טוב.
    אני עושה את כל העבודה הזו לבד ואני אנונימית לחלוטין מבחינת הפסטיבלים והנראות של הסרטים שלי בגוגל בעולם. מאחורי עומדת אני בלבד, ללא גרוש לשיווק וברור שלא שלחתי את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לאלפי הפסטיבלים אלא רק למאות. וגם זו עבודת פרך. השקעתי בכך הון, הון יחסי כמובן, אבל זה כשעוד הייתי קטנה ובורה.
    כשהייתי צריכה להפיץ את אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו כבר החכמתי ואני שולחת אותו רק לפסטיבלים ללא דמי הרשמה (דמי ההרשמה נעים בין 10$-150$ ואולי יש יותר אפילו), לפסטיבלים ספורים. אאקוקל"ס התקבל ל-22 פסטיבלים קטנים בעולם, אבל לא היה בכך כדי לקדם את הסרט במאומה, אפשר רק להתהדר ולנפנף לשווא.
    בפברואר 2017 הוא יוצג בלפלנד, במקום מגוריה של אלה קרי וגם בפסטיבל קולנוע יהודי במינסוטה. סיאה כבר הוקרן בפסטיבל בקניה ובאביב הקרוב יגיע גם לפסטיבל בקמרון. אולי השגרירות תסייע לי להגיע לשם. ואם לא, הסרט יסתדר בלעדיי.
    עולם השיווק וההפצה הוא עולם מורכב ומסובך ובכל מקום צריך גם יח"צ. אני מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולמצוא לסרטים הקטנטנים שלי שווקים נוספים בעולם. הסיכויים שלי הם כמעט אפסיים אבל אני ממשיכה בחירוק שיניים.
    בינתיים אפשר לצפות בהם בישראל בערוצים אלטרנטיביים, לא המקובלים פה, כידוע וכזכור. אמש השקתי לסרטים אתר חדש וצנוע מידות. קישור יגיע בתגובה הראשונה. אפשר גם לתמוך בסרט השלישי בטרילוגיה המונומנטלית דרכו. שאו ברכה
* 45 דקות עם מחונני כל המדינה מטייבה ועד עפרה, עבור בשלומי ובאילת, היו קסם כיפי במיוחד בסינמטק תל אביב. סיפרתי להם במהירות הבזק על מסעותיי בשש השנים האחרונות, על הסרטים, הראיתי להם 4 דקות מתוך איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, את ההארד קור של התחקיר, ושמחתי לשמוע את אנחת האכזבה כשהפסקתי את ההקרנה. כנ"ל גם כשהראיתי להם את הדקות הראשונות של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו. פרץ השאלות הלא מתוכנן הראה לי שנשבו בסיפורים. הם התעניינו איפה אפשר לצפות בסרטים ועכשיו הכל תלוי במורים שלהם.

אלה קרי, נוריקו-סאן וסיאה בדצמבר 2016 וטיסה ארוכה

"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" ו"אפריקה!" בחודש דצמבר 2016

5.12,  20:00, בני יהודה (שלוחה של ספריה אזורית גולן) "איפה אלה קרי…"
7.12, 19:30, ספריית נהריה, "אפריקה!"
8.12, 20:30, מתנ"ס חבצלת, רחובות, "איפה אלה קרי…."
11.12, 20:00, סינמהדר, חיפה, "איפה אלה קרי…"
15.12, 16:00, שיחה והקרנה לתלמידים מחוננים, סינמטק ת"א (אירוע סגור)
20.12, 18:30, משואות יצחק, "איפה אלה קרי…."
30.12, 11:00, קולנוע לב דניאל, הרצליה
31.12, 20:30, קרני שומרון
ייתכנו שינויים בלוח ע"פ צו השעה
מקווה לראות כל אחד ואחת מכם לפחות באחד האירועים הללו על פי פרישתכם הגיאוגרפית.
%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

* כשתקראו את הפוסט הזה אהיה קרוב לוודאי באוויר (ואם תתמהמהו מרגע בקיעתו לעולם, יום או יומיים או שנתיים לאחר מכן, לא אחראית על מה שאעשה באותו רגע), בדרכי להמשך הצילומים לסרט החדש שלי, שיהיה גם חלק ג' בטרילוגיית ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק אך כמו שני אחיו הגדולים יעמוד בפני עצמו. אני אדווח מזירת הפשע.
אפשר להמשיך ולתמוך בסרט באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. 
מתנות ומגדים וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

כל מה שקרה החודש לסרטים ולי. שזה אותו דבר

* ב-21.11 חגגתי שנתיים לפרמיירת "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?". זה היה יום שישי חצי קיצי חצי גשום וביום זה השתנו חיי. שמעו של הסרט החל לשעוט כאש בשדה קוצים. הוא נגע בדיוק בנקודה שסרטים צריכים לגעת. מאז הסרט מוקרן ברחבי ישראל.  זה העמוד שלו בפייסבוק.

* שתי חוו"ד מהנכר שם יש הזכות לרכוש את הסרטים:

I first watched that film about Elle Kari and Noriko San. It was MAGICAL🌟it brought back so many memories, scents, emotions and even tears. I watched with my boyfriend who has not read the books and it was wonderful to see how the film touched him.
The film Africa is beautiful! Although I did not read that book as a child, it carries a similar theme and it was simply a pleasure to follow the kids in the books.
N.
(ישראלית)

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעה מ-ט' מגרמניה. היא סיפרה לי שגיגלה את ספר הילדות האהוב עליה "נוריקו סאן הילדה מיפן" ונתקלה בשמי ובWhere Is Elle Kari and what happened to Noriko-san?. נרגשת ונלהבת שאלה אותי איך תוכל לצפות בו. הסברתי לה שבעתיד תוכל לרכוש די.וי.די וכך היה. מילאתי את הבטחתי ולפני כמה ימים הגיע הדי.וי.די אליה והערב, אחרי שצפתה בו, כתבה לי וצירפה צילום של נוריקו שלה (בצילום). זה למקרה שחשבתם שרק בישראל אוהבים את הספרים (ואת הסרט 🙂 ).
Dear Dvorit,
I just watched your movie and it was like a childhood-dream come true!! Thank you so much for making this movie and bringing the stories of the books to a happy ending!
xx
T
(לא ישראלית)

* חרך לתעשיית חלוקת הכספים בתעשיית הקולנוע:
בימים אלו יצא קול קורא לקבלת מענק ל"שיווק הפצה ופוסטפרודקשן של קולנוע דוקומנטרי ישראלי" של מפעל הפיס, פיס בתרבות. אלא מה, יש לו תנאי סף. למשל:

במועד הגשת הבקשה אושר עבור הסרט/הסדרה מענק הפקה מקרנות קולנוע המוכרות ע"י 'מינהל תרבות' ו/או מקרנות בינלאומיות מקצועיות ו/או אושר תקציב מגופי שידור (יובהר כי מענקי פיתוח לא ייחשבו כמענק הפקה, לצורכי תנאי זה).
בנוסף על המענק המבוקש ממפעל הפיס, יש למבקש מקורות מימון נוספים מובטחים בשיעור של לפחות 50 אחוז מהסכום הכולל הנדרש להפקת הסרט.

הסבר: מי שקיבל, יקבל עוד. מי שלא, ימשיך לקבל כלום. מי שיש לו, יקבל עוד. מי שאין לו, יקבל כלום.
לכן כה חשובה תמיכת המחבבים בחלק ג' של טרילוגיית ילדי העולם: אחרי אלה קרי, נוריקו סאן, דירק, הילדים מישראל וסיאה יבואו… .

* אנה ריבקין-בריק מצלמת את מרלן דיטריך בישראל.

* כך נולדה בילבי.

* לא אכחיש. עצב גדול אופף אותי על סיום הקרנות אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בסינמטק תל אביב. אומנם אמשיך לדהור עם הסרט ברחבי הארץ, אבל עדיין, סינמטק ת"א הוא נמל בית לסרטים שלי.
הפיצוי היה במפגש עם הצופים החביבים, רובם צופי איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?אבל היו גם כמה שלא.
אחת מהן שאלה אותי מה ההבדל בתחושה שלי בעשיית שני הסרטים. אז מעבר לכך שזו שאלה מצוינת ושאני צריכה לברר אותה עד תום עם עצמי, היו לי רק כמה שניות לענות ויכולתי לומר שבאתי לסרט השני ממקום אחר, יותר בטוח, יותר מיומן, יותר סקרן, יותר רגוע (קצת!) מהסרט הראשון, בו הייתי על הקצה בכל שנייה של עשייה, כשדרמה רודפת דרמה.
הבדל גדול נוסף הוא שב"אפריקה!" הייתה לי שליטה מקסימלית על כל התהליך מאחר שאני גם המפיקה היחידה של הסרט, שזו מצד אחד אחריות מאוד גדולה ומצד שני זה בדיוק מה שמתאים לי, מה שאני רוצה לעשות ככל שזה נוגע ליצירות שלי. הטוטאליות המוחלטת.
היו היום גם כמה ילדות מתוקות, ביניהן נינה ועלמה (משומה לא היו בנים היום, אאל"ט), נינה כותבת ספר על נינה הילדה מת"א ועלמה חזרה ואמרה לי כמה נהנתה מהסרט.
והיו גם שוקולדים והפתעה, שמי שלא הגיע לא ידע מה היא.
מחר, באופן סמלי או לא סמלי, אני מתחילה לערוך את הסרט השלישי למנייננו, או למניינה של אנה ריבקין-בריק ואני נרגשת עד מאוד.
אז איך אומרים אצלנו במדינה? עצב ושמחה משמשים בערבובייה.
בסוואהילי אני מרגישה קצת אחרת: האקונה מטטה. או, צוללים קדימה.

* שניים מצופי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו בטבעון שלחו רשמים:
– "היי דבורית, לפני שבועיים חזרתי עם שלושה מילדיי מטיפוס על הקילימנג׳רו, והיום ראיתי בטבעון את סרטך על סיאה מהקילימנג׳רו והיה יופי!
זה סרט מרגש שמחזיר אותנו אחורה ומזכיר לנו איך נראה העולם הגדול בעיני הילדים ומה זה אומר ללכת אחרי חלום שיש לך (כמו הטיפוס על ההר עבורי), ופתאום הכל מתחבר יחד ודווקא שם, בקילימנג׳רו.
אז תודה לך על סרט יפה ומרגש, סרט שמצליח לשים במרכז אהבה, תמימות וחלומות!" (איציק "אסקלנטה" גונן)

– "ראיתי אתמול את 'אפריקה!' בטבעון עם עלמה (5), גל (8).
את גל מאוד עניין מה זה איידס ומה זו מלריה ויכלה לראות את הפער בגיל של הזמן שעבר. היה מעניין גם החזרה שלי לנופי צפון טנזניה. תודה" (בלהה זנדרמן-גולן)

* הייתי בהקרנה פרטית של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו לזוג מהמם שתמך בסרט, שמחציתו חגגה יומולדת.
היינו בחוץ על הדשא הנרחב, והיה כיף גדול. אחרי ההקרנה סיפר לי אחד הצופים, שמוכר טכנולוגיות חקלאיות לעשירי אפריקה: א. שהבננות הן מקור הפחמימות המרכזי במזרח אפריקה ושזו למעשה הסיבה לכך שהמדינות שם לא מתפתחות: יש להם טריליוני בננות בחצר, אז למה שיתאמצו? ב. שהכאת נשים רווחת באפריקה במימדים שאין לשער ושהיא חוצה מעמדות, השכלה, כסף, הכל. הוא סיפר לי על ישראלי שהתחתן עם אפריקאית. אחרי כשנה וחצי היא פנתה אליו בחיל ורעדה ושאלה מתי בכוונתו להכות אותה. אמר לה הישראלי, למה שאכה אותך? זה לא מקובל עלינו. האישה התקשתה להבין. נורא? נורא.
כ"כ היו בהקרנה שני סודנים ששמחו על שאני מראה פיסה מאפריקה לישראלים, שלדעתם עדיין מפחדים מאפריקה. אמרתי להם שהישראלים מגיעים בהמוניהם לעשות ספארי ולראות את השמורות ושלכן בחרתי להראות משהו אחר מאפריקה.

מימון המון בסרט התיעודי של דבורית שרגל והקרנות נובמבר 2016

מימון ההמון חוזר

חברות וחברים, תומכות ותומכים, מעודדות ומעודדים
נרגשת להציג בפניכם את האפשרות לתמוך בסרט התיעודי החדש שלי, השלישי בטרילוגיית "ילדי העולם". אחרי
איפה אלה קר ומה קרה לנוריקו-סאן?
ואפריקה – סיאה מהקילימנג'רו
אני בעיצומה של העבודה על סרט השלישי בסדרה, שיחתום את הטרילוגיה.
שם הסרט עדיין חסוי (וזמני): – – –   – – – – –  – – – – -?

בינתיים, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פייפל, פה.
התמיכה לא מוגבלת בזמן או בסכום. מתי שבא לכם וכמה שתרצו.
מתנות ומגדנות וכן לו"זים יפורטו בהמשך.

עדכון: מימון המון באתר ג'אמפסטארטר עד 4.4.17.

הסרטים שלי הם הפקות עצמאיות, פרטיות, שלי בלבד, ללא תמיכת הממסד התרבותי בישראל. לא גופי שידור ולא קרנות קולנוע.
ברור שהיה לי הרבה יותר קל כיוצרת לעשות זאת עם תמיכה ממסדית, אבל שיטת חלוקת הכספים ובחירת הפרויקטים של מחלקי הכספים פועלת באופן כאוטי ואני לא במצ'ופרים.
אני יכולה להבטיח שגם הסרט הזה ייעשה בתקציב מינימלי, תקציב שרוך-נעל אם לתרגם, בעזרת הניסיון המצטבר שרכשתי בשנים האחרונות. כרגיל, אני לא מפרישה לעצמי ולו שקל מסכום תמיכתכם. הכל מיועד אך ורק לעשיית הסרט.
ממה אני מתפרנסת? מהקרנות הסרטים הקודמים ומאהבתכם.
אשר על כן עליכם להזמין וליזום כמה שיותר הקרנות.

מתי ידעתי שהסרטים על ספרי הילדים המצולמים של אנה ריבקין-בריק יהיו טרילוגיה? כן, יש נקודה בזמן שאפשר לשים עליה אצבע ותכף אחזור אליה. אבל במהלך שיחה עם הקהל אחרי אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הבנתי שהרעיון היה שם תמיד. כלומר, מהרגע שהפנמתי שנעילת העותק של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? לא הייתה סוף פסוק עבורי ושהעבודה על הנושא, על הצלמת, הספרים, הגיבורים שלה, לא הסתיימה מבחינתי ושאני ממשיכה באיסוף חומרים, בליקוט מידע ובעיבוד כל החומרים שהיו לי.

ואז הגיעו כל המפגשים עם קהל "איפה אלה קרי…" והשאלות, אם אני ממשיכה לחפש עוד ילדים והבנתי שיש צמא, רצון לדעת עוד. לא חשבתי במובן הפרקטי, איך אצליח ליצור סרט המשך אחר כל התלאות שעברתי בהפקת הסרט, אחרי ארבע שנים שהיו נפלאות ומייסרות כאחד, אחרי הטיפוס המתיש על ההר התלול, כשכל כמה רגעים מתדרדרת עוד אבן מלמעלה וכמעט מפצחת את ראשי ועוד פיסה מהשביל נעלמת ומקרבת אותי לתהום.

פחות או יותר לפני שנה כבר הבנתי שאני בהריון עם משהו שמצטייר כסרט שני, אבל לא היה לי מושג איך אצליח לעשות זאת, להרים את ההפקה. ואז פגשתי את המפיק של "איפה אלה קרי…", אמנון רבי (קסטינה תקשורת), וסיפרתי לו היכן אני עומדת ומהם לבטיי. אמנון אמר לי בלי להסס שנייה: לכי על זה. צרי סרט המשך. את לגמרי יכולה לעשות את זה ל ב ד. וזה כל מה שהייתי צריכה: מישהו שמאמין בי כבר עשרות שנים, שעשה דברים לא ייאמננו כמפיק וכאדם למען הבאתו של "איפה אלה קרי…" לעולם, שאומר לי שאני יכולה לעשות הכל לבד, ליצור סרט נוסף. ובאותה שנייה עבר הרעיון הילוך והתחלתי בהפקה מכווננת מטרה: סרט המשך כמפיקה עצמאית.

אחרי פחות משנה כבר היה הסרט מוכן. לקרוא לזה "פחות משנה" זה קצת מתעתע, בדיעבד, כי כמו שהסברתי, העבודה לא נפסקה לרגע, אבל המפגש עם אמנון בהחלט היה נקודת מפנה. ועכשיו "אפריקה!" עושה דרכו בארץ ובעולם והשאלה כמה אנשים יצפו בו תלויה רק בקהל שצופה בו. אלו יחצניו ומשווקיו. בדיוק כמו בסרט הקודם.

והנה אני חוזרת להתחלה ומספרת על הנקודה בה הפכו שני הסרטים לטרילוגיה. היה זה במשמרת הראשונה עם אביב פרס, עורך האון ליין של שני הסרטים (למעשה של שלושתם, גם של כדור בגב שיצא עכשיו בדיוידי ועל כך בהמשך). הוא סיים צפייה בעותק העבודה של "אפריקה!" ואמר לי: שמעי, שני הסרטים האלו עומדים באותה ישורת מבחינת איכותם, אבל זו צריכה להיות טרילוגיה. אני לא יודעת אפילו אם הוא חשב על כך עד הסוף, אבל מבחינתי זו הייתה הנקודה בה הבנתי: נכון, בדיוק, זה מה שאני צריכה לעשות. הרי אני ממילא עובדת בלי הפסקה, ממילא שוחה בחומרים ולא מרפה מהם, אז למה לא טרילוגיה? הרי אני שם.

וכך, ממש מהיום בו שוחרר "אפריקה!" לעולם, אני עסוקה בהפקה (עצמאית, לבד, ברור ברור) בסרט השלישי, שממודר כעת ברמות-על. חציו (לפחות) כבר צולם, אין לו מימון ואין לי עדיין מושג איך אתקדם איתו כלכלית, אבל אני עובדת בלי להפסיק. וזהו בינתיים. כל רעיון תמיכתי יתקבל בשמחה. אני רוצה לנסות לשבור את התבניות הכלכליות של הסרטים הקודמים. ברור שזה יהיה סרט דל תקציב, אבל מאחר שלמדתי לעשות קסמים ומעשי נסים בכסף, אני סומכת על עצמי שאסתדר בעזרת תומכים ומחבבים ובעזרתי כמובן, גם אם עוד לא החזרתי אפילו קמצוץ מההשקעה שלי ב"אפריקה!".

הקרנות החודש

השבוע האחרון של "אפריקה!" באוקטובר:
שני, 24.10, שפיים, הקרנה פרטית
חמישי, 27.10, 20:30 ספריית קריית אונו
%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95
שישי, 28.10, 12:30, סינמטק ת"א
שבת, 29.10, 11:30, מרכז הנצחה טבעון

הקרנות נובמבר

"אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו" בסינמטק ת"א. הקרנה אחרונה.
יום שבת, 5 בנובמבר, 15:15

"אפריקה!" ביד לבנים רמת השרון, 14.11, 20:30

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

2.11, 20:00, ספריה אזורית מגידו.

אפשר להזמין אותי ואת הסרטים לכל מקום שהוא: dvoritsh@gmail.com, 052-3512025

וגם לרכוש DVD  של כדור בגב.
cadurdvd

כמה הרהורים על "אפריקה!" ותגובות הקהל

אחד הדברים שהעסיקו אותי בעת העריכה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו הוא עד כמה להתייחס לאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסרט החדש, איך למנן את ההתייחסות לסרט הקודם, מה לספר עוד על אנה ריבקין-בריק, איך ליצור סרט שיהיה גם קשור לסרט הקודם וגם עצמאי לגמרי, כלומר שמי שלא צפה בראשון יוכל ליהנות ממנו בלי שום בעיה ומי שצפה בראשון לא יחשוב או ירגיש שאני חוזרת על עצמי. זה היה חלק מהדיאלוג הממושך עם העורכים ועם צופי-המבחן שהגיעו לחדר העריכה בעת העבודה. אני חושבת שבמובן זה מצאתי פתרונות הולמים. הנה כמה רשמים מצופי הסרט בשבועיים האחרונים. שתי הצופות הראשונות מתייחסות לשאלות שהצגתי פה:

"אני מודה שקצת חששתי, אהבתי את הסרט הראשון ופחדתי משכפולו וגם העובדה שהדמות נמצאה מהר, אז על מה כבר תהייה העלילה.
באתי עם ניבי, הבן שלי שעוד לא בן שמונה, שאוהב קולנוע אך כמעט ולא ראה סרטים דוקומנטריים בקולנוע.
אבל למרות הסקפטיות לפני, נהנינו מאוד. משהו בטבעיות שבה את מעבירה את העלילה, הצילום הנפלא לדעתי והדמות שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה, מקסים בעיני.
תודה, בהצלחה בשלישי" (רונית סלניקיו)

"הייתה הקרנה נהדרת! נדמה היה לי שאני יודעת בדיוק על מה יהיה הסרט, אבל לא כך היה. הופתעתי והוקסמתי ממנו מאוד. בהחלט יש ל"אפריקה" זיקה לסרט הראשון, אבל לחלוטין הוא בפני עצמו, עם יבשת מטלטלת וגיבורה מדהימה" (קלייר פאגיס).

"נהנינו מאפריקה ומהשיחה האנושית והמרתקת" (ללי שמר).

"שתינו הוקסמנו. למשפחה הזאת יש סיפור מרתק!!" (נועה לוין)

"דבורית היא לא מסוג האמנים שדוחפים לך את המסר לעוס עם כפית קטנה, היישר לפה. הכל נמצא בסרט – כולל זיקות מרומזות למעורבות קומוניסטים, ישראלים ואפילו האיסלם. למצוא מישהי כמו סיאה באחת המדינות העניות ביותר בעולם ולתת לה להציג את עצמה ואת הזיקה שלה למקום ההולדת שלה – זה עניין גדול. מזמן לא ראיתי דמויות כ"כ מרתקות ובימאית שמתייחסת אליהן כ"כ בכבוד" (חנה לוק).

"אני ובתי ורותם חברתנו היינו היום בהקרנה התל-אביבית, בלי להצטלם, אבל עם מאוד ליהנות גם מאפריקה! להעריך את הפועלת העצמאית, לחכות לשלישי בטרילוגיה ולאלה שאחריה. בז'אנר הזה, בעניינים אחרים, מה שתבחרי. בטח שצחקנו איתך מהמלריה שלךף כמו שתרגשנו אתך מכל מה שיש להתרגש איתך, ויש המון. נתמוך, נפגין, נתגייס כשתכווני לאן ואיך, כדי שתמשיכי. לבבות אדומים" (אפרת שטיגליץ).

"מומלץ ביותר. לכו לראות חוויה מסוג אחר. סבים וסבתות הורים וילדים (לילך שמיר)

"נהנינו מאוד!" (יעל ניר)

"מי שעוד לא ראה חייב ללכת. סרט קסום ומרגש" (עדי בריל)

אפריקה! – סיאה מהקילימנג'רו, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? | אוקטובר 2016

אפריקה!

סינמטק תל אביב
שבת, 1.10, 13:00
שני, 3.10, 15:00 (ראש השנה)
שבת, 8.10, 11:30
שני, 17.10, 13:30 (סוכות)
רביעי, 19.10, 13:00 (סוכות)
שישי, 28.10, 12:30
אגיע לכל ההקרנות בת"א

24.10, שפיים, הקרנה פרטית

מרכז הנצחה טבעון
סינמה שבת, 29.10, 11:30

ספריית קריית אונו
27.10, 20:30 (בנוכחותי)

%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%95

איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

14.10, בי"ס נחשונים בת ים (סל תרבות)

ומה היה החודש בפייסבוק?

לפני שנה איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. לא הייתה לי תחושה ניצחון לפני האירוע. נסעתי להיכל התרבות של אשדוד עם Yael Leshem, המפיקה הראשית של קסטינה, חב' ההפקות של הסרט. השארתי את הקטנוע בעזריאלי וחיכיתי לה שתאסוף אותי למונית בדרך לטקס. יעל (שצילמה את התמונה) והייתה מעורבת כמובן בכל תלאות הפקת הסרט התרגשה וקיוותה יותר ממני אפילו.
%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%a8
לפני הטקס יצאנו החוצה. חשתי מועקה. אני לא יכולה להכחיש. העדפתי לא להיכנס ולהתמנגל. פה ושם אמרתי היי. בשירותים פגשתי במאית מאחד הערוצים, שבתוכניתה השתתפתי עם הסרט כמה חודשים קודם. "נו, דיברת עם X מהערוץ?" שאלתי אותה. "כן, הוא הודה שטעה כשסירב לקנות את הסרט". "נו ו?" המשכתי. היא אמרה שתזכיר לו. כלום לא קרה עם זה. יום יבוא ואספר את סיפור הזוועות עם הערוץ האמור. יש לי כמה סיפורים על כמה ערוצים, אבל כל כלבלב יבוא יומו. לאט אבל בטוח.
כשנכנסנו לאולם וראיתי היכן הושיבו אותנו הבנתי שלא זכיתי. את הזוכים הושיבו לרוב בקצה השורות, קרוב ככל האפשר לבמה. כך שההפתעה כשהוכרז על הזוכה בקטגוריה שלי לא הייתה גדולה. וכל זאת, למרות כל ההימורים קודם לאירוע, של בלוגרי הקולנוע, שחשבו שאזכה. ולא, ההפסד שלי הוא לא כמו של המועמדים האחרים. איש מהמועמדים האחרים לא השקיע את כספו בסרט שלו. לכולם היו גופי שידור וקרנות שתמכו בהם. כך שאין בכלל מה להשוות. זאת ועוד: אף אחד מהסרטים המועמדים לא זכה לאהבת הקהל כמו הסרט שלי. כך שסטירת הלחי הייתה קשה.
אני חושבת לעתים מה היה קורה אם הסרט היה זוכה, אם מהלך הדברים היה שונה, אם ערוץ כלשהו היה מתעורר מהקומה ורוכש אותו לשידור. זה לא קרה. העבודה הקשה יום יום נמשכה, עד שכמה חודשים לאחר מכן הצלחתי לגמור ולהחזיר את ההשקעה בסרט. מה שהכשיר את הקרקע הכלכלית להולדת אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו.
את העלבון הצורב לא שכחתי. את הסרט השני כבר לא שלחתי לשומקום. כל המשלוחים האלו, כפי שכבר סיפרתי, עולים ממון רב, ואין לי שום שקל כדי להשקיע בשיווקו. אשר על כן עזרת הקהל חשובה מאוד.
*פוסט הבאסה אחרי הטקס*

כשצוחקים מסיפור המלריה שלי באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו אני יודעת שההקרנה מהממת. וגם כשמחמיאים לנטוש (AKA "נטע המפורסמת") על קריינות הספר. בנוסף הגיעו היום מלא אנשים שאני מכירה, רובם בוגרי אקדמיית איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אזרח נלהב ששומר על פרטיותו וביקש להצטלם איתי ולהראות לנכדה וכאן עם מאיה פריש, סוחרת מדופלמת שמכרה לי ארנק בשוקחתן שהיה בקיץ בשכונתנו והצטלמה איתי גם אחרי הסרט הראשון וכתבה גם ספר המשך ל"אלה קרי הילדה מלפלנד", במסגרת תחרות ארצית של "מצעד הספרים". משפחת בריל-פריש הגיעה בהרכב מלא: אמא, אבא (תודה על הצילומים, Ady Barill, Felix Frisch), שני ילדים וסבתא. ככה צריך!

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a9

אחת הסצינות היפות והמרגשות ב"אפריקה!" היא סצינת הקברים במטע הבננות.
כל מי ששמע את דבריי אחרי "איפה אלה קרי…" מכיר את סיפור הקבר של אנה ריבקין בריק, שלידו יש חלקה ריקה שיועדה לבעלה, דניאל בריק, אבל נותרה ריקה וגם על רעיון העיוועים שלי להעלות את עצמותיו לישראל.
במסגרת סיורי הנוכחי, אירופה בארבעה ימים, הגעתי אחרי חיפושים ממושכים גם לקבר של דניאל בזכות אחייניתו אווה בריק. להפתעתי עומד קברו בדד, ללא שום מכר, לא ליד רעייתו השנייה, כלום. כך שלבי נצבט מאחר ששתי הנפשות הללו לא חברו בסופו של דבר, גם לא סמלית. בצילום השני: דניאל (משמאל) ליד קברה של אנה, למעשה עומד על חלקת הקבר שלו, עם קרובי משפחה ישראלים.

בצילום: בהפסקה בין הקרנת "איפה אלה קרי…" ל"אפריקה!" בבית גבריאל. יום ארוך שהחל ב-12 ועוד לא נגמר, אבל אני יכולה לבשר שכבר עליתי על 840 בטבריה לכיוון ת"א. כלומר, אין מה לדאוג בינתיים. מתי אגיע לעירי? נו, לא חשוב. צופה אחת שאלה אותי למה לא לקחתי אותה איתי במסעותיי. עלמה בת ה-11 שאלה אותי איך לא התייאשתי? מיכל שאלה אותי מתי אכתוב דוקטורט על נושא כלשהו מהסרטים ואני בדיוק חשבתי היום במהלך ההקרנות שממש בא לי לכתוב עבודת ניתוח לשני הסרטים, אבל זה לא ממש הגיוני שיוצר ינתח את יצירותיו, נכון? מישהי הציעה לי לרכוש את חלקת הקבר הפנויה לצד אנה ריבקין בריק לעצמי 🙂
חתמתי על ספרים ישנים וחדשים ובסוף אכלתי ארוחת ערב עם 3 בנות אלפא במסעדת צל התמר. לא זוכרת את כל האמירות המופלאות שאפפו אותי, אבל אני רוצה להודות לכל מי שגרמו לאירוע הזה לקרות: לילך שמיר, עידן גרינבאום, מיכל רום וגם לנועם ובארי מבית גבריאל, שיש בו מקרן מעולה במיוחד ושהקרנה איכותית כזו לא חוויתי מזמן.

שוב אני מחזיקה שמונה מיליון איש ערים באמצע הלילה, אבל מה לעשות, התפקיד מחייב. נכון תמיד אני מספרת שבכל מקום אליו אני מגיעה עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? (או "אפריקה!") אני מקבלת עוד תובנה, עוד פיסת מידע שאני יכולה להתקדם איתה הלאה? אז כנראה שהיום נמצאה תשובה סופית ונחרצת לשאלת חצי מיליון השקלים: איך זה שישראל היא המדינה היחידה בעולם בה ספרי ילדי העולם עדיין נקראים, כבר שלושה דורות. יבנאית אחת אמרה: זה בגלל המסורת. למסורת יש משמעות גדולה בעם ישראל. בגלל זה סבתות קונות לנכדים, והורים קונים לילדים. קניתי. אותה גברת גם נתנה לי רעיון ממש יפה לסרט חדש וחוץ מזה שמחתי לשמח ולרגש את הצופים הקשובים. בנוסף, צצו כמה צילומים ממש יפים מהקיבוץ שנייה לפני שהחשיכה השתררה וגם נס אירע לי והצלחתי להגיע לרכבת ביבנה מערב, אף שאתר הרכבת כשל בענק במידע שגוי (הרבה הרפתקאות תחב"ציות פוקדות אותי באחרונה). אה, ועוד משהו יש בקבוצת יבנה שלא שמעתי עליו בשום קיבוץ: "תורנות נהג קטר", בה אחד החברים הוא זה שאחראי להביא את האורחים, החברים ומי לא מהרכבת.

%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%a0%d7%94

בצילום: אלה קרי מקבוצת יבנה יצאה מהמסך ואני נכנסתי לתוכו

אז אני עומדת
בסינמטק לפני ההקרנה של אפריקה – סיאה מהקילימנג'רו עם סמי מ-Cinepost והוא שואל אותי איך הולך ואני עונה, פתאום עובר בחור ושואל אותי, "את מההפקה של אלה קרי?" התבלבלתי עד שהבנתי שזו אני מההפקה של אלה קרי ועניתי בחיוב ואז הוא לחץ את ידי ואמר "כל הכבוד!". אמרתי לסמי, "נשבעת'ך זה לא מתוכנן" וסמי צוחק. חולפות 2 דקות, אנחנו ממשיכים לדבר ועוברת אישה ואומרת לי "אפריקה! סרט מעולה!" ואני לסמי, "נשבעת'ך, גם היא לא שתולה" וסמי צוחק. סוף סוף התחלנו בהקרנה כמעט בזמן למרות מיליוני הפקקים והיה מאוד נחמד והצופים שבילו יום לימודים ארוך באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?+"אפריקה!" ברצף קיבלו לבבות שוקולד להעלאת רמת הסוכר בדם. בקיצור, היה כיף. ומי שלא בא הפסיד, כי לא תהיה עוד הקרנה כפולה בינתיים. ההמשך בשבת, 3.9, 13:00 בסינמטק ת"א עם "אפריקה!" בלבד. במקום להיצלות בשמש בואו להתאוורר במזגן הלא מקפיא. ועל שבוע הבא הפרוע אדווח מחר.

לקבל מכתבים מצופי הסרטים זה משהו שאני אוהבת מאוד ולעולם לא שבעה מכך, אבל לקבל מכתב ממישהי שכתבה לי לראשונה באוגוסט 2013, אחרי שחזרתי מיפן, ולפני שאיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? היה מוכן וגם השבוע, אחרי שכבר צפתה באפריקה – סיאה מהקילימנג'רו!, זה משהו שלא קורה כל יום. אז הנה סיון קלין שהקפיצה את לבי ברון:

22/08/2013 22:49
"שלום דבורית,
שמי סיון ואני גננת בגן ילדים בשכונת בבלי בתל אביב.
הנושא השנתי בו עסקנו ובו נעסוק גם במהלך השנה הקרובה הוא ספרים וסופרים.
בתור מי שגדלה על סדרת ספרי "ילדי העולם" החלטתי לערוך לילדים היכרות עם הספרים. במהלך השנה בכל שבוע קראנו ספר אחר מתוך הסדרה. מדהים היה לראות כמה עניין גילו ילדים בני חמש בנושא ובגיבורים מאמצע המאה שעברה. כששמעתי על הסרט שעשית ובו חזרת אל גיבורי הספרים התרגשתי מאוד. ראיתי את הכתבה בתוכנית 'קצת גבוה' ורציתי לשאול האם ניתן יהיה לרכוש את הסרט? הייתי מאוד רוצה להקרין לפחות חלקים ממנו לילדים בגן שלי. שתי שאלות שהם כל הזמן שאלו אותי היו: "האם זה קרה באמת"? ו"האם הגיבורים עדיין חיים"? סיפרתי להם שלפחות חלק מהגיבורים עדיין חיים וניסיתי למצוא תמונות עדכניות, מה שלא כל כך צלח. היחידה שמצאתי הייתה אלה קרי.
תודה שעשית את הסרט, אעשה מאמצים לצפות בו.
סיון"
23/08/2013 04:45
*חלפו שלוש שנים וחמישה ימים שתיעדתי כל דקה מהם וסיון כתבה לי שוב:*
יום א' 23:59
"הי דבורית,
צפיתי היום בסרט 'אפריקה!' בסינמטק תל אביב יחד עם אחותי.
התרגשנו ונהנינו מאוד, ממש כפי שהיה כשצפינו ב'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?'
היו באולם אנשים בטווח גילאים רחב שנע לדעתי לפחות בין שש לשישים ונראה שכולם התרגשו לפחות כמונו.
רציתי להודות לך על הסרטים המצוינים ועל היכולת שלך בתור יוצרת לגעת ולרגש, זה ממש לא מובן מאליו, ישר כוח".