צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

למה נדחות הפגישות?

זו לא אני, זה אתם.
היומן החדש שלי מלא פגישות של אחרי החגים, כי הרי, כידוע, מי עובד בישראל בחגים? כלומר ביניהם? או באוגוסט, שאז חם מדי? למעשה, זמן העבודה בישראל מוגבל לחודשים ספורים בשנה, לחמישה ימי עבודה ברוטו. אני משוכנעת שמתוך יום עבודה שלם שמבלה אדם במשרדו, חצי מהזמן הוא מבזבז על בהייה, גלישה באינטרנט ושיחות טלפון עקרות. במה באמת בהו, או איך עבדו אנשים לפני פרוץ הרשת? הרי אני לא חושדת בהם שעבדו יותר שעות. הם בטוח התבטלו אותו מספר שעות כמו היום.

ונחזור רגע ליומן שלי. על כל פגישה מתוח קו המסמל שבוטלה, ואחר כך חץ המכוון קדימה, לתאריך הייעודי הבא. ואז, כשכבר יש תאריך משנים את השעה שלו. ואז, כשכבר נדמה לך שהכל תקין וממשמש ובא, ערב לפני הפגישה הגורלית שנקבעה לפני שלושה חודשים ונדחתה לשלושה מועדים שונים, ובתוך יום הפגישה סומנו והוזזו מגוון אינסופי של שעות ביממה, מגיע המייל המודיע לך שקרה משהו בלתי צפוי, והפגישה נדחית בשבוע. טוב, שבוע זה לא חודש, מה אני מתלוננת.

שאלות קשות
1. למה אנשים דוחים פגישות שהם עצמם קבעו?
2. מה קורה בין פרק הזמן שהפגישה נקבעה ועד המועד בו היא צריכה לצאת לפועל?
3. האם איש מהדוחים לא חושב על כך שתהליכים מתעכבים בשל הדחייה, שהתוצרת לא מיוצרת, שהזמן מבוזבז למוות?
4. האם רק הפגישות איתי נדחות, או שמא גם איתכם?
5. ואם אתם בין דוחי הפגישות, מה מביא אתכם לדחות אותן?

כל יום בעלי רוצה להתחתן איתי

חושך. החול היה רטוב והים גם. צג השעון הדיגיטלי שעל סוכת המציל הורה 28 מעלות, 22:01.

הם הגיעו מכיוון יפו. הוא היה גבוה ודק ולבש ג'ינס, חולצטריקו במכנסיים וחגורה.

היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים, לבשה שמלה ארוכה עד החול, ראשה מצונף כולו במטפחת המקובלת. רק הפנים העגולים הגיחו.

המרחק ביניהם היה כארבעים ס"מ. פתאום הוא דחף אותה בכתף, בחיבה. זאת שהלכה מולם הבינה שהוא רק רצה לגעת בה. ההיא לא הגיבה.

זאת שמולם המשיכה ללכת. זאת שהלכה לידה בדיוק סיפרה על השיפוצים בדירה שלה. הדירה השנייה שלה. לא זאת שבה היא גרה. עושה החלונות מטירה שולח אליה כל הזמן לקוחות פוטנציאליים. הפך את הדירה השנייה שלה לאולם תצוגה. זאת שלידה דמיינה את עושה החלונות שולח לקוחות.

בדרך חזרה – כשהולכים על שפת הים צריך לחזור, אי אפשר לעשות הקפות כמו בעיר – התנגשה בזוג שבא מכיוון יפו שוב.

עכשיו הם עמדו. הוא הוריד את החולצה ונשאר עם גוף גרום ושרירי, וריח כבד של אפטרשייב, או דיאודורנט שהיכה גלים על החוף, למרות המרחק ביניהם. הוא הסתכל על האישה עם השמלה עד החול והמטפחת על הראש שעמדה בקצה המים, מטר וחצי ממנו, והרטיבה את השוליים.

ההיא שהגיעה ממול שאלה את זאת עם הדירות אם לדעתה הם נשואים.

זהות בלויה

ביום בו מלאו לי 16 התייצבתי במשרד הפנים, נרגשת עד מאוד, כאילו מי יודע מה מחכה לי ברגע שאקבל את התעודה המעידה מי אני.

אולי חרדה קיומית, אולי קושי להגדיר את עצמי דחפו אותי לשם. באותם ימים צריך היה לחכות עד בוא התעודה, זה לא היה מתבצע במקום. כשהגיעה אחרי חיכיון ניכר נחלתי מפח נפש: התמונה אמנם תמונתי הייתה, אבל השם הוחלף בשם של גבר.
מבועתת שלחתי את התעודה האנדרוגנית לכלבוטק, וכך זכיתי לתהילת עולם. התעודה המשונה הוצגה קבל עם למשל עשרים שניות על המסך, 100 אחוז רייטינג, ואני הפכתי לכוכבת. טוב לא, לא הפכתי. איש לא שם לב, אבל תוך זמן קצר קיבלתי מהמשרד לרישום אזרחים חרדים תעודה חדשה ותקנית.

וכך היא צמודה אלי בארנק מאז ועד היום, כששתי סיבות עיקריות מנחות אותי (חוץ מזו הפילופסיכולוגית): אחת, למקרה שאעצר באישון לילה ברחוב, שהרי אין סיבה לא לחשוד בי שאני שב"ח;  והשנייה, שאם חלילה אפגע ברחוב (תאונה, פיגוע וכו'), שלא יעסקו רבות בניחושים מי אני, ויטרידו את מנוחת מקורביי בתהיות ובבקשות לזיהוי הגופה או מה.

ולכן, כשמצאתי לפני כמה ימים ת.ז של מישהי זרוקה ברחוב אספתי אותה מיד כאילו היה זה יהלום ענקים או לפחות שטר של חמישים שקלים, ולקחתי אותה הביתה. גיגול קטן ומצאתי את בעלת התעודה בפייסבוק. שלחתי לה הודעה עם מס' הסלולרי שלי. חיפשתי את מס' הטלפון הבזקי שלה, והשארתי לה גם שם הודעה קולית.

מתברר שנוכחותה של התעודה בחייה לא ממש חשובה, כנראה, והיא לא השמיעה קול או אות. אובססיבית ככל שאני יכולה להיות עטפתי התעודה, הכנסתי למעטפה, הוספתי פתק הסבר, והלכתי לשלוח אותה בדואר רשום, כדי שלא תיפול בשבי האויב. רק כשראיתי את 30 האנשים המחכים בתור החלטתי שיש גבול, ושלשלתי המעטפה לתיבה.

מסקנות:
אנשים לא מקשיבים לתא קולי בטל' של בזק.
לא כל בנות העשרים מבלות בפייסבוק.
או שואלות את עצמן מי אני? מה אני?
תעודות זהות זה פאסה.
בפעם הבאה אניח לתעודה להתבוסס בדמה על הכביש.
לא כל אחד רואה את עצמו כפליט נצחי.
או כלוחם גרילה בג'ונגל האורבני, העומד לאבד את חייו או חירותו בכל רגע נתון.

עדכון, שני, 9:22.
אמה של הנערה (שהקשיבה להודעה בתא הקולי!) התקשרה והודתה לי, ואף התעניינה איפה מצאתי את התעודה. סיפרתי לה ששלחתי אותה לדרכה, ונקווה לטוב.

עדכון, ראשון, 13.9
התעודה הגיעה ליעדה, ובעלתה הודתה לי בפייסבוק.

לא פקפקתי בפיקה

בשבוע האחרון של אוגוסט כיביתי את המאוורר בלילה.
יומיים אחר כך התחלתי להתעורר מצינת הבוקר. חמש כזה. אופס, איזה באסה, דווקא בחלק האחרון של השינה, שאמור להיות הכי מתוק, אני מתעוררת כי קריר לי עם הפיקה. כן, הנסיכה על העדשה.

pike

שמיכת פיקה היא אחד החפצים היחידים שלא החלפתי אף פעם, מילדותי. זאת אומרת כן, מדי כמה שנים אני משדרגת את שמיכת הפיקה הלילית, ואז אחיותיה המקשישות עוברות לכל מיני תפקידי כיסוי והתפרקדות אחרים. למעשה יש לי תמיד במלאי כמה שמיכות פיקה: אחת משובחת, רכה וענקית, חדשה יחסית, אחת ישנה יותר, להחלפה בימי כביסה, ועוד כמה לעת צרה, כמפורט.

הריבועים הקטנים האלו, הרכים, הם אחד התענוגות של הקיץ. למה היא עשויה כך, לשם מה ריבועי הוופלים האלו? כדי שיהיה לה כמה שפחות מגע עם הגוף, שלא תעיק. הבעיה היחידה היא כשישנים על הריבועים (בדיחה: איך משיגים ריבועים בבטן? ישנים על פיקה) עם הפנים, או עם הכתף, ומתעוררים עם טקסטורה חדשה על העור שעוברת רק אחרי שעות או שפשופים נמרצים.

לא ידעתי, אגב, שאומרים פיקה גם באנגלית –  pique, בעצם זה מצרפתית בכלל, piqué (הגרש צריך להיות מעל ה-e) ולא הצלחתי להתחקות אחר עקבותיה, זאת אומרת, מה מקור השם ואיפה נולדה זו. בוויקיפדיה כתוב עליה מעט מאוד, רק שמדובר בצורת אריגה מסוימת.

תכף נגמרת העונה שלה, ואחת, ללא תואר והדר, כבדה יותר וחסרת סטייל או ריבועים תחפה עלי עד בוא הפוך.

מצאתי אותו

פעם כתבתי קצת על הראשון שהוא האחרון, ולא עלה בדעתי לחפש את עקבותיו. אולי זה היה מפחיד מדי, לחזור אחורה לאפלה שנותרו בה רק שלדים. אבל דווקא היום נתקלתי בשם שלו, זאת אומרת, במישהו שנושא שם זהה, והחלטתי לחפש. נו, לא צריך להגזים, גם כן חיפוש. תוך שני אנטרים בגוגל מצאתי.
מה מצאתי? הכל. תמונות עדכניות ותמונות מהעבר. ייתכן שאפילו אחת שאני בעצמי צילמתי. אולי אותה, אולי דומה לה.

מהתמונות התברר לי שהוא אכן נשאר עם אהבת נעוריו, אותה אחת שנטש לפרק זמן מצומצם מאוד בו היינו, באיזשהו אופן מעורפל ולא ברור לי, ביחד.

זה היה אחרי הצבא, שם היכרנו. לא ממש הבנתי אז (ולא שהיום אני מבינה) איך אנשים חיים ביחד, אבל ניסיתי. אלא שתוך זמן קצר הוא מאס בי ובתל אביב, וחזר לחיק הטבע. עדיין ניסיתי לתחזק את הדבר איזו תקופה. נכשלתי.
אחר כך חלמתי עליו ודיברתי עליו שנים. שנים. בסוף גם זה נמוג. נשכח.

מהתמונות אפשר ללמוד הכל: כמה ילדים יש לו, ובאיזה מקום טייל בקיץ האחרון, ובקיץ של לפני שלוש שנים. ובמה מצטיינים הילדים שלו. ובני כמה הם. ואיפה הוא עובד.

ואיך הוא נראה (בדיוק אותו דבר, רק עם קרחת שקיומה העכשווי היה כבר אז צפוי גנטית).
ומה, הייתי יכולה לחיות חיים אחרים אִם?
ברור שלא. כי לא הייתה שום אופציה לאף "אם".

נקלעתי לאיזשהו סדק בזמן ובמהלך החיים המתוכנן שלו, פרפרתי כמה פרפורים, תוך שאני יודעת, כנראה, שימיי קצובים, וזהו, נפחתי את נשמתי דאז.

הכי נורא זה לדעת שלא הותרתי אפילו בדל זיכרון שם. סתם הבהוב קצרצר וחסר משמעות.

dvorit22
אני. שם. אז

עדכון, 3.9: עוד שני פוסטים על פרידות שכתבתי בעבר.
(פרידות, ובעקבותיו עוד אחד, על רוח רפאים).

בדרכים, פרק א'

ניסיתי (יחד עם יגאל) להעלות את הראיון מדוקומנטרי לבלוג כעשר פעמים. לא הצלחנו מכל מיני סיבות ותקלות. אבל אל דאגה, נמשיך בשבוע הבא. השאלה היא אם לא מדובר ברמז קוסמי: רדי מזה, כנראה שהסרט לא צריך לעלות לאוויר.

בשבוע האחרון התקדמתי בכחמשמאות צעדים עם הסרט הדוקומנטרי שאני יוזמת. אני בשלב התחקיר כעת, והתענוג הוא לא יתואר. לצורך התחקיר אני נפגשת עם לא מעט אנשים, ונוסעת ברחבי הארץ. למרחקים קצרים בקטנוע, למרחקים גדולים יותר אני נעזרת בשירותי אגד ורכבת ישראל.
מה שיפה בפגישות שלי עם האנשים ובראיונות איתם זה שהכל מתחבר בסופו של דבר: נוצר מעין פאזל, אולי חוליות בשרשרת יהיה יותר מדויק לומר.
כצפוי, הגעתי למקומות שלא הייתי בהם אף פעם, וגם לא הייתי מגיעה, אלמלא הסרט. מה שמעניין, מבחינת ההתפתחות האישית שלי היא שנפתח בפני עולם אחר שלא עניין אותי קודם. ההתקרבות ל- והחקירה של תקופות ומאורעות ואנשים ואירועים מתנהלת כמו סיפור בלשי. בסופו של דבר, בסופו של תחקיר תהיה לי איזושהי תמונה גדולה יותר, שלמה ורחבה שתורכב מכל הפרטים הקטנים הנאספים כעת. מתוך כל התמונה אצטרך לברור חלק קטן ולהרכיב ממנו את הסרט שלי. איך זה יקרה? מה יהיה בו? בנקודה הזו בזמן אני עוד לא יודעת. הכל עדיין מעורפל. יעברו עוד כמה שחרים עד שיתפוגג הערפל.

למרות שהייתי צריכה להתרגל, אני חייבת להודות שמראה קשתות הזהב של מקדונלדס בכל כמה קילומטרים הוא בלתי נסבל. אתם לא מאמינים כמה סניפים יש בארץ. עשרות. עשרות. איך זה שאין רשת פלאפליות או חומוסיות במקום ההמבורגרים התעשייתיים האלו? זה הרי הרבה יותר מתאים למקום שבו אנחנו חיים, ולמזרח התיכון, איך יכול להיות שהרשת המטופשת הזו חולשת על כל כמה מטרים רבועים בצדי הדרכים ובמרכזי הערים? היוניפורמיות הזו בלתי נסבלת, פשוט דוחה תנשמה. הצהוב, האדום, המזון הפרימיטיבי ודל המשכל הזה. לא הגיוני.

התחנה המרכזית בעפולה לא השתנתה מאז שהייתי פוקדת אותה במדי אל"ף כל סוף ותחילת שבוע. פעם זו הייתה נקודת עצירה של האוטובוס שירד מרמת הגולן או שהגיע מהמרכז. רבע שעה כדי לרדת לשירותים המצחינים ולקנות סנדוויץ'. איך ייתכן שכל הרציפים, כל המבנה, הכל נשאר כפי שהיה אז?

מאוחר יותר הייתי מגיעה לחבר שלי שגר שם. זו הייתה נסיעה פעם בשבוע, לעתים בתדירות נמוכה יותר, שהייתה מלווה תמיד בשברונות לב ובמפחי נפש לרוב. הנסיעה חזרה הייתה הכי קשה, כי זו הייתה הנקודה בה הפגישה הבאה הייתה הכי רחוקה שאפשר לתאר. אולי הביקורים הבאים שלי באזור יתקנו את הלב המחורר מאז.

כולך סתירות את

נעמדתי באמצע צומת שב"צ וקינג ג'ורג' המאדים כדי לצלם את הכרזה הזו.
("צמחונות מצילה חיים")
טיפשי, לא?

veg

בדיוק כמו

* לא להיחשף לשמש כל החיים אבל לעבור מאות צילומי רנטגן.

* לא לעשן ולנזוף בכל העולם ואז להסתגר למשך יומיים בחדר של שני מטר על שני מטר עם עוד שניים-שלושה מעשנים.

* להיות צמחוני ולאכול רק מוצרים אורגניים אבל לשבת מול המחשבים 20 שעות ביממה.

* לפחד לטוס אבל להפוך את הקטנוע לדרך חיים.

* להכריז על מיזנתרופיה גורפת אבל לנהל מערכות יחסים עם 2,000 קוראים.

אני לא קיימת

בכל פעם מעציב אותי מחדש לגלות את העובדה הזאת.

dvorit
תמיד אפשר להסתפק בדיבורית.

תגידו, את טועה, חפשי לפי "לחיות את חייה".
אהה, בטח. התוצאות גרועות הרבה יותר.
טוב, בצר לך, לכי לאלטר אגו. ולווט. או velvet. או Velvet Underground.
נאדא. אפס. כלום. זהו. הלכתי.