מה עושות נשים בסרטים?

שלושה קריטריונים ברורים ומובהקים קובעים מהי נוכחות נשית חיונית בקולנוע.
הם נקבעו במבחן בקדל, שנוצר על ידי אליסון בקדל בקומיקס שלה, Dykes to Watch Out For, ב-1985, אבל הוא תקף היום יותר מתמיד.
סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים (כדי להיות מוגדר כסרט בעל נוכחות נשית ממשית):

1. צריכות להיות בו לפחות שתי נשים
2. המדברות אחת עם השנייה
3. על משהו אחר מלבד גבר/ים

לא ייאמן כמה סרטים לא עוברים את המבחן הפשוט הזה, וכמה הדברים לא השתנו מאז שנוצר, לפני 25 שנים.
ומה הוליווד עושה למען שינוי כלשהו? כלום.
סרטים גבריים במרכאות הם סרטים רווחיים, אז מה צריך יותר מזה?

(דרך הפוסט בראומה על הקמפיין הבאמת אידיוטי שנועד לעורר מודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד).

לא עוברת יותר

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

דרושה תמיכה טכנית לבלוג

אוקיי, טכנית, אבל גם נפשית.
החיסרון המרכזי של בלוג בוורדפרס הוא שאם בעלת הבלוג לא נחנה בכישורים טכניים, אמממ, סבירים ומעלה, חייה יכולים להיות קשים. לעתים היא אפילו ממש לא יכולה לחיות את חייה בשל כך.

מה אני מחפשת?
מישהו/י שיכול לבצע תיקונים קטנים וגדולים (למשל הרסס הדפוק מולווט שכבר מונח ככה יותר מחודשיים), להציע לי שפצורים ושינויים, לענות על שאלות: למה, למשל, אני לא יכולה להגדיר פתאום פסקה אחת בלבד כציטוט, וכנהלאה.
לעתים השאלות שלי יהיו מטומטמות על גבול הפיגור, ולעתים יותר אינטליגנטיות.

כמה תשלמי?
כמה שצריך (אבל תוך התחשבות, עוד לא התעשרתי, לצערי).
נראה לי שההסדר הסביר הוא על פי שעות.
אשלם שוטף פלוס אפס: ברגע שתגיע אלי החשבונית.

אילו תכונות אישיותיות נדרשות מהתומך/ת?
הדרישה המרכזית שלי היא זמינות: אני לא יכולה לסבול שלא עונים לי על מיילים.
טווח של 24 שעות לתשובה ותחילת תיקון נראה לי סביר, כי אני יודעת שאנשים לא עומדים דום ומחכים לפקודתי.
אם אפשר פחות, מה טוב.

מתי תחילת העבודה?
אתמול.
המייל שלי כתוב ביצירת קשר, פה מימין, או דרך מייל הולווט.
תודה מראש.
אפשר גם להעביר את זה הלאה.

עדכון:
שלישי, 4 באוגוסט: נמצא תומך נדיב וסבלני (עד שיימאס לו ממני).
את התוצאות אפשר לראות בטורצד. כלומר: הכל פיקס.
תודה רבה לכל הפונים. פרטיכם עימדי לעד. עוד נדבר.

ארוחת בוקר עם ג'ף pulver

טרם החלטתי אם לכתוב את שמו פולבר או פאלבר, אז החלטתי ללכת על הגרסה האנגלית וזהו.

סוף סוף הגעתי לאחד האירועים של הג'ף, ארוחת בוקר בארומה אשר בבית התפוצות. איזה גאון צריך להיות, להקים סניף של ארומה בסמל הלאומי הזה. זה נראה לי כיבוש מוחלט של הציונות.
יחסית להתמנגלויות שהיו שם עשיתי מעט מאוד, אבל יש לציין שרוב הזמן, יותר משעתיים בהן ביליתי במקום, דיברתי או הקשבתי לאנשים. הישג די נכבד עבורי, מאחר שבמקומות כאלו ובסיטואציות דומות אני קמלה לאטי.

לא זו אף זו, הצלחתי להחליף, בסיוע מתווכים נמרצים, אחד מהם חבר פייסבוק קרוב, שני רבעי משפטים עם חתן השמחה, ואף לקבוע איתו טנטטיבית פגש קצרצר בחמישי הקרוב, בסייעתא דשמיא, אמן כן יהי רצון.
מה אני רוצה ממנו? שישמע על אחד המיזמים אותו אני נושאת בחיקי זמן לא מבוטל.

חוץ מזה לא ממש שתיתי או אכלתי, לא צריך להגזים, אבל המצאתי מושג חדש: "בין כרטיסים", או, "Between Cards", כפי שאמרתי ברוב חשיבות למי שהתעניין.

מה משמע בין כרטיסים? או. בדיוק כמו שיש מצב של "בין עבודות", או "Between Jobs", אבל יותר טוב. יש לי ארבע חבילות כרטיסי ביקור שנותרו ללא שימוש. וזה למה? החלפתי מס' סלולרי, החלפתי הגדרה, והחלפתי את כתובתה של ולווט. הכתובת תתחלף שוב בקרוב, אלא שאין לי עוד את הכתובת החדשה והיפה, ממש לא באשמתי, כך שאני עדיין לא יכולה להדפיס כרטיסי ביקור חדשים.

למזלי הרע היו לי כמה אירועים בשבועות האחרונים בהם צריכה הייתי לחלק כרטיסים, אבל לא יכולתי. לחלק את כרטיס הביקור הישן עם שפע קשקושים עליו נראה לי רע במיוחד.
אז זהו, אני בין כרטיסים. סלחו לי.

pulver
מתמנגלים, שותים, מחליפים כרטיסים ומתבוננים על המדבקות
שכל אחד הצמיד לעצמו על החולצונת

No Date for U

דבורית שלום, קראתי, מעניין לי, פנויה למערכת יחסים לא רצינית??? שואל ברצינות. תגובה כזאת או אחרת תתקבל בברכה באס אמ אס, משם אבין מה הלאה, כלום, כוס יין, שוקולד בלגי, שיחת נפש, סקס פרוע, וכו וכו ….
ניתן לסמן בעיגול את התשובה חצי בצחוק, שלושת רבעי ברצינות

את ההצעה הזו קיבלתי היום, דרך הבלוג, ועניתי שבאמת תודה, אבל אאלץ לוותר.
הדברים ברורים עבורי לגמרי: המונח "דייט" לא קיים בחיי. מבחינת משאבי אנוש התופעה הזו היא גזלנית האנרגיות מספר אחת. ראיתם פעם איך שעון מים רץ כשאתם פותחים את הברז? או שעון החשמל כשהמזגן מופעל? אותו דבר קורה אצלכם בנפש. השעון רץ, קילומטראז' מטורף נצבר, והכל על ריק. מיותר.

בדיוק כמו זכייה בלוטו או בטוטו, פעם בכמה זמן מישהו זוכה באיזה סכום מטורף, אבל תוך זמן קצר מבזבז אותו, לוקה במרה שחורה, נכנס לדיכאון, ועוד כל מיני רעות חולות שכאלו.

אני מדברת עם חברות, עם נשים על חייהן בפארק הדייטים ושומעת רק סיפורי זוועות. כל נסיונותיי להציע להן לתעל משאבים למקומות יותר פרודוקטיביים נתקלים בחומה בצורה, מתוך איזושהי תקווה שמשהו טוב, לכאורה, ייצא מאחד המפגשים הללו.

בדרך כלל ברור מתוך הדברים שאני כותבת ומהדרך בה אני מציגה את עצמי, שאני מחוץ למשחק (וכן, זה משחק ארור, אבל משחק), אבל לעתים מתעורר בי החשש שמישהו יחשוב אחרת. כשאני נפגשת עם חברים-גברים-קולגות, או מציעה להיפגש, אני נתקפת חשש לא פעם, שמישהו יחשוד שכוונתי אחרת. שיא השיאים היה לא מזמן, כשראיתי בשכונה מישהו שמחפש את דרכו, ורציתי לשאול אם אפשר לעזור לו, אבל חזרתי בי מיד, שמא יחשוב שכוונותיי אחרות.
קצת מוגזם, נכון, אבל זה סימפטום של פוסטראומה.

מודה, הייתי בגטודייט בעבר, והתקופה הזו, שנגמרה לפני כמה שנים, הייתה המזוויעה בחיי. ברגע שעשיתי קאט רווח לי פתאום, אפילו לנשום נהיה קל יותר. איזה כיף, פשוט מחליטים שלא, וזהו, העולם שוב מווריד.

והנה, מישהו שלא כל כך שם לב שאני לא במגרש בכלל מציע לי פתאום "מערכת יחסים לא רצינית". מה זה בכלל? מאיפה באה לעולם? ולמה מתכוון האיש בהצעה האטרקטיבית שלו?

אחסוך, למען טובת הציבור, את כל סיפורי הקח-תן והמקח וממכר שגברים ונשים מנהלים ביניהם היום, כשהכל כל כך נגיש לכאורה, והאינטרנט הוא שדה מרעה אינסופי לכל אחד ואחת (אם כי, נודה, הגברים הם הנהנים הגדולים מכך), אבל ההצעה הקסומה הזו היא רק דוגמה קטנטונת, והיא כלל לא אישית; אני אמרתי אמנם לא, אבל כמאה נשים אחרות, שוודאי וודאי רוצות "מערכת יחסים רצינית" ובטח קיבלו בו"ז אותה הצעה יגידו כן, בהנחה שהן אלו שיגרפו את הקופה, או לפחות יחיו באשליה שכזו לערב אחד שלם, כשלמחרת יחכו לסימוס הגואל, שאף פעם לא יבוא.

מכה שורש

מהרגע שחייה 2.0 עלה לאוויר והובא לידיעת הציבור, ב-24 בפברואר, פרסמתי עשרה פוסטים. לא הרבה פוסטים, מעט מאוד זמן. אבל מאחר שאני כבר לא כבשה תמימה בבלוגוספירה, יש לי בסיס להשוואה, והמסקנות, כמו שכתבה ריקי הן שפלטפורמה שבה יש מקבץ בלוגים מועילה לכולנו.

אבל ההבדל ביננו (ריקי ואני) לבין רבים אחרים בבלוגוספירה, מסינמסקופ (בגרסת טרום אורנג') דרך יובל דרור ועידוק היא שאנחנו נשענו מלכתחילה על קבי הפלטפורמה, כך שרוב הקוראים התרגלו לקרוא כשיש פוסט חדש שמופיע בגלילה בעמוד הבית של רשימות, ולא נקטו באקט מעקב נוסף אחרי הבלוג.

חוץ מזה, חלק גדול מקוראיי ברשימות (אני מדברת על מנויי הדואר, על השאר לא יכולתי לדעת שם) לא העביר את המנוי שלו לפה. לכאורה אותו בלוג, אותם תכנים (נכון, הרבה פחות קולנוע, תקופה כזו בחיים), ובכל זאת, מתברר שיש מי שלוקחים את הזמן, לא עוברים תוך רגע למקום החדש, צריכים ליצור לעצמם שוב הרגלי כניסה וקריאה.

להבדיל מריקי, כנרת ואחרים, לי לא חסרה סביבה חברתית כמו זו שנוצרה בקפה, בנוסח הגב לי ואגיב לך, כל מיני מאזניי אימה מפחידים שכאלו או מסיבות פורים ומפגשי חברים. אני רוצה להגיב כשיש לי מה לומר, ולא בגלל שמישהו הגיב אצלי, ואני רוצה שכך יתייחסו גם אלי – אם אני מגיבה אני ממש לא מצפה לתגובת גומלין.

את הבלוג הזה אני כותבת בעיקר כדי להדהד את עצמי. בטח שאני שמחה שיש לו קוראים, וברור שאני רוצה שמספרם יטוס ויטפס, אבל יש לי זמן, ואני מבינה שיש דברים שקורים לאט יותר מאחרים. בינתיים אני נהנית לעשב את הערוגה.

etz31
צילמתי את המטאפורה בסמטאות יפו. לא יודעת של מי היצירה
רוניבק מעדכנת: "עץ התפוז התלוי"/ רן מורין.

קופצת למים בלי מצופים

לחיות את חייה הוא הפסיכיאטר הווירטואלי שלי. פתחתי את הבלוג כדי להתמודד עם התסכול של דבורית מההצלחה של ולווט. זה היה באפריל 2006, כמה חודשים אחרי שולווט השתוללה בחוצות הרשת, וזהותה לא הייתה ידועה לאיש בתקשורת ובכלל.

שמחתי מאוד מאוד כשאורי ברוכין, מנכ"ל ויו"ר דירקטוריון רשימות חזר אלי ואמר לי שכן, הוא מקבל אותי להיכל הקודש.
קשה לתאר את כל שעבר עלי במשך השנים האחרונות. מאפס ידע בתרבות ובחיי הרשת הפכתי למי שלא יכולה לחיות בלעדיה אף לא יום. הכתיבה, הקריאה, התגובות, ניהול הבלוג, הבלוגים, האינטראקציה עם אנשי רשת אחרים, הם גורם דומיננטי בהוויה שלי כאדם כותב ומתקשר עם הסביבה.

אחרי שהתנסיתי כמעט בכל פלטפורמות הכתיבה הקיימות בישראל, ולאורך זמן, הגיע הרגע בו החלטתי שאני רוצה לעשות את זה לבד, במקום שהוא רק שלי, שאני אעצב ואקבע את רוחו מאלף ועד תו. את וורדפרס אני מכירה משלב א' של יחסיי עם המארקר, עוד טרם הוקם הקפה. אחרי שלמדתי להכיר ולחבב אותה, סימנתיה כזו שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי עלי רשת.

ועכשיו לא נותר אלא למצוא את האדם שיוכל להקים לי את הבלוג. בטיפשותי חשבתי שאוכל לעשות זאת לבדי. אז זהו, שלא ממש. צריך איש מקצוע שיסייע. לשרון גפן, שבנתה ועיצבה לי את הבלוג הגעתי דרך המלצה של חברה מהרשת.

כן, כמו שכבר סיפרתי, את כל האנשים החדשים בחיי אני מכירה מהרשת. עם שרון לא דיברתי אף פעם קודם לכן, לא התכתבתי, לא טקבקתי ולא סימסתי. סתם לא יצא, התנהלנו בדרכים מקבילות.

פניתי אליה במייל, סיכמנו את התנאים, ותוך כ-85 חילופי מיילים (מי סופר? ג'ימייל) הוקם הבלוג. באמצע דיברנו פעם אחת בטלפון. אפשר לומר שהבלוג הוקם תוך חמישה ימים ברוטו, שיחה אחת וכמה עשרות מיילים.
אחחח, הטכנולוגיה.

זהו, ההרגשה היא כמובן כמו של מחברת חדשה וריחנית בבית ספר.

נראה לי שאמשיך להשתמש בבלוג הזה לסיפוק כל צרכיי הכתיבה והתהודה והאינטראקציה שלי עם העולם לעדי-עד.
איזה כיף. אני מה-זה שמחה, ותודה לשרון שהביאתני עד הלום.
*
וגם לאנשי המזבלה שקנו לי את הדומיין.
איך מוסיפים תמונה/אייקון/משהו לטוקבקים?
מפה. זה ממש פשוט.