איך אפשר לצפות ב"כדור בגב"

ביום הזיכרון 11.5.16 הסתיים מסע של חמש שנים וקצת: התחקיר שלי בעקבות מותו המיותר של דוד שלי בבסיס חיל היום באילת ב-29 במרץ 1957. הסרט כדור בגב מוכן והוא שודר בערוץ 2 בצהריי יום הזיכרון, אחרי שכמה עשרות אלפי ישראלים חזרו מהטקס הממלכתי בבתי הקברות בכל רחבי הארץ, אחרי שעמדו כבכל שנה חצי שעה בשמש מאי הקופחת ועוד שעתיים בפקקים לכל צד. הם עמדו ליד קברים מוכרים, ישנים כחדשים, שמעו את מטחי הכבוד ואת דבריהם החלולים של הפוליטיקאים המקצועיים. הייתי רוצה להכיר את האנשים שכותבים להם את נאומי הסחי האלו, לשאול אותם מה עובר להם בראש כשהם קולדים את המילים הללו.
מחווה לאותם פוליטיקאים ממלמלים יש על רולר הקרדיטים בסוף הסרט. מיקס מנאומי הפוליטיקאים שאספתי במשך כמה שנות ימי זיכרון בקריית שאול. אל תחמיצו.

נסיבות מותו של הדוד שלי, בנימין למפל, תלמיד ישיבת חב"ד שהתגייס לצבא, היו "פליטת כדור של חברו ליחידה", זה כל מה שידעה המשפחה. יצאתי לבדוק מה קרה שם ולמה והאם יש סיבה שנער בן 18 ושבוע ימות ככה סתם כאילו כלום.
זה לא היה קל.
יש סרטי Low-budget ויש סרטי No-budget. כדור בגב שייך לקטגוריה השנייה. יצרתי אותו במו ידיי, עשייה שהשתרעה כאמור על פני חמש שנים.
תחקיר, הפקה, צילום, תסריט, בימוי, קריינות: אני.
נסיעות ברחבי הארץ: אוטובוסים ורכבות. רכיבה לקריית שאול פעמיים בשנה: הקטנוע שלי.
לא מתוך בחירה התנהלה ההפקה הספרטנית הזו כך אלא מאחר שהסרט לא קיבל שום תמיכה, אבל אני הייתי נחושה לעשות אותו. מקווה שתמצאו 26 דקות ו-4$ כדי לצפות בו.

תודה לכל מי שעבדו איתי על הבאתו לחיים של כדור בגב, העורך אליאב לילטי, המלחין עודד זהבי, עורך האונליין אביב פרס, העורך הגרפי ערן מושקטל ועורך הסאונד אורי גלאון.

עדכון: אפשר לרכוש דיוידי של הסרט ואו להזמין אותי להקרינו ולספר עליו.
הסרט מתאים לכל גופי צה"ל, למכינות צבאיות, לחטיבה העליונה בבתיה"ס התיכוניים ולכל אדם בוגר החי כאן אי אלו עשורים. cadurdvd

כדור בגב from dvorit shargal on Vimeo.

בני למפל, יום הזיכרון 2015, כולל הפתעה

זה הפוסט מיום הזיכרון 2014, בו סיפרתי על המשך התחקיר שלי בעקבות דוד שלי, בני למפל, שנהרג בתאונת ירי ב-1957, התחקיר שהופך לסרט.
במהלך השנה שחלפה לא המשכתי כמעט בעבודה עליו, למעט מפגשים עם מומחה נק"ל שזועזע מהמקרה, ולא חיפשתי אחר עדנה יופיטר, החברה של בני לפני מותו. הייתי עסוקה בסרט האחר שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

בערב יום הזיכרון, אמש, הזכרתי בפייסבוק את הפוסט מ-2014, וכתבתי שעוד לא מצאתי את עדנה. חיש קל התגייסו לעזרתי שלושה אנשים: בעז ארד, מיכל זמיר שהביאה תגבורת בשם מיכל ועקנין, ו—עדנה נמצאה!

הבוקר התקשר אלי נחמיה, שכתב על בני באתר חב"ד, לפני שנה, ושאל אותי אם יש חדש. עניתי שאולי, ושאני צריכה לבדוק, אז הנה. בהחלט יש.

דיברתי עם עדנה ממש לפני חצי שעה, וקבעתי איתה פגישה לשישי הקרוב.
58 שנים עברו מאז פגשה את בני, והיא תלמידת תיכון בת 17. היא לא זוכרת הרבה, אבל ארענן את זכרונה. פרטים יבואו.
זו התמונה של עדנה ובני בחתונה של ההורים שלי, שהייתה שבועות ספורים לפני מותו.
bennyedna

ואיך היה היום בבית הקברות?
אחי אומר שהברדק מעולם לא היה גדול יותר, ושהרבה יותר קשה היה להגיע היום מבכל שנה. אולי כי זהו יום הזיכרון הראשון אחרי צוק איתן. אולי כי מתרבים המבקרים בבית הקברות.

היום היה לנו גם אורח כבוד בטקס, אחייני רועי, שהגיע בפעם הראשונה לקריית שאול. בתמונה: אמא שלי, אחייני וקצין חיל הים, סרן תום, נציג שהחיל שולח מדי שנה. כשסיפרתי לרועי על התאונה, ואיך המשפחה לא ידעה מאומה כמעט, עד שהתחלתי בתחקיר, אמר אחי, נו טוב, זו הייתה מדינה בהקמה. אמרתי, מה בהקמה, זה היה ב-1957. אמר לי, והיום זו לא מדינה בהקמה?
עניתי: צודק.

קרייתשאול2015

עוד יום זיכרון לדוד שלי, בני למפל

בני למפל, הדוד שלא היכרתי, נהרג מפליטת כדור של חייל אחר ב-29 במרץ 1957.
מ-2011 אני מדווחת כל שנה איך מתקדם התחקיר שלי בעניין נסיבות מותו.
השנה אני כבר יודעת הכל בערך. יודעת שהיורה לא בין החיים. הוא הלך לעולמו ב-1975. יודעת שהיה גרוש. שיש לו ילדים. משערת שהמשפחה שהותיר לא יודעת מה קרה כשהיה בן 18. שגרם למותו של אדם.

השנה גם כתבו ודיברו על בנימין בתקשורת. באתר חב"ד און ליין התפרסמה כתבה על המכתב שכתב לרבי מלובביטש, המכתב שלא הגיע ליעדו. בערב יום הזיכרון נודע לי דבר מחריד נוסף: יצחק טסלר, שלמד בישיבה בה למד בנימין, ישיבת תומכי תמימים בלוד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "למדתי שלוש שנים בישיבת חב"ד בלוד, ומעולם לא הזכירו או הנציחו שם את בני למפל ז"ל, בוגר הישיבה ששירת בחיל הים ונפל בעת שירותו הצבאי". זה כל כך מוזר לי, כי בני היה בקשר עם חב"דניקים במהלך שירותו, ביקש את התניא, ביקש מצה שמורה, וכנהלאה.

בגל"צ שודר אמש סיפורו של הדוד שלי במסגרת התוכנית "נהרג מאש חבריו".

זאת התמונה האחרונה שבני צירף למכתב האחרון שלו, שנחתם כך:

אני מצרף לכם תמונה שהצטלמתי על האונייה על רקע ק. 28 ועל רקע של שארם א-שייח' לפני שעזבנו פעם אחרונה.
מזכרת טובה, נכון?
שלום

scan0003 (1)

וזו התמונה שלו עם נערתו עדנה (לבית) יופיטר מפתח תקווה, שנות החמישים.
התמונה צולמה שבועות לפני מותו בחתונה של הוריי. אני מחפשת את עדנה.

bennyedna

בבית הקברות היה היום חם מהרגיל לעונה.
ברבע ל-11 כבר לא נותר בקבוקון מים אחד לנוכחים.
בוגי יעלון אמר "השנים עוברות אך הנופלים נותרים צעירים".
אחרי מטח הירי נפרדתי ממנו.

מי ירה בבנימין למפל?

יום הזיכרון היום, וזה הזמן לפרק נוסף בעלילות הסרט על אודות הדוד המנוח שלי, בנימין למפל, שנהרג מפליטת כדור עוזי בבסיס חיל הים באילת ב-29 במרץ 1957, שבוע אחרי יום הולדתו ה-18.

בשנתיים האחרונות ניהלתי מרדף ארוך אחר צה"ל כדי לקבל את כל החומרים הקשורים לחייו ולמותו של בנימין. 56 שנים נראות לי זמן מספיק כדי לקבל את כל הפרטים על אירוע שלא הייתה בו שום פעילות מבצעית, שום דבר שעלול לפגוע בבטחון המדינה, אלא אם מסוכנותו של תמ"ק עוזי זהו מידע שיש להסתיר מהציבור.

להמשיך לקרוא

כך נהרג הדוד שלי, בנימין למפל, והוא בן 18 ושבוע

על דוד שלי החלל, בנימין למפל, כתבתי כבר פעמיים. אלא שכשכתבתי לא ידעתי מה אני כותבת. לא ידעתי את הסיפור האמיתי. רק היום, קצת יותר משנה, אני במעמקי החיפוש אחר סוד מותו. אני מקווה שהסיפור על שלל האמיתות שלו יהפוך יום אחד, ולא רחוק מדי, לסרט.

נסיבות מותו של בנימין היו עלומות למדי עד לפני כשנה, כשחבורת נערים מבית ספר אמי"ת בכפר בתיה התחקתה אחר נופלי דור תש"ח. על ביקורם בקריית שאול, ביום הזיכרון הקודם, כתבתי פה. אין לי ממש הסבר למה לא פשפשתי בסיפור המשונה הרבה קודם. אם הייתי מתחילה בחקירות עשור או שניים קודם הכל היה אחרת.

הדבר היחידי שידעתי הוא שבנימין נהרג ב-29 במרץ 1957, בעת מילוי תפקידו, שבוע אחרי יומולדתו ה-18. אבל נו, מה זה מילוי תפקידו. בנימין היה ימאי צעיר, טירון, כמה חודשים בצבא, בוגר קורס גדנ"ע-ים. לצבא הוא התגייס בגיל 17 וחצי. הוא עזב את ישיבת תומכי תמימים של כפר חב"ד בלוד, שם למד מקטנותו. לא דבר קל ערך היה זה, שתלמיד ישיבה מצטרף לצבא. תחקרתי בינתיים את רוב הילדים שלמדו איתו שם. מדהים היה לשמוע איך כל אחד אומר עליו משהו אחר. הזיכרון האנושי הוא אולי אחד הדברים שהכי פחות כדאי לסמוך עליהם.

בנימין, בתוקף היותו אטרקציה, הספיק להתראיין לא מעט בחודשים הספורים עד למותו.
הנה אחד הראיונות מתוך מחניים, עיתון הרבנות הצבאית.

בנימין, בני, היה אפסנאי באח"י מזנק (ק' 32). הימים ימי טרום פסח, וחופשת החג כבר הייתה בפתח. אחרי החג צריך היה לקבל תפקיד חדש: סמל דת.

אילת, יום שישי אחר הצהריים, השעה ארבע ועשרים לערך. בנימין ירד מהאונייה העוגנת לבסיס ים סוף, שהיה ממול המעגן, על מנת להביא דואר. הוא ביקש מחבר שלו, יצחק, שיבוא איתו לבסיס. יצחק אמר לו, אני לא יכול, יש שרקייה (רוח מזרחית) וייתכן שנצטרך להזיז את האונייה למים (כדי שדפנותיה לא ייחבטו).

בנימין חצה את הכביש ונכנס לבסיס. בש.ג עמד חייל איתו היה מיודד, והם פטפטו על החופשה הבאה. החייל אחז בידו בגיליון של רימון (שבועון סנסציוני שמִמנו משהב"ט ומפא"י, שמטרתו הייתה להוות קונטרה לעולם הזה שחבט בממסד). על כתפו היה זרוק עוזי. בנימין המשיך לתוך הבסיס, צעד כמה מטרים, והתמוטט כשהוא צועק "מה עשית לי? אני מתעלף". מתברר שהש.ג פלט כדור. היו אלו ימי ראשית העוזי, כלי נשק בעייתי בעליל מיומו הראשון. בצה"ל לא ממש ידעו לתפעל אותו.

בית החולים יוספטל נבנה רק 11 שנים מאוחר יותר. בנימין טולטל למרפאת קופ"ח באילת ושם מת תוך עשר דקות. הכדור שחדר לגבו יצא מקדמת גופו ופגע בידו הימנית. "אני לא הולך למות, נכון? אני לא רוצה למות", אלו היו המילים האחרונות שלו.

יום שישי אחר הצהריים. מפקד האונייה, אברהם תבור, היה בחופשת שבת בצפון. סגנו, נחום רודיס, לקח את גופת בנימין על גבו, הוריד אותו לבטן האוניה, הוציא את כל מוצרי המזון מהמקרר והכניס אותה לשם. ביום ראשון העלו אותו לצפון, אז גם הודיעו למשפחה. הוא נקבר בקריית שאול.

בעיתונים לא נכתב דבר על התאונה. רק בשנות השמונים השתנתה מדיניות צה"ל באשר לסיקור תאונות. העיתון היחיד בו מצאתי דיווח על מותו היה העולם הזה, בידיעה קצרה שלא הייתה בה מילה על נסיבות המוות. חתרני עלק.

את תיק החקירה המצונזר שצעירי המעורבים בו הם בני 73 (המקרה אירע לפני 55 שנים) קיבלתי לידי, לבקשתי, בקיץ האחרון. התיק טלטל עד מאוד את קומץ המשפחה שנותרה. אמא שלי, אחותו, שלא הפסיקה לבכות על מותו כל השנים האלו, התמוטטה. איש לא סיפר לה עד כה מה בדיוק אירע ביום שישי, 29 במרץ 1957.

השבוע פגשתי את המפקד תבור (בתמונה, במוזיאון חיל הים), שזכויות רבות שמורות לו.
בסוף הצילומים שאלתי אותו:
תגיד, כמה חיילים איבדת לאורך השנים?
תבור השיב:
"אחד".

—-

– מוזמנים לפנות אלי חיילים שהיו עם בנימין על האונייה או בקורס גדנ"ע-ים או בישיבה או בכל מקום, ויכולים להוסיף לי שברירי מידע.
– רעיונות לגופים/גורמים לא קונבנציונליים (כלומר לא קרנות וזכייניות וערוצים) שיוכלו להשקיע זעיר פה זעיר שם בסרט כדי להביאו לידי גמר יתקבלו בברכה.