שנתיים על הכביש, כחדשה

אני חוגגת שנתיים לרישיון הנהיגה (כלומר הרכיבה) הראשון בחיי. לא מעט תלאות עברנו עד שהגענו עד הלום:

– עברתי תיאוריה (בקושי).
– סיפרתי על לימודי הרכיבה. אני רק נזכרת בשמיניות על המגרש ומחשבת את קצי.
חשבתי ששברתי את היד. ויש לי אפילו גבס.
– 2 באפריל 2009 – יש לי רישיון!
– באותו יום רצתי לרכוש את הקטנוע הראשון שלי Fly (המלווה אותי עד היום), והנה, ארבעה ימים לאחר מכן הוא כבר היה איתי.
– אלו חוויות הרכיבה הראשונות שלי, לבקשת הקהל.
– וזו ה-תאונה, שנה ויום אחרי התאונונת הראשונה. למחרת התברר ששברתי את האגודל ופה אני מספרת איך החיים עם אגודל שבורה.
האגודל החלימה אחרי כמה שבועות, אבל הדלקת בגיד בכתף ימין רק לאחרונה כמעט נמוגה. זה היה שיקום ארוך, לא ברמת היומיום, שם תפקדתי פיקס, אלא באקסטרים, בשיעורי היוגה. בכ"מ, עכשיו הכל בסדר.

אם השנה הראשונה עברה בקלות, הרי שהשנייה, אחרי התאונה, הייתה מלאת חרדות רכיבה. הוסיפו לכך שתי תאונות קטלניות ובעלות פרופיל גבוה וקבלו אותי, בלחץ. זה לא שירדתי מהקטנוע לרגע, אבל הרכיבה שלי הפכה למהוססת יותר.
בין שני האירועים עשיתי קורס אופנוען מאומן, ובהחלט למדתי שם כמה דברים להגברת הביטחון הרכיבתי. השאלה היחידה היא למה לא מלמדים רכיבה מלכתחילה כך, במקום לעשות עשרות אלפי שמיניות (חי נפשי, לא עשיתי שמינייה אחת מאז שיש לי רישיון) על המגרש.

אבל  איך החיים על הכביש חוץ מזה, חוץ מציוניוני הדרך האלו, שכמובן כולנו שמחים לקרוא?
אז ברור, חיי השתנו לבלי הכר. למען האמת אני לא מבינה איך חייתי חיים שלמים קודם לכן בלי להיות ממונעת. איך הגעתי לכל מקום, מה, באמת באופניים?
אה, לא, לפעמים הטרדתי את נהגי המוניות המקומיים, ולעתים נמקתי בתחב"צ.

אז למה לא עשיתי זאת קודם? נו, הסברתי כבר לא פעם: טראומה, בלוק, מחסום, מה שתגידו. הכל היה שם. תהליך התבגרות מאוחר, זה שעובר על כל אדם מהיישוב בגיל 16 נמשך אצלי עשרות שנים.

עם פרוץ השנה השלישית, ואחרי שעברתי סשן מתיש של חידוש רישיון-חידוש רשיון רכב-טסט, אני כשירה להמשיך הלאה, להיות אימת הנוהגים מלפני, מצדדי ומאחורי.
ומה עם רישיון למכונית, מתי תתבגרי? מממ, לא יודעת, לא ממש נראה לי. מצד שני, זה מה שאמרתי כששאלו אותי למה אני לא מתקדמת מהאופניים.
כך שבעוד כעשרים שנה יש סיכוי שאעשה רישיון 4-גלגלי. ואח"כ, מי יודע, אולי קורס טיס.

מה שלום גברת אגודל

אני לוקחת לרגע פסק זמן מפרשת ענת קם, ועוברת לפרשה המסעירה באמת, החיים בגבס.

תקציר הפרקים הקודמים: גשם, החלקתי עם הקטנוע. חשבתי שזה כלום. מתברר ששברתי את האגודל. הכי כלום בעולם, נכון? באמת, על מה ההתבכיינות, אגודל! כולה אגודל!

כן, אני יודעת. אני צריכה לברך הגומל, לאפסן את הקטנוע, שבימים אלו חגגתי לו שנה, שיהיה בריא, ולהפסיק להתלונן. כולה אצבע!
נכון, כל זה בתיאוריה, מין פציעה שכלל לא נספרת בשום סטטיסטיקה. מתחת לרדאר וזהו.

אבל בשלושה שבועות שהייתי עם הגבס, לא הייתי מסתדרת אלמלא כמה חברות נאמנות, שאפשר לספור על יד אחת בלי אגודל, שעשו לי כביסה, והכינו לי אוכל, ורחצו כלים, וקנו לי מצרכים, וליוו אותי באשר אלך.

מפדח לגמרי. האגודל, מתברר לי, היא האצבע החשובה ביותר ביד. חשבו איך אתם אוחזים מברשת שיניים, ומסתרקים, וסוגרים את הרוכסן, ורוכסים כפתורים, וחותכים סלט, ורוחצים כלים, ומאותתים בקטנוע, וכותבים (אם אתם שמאליים), ואוחזים במזלג, בסבון או בספוג, ובמספריים, ולמעשה, כל פעולה שהיא.

נניח, הזרת. זאתי, אפשר להסתדר בלעדיה, אפשר בכלל להיוולד בלעדיה, אני בטוחה, ואיש לא ירגיש. אבל גברת אגודל? בלעדיה אי אפשר בכלל!

חוץ מהאגודל נפגעה הכתף הימנית שגם כך היא לא החלק המוצלח בגופי. אני שמאלית, כאמור, וצד ימין שלי לא הכי מפותח. מין מועד לפורענות שכזה. רק השבוע קיבלתי תשובה מהאולטרסאונד, והתברר שזו דלקת בבייספס. מאחר שמצב הכתף משתפר לאטו, אין מה לדאוג.

וזהו, הסרתי את הגבס, ומאחר שמעולם לא היה לי שבר עד היום, טפו טפו (חוץ מהפייק-שבר בשנה שעברה), לא ידעתי איך נראה איבר מגובס לשעבר, ולא איך הוא מתפקד. כשהתברר לי שהאצבע נפוחה, ועדין לא גמרה להחליף צבעים (מהשט"דים שבה), ולמעשה, לא ממש יודעת את כל הפעולות ששתה עד טרום השבר בנאמנות, נכנסתי להתקף היסטריה לא קל (מסכנה האורתופדית שנאלצה לחוות את האירוע).
מתברר שאלו הליכים טבעיים, ויעבור עוד זמן עד שהגברת תחזור לעצמה.

ביום בו הודיעה לי האורתופדית שהשבר אוחה, ושיעבור זמן עד שהאצבע תחזור לעצמה, כלומר אלי, עליתי על הקטנוע, ביראה וחלחלה, וגם חזרתי לעשות יוגה, לאט ובזהירות, בשיעור למתחילים. היה קשה שאין לתאר. לא ייאמן כמה מהר הגוף מאבד את כל היכולות הכי מובנות מאליו שלו, וכמה אני צריכה להתאמן עכשיו כדי לחזור למצב שלפני השברון הקטנטון האומללון הזה.

פה מתבקשת פסקה על פגיעותנו ושבירותנו, ובר חלופיותנו. כתבו אותה לבד.
פסקה
פסקה
פסקה

לחיות את חייה התאחד עם מקורותיו

השבוע הועברו כל תכני הפוסט מרשימות לפה. זאת אומרת שכל הפוסטים של לחיות את חייה, מ-2006 ועד 2009 נמצאים עכשיו באכסניה הזו על תגובותיהם. אפשר למצוא כל דבר באמצעות מנגנון החיפוש שמימין. וזה עובד. אפשר גם לחפש חומרים לפי ארכיון לוח השנה, שנמצא בתחתית הטור הימני. תיהנו.

אי סדר, תריסים, תספורת ותיכוניסטים

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

gamzu

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

vivre

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

הנפילה, The sequel

נראה לי שאני מתחילה להאמין באלוהים. או בקרמה. או בכוח עליון. או במשהו. רק שאני לא יודעת מה.
לפני שנה ויום, ב-17 במרץ, נפלתי מהקטנוע עליו למדתי לרכוב. יד ימין שלי גובסה, ושבוע ימים חייתי בידיעה שנשברה, עד הביקור אצל האורטופד.
תלונותיי נענו ע"י מנהל ביה"ח וזהו, נגמרה הפרשה. תודה לאל, רכבתי שנה בזהירות ובנחישות.

הבוקר, 18 במרץ, שנה ויום אחרי, יצאתי ליום פגישות. השמיים התקדרו במהלך הרכיבה הארוכה מדרום לצפון, ועת עליתי על בן יהודה התחיל לטפטף קלות. ידעתי שאני בסכנה ברורה ומיידית – שקצוות הפן שבצבצו מבעד לקסדה יירטבו. מאחורי הקצוות, בירכתי המוח ידעתי שמסוכן מאוד לרכוב כך, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בדרך לפגישה.

התקרבתי לצומת דיזנגוף ז'בוטינסקי. האור היה כתום חזק, ובלמתי באטיות לקראת הרמזור. בחלקיק שנייה הבא מצאתי את עצמי שוכבת על הכביש, על הגב, כשרגל ימין שלי מתחת לקטנוע, שגהר עלי עם כל 112 הק"ג שלו. זה מה שמדהים, מה קרה בחלקיק השנייה הזה? איך הגעתי לכביש? לא יודעת לתאר. אני רק יודעת שקרה לי בדיוק מה שקורה על הכביש אחרי ימים חרבים של ג'יפה. הכביש הופך למלכודת מוות בגלל סכנת ההחלקה. מה אשמתי? שלא עצרתי בצד ברגע שהתחיל לטפטף.

תוך שניות נאספו סביבי שלושה בחורים, רוכבים גם הם, שהרימו את הקטנוע והעלו אותו למדרכה. למרבה הפלא הרגל לא ניזוקה. רק כתף ימין ואגודל שמאל (אל תשאלו אותי איך), שמתנפחת והולכת כאילו הייתה בובת גומי. את הנפילה בלמו תרמיל הגב שהיה עלי (ובו הלפטופ, שטפו טפו פועל) והמעיל הממוגן שלי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לכתף הפריכה שלי אלמלא המעיל.

אשה שעמדה במקום התעקשה להתקשר למד"א, אף שהפצרתי בה שלא, ואף נזפה בי על שאני מורידה את הקסדה. אמרתי לה, בעוד היא מדברת עם המוקד, שלא תעז להזמין אמבולנס.

בינתיים הרגעתי את הנשימה, הודיתי לבחורים הנבונים, שכל אחד מהם סיפר לי על תלאותיו עם האופנוע שלו: אחד השתחרר מגבס ברגל רק לפני שבוע, שני שבר את עצם הבריח.

השארתי את הקטנוע על המדרכה והלכתי לפגישה הראשונה. אחר כך חזרתי, ולקחתי אותו. בעייה קלה עם האיתות, אותו אני עושה עם הבוהן, עם המראה שזזה מהמקום, אבל הצלחתי להגיע לשתי הפגישות הנוספות, ולאחר מכן למוסך.

עכשיו אני בבית. אם אני לא מזיזה את האגודל היא לא כואבת. וגם לא הכתף, אם אני לא מתעקשת לבדוק את כל טווח התנועה שלה. חדר מיון? לא נראה לי, הבנתי את הפרוצדורה. מקווה שהכאבים יפחתו עד מחר, ושהלילה יירד גשם שישטוף את הכל.

תשע בכיכר

יום ראשון הוא היום שאני הכי אוהבת. זה יום החופשה שלי, וההנאה גדולה כפליים כי אני יודעת שבזמן שאני קמה בעצלתיים ליום של ספא ופדיקור (Not) מדינה שלמה חוזרת לעבודה זעופה ונרגנת אחרי סופשבוע ארוך, נשאבת לשבוע מערבל חדש. נחמה קטנה מאוד למי שמבלה את כל שבתותיה בעבודה, אבל כזו אני, מתמוגגת מהדברים הקטנים.

את הפגישה הראשונה ליום החופשה קבעתי בתשע בכיכר השעון, ומשחלפו דקותיים מהשעה היעודה ועדיין עמדתי בכיכר יחד עם תייר מזדמן שקבע גם הוא שם פגישה ותהה אם אני היא חברתו הישראלית שבוששה להגיע, הנצחתי את השעון במזג אוויר שרק נראה בריטי, אבל למעשה היה אביך עד מביך. בכל זאת, אמצע פברואר.

shaonyafo

משנמצאה האבידה והתבררה סיבת העיכוב הנוראי (שתי דקות) אפשר היה לצאת לדרך, ופגישת בית קפה סטנדרטית הומרה בצעידה על הטיילת מהנמל לכיוון דרום, עד הכמעט חיבור שלה לבת ים, עבור בהר הזבל של עג'מי, שהוא עכשיו הר דשא ענק. כאמור, כולם היו בעבודה כך שהטיילת הייתה ריקה מאדם, למעט ג'ימי טורק שרץ עליה, מבסוט גם הוא מהשממה האנושית. מומלץ למי שרוצים ליהנות ממרחבים ומאוויר ים לפני שיתחיל הקיץ ולפני שהמונים יגדשו את הדשא הסינתטי ואת רצועת החוף הלא מבויתת ואת הטיילת שעוד נראית חדשה ונוצצת, בעיקר אחרי שמפעיל המפוח המקומי והראוי להשמדה הפריח כמה קילו קליפות גרעינים שחורים שפוצחו כנראה אתמול.

החלק השני של היום כלל מצעד מעצבי הפנים, כלומר כל אלו מחבריי שלא ראו עדיין את בית הבובות התכלכל בו אני מתגוררת. לכל אחד מהם היה רעיון עיצובי חדשני שיפתח את החלל ויגדיל את יכולתי לפרוס ידיים לצדדים בלי לנפץ את החלון תוך כדי, או להיכוות מהכיריים, ליתר דיוק כיר אחד, הניצבים על פיסת השיש הסמלית המכונה מטבח (לא, אני לא מתלוננת). לאור העובדה שלמעצבים לרגע היו רעיונות סותרים האחד את השני, כולל להיפטר מספריית איקאה, החלטתי בשלב זה על הקפאת השיפוצים, לפחות עד שאצליח להבין איך נועצים מסמר בקיר אבן בן מאה שנים, להבדיל משיטת הביקוע של קיר גבס פריך.

רישיון לערוג

מה שצריך היה לקרות לי בגיל 16 בעולם אוטופי קרה עכשיו, לא מעט שנים לאחר מכן.
יש לי רישיון לאופנוע. קטנטון, פעוטון, אבל רישיון אמיתי, כמו של גדולים (בני 16). זה לא היה קל, זה היה מאוד קשה ומלא תקלות ועניינים ובכיות, אבל עשיתי את זה בנחישות ובאובססיה, כמו שאני יודעת כשאני רוצה משהו מאוד מאוד מאוד.

הכל התחיל פה, עם סיפור התיאוריה המורכב.
אחר כך היו המון המון שיעורים. חלקם הלא מבוטל מיותרים.
או-אז היה טסט ראשון, בו נכשלתי, עובדה שהובילה להתמוטטותי המוחלטת ולשיבזון בן יומיים.
אחר כך הייתה תאונת היד השבורה.

זה המקום לציין, בחשיפה ראשונה, שזה קרה לי על המגרש במשרד הרישוי בחולון, לפני הטסט השני. נפלתי, עשיתי את הטסט, הגעתי לחדר מיון, נכשלתי.

אחרי שבועיים של גבס+מלחמה ברשויות, הגעתי ביום שלישי האחרון לטסט השלישי ועברתי.
אני כותבת כלאחר יד "עברתי" אבל רישיון היה אחד מאבני הנגף שלי כל החיים, לא תיארתי לעצמי שאי פעם אצליח לעבור את שני המבחנים הללו, תיאוריה וטסט. לא בגלל שאני מפחדת לרכוב/לנהוג, בכלל לא, אלא בגלל מורא הבחינות וההצלחה המזערית שלי בהן כל חיי. אז למדתי הרבה, הרבה יותר מכל בן אנוש שאני מכירה, אבל אני אחרי זה, ואני, כמה שזה יישמע מוגזם או דרמה-קוויני, מתהלכת כבחלום. לפעמים באמת הייתי מתעוררת מחלומות בהם נהגתי, והבאסה הייתה גדולה.

אינפו: הרבה כסף עלה לי הסיפור. כל טסט עולה 510 שקלים (כולל שיעור כפול אותו עושים לפני כן, על המגרש בחולון ובמסלולי הטסט) + אגרה – 120 ש'. כלומר, שלושת הטסטים עלו 1,890 ש'.
כל שיעור עולה 80 ש'. לא, על השאלה כמה שיעורים עברתי אני לא רוצה לענות. אפילו לא לעצמי. לידע כללי, הממוצע הוא עשרה.

בין הטסט הראשון לשניים האחרים החלפתי מורה. המורה השני בו בחרתי (איציק ל"אופיר") מלמד ביפו, ליד בלומפילד, על מגרש שנראה אחד לאחד כמו המגרש החולוני (חשוב מאוד!), והשיעורים נערכים במסלולי הטסט השונים.

מסקנה קריטית (לאנשים שלא נחנו בכישרון מולד, או אפילו ביכולת בינונית, אלא למאותגרים קצת יותר): למדו במגרש הנראה כמו זה החולוני, ותרגלו את מסלולי הטסט האמיתיים.

ואני? אני באופוריה. משחזרת שובשוב את רגעיי הגדולים, כאילו הייתי רוקי הרץ על המדרגות, או מטאדור שהכניע שור זועם. וחי נפשי שאני לא מגזימה.

dvoritavra

שברתי את היד (2) או: חלם באיכילוב

נכון, בעזרת סחטנות רגשית זולה ויבבות על ששברתי את היד הצלחתי לעורר את רחמי הציבור, לזכות לנזיפות על נסיונותיי להיות easy rider, לקבל מנות עזרה מכמה וכמה תואמות פלורנס נייטינגל, ולהרגיש כמה ימים מה זה להיות מוגבלת, מנוטרלת, נזקקת.
 
אבל הכל השתנה אתמול, עת הלכתי לביקור אצל האורתופד, כפי שצוויתי על ידי המיונאים מאיכילוב.

שלישי, ארבע
הד"ר מעלעל בניירות מביה"ח, מתעצבן: "אני לא מבין אף מילה. תביאי לי את הצילומים מבי"ח".
אני: "מה, אתה לא יכול להיכנס ולראות במחשב?"
ד"ר: "לא באיכילוב".
אני: "אבל למה לא נתנו לי מלכתחילה?"
ד"ר: "כי לישראל יש דרך מיוחדת להתמודד עם זכויות הפרט".
אני: "אוףףף".
ד"ר: "אני לא אתפלא אם בכלל אין לך שבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה".
אני: "טוב, אנסה להגיע לאיכילוב עכשיו, ואם יהיה פתוח במחלקה, אחזור".

(לוקחת מונית לאיכילוב. השעה ארבע ועשרים)
לפקידות הקבלה ברנטגן: "אני רוצה את הצילומים שלי".
פקידות: "עכשיו?? תבואי מחר".
אני: "עשו טובה, כבר הגעתי".
פקידות: "אין מי שיוציא לך. הוא עובד עד אחת וחצי".
(יוצאת, מקללת, חוזרת הביתה להזמין תור לרופא למחר)

רביעי, בוקר
שמונה בבוקר. תקתקתק, אני ממהרת לאיכילוב.
מבקשת מהפקידה דאתמול את הצילומים. לא, מתברר שהיא לא הפקידה הנכונה. הנכונה הלכה לרגע. שמונה בבוקר, קפה, נו, מה קורה לך. ותפסיקי לנדנד. אמרנו לך שהיא תכף תבוא! מחכה עשר דקות. היא מגיעה עם נס קפה דלוח.
אני מבקשת את הצילומים.
פקידה: "50 שקלים".
אני: "אה? למה? דיסק לא עולה חצי שקל?"
לוקחת הפקידה את השטר ומכניסה למעטפה. על המעטפה היא כותבת "לקרן מחקרים".
מה? מה זה צריך להיות? מי ביקש לתרום לקרן מחקרים? מה זה "קרן מחקרים"? איזה תשלום מכובס תרמתי כאן, ולמי? ולמה בכלל צריך לשלם על הצילומים הארורים?

זוכרים את הימים בהם הייתם יוצאים ממכון הרנטגן עם שקית ענקית ובה התצלומים שלכם? תשכחו מזה. רק אם האורתופד של קופ"ח יבקש – וסביר שהוא יבקש – יעלו לכם את התצלומים על דיסק, לא לפני שיטרטרו אתכם על פי שעות העבודה הביזאריות של צלמי הדיסקים באיכילוב, לא לפני שתיתזזו: אורתופד/ביתחולים/אורתופד.
אני מחכה 35 דקות ומקבלת את הדיסק.

yadi
יד הנפץ היקרה

רביעי, אחה"צ
מגיעה לאורתופד, הוא מסתכל על הצילומים ולא רואה שום שבר לדבריו.
יאללה, להוריד את הגבס. הוא נותן לי הפניה למוקד חירום. נשארו לי שעתיים עד שבע בערב, שעת פתיחת המוקד. אני לא מאמינה לאושר שנפל בחלקי.

רביעי, ערב
מגיעה למוקד, אורתופד מס' 2 מתבונן בדיסק הצילומים היקר, וגם הוא לא רואה שבר. מגיעים לחדר הניסור, והמסור האימתני מכניע את הגבס עצום המידות שלי. יואו, איזו הקלה, אבל אאוצ', כואבת לי היד. נקווה שזה זמני, עד שתחזור לעצמה.
בינתיים אני לא יכולה להפעיל לחץ על שורש כף היד, אבל היי, אני יכולה לעמוד תחת מים זורמים ולהפעיל אותה כמעט כרגיל. יופי, יופי שנגמר ככה. מה בכל זאת יש לי ביד? נראה בביקור הבא אצל האורתופד, ביום ראשון.
[
]
שאלות סיכום לאיכילוב
1. למה לא מציידים כל לקוח בצאתו לשלום בדיסק הצילומים שלו?
2. למה רופאי קופות החולים לא יכולים להיכנס לתיק הצילומים או לכל בדיקה אחרת באיכילוב?
3. למה גובים על השירות הזה 50 שקלים?
4. מה זה "קרן מחקרים"?
5. איפה למדו האורתופדים של המיון אם הם לא יודעים לאבחן שבר?
6. מה מוסר ההשכל?

דברים שקשה לעשות ביד אחת

1. לעבור לאנגלית במחשב

2. לפתוח בקבוקים/ קופסאות/ מכלים/ משחת שיניים

3. להדליק גפרור

4. לאכול

5. לאסוף את השיער לקוקו

6. לחפוף

7. לקפל כביסה

8. לדפדף בעיתון

9. להחזיק ילד על הידיים

10. לחתל

11. לעשות צ'טורנגה דנדאסנה (תנוחה ביוגה הדומה לשכיבת סמיכה)

12. לתפור כפתור

13. לקנח את האף/ להוציא טישו מאריזה

14. לגרוב גרביים

15. ללבוש חולצה/ כנראה שגם חזייה

16. לנגב משקפיים

17. להדיח כלים

18. לפתוח ארנק

20. לסגור תיק

21. לדנטל את השיניים

22. לרכוב על אופניים/ אופנוע/ לנהוג

23. לשרוך שרוכים

24. להכניס לינק

25. לצלם

26. לרחוץ/לגלח/למשוח את בית השחי של היד הפעילה

27. למחוא כפיים

28. למרוח קרם ידיים

29. לשפוך זבל לצפרדע הירוקה

30. לכבד את הרצפה

מה שכחתי?