אי סדר

לרגל הרגל, שיתוף פעולה בין-בלוגי עם מיא עשת

דבורית: אז מה את אומרת, שבע וחצי, המוני בית ישראל עושים את יודעת מה, ואילו אנחנו, שתי מיזנתרופיות עמיתות, יושבות בדד עם שני חתולים מתקוטטים ו-?

מיא: מה קרה לך? טופי לא מתקוטט. זאת אמה שמציקה לו.

ד: אוקיי, לא רק בני אדם אני לא מחבבת, גם לחתולים אני לא נקשרת. חוששתני שלא אדע להבדיל בין השניים, למגינתך.

מ: נכון, את צודקת. קשה להבדיל בין חתול ג'ינג'י ששוקל עשרה קילו לבין חתולה צנומה מפוספסת שחור לבן על רקע לבן.

ד: טוב, יש לי דיסלקציית חתולים. אבל תגידי, איך הגענו עד הלום? מילא אני, ידועה בנטיות ההתבודדות המוזרות שלי, אבל את? אישה מיושבת, אם לשניים וגרושה למופת, איך מצאת את עצמך איתי הערב?

מ: ילדיי הלכו עם בעלי-לשעבר למשפחתה החמה של החברה שלו, ואילו אני עמדתי כחומה בצורה בפני הזמנותיהן של אמי הביולוגית ושל אמי החורגת יבדל"א.

ד: שמעי, עם כל הכבוד לאירוח המופתי (על השולחן יוגורט עם גרנולה), אני שנמכתי את מצבי השנה לעומת פסח דאשתקד, עת ביליתי בפריז, כןכן, בפריז. אז עם כל הכבוד לתל אביב, אני ממש מרגישה שגורלי התאכזר אלי השנה.

מ: קודם כל אל תזלזלי בגרנולה היוקרתית של ההולנדי החתיך משוק האוכל בדיזנגוף סנטר שמכין אותה במו ידיו הסקסיות. שנית, פסח זה לא תירוץ לחפף בבריאות ובסגפנות, ומצות זה רעה חולה – גם ערך גליקמי גבוה בטירוף וגם עצירות מובטחת. שלישית, אני לעומתך שודרגתי, כי זה סדר ראשון שלי מזה מספר שנים בלי הילדים וזה כיף, היכולת להיות מסוגלת לא-לחגוג בלב שלם.

ד: אבל אני חיה את האקסטרים כבר המון שנים. בשבילי לא לחגוג את לילהסדר זה לחם חוק. מאוד יוז'ואלי. אני פשוט משתדלת לא לקיים טקסים ואירועים שאני לא מאמינה בהם. ואת דעתי על המשפחה הישראלית ועל משפחות בכלל כתבתי כבר חמישים אלף פעם. אבל מה הסיפור שלך?

מ: אני תמיד תיעבתי חגים וחגיגיות ובכלל טקסים כקונספט, למרות שבמשפחתי הסדר ממש היה אירוע נחמד. ואין מצב אחרי שיש לך ילדים, לא לחגוג, כי את כאילו מחבלת בחייהם. אז רק אחרי הגירושים נפתח לי חלון הזדמנויות. טקסים זה קטע מגוחך, כאילו, לא? למרות שאמי האנתרופולוגית כמובן תרצה לך שעות על חשיבותם וגם על הימצאותם בכל חברה, גם בחברות חילוניות ומתקדמות. לי זה נראה מלאכותי, ולא יעזור בית דין. לא מתאים לי שיגידו לי מתי לשמוח, ואיזה שטויות לדקלם ולעשות, בגלל אירוע היסטורי מפוברק. אני מוכנה ללמוד את ההיסטוריה וזה לא אומר שאני צריכה לקפוץ שמונה פעמים על רגל אחת ולהניף תרנגולת מעל הראש או להחביא חתיכת מצה בין כריות הספה לכבוד הנמלים שבדרך. כל הסיפור עם הנקמה בגויים נראה לי פאתט. נקמנו בהם מספיק. הסדר הזה הפך בעיניי מין פארודיה על הסדר.

ד: אני לא רוצה לפגוע חלילה באושיות החברה בשום פנים ואופן, ומצדי יתחברתו להן החברות עם אלפי טקסים וטקסין כאוות נפשן עד קץ הדורות, אלא שאני לא רוצה לקחת חלק בזה. אחת הסיבות, באמת, שלא חשקתי בילדים עד היום היא כדי שלא אצטרך להיות שבויה של חגי ומועדי ישראל. סיבה זוטרה, אבל מאחר שבסדרים ואי סדרים עסוקות אנו כעת, אני טורחת לציין אותה.

מ: המשפחתיות החונקת של החברה הישראלית שגובה קורבנות באינספור זוגות אומללים שלא מתגרשים, ואינספור אנשים שמתחתנים כדי לרצות את הוריהם, ואינספור אנשים, בעיקר גברים, שמולידים כדי לרצות את המשפחה, או מולידים יותר ילדים ממה שהם רוצים, באה לביטוי ביג טיים בחגים ובפרט בליל הסדר שהוא החג המשפחתי ביותר. הרי אם אתה כסינגל, משתתף באחד מאותם סדרי-ענק משפחתיים, מופעל עליך מכבש לחצים, וגם אם לא ייאמר דבר, אתה כבר תיכתש שם. להמון אנשים, לכן, הסדר הוא חוויה רעה.

ד: סינגליותי לא הפריעה לי אף פעם ובשום מצב, ולא הופעל עלי אפילו רבע מכבש, כך שלא זו הסיבה שאני לא משתתפת בכנסים רבי משתתפים. ולידיעתך, אפשר לחנך כל אחד, גם בני משפחה קרובים מדרגה ראשונה, לא להתערב לך בחיים ולהניח לך לחיות כרצונך. אני חושבת שהבעיה מתעוררת כשאנשים לא ממש בטוחים בעצמם ובדרכם, וחשים ומקרינים את חוסר הביטחון, סלש מצוקה, סלש אומללות לא שמחה בחלקה בעוון גלמודיותם הארעית, הפרמננטית, הממשית או המדומה. בכל מצב אחר, אין שום סיבה שהזולת יפשפש בתשמישך או במצבך בעולם, וירמוז רמזים שונים ומשונים, שהרי, כמו שכתבת למעלה, אנחנו שומעים ורואים מדי יום מצוקות קשות עוד יותר של מי שחיים במסגרות שאינם מחבבים, כך ש, לסיכום הסיכומים של הסינגליות, מבחינתי זו לא עילה לדיכאון חגים כזה או אחר. בכלל, דיכאון זו מלה שאני משתדלת להוציא מהלקסיקון שלי, אף שהיא הייתה בת בית בחיי ובכתביי ובנפשי שנים ארוכות. אבל די, חאלס, האייטיז נגמרו, ימוגר הדיכאון!

מ: יפה. גם אני מיא החדשה והעולזת (אופס, כבר שמונה? צריכה לקחת את הכדור). רק אזכיר שכעובדה בליל הסדר יותר אנשים, בודדים, מתאשפזים בחדר מיון ופונים לפסיכיאטרים. איי רסט מיי קייס. ויש לי עוד נקודה. פעם, בעבר, היה לכולם פחות-או-יותר אותו כסף. אחרי סדרת ממשלות עם מדיניות חברתית-כלכלית מהתחת, הפערים פה גדלו עד כדי כך, שכשהמשפחה המורחבת יושבת לשולחן – והסדר הוא החג שיחיד שמצליח לכנס את המשפחה המורחבת – יש כאלה מתחים מאחורי הקלעים וכאלה מאבקים על ירושות עתידיות וכעסים על ירושות שכבר חולקו (כי הרי במדינה המדאימה שלנו בנאדם לא יכול לקנות דירה ממשכורת), שפשוט האווירה מזעזעת. תקניני אם אני טועה.

ד: אה, מזה אני פטורה, לשמחתי: אין כסף, אין דאגות. רוצה לומר, אין בסביבתי הקרובה שום ירושה עתידית כזו או אחרת, כך שאין סיכוי שאריב עם מישהו על משהו. את רואה, דווקא כיף להשתייך למעמד העני (כן, יש דבר כזה, יוצאי מז' אירופה שלא מקבלים שילומים, ושאין למשפחתם קרקעות לא מופשרות ברישון או בפאתי נס ציונה). כך שבאמת, ריבים על כסף וירושות לא מדברים אלי. הפערים החברתיים גדלו? יכול להיות, אם כי תמיד ידעתי שנולדתי, איך אומרים, לא משו בכלל, מהבחינה הזאת, אני מתכוונת (מבחינה גנטית, תודה לאל אין טענות).

כשרי אריסון, גם אני לא נולדתי עם כפית זהב בפה (היא התבלבלה קצת עם הכסף), וזה, כנראה, הדבר היחיד המשותף לשתינו. חוץ מזה שהיא הצליחה, בינתיים, למלא את המזווה בעשרות סכו"מי זהב, ואני – לא.

מ: יאללה, תביאי את הכפית, גמני רוצה גרנולה עם יוגורט. שלא תחמיץ לנו חלילה לפני שתזרח השמש ואנחנו לא נגמור לקטר כאן.

ד: רגע, נפתח את הדלת, אולי ייכנס איזה מישהו, יש פה כיסא פנוי.