איך ליצור סרט דוקומנטרי עצמאי

יש פה, בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, תמיכה ביוצרים דוקומנטריים. כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה.

הציטוט הזה שייך לנילי טל, דוקומנטריסטית מצליחה ורבת פעלים, שאמרה את הדברים בראיון הזה.

אני מסכימה איתה, אבל לא בגלל ש"יש תמיכה ביוצרים דוקומנטריים". כלומר בטח שיש. יש מי שמקבלים כספים ויש מי שלא. מי שיקבל תמיכה מגוף אחד, יקבל לרוב גם מאחרים. זוהי תנועת העדר.

טל צודקת במובן אחר לגמרי: כל מי שרוצה לעשות סרט יכול לעשות את זה. בעצמו. נותרו כמה שאלות תלויות באוויר. מה יהיה המחיר ומה יהיה מוכן להשקיע בכך.

אני הפכתי ליוצרת קולנוע עצמאית בעל כורחי. לא בגלל שבחרתי בכך. אין אישה קמה בוקר אחד ואומרת לעצמה "אני רוצה לעשות סרטים בלי לקבל שקל מהממסד". הו לא. ההכרה שאת במצב הזה מחלחלת לאט-לאט.
ואז יש שלוש אפשרויות: להמשיך להיאבק עד מוות, להגיש שלוש, עשר, עשרים, שמונים הגשות ולהתפלל לאלוהים; להרים ידיים ולהגיד, מה לעשות, לא נותנים לי, שלום וביי; או, האפשרות השלישית, שהיא המועדפת עלי, לעשות הכל לבד לבד.

ברור שאפשר לגייס אנשים, יוצרים אחרים, חברים ולבקש מהם לעבוד בדיפר (תשלום דחוי Deferred payment) עד ביאת המשיח ואו עד שמישהו מהממסד יתרצה ויזרוק כמה גרושים ואו להשקיע את הכסף שאין לך, או לקחת הלוואה, או לעשות מימון המון. אני למשל עשיתי זאת פעמיים, לשניים מהסרטים שלי. אחד, שכבר מלאו לו שנה וחצי כמעט, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? והשני, אפריקה! עדיין בעבודה. אני לא אומרת שזה קל. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא אומרת שההצלחה מובנת מאליה. אני אומרת שזו אפשרות, שגם היא מצריכה עבודה מרובה.

אחרי ההפקה המוצלחת של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? עם קסטינה תקשורת, שנהגה איתי באצילות ובשותפות מלאה שאין למעלה מהן, הבנתי שאת ההמשך אצטרך לעשות לבד. חברות הפקה לא משקיעות, כעיקרון, כסף בהפקות. בצדק. חברות הפקה יכולות לנסות לקבל כסף מהגופים הרלוונטיים, אבל אין להן מאות אלפי שקלים להשקיע בכל הפקה. לכן לא הייתה לי כל ברירה אלא להיות המפיקה של עצמי. אני סוליסטית בחיים בכלל, אז למה לא פה? אני מודה שאני נהנית מזה, אף שאני עושה עבודה של בין עשרה לעשרים אנשים.

זוהי מלחמת אין ברירה אם לאמץ מושג משדה אחר. אין מה לעשות, זה מה יש. כל אופציה אחרת לא תאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה: סרטים דוקומנטריים. כך שבמובן הזה נילי טל צדקה: כל אחד יכול ליצור.

וזה בדיוק מה שאני מציעה לאחרים: רוצים ליצור סרט? אל תחכו לאיש. הרי מקבלי הכספים הם אחוזים בודדים בלבד ממגישי ההצעות ונימוקיהם של נותני הכספים לא בהכרח תלויים בטיב הסרט העתידי שלכם. אז יאללה, קדימה לעבודה.

הכי חשוב בעבודה על סרט (או על כל יצירה), זה להיות כל הזמן בתנועה. לא לחכות לכלום. ברגע שאתם מוותרים על ההגשות לקרנות ולגופים השונים פיניתם לעצמכם המון זמן. לא צריך לעסוק יותר בלעשות רושם ולשכנע שאתם מתאימים וראויים לקבל כסף מהממסד.

בזמן שהתפנה אפשר להתחיל לתחקר, לצלם, למצוא את הדמויות שלכם, למעשה כל דבר, שיוביל אתכם לקראת יצירת הסרט. אני לא אומרת שבאפס שקלים אפשר ליצור סרט, אבל אפשר לצמצם מאוד עלויות בעזרת עבודה עצמית. ברור שאם "אין לכם כוח" לעשות תחקיר ואו למצוא (דילגתי כמה שנים קדימה) שוק לסרט שלכם ואו לכתוב חשבוניות ואו ללכת לדואר, אין על מה לדבר. מי שבוחר ליצור לבד צריך להבין שהרבה מאוד תפקידים, רובם לא מאוד זוהרים או יצירתיים מחכים לו, ושהוא צריך לפתח כישורים לעשות אותם, גם אם לא בא לו.

איך לחסוך בעלויות, על מה חובה לשלם ואיפה אפשר להתייעל לומדים תוך כדי עבודה. אין יום שאני לא לומדת משהו. אין יום שאני לא עושה טעויות. אין. אבל אני משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים (וגם זה קורה, מה לעשות). מומלץ, זה אני חייבת לומר, למצוא כמה אנשים שאתם מסתדרים איתם בעבודה, שתוכלו לעבוד איתם פעם אחר פעם בשלבים מתקדמים: למשל מהעריכה והלאה.
באשר לצילום, מדובר במצב מורכב: לכאורה כל אחד יכול לצלם בעצמו, למעשה, לא תמיד זה מתאפשר. אבל אפשר לחלק את העובדה כך שלפחות חלק מהצילומים תעשו בעצמכם, בעזרת מצלמה ממש זולה שתרכשו לעצמכם. נניח מצלמת סטילס שמצלמת גם וידיאו באיכות שידור. בדוּק במאה אחוז. עובד.

אז המצב הוא כזה: כדור בגב, סרט קטן מאוד, No budget, כבר מוכן. הוא ישודר בבוקר יום הזיכרון בטלוויזיה, ולאחר מכן אעלה אותו לווימאו און דימנד. "אפריקה!", שכאמור תקצבתי בעזרת מימון המון, כלומר Low budget בשלבי עריכה מתקדמים.
בינתיים אני לא בלתי לחוצה משני הסרטים, גם מ"כדור בגב" וגם מ"אפריקה!", שהריני רוצה שיהיה מוצלח וחכם כמו אחיו הגדול.

התחושה הזו, של לחלוש על הממלכה הקטנה שלך היא מאוד כיפית. אני ממליצה.

זה היה על קצה המזלג. באריכות, ליוצרים, אני יכולה לפרט בהרצאות.
מעניין אתכם? בבקשה. פרטיי בצד שמאל למעלה, וגם פה:
dvoritsh@gmail.com
052-3512025
ברור שאפשר גם להזמין הקרנות של הסרטים.

דוקו צ'אלנג': תזכורת, נוסטלגיה ועצות

היית עושה שוב את דוקו צ'אלנג'? שאלתי את איילת דקל השבוע.
לא! ענתה מיד, הרי מלכתחילה עשיתי את זה בשבילך!
והיא צודקת. החידק הדוקומנטרי תקף אותי לפני כשנתיים, ומאז הוא לא מרפה. רעיונות. תחקירים. כתיבה. משלוח לקרנות השונות. ציפייה לתשובה. לעוד תשובה. ולעוד תשובה. בינתיים אין לי שום בשורה מרנינה להפיץ לעולם. לא מעט כסף, דמעת וזמן השקעתי עד כה בעניין, וזה בלשון המעטה.

אבל ימי הדוקו צ'אלנג' היו כיף שאותו לא ידעתי מאז ימי ההפקות בזמן לימודי הקולנוע. כיף שמלווה בחרדות ובתסכול ובדרמות אין קץ, שברגע שהן קורות נדמות כסוף העולם, אבל היום אי אפשר אלא לגחך כשנזכרים בהן.

דוקו צ'אלנג' זה משהו שעושים פעם בחיים, כך לפי הבנתי. אלא אם אתם בני עשרים ולא אכפת לכם להתאבד על ההפקה הזו שנה אחרי שנה.
איילת ואני, כל אחת לחוד, במקום אחר לגמרי עכשיו, אבל גם היום, כשדוקו צ'אלנג' 3 יוצא לדרך, אני מסתכלת על הפרטים בעניין:

דוקו צ'אלנג' הוא פרויקט קולנוע בינלאומי, שבמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות יוצרי הקולנוע שיתקבלו עומדים 5 ימים כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות. הנושא השנה הוא "דרך אחרת”, בהשראת יום העצמאות שייחגג בעיצומם של ימי ההפקה. מתוך היוצרים שיירשמו לתחרות יתקבלו 12-15.
היוצרים ירכיבו את הצוות ויקבלו חבילת ציוד, צילום והקלטה, חדרי עריכת וידיאו וסאונד (החידוש השנה: הצוותים יוכלו לצלם ב-HD). הצוותים שיוזנקו יקבלו נושא משותף בנוסף לנושא השנתי, וכן ז'אנר דוקומנטרי.
כל צהיוצרים יגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו. חלק מהסרטים יעלו לגמר, יוקרנו ב-18.5 בדוקאביב 2011 בנמל תל אביב, ובהקרנות מיוחדות בסינמטק.
הזוכים יקבלו פרסים יקרי ערך – בין השאר מענק פיתוח וחבילות הפקה וציוד. הסרטים ישודרו בערוצים 2 ו-10 ובאתר האינטרנט של התחרות בישראל ובארה”ב. סרטי הגמר יופצו במארז DVD ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
התחרות פתוחה ליוצרים שמאחוריהם לפחות יצירה דוקומנטרית או עלילתית אחת. יוכלו להירשם גם סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודי טלוויזיה ו/או קולנוע במוסד מוכר להשכלה גבוהה.
לפרטים ולהרשמה שתסתיים ב-19 באפריל.

לכל הדוקומנטריסטים שמתלבטים: לעשות את זה? כן, אבל רק אם זה בוער בעצמותיכם כמו שזה בער בי, והצלחתי להלהיב את איילת, שסחפה איתה את הצלם אודי גולן ואת העורכת אפרת קמפל. מה שמביא אותי לעצה הבאה: אל תחפשו אנשים חדשים לעבוד איתם בחמשת הימים האינטנסיביים האלו: תשתדלו שאלו יהיו אנשים שאתם מכירים את כל גחמותיהם ואת רוב השטיקים שלהם. אין לכם זמן לדינמיקה קבוצתית ולשיחות נפש בימים האלו. אתם צריכים לפעול כמכונה משומנת. ועוד דבר: חשוב שיהיה לכם קצת כסף (כמה זה קצת? כמה מאות שקלים). אפילו שאתם מקבלים את הציוד.

וזה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, למי שעוד לא ראה או למי שכן ראה ומתגעגע.
הגענו לגמר, אבל לא זכינו באחד משלושת המקומות הראשונים

דרוש/ה עורך/ת לפרויקט דוקומנטרי

ידוע לכל שאני מעסיקה את עצמי במיני רעיונות לסרטים דוקומנטריים.
חלקם פרויקטים חובקי עולם, ואלו כרוכים בתחקירים ובהפקות ענק.
הכל יחסי, כן? לא מדובר בצוותים גרנדיוזיים או באפקטים מיוחדים, כולה נסיעות בעולם, עניין שצריך היה להפוך לטריוויאלי בתחילת המאה ה-21, אבל הוא לא.
כשאני לא מנסה למצוא להם מממנים, אני עוסקת בתחקיר, הפקה וכתיבת ההצעות שלהם. סיפור שלא נגמר.

אבל יש עוד סרט אחד, להלן "האישי" אותו אני מצלמת לבדי.
כדי להמשיך הלאה, ולנסות לשדל את הגופים הרלוונטיים בישראל להשקיע בו, אני רוצה להכין טריילר מהחומרים שצילמתי.
לצורך זה אני צריכה מישהו/י בעל/ת סבלנות, שת/יעזור לי להתקין תוכנת עריכה (כזו שאחר כך עורך מקצועי יוכל להשתמש בחומרים שאכין לו), ת/ידריך אותי באלף-בית שלה, ובשלב מאוחר יותר גם ת/יערוך איתי את הטריילר, ואחר כך נו, אלוהים גדול, את הסרט עצמו.

אני יודעת שכל העורכים נורא עסוקים בשוטף, אבל אשמח למישהו/י שמוכן/רוצה להשתתף בהרפתקאה שלי, תמורת סכום לא גדול.

מחוברים, חמש דקות לפני

כשצפיתי לראשונה במחוברות, לפני שנה וחודשיים, עמדתי על פוטנציאל הקאלט, אני משוויצה.
ועכשיו, יממה וקצת לפני העלייה של מחוברים, האחות התאומה של מחוברות, ואחרי צפייה בחמישה פרקים, אני לא יודעת. המסקנה הראשונית שלי היא שגברים הם לא נשים, ושפוטנציאל הבעירה הרגשית שלהם כנראה נמוך יותר.
אני חושבת שאפשר להבין את זה כבר מהפרומו, בו החמישה נאלצים להתפשט מול הציבור, בהכי אחד לאחד.

אלוהים ואתם עדיי שהמומחיות שלי ביחסים/זיווגים קרובה לאפס, אבל למראה כל מהלכי החיים המשותפים של גיבורי התוכנית, אני די לא מבינה את האנשים שמשתהים שם, בתוך המערכות, ושמנהלים חיים כה מתסכלים.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאלו החיים שלהם באמת, ושאין כאן התערבות של האח הגדול, כן?
אשר על כן אני רוצה להבין: איך ייתכן למשל, שמיכל, רעייתו של שי גולדן (תוס': ראיון עם גולדן בנענע10) מסדרת את הספרים בבית, ומספרת לו, תוך כדי, שהיא לא יודעת מי זה פרימו לוי, וגם עורכת משאל עם בקרב שתיים מחברותיה, שאף הן אינן יודעות. בן זוגה, לו היא נשואה, אני מניחה על פי גיל הילדים, יותר מעשור, מתחלחל. לאחר מכן היא מתכוונת להניח את יוליסס במדף ספרי העיון. שוב, האיש איתו היא חולקת את חייה, המום.
תסבירו לי איך? איך? מה, לא דיברו על ספרים לפני החתונה? ועד היום לא נתקלה היא ביוליסס בביתה שלה?
זו לא סצנה שהייתה, למשל, צריכה להתרחש לפני שעברו לגור ביחד, בעודם גורי אדם תמימים ורכים?

עוד סצנה קשה (אולי לי, ולמי שעבד אי פעם במערכת עיתון) היא זו שבה אותה רעיה מדפדפת במוסף הארץ, אותו עורך גולדן, ואומרת שבחצי שנה שהוא עורך את המוסף, היא לא הצליחה לגמור לקרוא אפילו כתבה אחת. לא מתסכל? אני כבר הייתי עוזבת את הבית מזמן. אוקיי, למעשה עזבתי המון בתים בעוון סיבות פחותות בהרבה.

הגיבור השני, רן שריג, תסריטאי בקשת (רמזור) הוא הדמות הכי נוגעת עד כה. הוא באמת מדבר מהלב. כלומר לא בדיוק מהלב, מהאיבר שנמצא קצת יותר מחצי מטר מתחתיו. הוא מספר על הבעיות שיש לו בבוקר, ועל האישה שלו, עידית, שאממ, לא אוהבת אותו. או לפחות לא מוכיחה את זה.
שריג מנסה לג'נגל כאב לשלוש בנות, שתיים מאישה אחת, אחת מהשנייה, ו, לא קל, שמעו. אני חושבת שרבים מהאבות סיבוב שני יזדהו עם סבלו האין סופי.
אני כשלעצמי חשה חמלה.

המחובר השלישי הוא הנער לואיס אדרי, שצרך להיות המקבילה של נו, כבר שכחתי את שמה. אה, חנה רטינוב. בחנה היה משהו ממשי, אמיתי, מעניין, מעורר הזדהות.
בנער הזה, מהפנימייה בדרום, אין שום דבר כרגע. כל משפט שני שלו הוא "כל היום אני חושב, מלא מחשבות, כל היום" אבל אין זכר למחשבות שלו. כלומר לא שומעים  אף אחת מהן. לא מעניין.

הרביעי הוא דודו בוסי, הסופר הנערץ והאלכוהוליסט, שמחליף את נשותיו כמו היו  בקבוקי בירה 330 סמ"ק. נחמד בוסי, אבל אני מקווה שנתקדם מעבר לבקבוקי האלכוהול שהוא מרוקן, ולסצנות האני שיכור, המתחרות רק בסצנות הנשים בחייו, שעל כך מחווה את דעתה בתו קימי: אבא שלי הוא שפיץ (אחרי שראתה את נטלי עטיה בביתם). מסכנות הבחורות: תאריך התפוגה שלהן כה קצר והן עוד מתאהבות, לא עלינו.
לזכותו של בוסי ולצדו עומד ערן סבג, חברו לרביצה בקפה תמר, שניפק את הרפליקות השנונות והמצחיקות של פרקי בוסי. זה מישהו שצריך לטפח (לתשומת לב העורכים, ואגב, יש הרבה קפיצות מורגשות חיתוכים לא אלגנטיים בפרקים שראיתי, וזה לא נראה אמנותי כזה).

החמישי, מיליונר ההיי טק ישי גרין מעורר את חמתי על שהוא מיליונר. לא ראיתי אותו הרבה בחמשת הפרקים, אבל כנראה שבזכותו נתוודע לסדנות רבות נוסח מסודרים, אבל בלייב.

ספירת מלאי: שלושה כותבים, נער מתייסר ומיליונר היי טק מתייסר לא פחות. עדיין נשארנו בתל אביב (אף שגולדן גר בבנימינה), עדיין התמהיל ברנז'אי מדי. עדיין חיפשו את הגיבורים מתחת לספוט.

מאחר שאני לא מנוית הוט, צפייתי בפרקים תהיה כנראה ספוראדית, תלוית רשת, סבלנות, זמן. כשלעצמי, אחרי חמשת הפרקים האלו יש לי תחושה שאני יודעת במה מדובר, וגם אם יצניחו אותי לפרקי הסיום במיידי, לא אתבלבל. אולי זה באמת הפיתרון ההולם עבורי.
העיקר שיהיה על מה לדבר בענייני טלוויזיה ממחר בלילה.

תוס':
הפרקים
ברשת

התגעגעתי אז באתי

אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.


חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

צרפת במאי

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

דובר/ת צרפתית, רוצה לנסוע לשבוע בצרפת?

לעבודת תרגום הרפתקנית של שבוע, להפקה דוקומנטרית מחתרתית, דרוש/ה דובר/ת צרפתית.

הדיל הוא כזה:
טיסה לצרפת (על חשבון ההפקה) ושהות בת שבוע בצרפת (ע"ח ההפקה) – איתי. ז"א, העבודה בצמידות איתי. אני צריכה מי שיתרגם לי חומרים שונים מצרפתית לעברית.

שכר, כרגע, אין. כשלהפקה יהיה כסף – כן.

הטיסה ב-21 במאי, החזרה ב-28.


עדכון, 16.5, 18:13

יש מתרגמת. תודה לכל הפונים ולהתראות בפעם הבאה.

רוצה?

כתבי לי ל-dvoritsh בג'ימייל.