דוקו צ'אלנג': תזכורת, נוסטלגיה ועצות

היית עושה שוב את דוקו צ'אלנג'? שאלתי את איילת דקל השבוע.
לא! ענתה מיד, הרי מלכתחילה עשיתי את זה בשבילך!
והיא צודקת. החידק הדוקומנטרי תקף אותי לפני כשנתיים, ומאז הוא לא מרפה. רעיונות. תחקירים. כתיבה. משלוח לקרנות השונות. ציפייה לתשובה. לעוד תשובה. ולעוד תשובה. בינתיים אין לי שום בשורה מרנינה להפיץ לעולם. לא מעט כסף, דמעת וזמן השקעתי עד כה בעניין, וזה בלשון המעטה.

אבל ימי הדוקו צ'אלנג' היו כיף שאותו לא ידעתי מאז ימי ההפקות בזמן לימודי הקולנוע. כיף שמלווה בחרדות ובתסכול ובדרמות אין קץ, שברגע שהן קורות נדמות כסוף העולם, אבל היום אי אפשר אלא לגחך כשנזכרים בהן.

דוקו צ'אלנג' זה משהו שעושים פעם בחיים, כך לפי הבנתי. אלא אם אתם בני עשרים ולא אכפת לכם להתאבד על ההפקה הזו שנה אחרי שנה.
איילת ואני, כל אחת לחוד, במקום אחר לגמרי עכשיו, אבל גם היום, כשדוקו צ'אלנג' 3 יוצא לדרך, אני מסתכלת על הפרטים בעניין:

דוקו צ'אלנג' הוא פרויקט קולנוע בינלאומי, שבמרכזו תחרות ליצירת סרטים קצרים על נושא נתון ובזמן קצוב. לרשות יוצרי הקולנוע שיתקבלו עומדים 5 ימים כדי ליצור סרט דוקומנטרי באורך 4-7 דקות. הנושא השנה הוא "דרך אחרת”, בהשראת יום העצמאות שייחגג בעיצומם של ימי ההפקה. מתוך היוצרים שיירשמו לתחרות יתקבלו 12-15.
היוצרים ירכיבו את הצוות ויקבלו חבילת ציוד, צילום והקלטה, חדרי עריכת וידיאו וסאונד (החידוש השנה: הצוותים יוכלו לצלם ב-HD). הצוותים שיוזנקו יקבלו נושא משותף בנוסף לנושא השנתי, וכן ז'אנר דוקומנטרי.
כל צהיוצרים יגישו את הסרטים המוכנים ביום ובשעה שנקבעו. חלק מהסרטים יעלו לגמר, יוקרנו ב-18.5 בדוקאביב 2011 בנמל תל אביב, ובהקרנות מיוחדות בסינמטק.
הזוכים יקבלו פרסים יקרי ערך – בין השאר מענק פיתוח וחבילות הפקה וציוד. הסרטים ישודרו בערוצים 2 ו-10 ובאתר האינטרנט של התחרות בישראל ובארה”ב. סרטי הגמר יופצו במארז DVD ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
התחרות פתוחה ליוצרים שמאחוריהם לפחות יצירה דוקומנטרית או עלילתית אחת. יוכלו להירשם גם סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודי טלוויזיה ו/או קולנוע במוסד מוכר להשכלה גבוהה.
לפרטים ולהרשמה שתסתיים ב-19 באפריל.

לכל הדוקומנטריסטים שמתלבטים: לעשות את זה? כן, אבל רק אם זה בוער בעצמותיכם כמו שזה בער בי, והצלחתי להלהיב את איילת, שסחפה איתה את הצלם אודי גולן ואת העורכת אפרת קמפל. מה שמביא אותי לעצה הבאה: אל תחפשו אנשים חדשים לעבוד איתם בחמשת הימים האינטנסיביים האלו: תשתדלו שאלו יהיו אנשים שאתם מכירים את כל גחמותיהם ואת רוב השטיקים שלהם. אין לכם זמן לדינמיקה קבוצתית ולשיחות נפש בימים האלו. אתם צריכים לפעול כמכונה משומנת. ועוד דבר: חשוב שיהיה לכם קצת כסף (כמה זה קצת? כמה מאות שקלים). אפילו שאתם מקבלים את הציוד.

וזה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, למי שעוד לא ראה או למי שכן ראה ומתגעגע.
הגענו לגמר, אבל לא זכינו באחד משלושת המקומות הראשונים

דוקו צ'אלנג: אני ב"דוקומנטרי" של רינו צרור

התוכנית בהשתתפותי שודרה אמש, אבל בגלל שלא הייתי בטוחה, לא הודעתי מראש. איך יצא? די מצחיק.
הקלטתי ביס מקס, ואז צילמתי את הראיון עם המצלמה שלי, שיכולה כמובן גם לצלם וידיאו.
כן, קצת פרימיטיבי, אבל אני לא יודעת איך מצלמים באמצעים שיש לי ישירות מהטלוויזיה.
אחר כך הצלחתי להעלות את הקובץ מהמצלמה למחשב ולהמיר אותו. אבל אז רציתי להעלות אותו לבלוג, והתברר לי שהוא כבד מדי. ניסיתי לשלוח אותו לסייענים במייל כדי שיעזרו לי, ואי אפשר – כבד מדי. ניסיתי להעלות את הקובץ ל-you tube, ואחרי כמה שעות מאמץ של האתר, קיבלתי הודעת שגיאה. בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות עם הקובץ הגדול עכשיו.
אם יש הסברים או עצות, אשמח.
ובינתיים, כמה פריימים.

rino1

rino2

rino3

rino4

rino5

rino6

כל פוסטי דוקו צ'אלנג'.

דוקו צ'אלנג'/ אצל רינו צרור

כמו עם כל דבר בחיים, גם עם הטלוויזיה יש לי יחסים ארוכים וטעונים ומורכבים. זה כעשור, למעשה מאז שהתחלתי בקריירת ביקורת הקולנוע שלי, אני מבקרת באולפני הטלוויזיה השונים. בשנים הראשונות זה היה לצורכי ביקורות קולנוע או אירועים קולנועיים, אחר כך על ענייני לא רוצה ילדים המדכדכים, הייתה לי אפילו אפיזודה קצרה עם גילוי נאות של חנן עזרן, ובאחרונה אפיזודה מיותרת עם תיק תקשורת. חוץ מזה היו המון תוכניות בוקר, ערב ועוד.

בחלק מהמקרים הצטערתי לאחר מעשה, לרוב בגלל הזמן הקצר, ההכנות לפני הנסיעות, הקימה המוקדמת, ועוד. בשנה האחרונה אני מצליחה להביא את עצמי יותר ויותר פעמים להגיד "לא". למשל השבוע ביקשו ממני משלוש תוכניות שונות לבוא ולדבר על דודו טופז. החלטתי שלא, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת העיתונאים שמאשימים את ערוץ 2, וגם לא למגני התקשורת והמשטרה. פשוט לא רציתי חלק בסימפוזיון, בבלוג השני שלי, ולווט, כתבתי כל מה שהיה לי להגיד בנושא, בעצם גם שם כתבתי הרבה יותר מדי, וזהו.

חברים שסיפרתי להם איך אמרתי "לא" טענו שמדובר בטעות, כי הנראוּת הכי חשובה, בעיקר עכשיו, כשאני רוצה לקדם כל מיני פרויקטים שלי. יכול להיות, אבל נמאס לי ולא בא לי.

רק להופעה טלוויזיונית אחת אמרתי "כן" השבוע, לתוכנית "דוקומנטרי עם רינו צרור" בחינוכית. וזה למה? בגלל הנושא, דוקו צ'לאנג', ובגלל שידעתי שאוכל לדבר יותר מדקה וחצי, ובגלל שאני מחבבת את בעל הבית.

אז הצטלמתי היום, יחד עם אבי וייסבלאי הראוי (למדתי שוייסבלאי זה עופרת לבנה, ושהוא לא מצא מקום לסרט נוסף שלו, "32 דקות" על האנשים שמאחורי מגילת העצמאות – הנגר שבנה את השולחן, למשל) הזוכה במקום הראשון בתחרות, שדיבר על האישה עם מצלמת הקולנוע, ואילו אני דיברתי על המקום הכי נמוך בתל אביב, ועל עצמי (כך בלעה ולווט את דבורית). היה נעים ונחמד מאוד, צרור הוא מהמראיינים שגם מקשיבים למרואייניהם, וגם באמת מתעניינים במה שמספרים להם. וכשנודע לי שהתוודע לתחרות דרך לחיות את חייה, בכלל רוויתי נחת.

עד כדי כך הייתי זחוחה, שמצאתי את עצמי אומרת את המילים "באסה" ו"באמש'ך", במהלך ההקלטה. איזה בושות. לא יודעת מה עבר עלי, בחיי.

אז ניתן להבין שנהניתי מאוד מהראיון המשולש, ואני מקווה שהתוצאה תהיה מענגת כמו ההשתתפות. מתי ישודר? עוד לא ברור. אודיע.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix

7. היום הגדול

8. הסוף
9. הזוכים
10. כל הסרטים
11. השידור ביס דוקו

דוקו צ'אלנג'/ הערב השידור ב-yes

תשעה מסרטי דודו צ'אלנג' ישודרו הערב, 22:00, ב-yes דוקו. כך שכל מי שאמרו לי "לא יכול/ה לצפות באתר כי המחשב שלי, התוסף שלי", וכנהלאה, ייאלצו לחוו"ד הלילה, או לפחות לכוון את היס מקס.

בין הסרטים, בהם אפשר לצפות גם באתר, שלושת הזוכים ועוד שישה, וביניהם הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב.

ראיון עם אבי וייסבלאי, יוצר הסרט שזכה במקום הראשון, האישה עם מצלמת הקולנוע.
גם הגיבורה, לאה אקסלרוד, התראיינה אתמול בתוכנית הבוקר של קשת.

איך חלף השבוע האחרון? אנחנו עוברות עכשיו על כל החוזים שהגיעו אלינו מהוליווד במהלך הסו"ש, החזרנו את שמלות המעצבים שקיבלנו בהשאלה, כפותינו המיובלות החלימו מנעלי העקב (שלבשנו ונעלנו לפרמיירה בנמל), אנחנו מחכות עכשיו לתרגום הסרט לאנגלית לפני שייצא לארצות הים, וחושבות על הצעד הבא של קבוצת "כאן", כך אנחנו נקראות.

עדכון, 21 במאי: על השידור אמש, הארץ.

דוקו צ'אלנג'/ המקום הכי נמוך בתל אביב/ ושאר הסרטים

הנה הסרט שלנו, המקום הכי נמוך בתל אביב, וכל הסרטים שעלו לגמר.

ככל שניסיתי, בפיירפורקס רק שומעים ולא רואים.

עדכון: יש בעיות צפייה באתר. "בקרוב נעבור לנגני פלאש", מוסרים שם (אל תשאלו אותי מה זה "בקרוב").
אין ברירה, או להתנסות עד שתצליחו, או להמתין לשידור ברביעי, 22:00, יס דוקו.

namuch
מהגרפיטים שריססנו במהלך הצילומים ומופיעים בסרט.     צילם: יגאל שתיים
ותיאור העבודה על הסרט מהזווית של יגאל.

דוקו צ'אלנג'/ הזוכים

הודעה לעיתונות
"האישה עם מצלמת הקולנוע" על לאה אקסלרוד, אלמנת יוצר הקולנוע נתן אקסלרוד, זכה  בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הצילום.
המקום השני התחלק בין הסרטים “איש ההולך" ו"משחקים בקקי".
את "האישה" יצרו צוות האמוראים (במאי אבי וייסבלאי) – דיוקן אלמנתו של חלוץ הקולנוע נתן אקסלרוד, שיוצרת את יומן הקולנוע האחרון.
השופטים – המפיקה רוני דבש ויז'ן, הבמאי רן טל, והזמר-יוצר יהלי סובול – החליטו להעניק ל"אישה" את הפרס – כעשרתלפים שקלים – על "יצירת פספס מרגש ומצחיק על אהבה לקולנוע”. פרס הצילום הוענק לצלם הסרט, רותם ירון.
הפרס השני חולק בין שני סרטים: “איש ההולך”, של נועם פנחס וצוות ז'אן קלוד, ו"משחקים בקקי", של צביקה בינדר וצוות הקקנוען האחרון.
"איש ההולך" הוא שוטטות בתל אביב עם גלעד כהנא, סולן הג'ירפות. הפרס ניתן לו על "הפיוטיות והמקוריות, בשילוב מדויק של טקסטים, מוסיקה ותמונה". הוא זכה גם בפרס העריכה, שהוענק לשירה ארד.
בנימוקיהם לבחירה ב"משחקים בקקי" ציינו השופטים כי הפרס ניתן לו בזכות היותו סרט "משעשע  ומלא הומור, וכן על הבחירה בנושא והעברתו בצורה שלמה ואחידה”.

ולעיקר החדשות
9 מהסרטים עלו לגמר וישודרו ביום רביעי, 20.5, 22:00 ב-yes דוקו ויועלו לאתר yes. בנוסף, הסרטים יוקרנו בסינמטק תל אביב ובאולמות האוזן השלישית ואף יופצו במארז DVD מיוחד ויוצגו בהקרנות בחו”ל.
הסרטים שישודרו:
שלושת הזוכים, והשאר, לפי סדר הא-ב:
* אשת איש כסית – דיוקן של לאה איש כסית, מבעלי קפה כסית המיתולוגי. צוות: זינגר. במאית: טליה לביא.
* המקום הכי נמוך בתל אביב – איפה זה באמת? צוות: כאן. במאית: איילת דקל.

* הרהורים על מרפסת – יושבי המרפסות של תל אביב. צוות: מרפסת. במאי: אבי מאור מרזוק.
* יפו-תל אביב – בעקבות החומוס המיתולוגי של עלי קרוואן. צוות: הקרוואן. במאי: בועז רוזנברג.
* לך תביא – השליחים של היום ואלה של פעם. במאית: שירה אפל.
* קול קורא – מאחורי הצלילים של תל אביב. צוות: כרטיסייה. במאיות: מאיה חן ועדי אופיר.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix
7. היום הגדול
8. הסוף

דוקו צ'אלנג'/ הסוף

דבורית: השורה התחתונה?
אני: לא זכינו בכלום.
אכזבה קשה?
מאוד.
אנחנו (איילת ואני) אוהבות את הסרט?
יותר מתמיד.
איך הוא נראה לכן ביחס לאחרים?
טוב פלוס.
איך התנהל הערב?
קודם חולקו הפרסים לזוכים, במקביל להקרנת הסרטים שלהם, ולאחר מכן הוקרנו כל שאר הסרטים.
כמה זמן הערב נמשך?
כשלוש שעות.
ארוך, אה?
בטירוף.
מה, וכולם נשארו עד הסוף?
ממש לא. בכל פעם שהוקרן סרט של אחד הצוותים, הסתלק הצוות (ברוב המקרים) לאחר שנגמרה ההקרנה.
ומתי הוקרן שלכם?
אה! הנה הגימיק: בסוף, נו, "המקום הכי נמוך בתל אביב", יש כוונת מכוון, יש אג'נדה.
אז כמה אנשים צפו בו?
עשרים, שלושים.
החברים שלך, אלו שבאו לאירוע, לא רצו לרצוח אותך?
רצו. רוצים. אולי זה עוד יקרה.
מאוכזבת?
נו, כבר אמרתי לך, מאוד.
היית עושה דברים אחרת?
ברור, אבל לא דרמטית.
אז איפה אפשר לצפות בו?
אני מקווה שהוא יעלה לאתר של yes בקרוב. זה צריך היה לקרות הלילה, אבל לא קרה. ברגע שיהיה לינק, אביא אותו.
עדכון: זה לא יקרה עד יום א'.
מה הלאה?
חוויית הדוקו צ'אלנג' מוצתה מבחינתי, מתכוננת לפרויקטים נוספים.
מצטערת?
חלילה וחס וחלילה. למדתי המון, התנסיתי וראיתי מה אני אוהבת ומה לא. ובעיקר, למדתי מה המשמעות של עבודת צוות עבורי.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix
7. היום הגדול

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/ הגמר הגדול

נותרו עוד כמה שעות של מריטת עצבים עד הכרזת הזוכים בתחרות הדוקו צ'אלנג' הערב, ואני לא יודעת כלום. אין לי מושג מה מצבנו.

אולי זה רע? אולי הזוכים כבר יודעים? איזה לחץ. כמות הספקולציות שהלעטתי בהן את איילת בימים האחרונים גרמה לה לתשישות נפשית. היא לא יכולה לשמוע אותי יותר מנתחת כל מילה וכל בדל סמס וכל חלקיק מידע שהזיתי ששמעתי על אודות הסרטים, או על הסרט שלנו, "המקום הכי נמוך בתל אביב". פלא שהיא לא עונה לי יותר לטלפונים?

פתאום היא גילתה שאני בנאדם תחרותי. פתאום אני גיליתי את זה. טוב, לא מהיום, אבל כמי שנושאת על פרצופה ארשת של סבל נצחי, ומה בכלל אכפת לי מכל השטויות האלו, מפתיעה האובססיביות בה אני מתייחסת לעניין.

נותרו כשש שעות עד שאגיע לנמל, ויש לי תוכנית מפורטת מה אני עושה בכל דקה בהן, אבל זה לא אומר שבאמת אהיה במקומות שאהיה, או שהמעשים שלי יהיו פרודוקטיביים באיזשהו אופן.

אז כאמור, שמונה וחצי, נמל תל אביב, ליד המזח. אני זו שארקע ברגליים ואטופף באצבעותיי כאילו היו סוסים דוהרים על אספלט לוהט במקום הכי נמוך בתל אביב.

לפוסטים הקודמים של דוקו צ'אלנג'
0. התקבלנו
1. ההזנקה
2. היום הראשון
3. השני
4. השלישי
5. הרביעי-חמישי
6. ה-mix

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/mix

אחרי שאתמול גמרתי את הפרוצדורות, שכללו העברת מסמכים מקצה העיר לקצהּ (מה עשיתי לפני שהיה לי קטנוע? או במילים אחרות: מה הייתי עושה בלעדיו?), הגיע היום, שהיה ממש יום כיף: שעתיים mix עם מיקסאי צמרת. זו הפעם הראשונה בה ראינו את הסרט אחרי סשן העריכה המרתוני, כך שאפשר היה להתרשם ממנו ממרחק. ומה אגיד, נהנינו, איילת ואני.
העובדה שאפשר היה לעשות כל מיני תיקוני סאונד שדרגה את הסרט בעוד כמה אחוזים, ואפילו הידיעה שיש לנו רק שעתיים לא הלחיצה אותנו, ידענו שזה באמת השלב האחרון, ועכשיו לא נותר אלא לחכות ליום חמישי.

חברים שאלו אותי אתמול: אז איך יצא לכם? ואיך זה ביחס לשאר? אין לי שמץ של מושג, הסברתי. מגיע שלב שבו קשה לקחת את המרחק המתבקש (זה היה לפני הצפייה של היום), ולדעת מה טיבו  של הסרט. היום אני יכולה לומר שאנחנו אוהבות אותו. באשר לסרטים האחרים – נשארנו בחוסר ידיעה מוחלט. אנחנו לא יודעות איך נראה ולו פריים אחד מהם, שהרי כל צוות הסתגר בחדר העריכה שלו, ואיש מאיתנו לא יכול היה להספיק, אפילו אם רצה, להציץ מה קורה אצל אחרים. היחידים שצפו בינתיים בכל הסרטים הם השופטים.

זהו, לא נותר לי אלא לקבל החלטות הרות גורל כמו האם לרכוש מלבוש להקרנה (בה יוקרנו, כאמור, כל הסרטים), שתהיה, אני מזכירה ביום חמישי הקרוב, בשעה 20:30, על המזח בנמל תל אביב. יהיה שילוט ענק, אי אפשר יהיה להתבלבל.

והנה, בהקרנת בכורה, פריים אחד מהסרט, מסך הכותרת. לא, לא היה לנו זמן להשקיע בעיצוב כותרות משוכלל, כך שהסתפקנו בבייסיק.

can_hafakot-2

דוקו צ'אלנג'/ יומן הפקה/ יום 4-5

רק עכשיו הצלחתי להסיר מעלי חלקית את עשן הסיגריות שאפף אותי בשבוע האחרון.

אני, שמנהלת מלחמות קשות עם כל הסביבה כדי שלא ינשפו לידי אף לא נשיפה אחת נאלצתי להתפלש בעשן דוחה במשך חמישה ימים, והחשיתי. היומיים האחרונים היו הקשים ביותר, כי היינו בחדר סגור ומעושן. סיוט.

אלו הימים שהוקדשו לעריכה. 12 שעות אתמול, עד חצות הליל, ו-11 שעות היום. בשמונה בערב אפס אפס היינו צריכים להגיש את הסרטים מוכנים, גמורים וארוזים. להגיד שגמרנו לערוך את "המקום הכי נמוך בתל אביב" יהיה קשה. כל מיני גימורים ונקיונות מתבקשים לא הגיעו לכדי ביצוע. ולא שעשינו דבר חוץ מלעבוד, ממש לא. רובנו (שתיים מתוך שלוש) אפילו לא כרסמו כלום היום.

נו, אבל צריך לסכם את התהליך, לא? מבחינתי זה היה כמו להתהלך בענן ממסטל. להיכנס לבועה סגורה, לחזור במנהרת הזמן ללימודי הקולנוע ולהפקות הפרטיזניות דאז. בדיוק כמו אז, גם היום הדבר היחיד שעמד לרשותנו זה ציוד, וכל השאר – עלינו. כלומר, עשיית הסרט בהחלט עלתה לנו כסף. לא הרבה, וברור שיחסית להפקת סרט פרוטות אחדות, אבל עלתה.

ובמה בכל זאת הייתה ההפקה שונה מאלו בהן השתתפתי אז? אה, ברור, אני חכמה ומנוסה יותר. לא בעשייה קולנועית, אבל בחיים, לפחות כך אני מקווה. ובראייה הקולנועית שלי, וביכולת להביא לידי מימוש את הרעיונות שעולים בדעתי. איילת דקל ואני, שהסרט הוא של שתינו, למדנו ביחד קולנוע בבית צבי, אבל לא היה ביננו שום קשר במהלך הלימודים. רק בשנה האחרונה התחברנו מחדש.

איילת גמרה ללמוד, אני לא. איילת המשיכה לעשות קולנוע במשך כל השנים שעברו מאז, אני הגעתי לעיתונות. אף פעם לא הרגשתי איזושהי החמצה, כי לא ראיתי את עצמי אז משתלבת בתעשיית הקולנוע. אבל משומה היום, עכשיו, הלילה, אני חושבת אולי שחבל שלא המשכתי. הרי בעצם, זה מה שאני אוהבת, והאהבה הזו לבשה פנים שונות במהלך השנים: מסטודנטית לקולנוע לסתם צופה, לעיתונאית, עורכת תרבות, אחר כך מבקרת קולנוע, ועכשיו אני מנסה לכתוב.

אם לסכם ממעוף השעה וחצי שעברו מאז הסתיימה ההפקה (למעשה היא לא ממש הסתיימה, עוד יש לי כמה ניירות ופרוצדורות מחר), דוקו צ'אלנג' היה ד"ש מנעוריי, ואולי הפעם הראשונה בה אני רוצה לחזור לנקודה מסוימת בהם, אבל במצב הצבירה האישיותי אליו הגעתי היום. נראה, אולי עוד אצליח.

>>>

בחמישי הקרוב, 20:30, תיערך הקרנת כל הסרטים שהשתתפו בפרויקט בנמל תל אביב. בואו בהמוניכם.