מה קרה לג'ניפר מיי, סוכנת חשאית, מאמנת דולפינים, בפברואר 1994?

לפני 25 שנים, 11.3.1994 נערך טקס אשכבה לג'ניפר מיי, אשת הדולפינים, בכנסיית סנט ג'ון, כנסיית הנשיא מול הבית הלבן בוושינגטון. בכנסייה נערכים טקסי אשכבה לבכירי הממשל והבית הלבן, חברי קונגרס ואנשי ביטחון. טקס האשכבה למיי היה לא שגרתי. בכנסייה התנוסס גם דגל מדינת ישראל והיו בה המון אנשי צבא, אמריקאים וישראלים. צו איסור צילום הוחל על הקהל למעט הנואמים. בין הסופדים היה ראש ה-CIA לשעבר, וויליאם קולבי.

אפשר לגגל "ג'ניפר מיי" (Jennifer May), עברית ואנגלית, עד מחרתיים. התוצאות יובילו מקסימום למיני-סדרה של ירין קימור ודורית סטריק מ-2011, סדרה בעלת שם מושלם, "האישה שידעה יותר מדי" (והנה פרק 1, 2, 3). זהו תחקיר אימתני שנמשך 16 שנים, עלה לערוץ 1 המנוח הון עתק לא ישוער ואיש לא האמין שהמוסד יאשר לשידור אי פעם.

מיי, אשת ברזל, סופרוומן במלוא מובנה המיתולוגי של המילה, אישה חזקה שאין שנייה לה, עלק תיירת אמריקאית בת 54, כך הכריזו אז כותרות העיתונים, מאלפת דולפינים לביון וללחימה ולאחר מכן פעילה להצלתם, מתה בישראל ב-7 בפברואר 1994. גופתה נמצאה למחרת, תלויה בשירותים בחוף המערבי שעל גבול ת"א-יפו, "ע"י זוג תיירים". מה שמותיהם? האם העידו? שום כלום. אין. נמוגו. חיש מהר החלו הספקולציות על כך שמיי לא התאבדה, כגרסת המשטרה, אלא נרצחה. על-ידי מי? למה?

בלילה בו קיפחה את חייה ישבה מיי, כרגיל, בקפה נורדאו השייך לחבר שלה, בני שלזינגר, מייסד "תנו לחיות לחיות". הוא צריך היה לקחת אותה מאוחר יותר לנתב"ג. מיי התכוונה לטוס לארה"ב לפגוש את בתה. ב-21:30 היא יצאה לערוך שתי שיחות מטלפון ציבורי אך לא חזרה. כמה שעות מאוחר יותר שלזינגר הודיע למשטרה שנעלמה. כ-20 שעות לאחר מכן נמצאה גופתה כמפורט, כחמישה ק"מ מהקפה.

למיי היה כרטיס טיסה אך שמה הועלם מרישום חברת התעופה. הפתולוג ד"ר יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר הכחיש שהיה נוכח בעת נתיחת הגופה אך יש צילום שלו בחדר הניתוח. בדרכונים הרבים של מיי אין אף חותמת המעידה על ביקוריה בישראל, לבקשתה, כי הייתה באה והולכת למדינות ערב. האם סייעה לבטחון המדינה? ועוד איך. ולאחות הגדולה, אמריקה? יו בט. עסקאות נשק בקונגו? זהב בברזיל? חילוץ ילדים באפגניסטן? כתיבת תורת ההסתערבות? זרועות הפלדה שלה היו שלוחות לכל העולם.

ג'ני מיי, "קופסה של שרירים", "פייטרית", "קילרית", הייתה מחוברת לארגונים החשאיים. מה-CIA ועד המוסד. המרואיינים של קימור מכחישים שהייתה משויכת באופן רשמי לארגון זה או אחר, אבל כל קודקודי המדינה, ראשי הממשל וכוחות הביטחון באותן שנים הכירו אותה. חלקם מרואיינים בסדרה. וגם, חִזרו לפסקה הראשונה.

מיי הייתה מומחית-על בנק"ל, בקרב מגע ובאומנויות לחימה רבות נוספות, מדריכת רכיבה, כאמור בקיאה בדולפיני קרב וביון, בעלת אינטליגנציה עילאית כמשתמע משלל עיסוקיה וכישורים צלופחיים ברמות. מי החליטו שיש להיפטר ממנה? על מי היוותה איום? על מדינות? אנשי צללים? ארגונים? מה ידעה שלא צריכה הייתה לדעת?

האגו ענק בעולם הריגול העולמי, אומרים הדוברים המרובים, כבוד, כסף, הרבה כסף מתגלגל שם. עולם הביון הוא גם עסק לכל דבר. מיי לא הייתה אישה ענייה, ביתה המרוהט בסגנון ויקטוריאני בהחלט היה שווה כמה גרושים, אבל כשהגיעה לישראל לביקור האחרון שהוביל למותה לא היה לה שקל ותנאי המגורים שלה היו ירודים במיוחד. של אדם במנוסה.

טקס האשכבה שלה, לפני חצי יובל, כמפורט לעיל, היה ההודאה הראשונה שמיי הייתה מקושרת לארגון הביון האמריקאי. ליד שמו של כל מנוח בספר הנפטרים של כנסיית הנשיא כתובה סיבת המוות. ליד שמה של מיי יש עמודה ריקה. איש כנראה לא חושב שהתאבדה. אחד המרואיינים אומר: "היה צריך שלושה גברים כדי לרצוח אותה. לא אחד, שלושה". מה קרה למיי, שיצאה מבית הקפה נורדאו בת"א לטלפון ציבורי, כמה שעות לפני שעזבה את ישראל וגופתה נמצאה 4.6 ק"מ משם ביום שאחרי, בחוף המערבי שליד בית האצ"ל?

למה התאבד מליק בנג'לול (2)?

אחרי הפוסט הקודם בנושא אני ממשיכה לעקוב אחר מידע נוסף בעניין התאבדותו של זוכה האוסקר לסרט הדוקומנטרי של 2013, מליק בנג'לול, במאי מחפשים את שוגרמן, בדיוק היום לפני חודש.

ועכשיו נחשפים פרטים נוספים על מותו. יש כל מיני דרכים להתאבד. בנג'לול בחר באחת הנוראיות שבהן: הוא קפץ על פסי התחתית בעת נסיעתה, בקו הכחול בתחנה המרכזית סולנה, בשטוקהולם, ב-rush hour, שנה וקצת אחרי השיא של חייו.

ההוליווד ריפורטר הקדיש את כתבת השער של גליון יוני לבנג'לול.
HRbenjalulMalik+Bendjelloul+Brittany+Huckabee+85th+Annual+7k6JI5ihT4kl

החברים שלו מספרים ששמו לב לשינויים בהתנהגותו בחודשים האחרונים. הוא החל להתבודד יותר ויותר, מנפה מסביבתו את רוב הקרובים אליו. אחיו, עיתונאי הרדיו יוהר בנג'לול, אומר שהיה איתו רוב הזמן בימים שקדמו להתאבדות.

אחרי שנת האוסקר המסחררת, תוך שהוא מתחבט בעניין הפרויקט הבא (רגע) הגיע הדיכאון והוא לא יכול היה להתמודד איתו. ועדיין החברים המומים: אחת אמרה שהוא היה האדם השמח ביותר שפגשה, האחרון עליו הייתה חושבת שיקפח את חייו.
אחר מספר שהוא השקיע את כל משאביו, כל קמצוץ אנרגיה בשוגרמן, ומאז החל לחשוש שהוא מאבד את היצירתיות שלו. אחרי הרעש הגדול שליווה את העשייה של הסרט והזכייה שבעקבותיו, הגיע שקט. תהום, חשיכה ששאבה אותו אליה (ע"ע חשיכה נראית). משהגיע האביב החליט לחזור לשבדיה, לפגוש כמה חברים, וגם לחגוג את יום ההולדת ה-70 של אמו, הציירת והמתרגמת ורוניקה שילד בנג'לול, ב-20 במאי. בסופו של דבר התאבד שבוע לפני היומולדת. מתנה שאמא לא ציפתה לה.

בחודשים האחרונים גר בניו יורק עם החברה שלו, הדוקומנטריסטית בריטני האקאבי (בצילום השמאלי) וניסה לכתוב תסריט לפיצ'ר שלו על לורנס אנתוני, פעיל שימור הסביבה המנוח שב-2003 ניסה להציל את בעלי החיים של גן החיות בבגדד (פירוט בפוסט הקודם). אבל הכתיבה תסכלה אותו מאוד ועוררה את חרדותיו. הוא סבל מנדודי שינה, ניתק קשר עם כמה מחבריו בשבדיה, והתוודה בפני אחד מחבריו שהוא חש בודד. פסיכולוגית ממישגן אומרת בכתבה לריפורטר שלהצלחה פתאומית כמו זו שחווה בנג'לול עם סרטו, יש אפקט של תאונת דרכים.

חברים אחרים מספרים שככל יוצר היה קצת אובססיבי, "אנאלי", כנהוג לומר בז'רגון העממי הרווח בקבוצת ההתייחסות של בנג'לול (או שלי). היו לו כמה ריטואלים, אממ, קצת מוזרים. למשל, הוא לא התחיל יום עבודה בעריכת שוגרמן (אותו ערך בדירתו בשטוקהולם) לפני שהשלים הליכה סביב הדירה שלו. אממ. כך גם היה מסיים את היום.

הוא הקציב לעצמו 1,000 ימים לערוך את שוגרמן, והיה קרוב לכך. הוא קבע לעצמו שחלק מיום העבודה, 8:00-12:00, יעשה ברצף. אבל אם התחיל מאוחר יותר פשוט הזיז אחורה את השעון ל-8:00. או למשל, כפה על עצמו לאכול אותה ארוחת בוקר במשך שישה חודשים. הוא אהב רוטב עגבניות של מותג מסוים, ומשאותו רוטב עמד לפוג מפס הייצור התקשר לכל חנות בשטוקהולם כדי לרכוש את הסטוק שלהם. כן, ככה הוא רצה לאכול את הפסטה שלו, ערב-ערב, עם רוטב העגבניות הזה. יום אחד אמר לחבר שהוא רוצה להיפרד מחברתו כי הם יחד כבר ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים. וזו לא בדיחה.

לזכותו ייאמר שהוא עצמו הסתלבט על הטקסים שלו, כשסיפר לאחרים עליהם. אולי הקפיצה לפסי הרכבת הייתה טקס שהשתבש.