Lady Bag

בשם כל התיקנים, למה אישה אחת צריכה כל כך הרבה תיקים? מה חשבת לעצמך?
תרבות השפע המתועבת, אימת הדקדנס וטלטלת המאה ה-21 ניכרות בכל סנטימטר מיותר של בד, עור ופלסטיק.

tikim

עדכון מרגש, חמישי, אחה"צ:
כל התיקים מצאו בעלים בפוטנציה. עכשיו צריך רק לראות שהם באמת יקחו אותם, ושיקיריי לא ימצאו את עצמם לבסוף בצער בעלי תיקים, ממתינים בתור להרדמת נצח.
תודה לכל מי שהתנדבו לקחת אותם כדבוקה, אבל זהו, חילקתי אותם למשפחות אומנות רבות.

לעולם לא אהיה כוכבת ריאליטי

פתאום, הלילה, היכתה בי ההכרה:

1. אני לא רוצה לרדת בגדול. וגם לא בקטן. בעיקרון, אני לא רוצה לרדת. הלך על לרדת בגדול.
2. אני לא יכולה לישון עם עוד אנשים באותו חדר. נמחק האח הגדול.
3. אני לא משתזפת ולא לובשת בגדי ים. אבוד לי עם הישרדות.
4. אני לא יכולה לצלם את עצמי ולדבר למצלמה. זה יהיה מדכא מדי. נופיתי ממחוברות.
5. אני לא אוכל לאף אחת ממשימות המירוץ למיליון, וגם הייתי רבה תוך דקה עם הפרטנר/ית.
6. אני לא מעוניינת לשפץ דירה. עוד מתאוששת משריפת הניאגרה. נסתם הבלוק.
7. אני לא רוצה להפוך לברבור. טוב לי כברווזון. אבוד לי הברבור, המהפך, או מה שזה לא יהיה.
8. אני לא יכולה לדגמן. כלומר אני לא רוצה. עברתי את הגיל. נסגרה הדלת להדוגמניות.
9. אני לא יודעת לעצב אף לא סיכת ביטחון. נגנז פרויקט מסלול.
10. אני לא שרתי שורה מעולם. גם לא בשיעורי זמרה או במקלחת. מת כוכב נולד.
11. אני לא מסוגלת לעשות שני צעדים קצביים. קו על רוקדים עם כוכבים.
12. אני לא רוצה להתחתן, ולכן לא אגיע להרווק או הרווקה או המשהו.
13. אני לא מסוגלת לבשל, והטעם שלי במזון מביש. חסל סדר קרב סכינים.
14. אני לא משפחה ואני לא חורגת, כך שגם עם משפחה חורגת גמרתי.
15. אני לא אמא, וגם לא אהיה, כך שלא אוכל להיות אמא מחליפה.

אז מה את כן יודעת לעשות? לכתוב.
אולי איזו ריאליטי על כתיבה?
אני צריכה לחשוב על קונספט: עיתונאי/תסריטאי/סופר/בלוגר נולד?

האני הרוחני שלי/ rebirthing

אני לא בנאדם רוחני. גם לא גשמי במובן נהנתני. אני יודעת שאני צריכה לטפל באספקטים הנפשיים שלי באיזשהו אופן, רק לא ברור לי איזה. כידוע או שלא, נגמלתי מפסיכותרפיה לפני כארבע שנים, ומאז אני מקרטעת לי בחיים, סובלת יותר או פחות, מתמודדת כך או כך עם תקלות שונות ומשונות בחיי, עם אנשים ועם אירועים.

במישור האינטלקטואלי אני מצליחה לא רע. במישור הרגשי – הרבה פחות. להתמודד, אני מתכוונת. מאחר שלא נפל בחלקי האושר לשמוע ישויות המדברות אלי, או לראות ולשמוע חזיונות וקולות, או להיתקל בגורואים בעומדי ברמזור עם קסדה על הראש, או לראות את בתולת הים, אני נוהגת להקשיב לסיפורים שמספרים לי קומץ חבריי, על דברים שהם עושים למען עצמם. למען נפשם, זותומרת.

יום אחד, ביושבנו על ספסל בדיזנגוף סנטר, מתבוננות בתימהון בקהל האינסופי, שמעתי מחברה על rebirthing, כלומר לידה מחדש. הסיפור שלה היה חי וסוחף – היא ממש חוותה את הלידה שלה – כך שמיד הוקסמתי. לקראת היומולדת אותו אני נוטה לא לחגוג החלטתי, כמדי שנה, לרכוש לעצמי מתנה, משהו שאני לא עושה או חווה ביומיום. כלומר לא חולצה או ספר.

אז קבעתי לי תור, והגעתי מפוחדת כדבעי למקום. הנולדת דלעיל תיארה לי את התהליך, וגם קראתי קצת קודם לכן, כך שידעתי שמדובר בתרגולת נשימה בלבד. לא משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. כלומר לא קל לי לתרגל נשימות, בשיעורי יוגה אני עושה את זה בחוסר חשק רב. אלא ששם התרגול הוא נשיפה ושאיפה דרך האף, לעתים בהחלפת נחיריים, ואילו בלידה מחדש, הנשימה, הנקראת נשימה מעגלית היא רק דרך הפה, בטכניקה של שאיפה ונשיפה בלי הפסקה.

אחרי ששמעתי הסברים, וסיפרתי על הפחד שלי מפני התהליך – אני הרי אדם חרדתי – והשתכנעתי שזה תהליך בלתי מזיק, ובטוח לכל, כולל אנשים מבוגרים, חולי לב, תינוקות ונשים הרות, תהליך שלא יגרום לי להיפר-ונטילציה, מצב אליו אני עלולה להגיע בהתקף חרדה, נשכבתי על המזרן, והתחלתי לנשום מהפה כשעל התהליך מפקחת המטפלת.

אוקיי. איך היה? מה חוויתי? אפשר לומר שפחות או יותר במשך כל ה-45 דקות שנמשך התהליך ייבבתי. הנשימה הזו היא לא תהליך מפנן בשום צורה שהיא. לפחות לא עבורי. חוץ מזה ראיתי שלוש סצינות מחיי, משלבים שונים שלהם. סצינות טראומטיות של ניכור ופרידה מאנשים קרובים (הו', ר'+י', נ'). החברה הנולדת דווקא חוותה בסופו של תהליך איזושהי סגירת מעגל חיובית ומנחמת. אני לא. אולי כי אני לא מאמינה בסופים טובים. פחות או יותר באמצע ההתנשמות הזו קמתי בבהלה מהמזרן, בהיסטריה ליתר דיוק, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום. המטפלת הרגיעה אותי, וביקשה שאחזור לשכב, וכך עשיתי. וכך זה נמשך, עד הסוף. הצלחתי לנשום כמתבקש. היציאה מהסשן דווקא הייתה די קלה, ולחזור לנשום כרגיל זה ממש פשוט. או אז סיפרתי לה מה ראיתי, איזה סצינות – אגב, ראיתי אותן בצד שמאל שלי, על פני מסך לבן כאילו, in no location.

על פי דברי המטפלת, החוויה הזו שחוויתי היא חוויה מטהרת, זאת אומרת, הטראומות הללו נצרבו בי במהלך חיי וכתוצאה מהתהליך, יסורו ממני. אני לא יודעת אם זה יקרה, מאחר שזה לא אמור להיות טיפול חד פעמי. אלא שאני לא רואה את עצמי חוזרת על זה. לפחות לא היום, כשאני זמן קצר לאחר מכן. זה היה סיוט עבורי. אולי זה כמו טיפול שיניים ומחר ארגיש נפלא? אולי. אם כן, אדווח.

יש פה מישו מוורדפרס?

(כל האחרים ישתעממו מוות, אז אפשר לוותר)

רוב הזמן אני מרוצה מהבלוג.
בשבועות האחרונים לא.

הכל התחיל כששדרגתי גרסה. מאותו רגע הצ'טקמקה בוקסית ההפניות לולווט. כאילו נתקנא הבלוג בכך שיש פה הפניות לבלוג השני שלי, והחליט לנקום.
עד כה לא הצלחנו (מי שישמע, "הצלחנו", יותר התומכת מאשר אני) לפתור את הבעיה.
ולכן, בכל פעם שאני מישירה מבט לימין, אני מתעצבנת.

אבל זה עוד כלום.

בימים האחרונים אני לא מצליחה להעלות פוסטים מהבית. כלומר, כשאני מנסה לשמור טיוטה, או חלילה לעשות תצוגה מקדימה, אני מקבלת את הודעת הניתוק הזו, כאילו העמוד לא קיים, כאילו אין אינטרנט, אבל ברור שיש. בבתים אחרים, ועל ידי אנשים אחרים – למשל עכשיו – הכל עובד כמו חיה.
זה קורה בשני המחשבים שלי בבית, בשני הדפדפנים, בכל אחד מהם. עשיתי במחשב נקיונות שחבל, לא הותרתי אבן לא הפוכה. לא רק זה, אפילו אתחלתי את הדפדפנים. כלום לא עזר.

בסוף בא א. טכנאי המחשבים, ניקה, סובב, קימט, ואמר שהוא חושב שזה הראוטר. אתחלנו גם אותו, לא עזר. אה, ברור שגם את הקספרסקי השבתנו.

דיאגנוזות עכשוויות:
1. הראוטר נדפק  (מחר אחליף)
2. GOdADDY  המארח את הבלוג, נשחק.

נראה מה יהיה אחרי החלפת הראוטר.

איזה מזל שאני עושה הערב בייביסטר.

++

עדכון, שבת,11.7, 18:55. אחרי 24 שעות עם הראוטר החדש, ככה"נ בו הייתה טמונה הבעיה. עכשיו הכל מצוין. טפו טפו.

תודה לכל היועצים.

רגע לפני שתתמכרו ל"מחוברות"

ביום ראשון בערב זה יתחיל. אני משוכנעת שכל מי שיש לו Hot ייגרר. את הפרסומות בעיתונים רואים כבר חודש בערך. תצלומים מרופדים ומופקים לעילא. הטריילר רץ כבר מזמן ביו טיוב. מטמיעים את הגיבורות הבאות, את האחיות הגדולות. 50 פרקים יומיים ברצף, הצצה לחיים האישיים של חמש נשים. מחוברות קוראים לסדרה שיצרו רם לנדס ודורון צברי וערך עמי טיר. והנה, באקט החדרת המוצר, ב-ynet אפשר לראות את הפרק הראשון, כולו.

חמש נשים, הצעירה שבהן בת 16, המבוגרת בת 42, קיבלו מצלמות וידיאו קטנות, ניידות וקומפקטיות והתבקשו לתעד את חייהן. מצחצוח השיניים ועד בדיקת ההריון הבלתי נמנעת – אלוהים, נשבעתי שאני לא רואה יותר שום תוכנית/סרט/סדרה שמראים בה את הגיבורה מחפשת את הפס הוורוד, הכחול, או מה שלא יהיה – והנה זה קורה לי שוב.

liatttt
משמאל למעלה בכיוון השעון: ליאת, מירי, חנה, דנה, אליזרין

ואלו החמש
דנה ספקטור, 37, נשואה + אחת
ליאת בר-און, 36, רווקה (רשמית גרושה, תכלס רווקה), רוצה להתחתן
אליזרין וייסברג, 22, יש לה חבר
מירי חנוך, 42, נשואה + 3
חנה רטינוב, 16, תיכוניסטית שההורים שלה אף פעם לא בבית

אני בבעיה. שלוש מתוך החמש אני מכירה ברמה זו או אחרת. את אליזרין, ואת ליאת ואת דנה. שתי האחרונות באיזושהי רמה של חברות איתי, טוב, אולי לא חברות, אולי ידידות. בכל מקרה, נשים שהייתי איתן בבילוי חברתי לא פעם. וגם מקצועי. ואני מכירה אותן היטב. לפחות מהכתיבה שלהן. וגם את הרגלי האכילה שלהן אני מכירה. ואת חייהן האינטימיים, במובן מסוים. את מירי אני מכירה מהכתיבה, ודרכינו הצטלבו לאיזה חלקיק שנייה בעבודה וגם בחדר המתנה לפסיכולוגית.

זה לא מוזר שארבע מהגיבורות הן נשים כותבות? שתיים מהן מתפרנסות מכך באופן מסורתי, הן עיתונאיות, ושתיים מתפרנסות מכך בעקיפין, הן בלוגריות. מה, רק נשים כותבות יכולות לאחוז במצלמה? ועוד טרגדיה: כמעט כולן מתל אביב. רק חנה מפרבר קרוב.

הזרה היחידה מבחינתי היא חנה הילדה, ודווקא איתה אני הכי מזדהה. היא ואני, כך אני מרגישה, נמצאות באותו שלב של התפתחות נפשית. חנה היא התגלית הגדולה של הסדרה. היא הניאוריאליזם בהתגלמותו. חותכת את המסך בסכין גילוח. רואים את הדם? זאת חנה. רק שלא תתחרפן מהחשיפה שתזכה לה מיום ראשון. חנה אומרת בפרק הזה, "דווקא היו לי כמה מערכות יחסים רציניות, הן נמשכו יום יומיים". באמת? גם לי, בדיוק כאלו!
מפתיע שחנה ואני באותו שלב של התבגרות? לא ממש.

גם את דורון, יוצר ובמאי הסדרה אני מכירה מהעבודה. אבל אני לא בקשר איתו כל כך הרבה שנים, שאני מרגישה מספיק רחוקה כדי להגיד: רעיון מצוין. אני רואה כבר את העונות הבאות, איך עוקבים אחרי החמש עד זקנה ושיבה, מלווים אותן לבית האבות ובדרכן האחרונה. ממש כמו סדרת ה-Up של מייקל אפטד, רק הרבה יותר אינטנסיבי, ועם טוויסט הריאליטי. ובהמשך יהיו גיבורות חדשות. וגיבורים. זה מעניין שרק נשים נבחרו, לא? אולי בגלל שנשים מסוגלות להפגין רגשות בקלילות גדולה יותר? וימכרו את הפורמט. חכו חכו.
אבל דורון, בחייאת, צא לפריפריה. כן, הבנו, רצית שהגיבורות הראשונות יגעו בזוהר, יתנו לנו לגעת בניצוצות, אבל עוד שנייה יאשימו אותך בבועתיות ובשתיית אספרסו וישאלו אותך מה עם הפריפריה, אותך, דווקא אותך. בעיקר אותך. אני מציעה לך להכין את המגננה.

וזה זול, כן, זה זול. נכון, שילמו לכולן, וביד רחבה, אבל חִשבו על עלות ההפקה? גרושים. רוצה לומר – רעיון מעולה לעת משבר כלכלי, ריאליטי עם סגנון, מציצני אבל בטעם אישי. מה הערך המוסף? נו, לצפות בחיים של אחרים, מה צריך יותר מזה? אפשר לוותר על המאמץ הכרוך בלחיות את החיים שלנו ולהתמכר לאחת מהחמש. או לכולן. זה הרבה יותר קל מאשר לחיות.

חמש מחשבות חגיגיות

1. אני גרה בשכונה שבה לכל אדם מעל גיל 75 יש פיליפיני/ת שמטפל/ת בו. אני גרה בשכונה הזאת במקרה. ככה זה עם דירות שכורות: לעתים יכול אדם להתגנב למעמד כלכלי אחר משלו לפרק זמן מוגבל, ולהעמיד פנים שהוא שייך. אלא שאין שום סיכוי שאי מתי אוכל לממן לעצמי פיליפיני/ת. כך שהמסקנה המתבקשת היא לא להגיע לשם בשומצב.

2. "אם את רוצה לעשות כסף, הסיכוי היחיד שלך, ושל כולנו בעצם, הוא תיירות וגריאטריה. זה העתיד. מה רע להיות מנהל של בית דיור מוגן. הפרינט מת וגם באינטרנט אין כסף" (שיחה עם מו"ל).

3. אני צריכה להמשיך לכתוב. שני פרויקטים ענקיים שאולי ייצא מהם משהו ואולי כלום לגמרי. זה כל כך מפחיד ומשתק.

4. חברה סיפרה לי שילדיה המתבגרים מסכימים ללבוש רק חולצות טי מנומקות. מה זה חולצה מנומקת, שאלתי. "חולצה שהכיתוב והציור שעליה מתכתבים עם השקפת עולמו של הילד". אה, אמרתי ונזכרתי שגם לי הייתה חולצה מנומקת כזו בגיל 16, כשלורד קיטש הגיע לשכונה (אבל החנות בכלל לא נראתה כך אז). זו הייתה חולצTי לבנה, וביקשתי שיכתבו לי עליה
Slip Slidin' Away. שנים לבשתי אותה. עד אחרי הצבא.

 

 

5. מאז שיש לי קטנוע אני עסוקה במדידות: כמה ק"מ זה מפה לשם, ובאיזה מסלול וכמה זמן זה לוקח. ואם נוסעים במהירות 60 קמ"ש למה לא מגיעים תוך שש דקות, ועוד כל מיני שאלות הלקוחות מהבגרות במתמטיקה שלוש יחידות.
אז מדדתי מה המרחק מהבית שלי לבית שבו גדלתי: 11 ק"מ. הייתי בשוק, בדרך חזרה נסעתי מדרך אחרת. עדיין: 11 ק"מ. זה המרחק הקצר הכי ארוך שעברתי בחיי. תהומות, הרים, עמקים, גאיות וסמבטיונים שוצפים ומתנשאים ובועטים ושורטים לאורך 11 הק"מ האלו.

Facebook, Twitter ואני

היחסים שלי עם פייסבוק די קרים. זאת אומרת, יופי, יש לי 502 חברים שלא באשמתי, אבל לא כל כך ברור לי מה עושים שם. למדתי שסצינת הדייטים מפותחת מאוד, אבל מאחר שאני לא בעניין, כבר 90 אחוז מהפעילות הפייסבוקית נגולו ממני.

שמעתי שהבריות מנהלים שם מעקבים מטורפים אחרי האקסים/אקסיות שלהם, שינויי הסטטוס של הללו וריגול אחר צעדיהם, את מי הם ביקרו ומי ביקר אותם ומי חבר שלהם ולא יודעת מה עוד. שיחה שניהלתי שם פעם עם אחד האקסים המיתולוגיים בחיי (ברור שהוא פנה אלי, נו), שהסתיימה בהימלטות החשוד אל האופק (התברר, באורח פלא, שכל אחד מאיתנו חווה את מערכת היחסים – עלק מערכת יחסים – באופן הפוך), הבהירה לי שאין שום סיבה לאוורר את השלדים שבארון, ובטח שלא על מדפי ה-F. שיישארו התפלצות הללו במחשכים. זה המקום המתאים להם.

רק השבוע, בכנס איגוד האינטרנט, וסליחה על הבורות, שמעתי שאנשים באמת קונים את הכבשים או כוסות משקה או פרחים או לא יודעת מה יש שם עוד כדי לשלוח לחברים. משתתף באחד הפאנלים סיפר שאישתו קנתה מתנה ב-F לחברה שלה, במבצע. יכול להיות שזה מעיד על הניתוק שלי מהיקום הווירטואלי המתקיים שם ורוחש מתחת לאפי, אבל לא הייתי מעלה בדעתי רכישה שכזו, ולא בגלל שאני לא עושה רכישות אינטרנטיות. אני כן. אבל כוס משקה וירטואלית?
למען ההגינות אני חייבת לציין שגם לא קיבלתי אף פעם שי וירטואלי, כך שאולי רק בגלל חסך נואש במתנות כלל לא ידעתי שזה עסק פורה ומשגשג, ולמעשה חלק מהמודל העסקי של יזמיו. כן, די טיפשי מצדי שלא הבנתי את זה.

בכל מקרה, אני לא ממש פעילה בפייסבוק, כאמור, ורוב המיילים שאני מקבלת הם ספאם לכל דבר: עשרות הודעות על אירועים שונים ומשונים ומיני דברים ששווה לי לצפות בהם, לרכוש אותם – במבצע כמובן – או לעשות. כלומר, אם הייתי רוצה למלא את ימיי ולילותיי בכל מיני פעילויות חברתיות, תרבותיות וצרכניות, כל ההצעות מפייסבוק היו מספיקות לי לגמרי.

מעט מאוד מיילים קונסטרוקטיביים קיבלתי בכל הקריירה הפייסבוקית שלי. בנובמבר 2007 התגאיתי בתוכנית של דוד ויצטום ואורן נהרי בערוץ הראשון בכמות החברים הפייסבוקיים שיש לי – זה נראה לי עכשיו כל כך מטופש, כל כך חסר משמעות.

מה שמעניין זה שכשאני מצותתת לשיחות בין אנשים (ברור שצעירים) ברחובות, בבתי קפה, או בקיצור בכל מקום שיש בו אנשים, אני מבינה שפייסבוק הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלהם – פגשתי אותו בפייסבוק, ראיתי אותו בפייסבוק, דיברתי איתו בפייסבוק – ועוד כל מיני. יכול להיות שאני מפסידה משהו ושכדאי לי להיכנס לחשבון שלי יותר מפעם בשבוע?  היום למשל, קיבלי הודעה ממישהי שפתחה שם כרטיס. נכנסתי, וראיתי אופציה להמיר את הפייסבוק לעברית, אז המרתי (באיחור של כמה חודשים, אני יודעת).

facebokkkk1

וואוו, איזה כיף, עכשיו אפשר יהיה לכתוב מימין לשמאל בלי שהכל יתחרבש. מקסים. אבל מה, זה יביא אותי לשלוח כוס שמפניה לזר מסתורי ודובי לחברה שיש לה יומולדת? לא נראה לי, אני מעדיפה כבר להשקיע את כסף המתנה בחולצה בקסטרו.

אם לבחור, אני מעדיפה את Twitter על פני פייסבוק. יש לי שם הרבה פחות עוקבים, אבל יש בצייצן הזה איזושהי קלילות ונוחות שימוש. מה שמשותף לפייסבוק ולטוויטר מבחינתי זה  שאני מדווחת בהם על פוסטים חדשים בולווט (ולפעמים גם בחייה) – התברר לי שיש אנשים שיותר נוח להם לקבל הודעת על הפוסטים בצורה כזו – אבל זהו כמעט. לעתים אני חשה איזשהו צורך שאינו בר כיבוש לכתוב איזה עדכון מרעיש בטוויטר, נניח, למשל, אם הסתבכתי היום בעקיפות בשיעור, משמש לי הטוויטר אופציה לשינון החומר. לא יודעת אם זו הייתה כוונת המצייצים, אבל בעיני זה נחמד (אופס, פחות שני אנשים עוקבים אחרי, בטח בגלל זה).

twitter

כן, המסקנה (הלא עגומה) היא שאני מחוברת כל היום וכל הזמן ולכל מקום, ומשריצה ברשת לפחות אלף מילים ביום ועוד טונות קשרורים, וזו חתיכת טרחה, לתחזק את הזהות המקוונת שלי. אבל האמת, הרבה יותר קל מלתחזק את הזהות הגשמית.