עוד רעיון ירד לטמיון

זה בלתי נסבל לראות את הרעיונות שלי מתממשים. על ידי אחרים.
במאי 2008  כתבתי את הפוסט הזה, עדיין ברשימות, על חלל כתיבה.
היו המון תגובות, ונראה היה שיש עניין אבל שזה לא יהיה ממש כלכלי כנראה. כרגיל. הרעיונות שלי רחוקים מכלכלה נבונה, וגם חיי.
והנה שלח לי החבר יריב הערב את הדבר הזה. קוראים לו מיזנטרופ, והוא נמצא ברח' מרכז בעלי מלאכה. בבועה כמובן.
רררר. עכשיו אני חייבת לפקוד אותו, כדי לראות מה הפסדתי.

אם אני הייתי קוראת למקום בחסותי מיזנתרופ. נו נו, כבר הייתי חוטפת על הראש.

חשבת אולי להיות………..

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

אני ביפו, כלומר בערך

איפה אני עומדת?
אין לי קו בזק. וגם לא אינטרנט (אז איפה אני? בבית קפה בתל אביב).
אין לי חיבור ליס – אין תשתיות. התגלית המדהימה התבררה היום, עת הגיע המתקין הזוטר להתקנה פשוטה, אלא שהמתקין הבכיר, שהיה בסיור לוקיישן באדיבותי כבר לפני שבועיים, והבין את מהות הבעיה (אין צלחת על הגג ואין גג) פשוט לא עדכן את בא כוחו. לא  אטרחן עם כל תולדות חלם, אבל השורה התחתונה היא שאין יס.

גם לבזק לא חסרות בעיות, אבל פה אני מקווה שתוך ארבעה-חמישה ימים מקסימום יהיה לי קו, ואינטרנט. כן, הכי חשוב. אינטרנט. איזו מילת קסם.

מה עוד?
מדפי הספרים.
ספריית העץ מסיבית שעוצבה לי לפי הזמנה לפני 15 שנים לא צלחה את המסדרון העקלתוני ולכן רק ראתה את כיכר השעון אבל נאלצה להישאר בחסות ליאוניד המוביל. אין לי מושג מה עלה בגורלה.

הדירה קטנה. קטנה. קטנה. עוד יותר מהסימולציה שעשיתי בטרם העברתי אליה מחצית מחפציי (החצי השני כזכור פוזר לכל רוח). ספות איקאה הצנועות נראות בה כעוג מלך הבשן.

הקטנוע כבר איבד את לוחית הזיהוי שלו אחרי שעמד חמשעות ביפו. מישהו מצא לנכון להסיר אותה. למה?

היום המפרך התחיל בשש בבוקר, ועוד לא נגמר. אני חייבת להתקפל מכאן ולחזור לרפד את הקן. זאת אומרת, סיבוב מוסך מחר בבוקר, בנוסף לכל המטלות.

מה עלי לקנות?

מדפים חדשים. צנועים.
ארון בגדים. פעוט.

אעשה מאמצים די גדולים לא לעבור דירה במילניום הקרוב.

שנת העצמאות שלי

ממש היום לפני שנה נפרדתי מתפוז. באותה שנייה גמלה בלבי ההחלטה: אני את חיי כשכירה בעולם הזה סיימתי. אחרי עשרות שנים הבנתי שהגיע הזמן. נכון, השנתיים האחרונות עד לאותו רגע היו טבילת אש: הייתי גם עצמאית וגם שכירה. התחלתי, כבר לפני שלוש שנים כמעט, להחזיק ברו"ח צמוד ולכתוב חשבוניות, ולהבין איך מתנהל העולם הזה.

העזיבה שלי את תפוז, שכבר מאוחר מדי לדבר עליה או לנתח אותה, וגם לא יעיל בשום צורה שהיא, הייתה הקש, והביאה להחלטה הנחרצת שלי, שאין מצב בו אני מחפשת עבודה אצל מישהו, משמע יושבת באיזה מקום, ועושה כל מיני דברים, בעוד המנכ"לים, הסמנכ"לים, המנהלים ועורכי העל מתרוצצים למעלה כמשוגעים, ומשחקים בכיסאות מוזיקליים.

אני את הפרויקטים שלי אביא בעצמי, ואזום ואעשה, כך החלטתי. איכשהו האישיות שלי מורכבת מפחדנות עצומה בתחומים מסוימים, ומאומץ לב, כך מתברר, בתחומים אחרים. כך שממש לא פחדתי מהצעד הזה שלי, להיות עצמאית לגמרי.

ועכשיו עלי לסכם את השנה האחרונה, כלומר הראשונה, לעצמאותי הטוטאלית. ובכן. עבדתי עם המון אנשים ובהרבה מאוד מקומות, ומחלק הארי התאכזבתי מאוד. התברר לי, כמה מפתיע, שרוב האנשים שרוצים "לעשות משהו", בכלל לא יודעים מה הם רוצים לעשות, ולא מבינים בו. יש להם איזשהו חזון מעורפל, אבל הקשר שלו למציאות לא ממש חזק. למדתי שמנגנונים גדולים הם סיוט עלי אדמות, ושאין שום מנגנון גדול שמתפקד בצורה מתקבלת על הדעת. הבנתי, בדרך הקשה, שבחלק גדול מהמקרים אני צריכה לרדוף אחרי הכסף שלי, כי משומה, האנשים שצריכים לשלם אותו לא ממש מזדרזים. וזו תופעה שאני לא מבינה: הרי להיות חייב למישהו זה הדבר הנורא ביותר בעולם (טוב, אז אחד מהם, אם אתם לא אני), איך אפשר לעמוד בזה, בלהיות חייב כספים לאנשים שעשו בשבילך עבודה? כאן בטח חושבים הקוראים ישרי השכל שאני מפגרת, ויש מצב, אני לא אומרת שלא. הראייה שלי את העולם לוקה בסוג של פיגור סביבתי. מצד שני, היו מקומות שבהחלט תקתקו את התשלומים שלהם בזמן, בלי שאצייץ אפילו.

נכון לעכשיו, די הרבה דברים עומדים לקרות. אני לא יכולה להבטיח שמחר או מחרתיים, אבל יקרו.
מה לא קרה בשנה האחרונה, כלומר הראשונה?
לא הרציתי מספיק, שזה משהו שרציתי לעשות, הקורס הקצרצר שלימדתי לא התנהל כפי שרציתי, לצערי, כך שהחוויה הזו שלי לא מספקת, לא כתבתי מספיק, אם כי בהחלט התחלתי, ואני בדרך, ועוד משהו קטן, פעוט: לא התעשרתי. כלומר, סך כל ההכנסות שלי השנה נמוך מסך השנה שעברה. אבל אני, אני לא מפחדת, יש לי איזושהי אמונה מאוד גדולה בכושר ההישרדות שלי. נכון שאני רוצה יותר לחיות מאשר לשרוד, אבל בסדר, יש לי זמן. הרי גם רישיון רכיבה זעיר עשיתי רק לפני חודש.

ומה, האם אני ממליצה? אין לי על כך תשובה. זה היה מהלך שמאוד התאים לי, ולאופן בו התארגנו חיי. האם זה מתאים לאחרים? תלוי. זה מאוד מאוד אישי. קחו את הנתונים שלי ולושו אותם כרצונכם.

איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא (חלק ב')

זוכרים את הסטארט אפ הראשון שלי, איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא?, שנגוז למעמקי הערפיח התל אביבי?
לפני כחודש חשבתי שהוא מתעורר לחיים כשקיבלתי את המייל הזה:

יש לי מקום בת"א שבו אני משכירה חללים…. ….אמרה לי שהיה לך רעיון לחלל שיתאים לפרילנסרים ויספק סביבת עבודה נעימה. אני אשמח לשמוע יותר, אם תרצי כמובן ולראות האם יש מקום לשיתוף פעולה. כרגע יצא שהמקום יותר משרת מטפלים למיניהם ואשמח לקחת את זה לכיוון האמור.

(אני) אהלן
נראה נורא יפה, נדמה לי שעברתי שם לא מזמן וראיתי אנשים בחוץ.
השאלה היא איך אנחנו מפיקים מזה תוכנית עסקית. ובקיצור, איך מרוויחים כסף.
שולחת לך את מה שכתבתי על הרעיון בזמנו, ובעיקר את מוזמנת לקרוא את התגובות של המשתמשים הפוטנציאליים. אם את חושבת שזה אפשרי, אפשר לקבוע פגישה.

חלף חודש, נזכרתי שלא קיבלתי תשובה אז שלחתי מייל:
היי, מה עניינים? נעלמת כלא היית.

תודה על המחמאה ושנית אני מתנצלת על התגובה המאוחרת, עסקתי בהעברת דירה בימים האחרונים.
קראתי את הפוסט והתגובות. על פניו נראה שאם זה הקהל, אין שם פוטנציאל כלכלי של ממש, אבל אולי אני מפספסת משהו, איך את רואה את זה?
בהנחה שצריך לשלם שכ"ד, ארנונה עסקים, חשמל ציוד שיפוץ וכו', נראה לך שאפשר להרוויח?
במקום הנוכחי  שבו אנחנו יושבים העלויות גבוהות מאוד, כך שאולי זה מתאים במבנה אחר?

אז אפשר להשתמש רק באחד החללים, מתוך כמה, ואז אנחנו לא נקלעים להוצאות גדולות, לא?
והבנתי נכון – זה מבנה שלך ואת  משכירה אותו לאחרים?
נו, מתברר שלפעמים שווה לברר למה לא מקבלים תשובה ממישהו.

אני משכירה את המבנה כולו מבעל הבית ומשכירה הלאה לפי שעה ללקוחות. אין אפשרות להשכיר חלק מהמבנה במבנה שאני משכירה. קשה לי להאמין שהרעיון יתפוס מאחר שהשכירות היא 11,000 ש"ח, הארנונה 7,000 לחודשיים וזה לפני חשמל וכו'.
לעומת זאת, אתמול היה אייטם על הסטודיו בשוקן בו משכירים חדר ב-2,300 ש"ח לחודש. רוב הסטודיואים שאני מכירה בהם עובדים כותבים, מאיירים וכו' מתנהלים בצורה דומה – אחד הדיירים לוקח על עצמו את החוזה ומשכיר הלאה חדרים. השאלה שלי היא במה שונה המודל שאת מציעה והאם את חושבת שבארץ אנשים מוכנים לשלם יותר כדי שמישהו ינהל את המקום ברמה גבוהה?. אני ספקנית, מה גם שנראה לי שזה תחום שלאנשים בו אין הרבה כסף והם מעדיפים לקצץ כל עלות שאינה הכרחית ואחזקה ברמה גבוהה + קפה, לא נראית לאנשים פה כמו משהו ששווה, להשקיע בו. כך נראה לי לפחות מהתגובות שקיבלת בבלוג ומהיכרותי את עם ישראל חי.
מה את אומרת? אני טועה?

אההה, הבנתי: את שוכרת את המבנה, ומשכירה אותו הלאה.
כן, אם כך, לפי התיאור שלך, כלומר הסכומים שאת משלמת, אני לא רואה שום אופציה להרוויח מזה.
טוב, אז מאחר שאין לי תוכנית עסקית מופלאה באמתחתי, נרד מזה בשלב זה, לצערי.
תודה בכל אופן.

צודקת… בעיה קבועה שלי השוכר משכיר הזה 🙂
בכל מקרה, זה לא רעיון רע בעיני באופן כללי, פשוט צריך למצוא מבנה נעים בעלויות נמוכות. כדאי, לדעתי, שיהיה בו חלל פתוח וגם חדרים למי שרוצה להשכיר על בסיס חודשי.
זה בהחלט יכול להיות רווחי, בעיקר אם מחזיקים יותר ממקום אחד כזה.
אם בכל זאת תרצי להרים את זה פעם, אשמח לתרום מנסיוני בעניין.

וזה סוף הסיפור העגום (בינתיים) על חלל הכתיבה להשכרה, שהוליד פוסט בנוי לתלפיות המשלב בתוכו גם סטארט אפ מזדחל, גם התגברות על בעת-הדחייה (לא ענו לי למייל והנה לא התביישתי ושלחתי עוד אחד!)  וגם הוכחה שאפילו בענייני עסקים כדאי, שלא לומר הכרחי, לזכור את ודייק.