ההורים שלכם

פרויקט ההורים שלי של יס דוקו עלה אמש לשידור. ידעתי במה אני עומדת לצפות, אבל יסלח לי ניר הורוויץ, לא יכולתי לעמוד ביותר מ-20 דקות מהסרט נורא-ההוד שלו (הוא שמור ביס מקס, כך שלא מן הנמנע שאמשיך בצפייה מתישהו). או במילים אחרות: הסרט, אולי אפילו הסדרה, לא מומלצת ליתומים טריים. אני לא יודעת באשר לוותיקים יותר.

אבא של ניר חולה בפרקינסון כבר שני עשורים. אמא שלו, תמי, מטפלת בו. מטפלת ומקטרת ומרוצה מאוד ממעשיה. היא גם מחכה שהכל ייגמר, היא בפירוש אומרת את זה. כי כמה היא יכולה להמשיך בתפקיד המטפלת.
הנה הסרט כולו.
וטריילר

תמי יודעת. יעקב לא היה מטפל בה כך אם הייתה חולה. אם התפקידים היו מתהפכים. הוא גם אומר זאת בעצמו: "לא בטוח". הוא לא מדבר הרבה, קשה לו, אבל הוא ממש לא טמבל כמו שתמי קוראת לו, וכל משפט שלו ראוי להיחקק.

ניר צילם את ההורים שלו במשך שלוש שנים. נכון, הוא שומר על כבודם, כלומר בגבולות הנראים: לא מצלם איברים אינטימיים. מכוון את הפריים עד הגבול התחתון, אבל מה עם כל השאר? מה עם מערכת היחסים הכל כך טעונה בין מטופל למטפל, בין מי שהיו פעם זוג, נאהבים, שהיחסים ביניהם היו שוויוניים, ואז הפך האחד מביניהם תלוי בשנייה? קשה מאוד לצפות בזה. קשה היה לי לצפות בזה בבית הוריי, וקשה, ממש באותה מידה, בסרט תמי ויעקב.

יש כמה רגעים בהם הורוויץ מתערב במהלך הדברים ושואל שאלות, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה כשהוא אומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, כלומר להבדיל, כך אני הבנתי את זה, ממי שאולי לא אוהבים אותו יותר.

תמי ויעקב הוא סרט אכזרי מאוד, בעיקר מאחר שהוא מתאר גורל הצפוי כמעט לכל אחד מאיתנו, בתפקיד זה או אחר, מתישהו, לאורך הויה דולורוזה הפרטית שלנו.

הוא נוגע גם בשאלה הכי משמעותית עבורי במסע הקולנועי הפרטי שלי: עד לאן להתקרב עם המצלמה.

 

מילה שלי!/ או: כך שוב לא התעשרתי (פרק 147690)

במקרה הנוכחי שיגרתי את הרעיון שלי לשעשועון הטלוויזיה מילה שלי! (תכף, שנייה, תראו אותו) למפיקים שונים. חלק היו נחמדים והפנו אותי הלאה, כי הם לא עוסקים בכך. חלק לא ענו. למשל, בערוץ הילדים. התעלמות מוחלטת.
הייתי מתוסכלת מאוד, כי ידעתי שהשעשועון הזה צריך לקרות. העברתי אותו באמצעות צד ב' לאחד מאנשי השעשועונים בישראל. תגובתו: את מי זה יעניין?
ועדיין הייתי משוכנעת בצדקתי.

ידעתי את זה לא מהיום, כלומר מספטמבר 2010, שאז התחלתי לשלוח את ההצעה שלי, אלא מ-2002-3, שאז ראיתי את הסרט ודייק! לראשונה וכתבתי עליו, כמבקרת הקולנוע של רייטינג.
אז למה לא עשיתי עם זה כלום בזמנו? דווקא עשיתי. הצעתי את הרעיון למ"ק מקשת. לא זוכרת אם כתבתי לה מסמך קצר, אבל בוודאות דיברתי על כך איתה בשיחת עבודה. הבנתי ממנה שאין מצב. המשכתי לנג'ס על כך פה ושם למי שהיה מוכן לשמוע אותי במערכת רייטינג. בשנים הבאות נפגשתי ודנתי על כך עם עוד כמה אנשים.

ובשנה שעברה, כאמור, החלטתי שוב להזיז את הרעיון.
אחרי שלא נעניתי על ידי איש באופן קונסטרוקטיבי, הגיעה, לפני כמעט חודש, הכתבה הזו במעריב על חידון להגברת המודעות לשפה שיערוך משרד החינוך. מאותו רגע ניסיתי להשיג את דוברת משרד החינוך, כדי לספר לה על הרעיון שלי, להפוך את החידון לשעשועון טלוויזיה. כשמצאתי אותה אמרה לי שמאוחר מדי, הם כבר סגרו עם חברת הפקות. היא לא רצתה לומר לי עם מי.
בכיתי בכיתי, חיכיתי חיכיתי, והנה, השבוע התפרסמה על כך ידיעה בהארץ. טדי הפקות הם יוצרי השעשועון, והזכיינית המשדרת היא, התאמינו, קשת. כן כן.
יצוין כי מעולם לא שלחתי דבר לטדי הפקות, ולא היה לי שום קשר עם המשרד.
את ההצעה שלי שלחתי, כאמור, לכמה מפיקים (כמובן שהכל מגובה מיילית).

הנה הוא, השעשועון שלי, מילה שלי! שנשלח ברבע האחרון של 2010 לגורמים שונים.

כל הזכויות שמורות

מילה שלי!/ דבורית שרגל

שעשועון אינטליגנטי, שלא לומר חינוכי, הס מלהוסיף, הכרחי

מה זה-זה?

כו-לם מכירים את  ה-spelling  bee, תחרויות האיות האמריקאיות בהן דרדקים בגובה מטר יודעים לאיית על בורין מאות מילים מסובכות הרבה יותר מטירנוזאור רקס. ב-2002 נעשה הסרט המקסים ודייק (דוק'), וכמה שנים לאחר מכן לגעת במילים (פיקשן). התחרויות האלו היו השעשועון הראשון ששודר בטלוויזיה האמריקאית ב-1938, וגם למי שלא גדלו שם, ואנגלית אינה שפת אמם, זה אירוע מרתק, כפי שאפשר לראות בשני הסרטים המצוינים לעיל.

למה צריך בישראל שעשועון כזה?

ידוע אף מצער שילדי ישראל לא יודעים עברית, לא מכירים את מכמניה הגלויים, לא מבינים מילים שאורכן יותר משתי הברות, ובגיל מתקדם, דו ספרתי, עוברים לדבר בהברה אחת בלבד. על מנת שלא יתרחשו יותר אירועים בהם נערה בת 20 שואלת "מי זאת נטע זר" (והופכת לכוכבת טלוויזיה לוהטת, סיפור אמיתי), בת 15 שתוהה בשידור חי "מה זה 'השתלשלות האירועים'" (בתוכנית בוקר בסתיו האחרון), או בן 13 (יליד מחוז שינקין) שלא מכיר את שמות חודשי השנה העבריים, נייסד את השעשועון מילה שלי! שיעזור לגדל דור צעיר שיודע כמה מילים בעברית חוץ מ"כה" (כן), "ביוש" (ביי) ו"פחחח" (פחחח), ואפילו את ההקשר שלהן.

איך עושים את זה?

קלי קלות. הילדים הנבחנים בשעשועון מילה שלי!, שייצגו את בתי הספר שלהם יצטרכו לדעת את המשמעות של ביטויים שונים בעברית, לא עגנוניים כלל, אלא באמת יומיומיים, יצטרכו לאיית מילים מסוימות, להוסיף מילים חסרות למשפטים, ועוד ועוד, כמיטב המסורת השעשועונית, אותם יחברו גדולי המוחות תאבי העברית והלצון: מעטרה אופק ועד…
בתי הספר יעסקו בהכנת הילדים לתחרות, זאת אומרת, זה יוכל להיות חלקיק קטן משיעורי הלשון ו/או העברית ו/או הספרות. בבסיס ההסכמה לשת"פ מצדם: הכרת המערכת בחשיבות גידול דור של ילדים דוברי שפת אימם.

איך יתנהל השעשועון?

הילדים, שיגיעו לאודישנים בזכות העובדה שהם הטובים בכיתותיהם בהכתבות, בקריאה או בכתיבה ייבחנו, ומי שייבחרו הם אלו שיוכלו להוכיח את הידע שלהם גם בפורמט הטלוויזיוני.

בכל תוכנית יתחרו שישה ילדים: שלושה בנים, שלוש בנות. החלוקה תהיה לכיתות א-ב, ג-ד, ה-ו, ז-ח, ט-י. מכאן, שהשאלות יותאמו לגיל הילדים. כל תוכנית תהיה מוקדשת לשכבת גיל אחרת. אם זו תהיה תוכנית יומית, היא תוכל להתחלק לחמישה ימים בשבוע. שדח"ז לחמש התוכניות – בסופשבוע.

השאלות והתחרות יהיו מחולקות לכמה סוגים.
הנה כמה דוגמאות אפשריות.

1. הילדים יהיו מצוידים בעמדות מחשב. הם יצטרכו, למשל, לכתוב משפט (או מילים בודדות), שיוכתב להם על ידי המנחה, בלי שגיאות. את זאת יצטרכו לעשות בזמן קצוב, וכמובן, לא יוכלו לבדוק את עצמם.
הצופים יראו את תהליך הכתיבה.
המשפטים יצטרכו להיות חביבים ו/או משעשעים על גבול הנונסנס. סליחה, איגיון.

2. מתוך קטעי דרמה או קומדיה מומחזים ע"י שחקנים, כמו גם זמרים שיבצעו שירים כאלו או אחרים, יצטרכו המתחרים ללקט ביטויים מוכרים יותר או פחות, ולהסביר אותם. הביטויים הרלוונטיים יודגשו בשיר או בקטע המומחז, שיהיה או עיבוד לסיפור, או קטע מתוכנית טלוויזיה/הצגה כלשהי, או קטע מקורי.

דוגמה, מתוך מחכים למשיח:
יושבים שעות
מחכים שמשיח יבוא
משיח איש מפתח
ידו בכל ויד כל בו

ענן סמיך
וירוחם ממצמץ בשפתיו
יהודה מסתכל בשעון
ומפלבל בעיניו
(…)

אפשר גם בהפוך, לתת את ההסברים, ולבקש מהם למצוא את הביטוי המתאים.
3. מיני שבץ נא: כל ילד יקבל שקית אותיות, ויצטרך להרכיב מהן הכי הרבה מילים (כתובות נכון כמובן) בזמן מוגבל, על לוח (אולי בנושא מסוים ומוגדר מראש).

התחרות והפרסים

יהיו לטובת בתי הספר אותם הילדים ייצגו, וכן פרסים שהם מוטיבציה לילדים, אבל לא דווקא 800 ספרים מצומת ספרים, אלא iPad, קורא eברית מבית ידיעות, מחשבים ניידים ועוד. אמצעי קריאה וכתיבה עכשוויים. לא כסף. אמצעי לימוד והעשרה. איך? בעזרת ספונסרים/ מפרסמים.
————
עד כאן, חברים, השעשועון מילה שלי!.
מה לעשות עכשיו?

מחוברים, חמש דקות לפני

כשצפיתי לראשונה במחוברות, לפני שנה וחודשיים, עמדתי על פוטנציאל הקאלט, אני משוויצה.
ועכשיו, יממה וקצת לפני העלייה של מחוברים, האחות התאומה של מחוברות, ואחרי צפייה בחמישה פרקים, אני לא יודעת. המסקנה הראשונית שלי היא שגברים הם לא נשים, ושפוטנציאל הבעירה הרגשית שלהם כנראה נמוך יותר.
אני חושבת שאפשר להבין את זה כבר מהפרומו, בו החמישה נאלצים להתפשט מול הציבור, בהכי אחד לאחד.

אלוהים ואתם עדיי שהמומחיות שלי ביחסים/זיווגים קרובה לאפס, אבל למראה כל מהלכי החיים המשותפים של גיבורי התוכנית, אני די לא מבינה את האנשים שמשתהים שם, בתוך המערכות, ושמנהלים חיים כה מתסכלים.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאלו החיים שלהם באמת, ושאין כאן התערבות של האח הגדול, כן?
אשר על כן אני רוצה להבין: איך ייתכן למשל, שמיכל, רעייתו של שי גולדן (תוס': ראיון עם גולדן בנענע10) מסדרת את הספרים בבית, ומספרת לו, תוך כדי, שהיא לא יודעת מי זה פרימו לוי, וגם עורכת משאל עם בקרב שתיים מחברותיה, שאף הן אינן יודעות. בן זוגה, לו היא נשואה, אני מניחה על פי גיל הילדים, יותר מעשור, מתחלחל. לאחר מכן היא מתכוונת להניח את יוליסס במדף ספרי העיון. שוב, האיש איתו היא חולקת את חייה, המום.
תסבירו לי איך? איך? מה, לא דיברו על ספרים לפני החתונה? ועד היום לא נתקלה היא ביוליסס בביתה שלה?
זו לא סצנה שהייתה, למשל, צריכה להתרחש לפני שעברו לגור ביחד, בעודם גורי אדם תמימים ורכים?

עוד סצנה קשה (אולי לי, ולמי שעבד אי פעם במערכת עיתון) היא זו שבה אותה רעיה מדפדפת במוסף הארץ, אותו עורך גולדן, ואומרת שבחצי שנה שהוא עורך את המוסף, היא לא הצליחה לגמור לקרוא אפילו כתבה אחת. לא מתסכל? אני כבר הייתי עוזבת את הבית מזמן. אוקיי, למעשה עזבתי המון בתים בעוון סיבות פחותות בהרבה.

הגיבור השני, רן שריג, תסריטאי בקשת (רמזור) הוא הדמות הכי נוגעת עד כה. הוא באמת מדבר מהלב. כלומר לא בדיוק מהלב, מהאיבר שנמצא קצת יותר מחצי מטר מתחתיו. הוא מספר על הבעיות שיש לו בבוקר, ועל האישה שלו, עידית, שאממ, לא אוהבת אותו. או לפחות לא מוכיחה את זה.
שריג מנסה לג'נגל כאב לשלוש בנות, שתיים מאישה אחת, אחת מהשנייה, ו, לא קל, שמעו. אני חושבת שרבים מהאבות סיבוב שני יזדהו עם סבלו האין סופי.
אני כשלעצמי חשה חמלה.

המחובר השלישי הוא הנער לואיס אדרי, שצרך להיות המקבילה של נו, כבר שכחתי את שמה. אה, חנה רטינוב. בחנה היה משהו ממשי, אמיתי, מעניין, מעורר הזדהות.
בנער הזה, מהפנימייה בדרום, אין שום דבר כרגע. כל משפט שני שלו הוא "כל היום אני חושב, מלא מחשבות, כל היום" אבל אין זכר למחשבות שלו. כלומר לא שומעים  אף אחת מהן. לא מעניין.

הרביעי הוא דודו בוסי, הסופר הנערץ והאלכוהוליסט, שמחליף את נשותיו כמו היו  בקבוקי בירה 330 סמ"ק. נחמד בוסי, אבל אני מקווה שנתקדם מעבר לבקבוקי האלכוהול שהוא מרוקן, ולסצנות האני שיכור, המתחרות רק בסצנות הנשים בחייו, שעל כך מחווה את דעתה בתו קימי: אבא שלי הוא שפיץ (אחרי שראתה את נטלי עטיה בביתם). מסכנות הבחורות: תאריך התפוגה שלהן כה קצר והן עוד מתאהבות, לא עלינו.
לזכותו של בוסי ולצדו עומד ערן סבג, חברו לרביצה בקפה תמר, שניפק את הרפליקות השנונות והמצחיקות של פרקי בוסי. זה מישהו שצריך לטפח (לתשומת לב העורכים, ואגב, יש הרבה קפיצות מורגשות חיתוכים לא אלגנטיים בפרקים שראיתי, וזה לא נראה אמנותי כזה).

החמישי, מיליונר ההיי טק ישי גרין מעורר את חמתי על שהוא מיליונר. לא ראיתי אותו הרבה בחמשת הפרקים, אבל כנראה שבזכותו נתוודע לסדנות רבות נוסח מסודרים, אבל בלייב.

ספירת מלאי: שלושה כותבים, נער מתייסר ומיליונר היי טק מתייסר לא פחות. עדיין נשארנו בתל אביב (אף שגולדן גר בבנימינה), עדיין התמהיל ברנז'אי מדי. עדיין חיפשו את הגיבורים מתחת לספוט.

מאחר שאני לא מנוית הוט, צפייתי בפרקים תהיה כנראה ספוראדית, תלוית רשת, סבלנות, זמן. כשלעצמי, אחרי חמשת הפרקים האלו יש לי תחושה שאני יודעת במה מדובר, וגם אם יצניחו אותי לפרקי הסיום במיידי, לא אתבלבל. אולי זה באמת הפיתרון ההולם עבורי.
העיקר שיהיה על מה לדבר בענייני טלוויזיה ממחר בלילה.

תוס':
הפרקים
ברשת

התגעגעתי אז באתי

אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.


חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

אוף, גם בגיל 60 צריך להתענות בדייטים

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

חיבורים

מה חדש ביפו, מה?
יומיים אני שותקת, כדי שאיש לא יידע שלמעשה גם אני סובלת מתסמונת טורט. עד עכשיו לא הפסקתי לטרט את טכנאי יס ובזק.
הנוהל הוא כזה: בא טכנאי, כותב דו"ח (אין תשתיות בלה בלה בלה), הולך.
למחרת בא עוד טכנאי, שלא קיבל את הדו"ח של הטכנאי הקודם, ואומר לי בתדהמה: אין תשתיות! אי אפשר! וכך זה נמשך עד עצם היום הזה.
היום קרה נס, אולי בעקבות ההשתוללות חסרת התקדים שלי עשו הטכנאים קסמים, ועכשיו יש לי גם קו וגם אינטרנט על שמי.

doaryafo

את שאר היום, בזמן שלא ערכתי מופע אימים מול המחווטים, ביליתי בדואר יפה התואר ובסיבוב היכרות בשוק הפשפשים, בחיפוש אחר מדפים (הספרים, לא עלינו, עדיין מאורגזים). לא מצאתי. מחר יגיע ארון, ואולי תוך כמה ימים אוכל לפרוש זרועות בבית ולנשום לרווחה את אוויר התעלות הפעורות של הרכבת הקלה.

ומחר, כנס יפו החמישי.

יום בחיי זאת שעוברת דירה

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

בדרך לצד השני של פסי הרכבת

מצאתי דירה

מבחינתי, ההגדרה של בית צרה באופן מחריד, מביכה אפילו, נטולת כל פאתוס או רגש. בית זה ארבעה קירות, המקום שבו אני גרה. אני ורק אני. מאז ומתמיד, כילדה בת 15 כבר דמיינתי את הבית שלי, ואת הכיף בכך שיהיה לי בית משלי. לא במובן של רשום בטאבו על שמי, אלא כמקום בו אוכל לחיות את חיי בלי הפרעה. כן, על זה הדגש, בלי הפרעה. מהר מאוד מימשתי את השאיפה שלי, והפכתי לעצמאית חודשים ספורים אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשבמהלכם חסכתי פרוטה לפרוטה (כן, אז עוד היו פרוטות) כדי לממש את החלום. לא זכיתי לברכת הדרך אלא רק למטחי איומים וחרדות, מה שדרבן אותי להימלט כל עוד רוחי בי לבית משלי.

דווקא נטיתי להישאר שנים לא מעטות בכל דירה ודירה, והמעברים ביניהן נעשו ברוגע ובצורה שקולה, בכל פעם בה הרגשתי שזה הזמן לזוז. המקרה הנוכחי היה שונה, מאחר שהדירה כאמור נמכרה. יכולתי לבחור את מועד העזיבה, בגבולות מוגדרים של כמה חודשים, והעדפתי לעשות זאת בשנייה הראשונה שאוכל. לא רציתי לגרור את הפרידה על פני כמה חודשים, כמו גם את תהליך החיפוש הממושך אחרי דירת חלומות. לא ראיתי את עצמי משוטטת בין כתובות שונות, נאבקת על כמה עשרות מטרים רבועים עם עוד כמה עשרות אנשים בכל פעם, מתלבטת אם זו עסקת חיי.

וכך, במוצאי שבת האחרונה החלה להירקם העסקה החדשה: דירה התפנתה בבניין שהיכרתי בזכות חברה שגרה שם, ובו ביום התברר שגם בעל הבית הוא מכר ותיק שבוותיקים. וכך קרה שבתוך זמן קצר אני עוברת לצד השני של פסי הרכבת. משכונה צפונית עתירת סנוביזם, עמוסת חשיבות עצמית והכרה בערך צפוניותה ועליונותה (לכאורה, נו, הכל פסאדה), אני עוברת ליפו. זה נראה לי המקום הנכון בשבילי כרגע. הבניין היפואי הוא מלרוז פלייס 2010 ואני יכולה להמציא את עצמי מחדש שם כאמנדה ההיא (תמונות בהמשך).

נכון, לא יהיה לי פח מחזור כחול לעיתונים, ומי יודע אם יהיה פח בכלל, אבל תמיד אוכל ללמוד לזרוק את הזבל מהחלון.
ובתי הקפה שם – חבל על חבל על חבל. צפופים ושוקקים עד כדי כך שמי יודע, ייתכן ואחזור למנהגי הבילוי בחיי הקודמים. אולי דווקא המרחק ממרכז העיר יעשה את זה.

מאחר שהדירה קטנה, כמבוקש, אני עוסקת כעת בחלוקת רכוש לכל מאן דהוא. כיף שאין לשער.

ובינתיים בקצה השני של הממיר

בדרך הביתה של תומר הימן נסתיימה הערב ביס דוקו. הימן זגזג בה בין חייו בתל אביב (וביפו, עוד שנאלץ לעזוב בעוון הומואיותו) לבין בית אמו, מעגן ילדותו בכפר ידידיה. במשפחת הימן חמישה בנים, שניים מתוכם, תומר ואחיו ארז, תאומים. שלושה מאחיו חיו בחו"ל, שבר גדול בקיבוץ ההימני המאוחד (חלקם חזרו בינתיים, לא לדאוג), אלא שדמויותיהם בסדרה, כמו גם מקומו של האב (ההורים התגרשו ממש בתחילת הסדרה) – קטן. הגיבורים הראשיים הם האם הגדולה, בני הזוג שעברו בסך בחייו, וקצת פחות, חלק מהאחיינים שלו. וחבל, היה מקום לדמויות המשנה האלו שעוררו את סקרנותי אבל הציצו במשורה.

עבור תומר, הבית הוא המקום בו יש לו מישהו לאהוב. אמא או גבר מסוים. וכשזה לא קורה, או לא בנמצא, הוא די מדוכדך. עד כמה הסדרה פותחת את כל הדלתות לדינמיקה במשפחת הימן? באופן חלקי, אבל מספיק כדי להתאהב במה שקורה שם, בתיעוד האובססיבי של תומר את הרגעים האינטימיים בחייו ובחיי הסובבים אותו, ולעתים גם במחשבה: איך הוא יכול היה לצלם את הרגע הזה, ואת זה ואת זה.
שלא כמו בחיים, הסדרה מסתיימת בטון אופטימי: תומר ואנדריאס (אחד מהאהובים) משתכשכים באגם בגרמניה, כשתי נמפות געשניות. העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר.

ראיונצ'יק מהיום עם הימן בנרג'.

ראיון קודם עם הימן במוסף הארץ.

פרקים מהסדרה (בתשלום, אבל למנויי יס חינם) – הזדמנות למי שלא היה שם, ורוצה לנסות לבדוק את האמירה על אומללות ואושר במשפחות.

זוכרים את "החיים האלה"?

זה היה לפני יותר מעשור. טסתי לניו יורק. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שלי. אולי. למשך לילה או שניים התארחתי בבית של חברים. דירה קטנטנה במקום שבו גרה לימים סמנתה של קארי. בלילה, בשוכבי פרקדן על הספה בפסאודו סלונצ'יק שמעתי את העכברים (או חולדות) מכרסמים איפשהו מתחת לכיור. שניהם היו בתחילת הדרך שלהם בניו יורק. היא הייתה שחקנית שגיששה את דרכה בעיר, שזה אומר לשחק בתיאטרון אוף אוף אוף ברודווי, לשפר את האנגלית ולהתפרנס מעבודות מזדמנות. הוא ניסה ליזום חברת תקשורת גרנדיוזית. בינתיים נפרדו דרכי כולנו. החלומות שלהם היו פחות או יותר בשמיים. החלום שלי? להיות בניו יורק כמה שיותר.

אחד האירועים הטלוויזיוניים המלבבים באותה תקופה, 1996, היה פריצתה של הסדרה  החיים האלה (בישראל היא שודרה כמה שנים לאחר מכן). חמישה עורכי דין שנונים, ארסיים ולא מרוצים שחלקו דירת ענק בלונדון. פיתרון כלכלי ויצירתי גם יחד. התחברתי אליה עד כדי כך ששקלתי להמיר את הפנטזיה הניו יורקית שלי בלונדונית. בעיקר הייתי מאוהבת במיילס (ג'ק דוונפורט) ובאנה (דניאלה נרדיני) הבעטנית.
לפני  כמעט שלושנים יצר הביביסי פרק איחוד של שעה וחצי, מעין פיצ'ר למעשה, שנקרא החיים האלה, 10+.  ועכשיו, עם מיתוגו מחדש של ביביסי פריים, שיושק  כביביסי אנטרטיימנט (ב-11 בנובמבר), יזכו גם האנשים שהאח הגדול חוזר לחייהם עוד פחות משבוע לחזות בפלא. אוקיי, לא ממש פלא. מיילס התחתן עם ויאטנמית צעירה, אנה רוצה לשדוד את בנק הזרע, אג (אנדרו לינקולן) נשוי למילי (אמיטה דהירי), שהפכה לאם במשרה מלאה, בעוד הוא הפך לסופר מצליח ("לשאול סופר איך מתקדם הספר החדש שלו זה כמו לשאול חולה סרטן איך מתקדמת המחלה שלו", הוא אומר לאנה בעצבים).

הם נפגשים בבית הכפרי של מיילס, כשאת האירוע מתעדת דוקומנטריסטית צעירה. כל התקוות מתנפצות שם אחת אחרי השנייה, כולל זו שהודה של הסדרה ישוחזר, אבל מה לא עושים (לפחות אני) למען הנוסטלגיה, וכדי להחזיר את הגלגל קצת לאחור, או לפחות לגנוב איזה עשר שנים שנעלמו כמאות בקבוקי מים מינרליים שהושלכו לפח המחזור.

במלאת עשור לעליית הסדרה הם רוקדים בלילה, בברביקיו על גדות בית האחוזה של מיילס את המניק סטריט פריצ'רס (שיצא בסמוך להולדת הסדרה). ואם יש משהו שממיס אותי מיד זה שירים מהפסקול הפרטי שלי שמשולבים בסרט או בסדרה.  כך שמחלתי על האכזבה.

לחיות את חייה, הסרט, הערב

בשמונה וחצי בערב, ואף מחר באחת בצהריים אפשר לצפות בלחיות את חייה, כלומר בסרט של גודאר, ב-yes 3, ולהבין על מה הרעש, ולמה בחרתי בשם הזה לבלוג.


זה הטריילר

11 דקות מתוך הסרט, ולמטה הדיאלוג.

ננה יושבת בבית קפה, ופותחת בשיחה עם זר.
ננה: אכפת לך אם אסתכל?
גבר: לא.
ננה: אתה נראה משועמם.
גבר: ממש לא.
– מה אתה עושה?
– קורא.
– תזמין אותי לדרינק?
– אם את רוצה.
– אתה בא לפה הרבה?
– לפעמים, כשיוצא.
– למה אתה קורא?
– זאת העבודה שלי.
– מוזר. פתאום אני לא יודעת מה להגיד. קורה לי לפעמים. אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אני חושבת שאני יודעת למה אני מתכוונת, אבל כשמגיע הרגע להגיד את זה, אני לא מסוגלת.
– כן, כמובן. קראת את שלושת המוסקיטרים?
– לא, ראיתי את הסרט, למה?
– כי, יש שם את פורתוס –  בעצם בזה בספר ההמשך, המוסקיטרים אחרי 20 שנה – פורתוס, חזק, גבוה, קצת טיפש, אף פעם לא חשב בחיים שלו, צריך היה לשים פצצה במנהרה על מנת לפוצץ אותה. הוא עושה את זה, ממקם את הפצצה, מצית את הפתיל ובורח, אבל פתאום הוא מתחיל לחשוב: איזה רגל מזיזים קודם בזמן הריצה? בטח חשבת על זה גם את, ואז הוא מפסיק לרוץ, לא יכול להתקדם. הפצצה מתפוצצת, המרתף נופל עליו, הוא עוצר אותו בכתפיו אבל אחרי יום או יומיים הוא קורס ומת. זאת אומרת, בפעם הראשונה שהוא חשב, זה הרג אותו.
– למה סיפרת לי את הסיפור הזה?
– סתם כך, רק כדי ליצור שיחה, לדבר.
– למה תמיד צריך לדבר? צריך לשתוק לפעמים, ככל שאדם מדבר יותר, למילים יש פחות משמעות.
– יכול להיות, אבל זה אפשרי?
– לא יודעת.
– גיליתי שאנחנו לא יכולים לחיות בלי לדבר.
– הייתי רוצה לחיות בלי לדבר.
– כן, זה יכול להיות נחמד, לא?
– כמו לאהוב אחד את השני יותר. אבל זה לא אפשרי.
– למה? מילים צריכות להביע רק את מה שמישהו מתכוון לומר. האם הן בוגדות בנו?
– אבל אנחנו בוגדים בהן בחזרה, אדם צריך להיות מסוגל להביע את עצמו. זה מה שקורה בכתיבה.
– חשבי, מישהו כמו אפלטון, יכול להיות מובן אף שהוא כתב ביוונית לפני 2,500 שנים. אף אחד לא מבין את השפה, לא במדויק, בכל אופן, ועדיין, משהו אנחנו מבינים, ומכאן, שלפחות את עצמנו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להביע. אנחנו חייבים.
– למה אנחנו חייבים להבין אחד את השני?
– אנחנו חייבים לחשוב, ובשביל זה אנחנו צריכים מילים. אין דרך אחרת לחשוב. כדי לתקשר אנחנו חייבים לדבר. אלו החיים שלנו.

– נכון, אבל זה נורא קשה. אני חושבת שהחיים צריכים להיות קלים. מה שאמרת על שלושת המוסקיטרים יכול להיות סיפור מצוין, אבל זה נורא.
– זה נורא, אבל הסיפור מסמל משהו. אני מאמין שמישהו לומד לדבר היטב רק כשהוא מוותר על החיים לאיזשהו זמן. זה המחיר.
– אז לדבר זה משהו הרה גורל?
– לדבר זה כמעט תחיית המתים, בהתייחס לחיים.
– לדבר זה ממש לחיות חיים אחרים, להבדיל מלא לדבר. כך שכדי לחיות תוך שהוא מדבר, צריך אדם לעבור דרך החיים, כלומר המוות, ללא דיבור. אני לא אומר את הדברים מספיק ברור, אבל יש איזשהו חוק אסתטי שמונע ממישהו לדבר היטב, עד שמישהו חווה נתק מהחיים.
– אבל אדם לא יכול לחיות את היום יום עם – אנלא יודעת.
– במנותק. אנחנו מאזנים. זאת הסיבה שאנחו עוברים משתיקה לדיבור. אנחנו מזגזגים ביניהם, כי זו תנועת החיים.

מקווה ששכנעתי מישהו לצפות בסרט.