סינדרום עליסה בארץ הפלאות


מכירים את זה שחוויתם משהו בילדות, וכשבגרתם אתם משכנעים את עצמכם, או שמשכנעים אתכם שזה לא קרה באמת?

למשל, פעם נסעתי עם המשפחה לאנשהו, בלילה, והייתי בטוחה שאני רואה על הכביש גמדים. עם מצנפות וכל זה. הורי כמובן התייחסו לזה בביטול, וגם אני השלמתי בהמשך החיים עם כך שזה לא באמת קרה. אבל מהיום אני מסתכלת על הכל אחרת.

כשהייתי קטנה וחליתי באנגינה (הייתה מאוד פופולרית אז, אנגינה), וזה קרה פעמיים בחודש, הייתי "רואה הכל מרחוק". כל העצמים בבית נראו לי רחוקים וקטנים. דיווחתי על כך לרשויות, ורופאי הילדים (אימי לא הסתפקה ברופא ילדים אחד מעולם עבורנו. כבר מגיל אפס זכיתי על כל שיעול לשלוש סקנד אופיניינס) אמרו תמיד שזה מהחום ושזה יעבור. זה באמת עבר, אבל זה היה סיוט שאין לתאר, בעיקר בגלל האלמנט המפחיד שבזה. הייתי ממש קטנה (פחות מעשר), ולא הבנתי בכלל מה זה אומר, "לראות את הכל מרחוק". במהלך הזמן ואחרי שזה חלף חשבתי שדמיינתי ואו חלמתי את זה. עד היום, כשפתחתי ידיעות והארץ.

ילדה בת 11 שלקתה בשפעת החזירים, הגיעה לבית החולים שיבא עם "תסמונת עליסה בארץ הפלאות":
"היא התלוננה שהוריה מדברים אליה באופן אטי מאוד וזזים בהילוך אטי".
בהארץ דיווח מפורט כולל ציטוט ממאמר:

"במאמר דווח כי הילדים סבלו מ-6 עד 23 התקפים של התסמונת מדי יום, כל התקף למשך 5 עד 20 דקות, על פני שלושה שבועות עד חודש, עד שחלפו. בספרות הרפואית נקשרה התסמונת גם למצבים נוירולוגיים נוספים, בעיקר בגיל הילדות, לרבות אפילפסיה, צריכת סמים – ואף סמים קלים כמו מריחואנה – סכיזופרניה וכאבי ראש מסוג מיגרנה".

לא ייאמן, זה אמיתי! לא דמיינתי!

מה שכן, לא הייתה לי אפילפסיה, עדיין לא צרכתי סמים והסכיזופרניה פסחה עלי, נדמה לי. כאבי ראש – כן, ליוו אותי הרבה שנים.

עכשיו אני מחכה לדיווח על תסמונת גמדי גינה בכבישי ישראל במאה שעברה.

מה שווה הזיכרון?

מה בדיוק שווה הזיכרון האנושי? מה זה אומר "אני זוכרת"? כמה פילטרים עובר הזיכרון בדרך מהאירוע שקרה לכאורה, ועד העיבוד המילולי שלו ועד כמה הזיכרון יכול לשמש עדות להתרחשות מסוימת?

את הזיכרון הזה נהגתי לספר תמיד לפסיכולוגים הרבים בחיי. הם אהבו לשמוע אותו, אני אהבתי לספר. הסיפור היה נאמן למקור, כלומר, ככל שאני זוכרת, סיפרתי אותו באותו אופן בכל פעם.

פעם לא היו מכונות הכביסה נפוצות במגזר שבו גדלתי. היו ממלאים אמבטיה בכביסה, משרים ומכבסים. יום אחד עמדתי ליד אמבט מלא בכבסים שכזה, ואני כבת שנתיים, כזכור לי. לקחתי סרגל עץ ענק (כך אני זוכרת אותו, אורכו היה ודאי כ-30 ס"מ, ושכשכתי אותו במי הכביסה המלאים בבגדים). תוך כדי, התכופפתי ונפלתי למים. לא קרה לי כלום, שהרי האמבט היה מלא, כזכור, בבגדים. חיש מהר הגיעה אמי, שלפה אותי משם, העמידה אותי על כיסא קטן בהול, פשטה את בגדיי הרטובים וניגבה אותי במגבת הוורודה שלי. אני זוכרת את הדברים בחדות. האירוע לא היה טראומטי, אפילו נעים ונחמד, אבל חריג, ולכן אני זוכרת אותו.

לא מזמן סיפרתי אותו לחברתי, פרופ' אלומית ישי, חוקרת מוח. אלומית ביטלה את דבריי, ואמרה לי שלא ייתכן. אין זכרונות מפורטים מגיל שנתיים. המוח עדיין לא בשל לאחסן זכרונות לטווח ארוך בגיל הזה. אני התעקשתי, ואלומית הציעה לי לשאול את אמי באיזה גיל זה קרה. האמת היא שלא התעקשתי כלל על הגיל, ואם היו אומרים לי שזה קרה בגיל מאוחר יותר, לא הייתי מתווכחת.

בכל מקרה, סוף סוף הצלחתי למצוא את העיתוי המתאים, ושאלתי את הורתי באיזה גיל זה קרה. היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: זה סיפור נורא, איום ונורא, אבל זה לא קרה אף פעם!

הייתי המומממממה. מה? הייתכן? מישהי מדחיקה פה (לא אני!)? או שאני חווה זיכרון של מישהו אחר? ואולי קראתי את הסיפור הזה איפשהו? אין לי שמץ של מושג, אבל עכשיו מתברר שהזיכרון, אותו אני מחשיבה כראשון בחיי – אינו בר אישוש.
מה זה אומר עלי? על הזיכרון שלי? על האופן בו אני חווה את הילדות שלי? אין לי רבע תשובה.

גם אלומית הופתעה מהסיפור, והחלה להרהר באופן בו ניתן להפוך אותו למחקר.

ולכן הציעה לי לפנות אליכם, ולהציע לכם לכתוב את הזיכרון הכי ראשוני שלכם, עם כמה שיותר פרטים, כולל גיל, ככל הידוע לכם.
אפשר לכתוב פה, בפומבי, או לשלוח במייל. פרטים על התקדמות הניסוי – בהמשך, כשיהיו. אבל זה ייקח זמן, קחו בחשבון.

לא אוהבת את שלמה ארצי

לא, אף פעם לא אהבתי את שלמה ארצי. לא כשהייתי בת 15, לא כשהייתי בת 25 ובטח שלא היום. פעולות הריכוך שהפעיל עלי מכבש הזמן לא פעלו בגזרת ארצי. לפני כמה שנים סיפר לי מישהו שהייתי איתו ביחסי קרבה לשלוש דקות שהוא הולך להופעה שלו. הייתי מזועזעת עמוקות. אני, שניקייב, פי ג'יי הארווי ופיטר האמיל, שלא לומר טום ווייטס היו האנשים שהייתי מוכנה לראות על הבמה, ובימים עליזים את נערי חנות חיות המחמד והמכשפות הייתי בשוק מכך שמישהו נוסע עד קיסריה כדי לראות את ארצי. אז נפרדתי ממנו. פחות ממשינה לא הייתי מוכנה לספוג לידי.

רגע, שנייה, עצרו. ייתכן שכילדה הדבקתי תמונות שלו מלהיטון על קירות החדר שלי, למגינת לבם של הורי, ששנאו את הדבק הפלסטי שקלקל את הדוגמאות המכוערות האלו, שעשו פעם ברולר על סיד (או צבע, נו, לא להתעצבן). יש מצב שהדבקתי את התמונות כי נאה היה הוא בעיני, אבל את המוזיקה שלו ידעתי כבר אז שאני לא מחבבת.

שום דבר אישי, באמת, שאלה של טעם, ואף פעם, מה לעשות, לא הייתי יצור רומנטי במיוחד שיכול להתרפק על שירי אהבה נוזליים של גברים רגישי מקלדת (או דף ועט, בזמנו).

והנה, אמש הוא קיבל פרס מפעל חיים מאקו"ם – פה הוא מדבר עם דני קושמרו, ובצד השני של הממיר, עם יעקב אילון, ו-ynet. בתשובה לשאלה איך הוא ממשיך להיות הוא, ענה ארצי לאילון "אני ממשיך לשמור על הילד שבתוכי".

איך שאני שומעת מישהו אומר את המשפט המופרך זה, על הילד שבתוכו, אני מצטמררת. מה זה בכלל אומר? מי יכול להגיד את המשפט הזה ולהאמין בו? מה, אתה תמים, אינפנטיל, לא מסוגל ליחסים בוגרים עם אנשים? מאמין בסנטה קלאוס? מה זה לשמור על הילד שבך? אתה בן 59 וארבעה חודשים, אדוני. די, הנח לו, הרפה. ובעיקר, שחרר את הקלישאות לדרכן, דרך מרפסת, דרך הדלת, לא משנה.

אני, מקסימום, יכולה לרחם על הילדה שהייתי ולנסות לחבב אותה, אבל זהו, היא איננה יותר, ולא תעזור שום אמירה שליימה ארצית כזאת. על הילדה שבתוכי צריך היה לשמור בזמן אמת, לא היום. ואני לא היחידה שרואה כך את עצמה, אני ממש משוכנעת בכך.